מסעודה משדרות מבקשת מחיות הנגב
מסעודה משדרות מבקשת מחיות הנגב

אורן עמית הוא מנהל הקתדרה באר שבע בחברת "כיוונים", עיתונאי תרבות, ורכז תרבות ברשות לפיתוח הנגב

 

כשאתה מגיע להתיישב בנגב, אתה יכול לבחור את הזהות שלך, את הקבוצה שלך, את המקום אליו אתה מעוניין להשתייך. אינספור נקודות מבט שמייצרות קליידוסקופ עשיר

 

 

הסיפור הזה יכול להתחיל ברגע אחד של הבנה, אחרי עשרות כתבות שכתבתי למקומון הבאר שבעי "שבע" ואחריו להרפתקה שערכתי בשם "מקומון העיר". דיברתי עם עשרות אנשים, בעיקר אמנים, חלקם קראו למקום בו הם גרים 'נגב' וחלקם 'דרום'. בשלב כלשהו נפל לי האסימון, שיכול להיות קשר תודעתי מסוים בין אלה שקוראים למחוז הזה בשם כזה או אחר. את המילה 'נגב' שמעתי בדרך כלל בנימה בן גוריונית משהו, את המילה 'דרום' אולי בהגייה מזרחית יותר,  או בטרוניה קלה, או בגאווה לא מסויגת.

 

הסיפור הזה יכול להתחיל גם הרבה קודם, כשהייתי סטודנט באוניברסיטת בן גוריון בנגב. היינו קבוצה מגובשת ומאושרת, שזמנה היה מלא בתרבות ובבילוי בבתים ובפאבים מסביב לקמפוס, וכולנו שמחנו לומר "אני גר בבאר שבע", או "באר שבע זה הבית שלי". דלת ליד, בשכונה ד' מרכז, ברחוב רינגלבלום או סוסו הכהן, ישבו אחרים ואמרו דברים אחרים על העיר שלהם, או אפילו בדיוק אותו דבר, אבל התכוונו למשהו אחר לגמרי.

 

במקביל, צפו ועלו זכרונותי מהצבא, בהם זכרתי עיר אחרת לגמרי. התפלאתי איך באותו מרחב גיאוגרפי יכולים שכנים לראות מציאות אחרת לחלוטין מזו שרואה האחר. בעוד הסטודנט מגיע לשיא של עניין, חוויות, סוטול ותענוג בעודו הולך בשדרות הנשיאים, מן הצד השני יש מי שחיים בעוני ומחסור. כשהייתי סטודנט בבן גוריון הייתי נשאר כל שבת שנייה בעיר, אבל הכרתי את מקצתה בלבד. שכניי, ילידי העיר, היו נוסעים מדי שבת לתל אביב לבלות בה.

 

לא חוכמה לומר את מה שאני הולך לטעון כאן: שאנשים מייחסים משמעויות שונות למרחב המשותף שבו הם גרים. את זה אפשר יהיה לראות גם ברחוב שינקין בתל אביב, בו הולכים על אותה מדרכה בני קהילת הגייז ולצידם חסידים ליטאים, או בשוק הכרמל, בו יילכו יחדיו האישה המבוגרת שגרה בכרם התימנים והתייר הצרפתי המגיע לסיבוב אותנטי. אלה יראו אטרקציה ריחנית, וזו תראה את הסלט שאחרי; זה יראה את הבית בקצה הרחוב, וההוא לא יפסיק ללטוש עיניים.

 

אז למה צץ אצלי העניין הזה בכל זאת, ובקשר לנגב דווקא? ניסיתי פעמים רבות לענות על השאלה הזאת. התשובה שעלתה לי שוב ושוב היתה: המרחב. בגלל שבנגב יש מרחב עצום שמאפשר אינספור זוויות ראייה, ומעט (יחסית) נקודות מפגש, רבות הפרשנויות הרחוקות מרחק שמים וארץ לגבי אופי המקום הזה.

 

 קל יותר להסביר את זה בהשוואה לתל אביב. כשאתה שואל מה היא "תל אביב", אתה יודע פחות או יותר מה יענו לך. דיזנגוף סנטר, שדרות רוטשילד, אולי איילון ועזריאלי. רחובות יפים וגדושים, שבהם כולם מסתובבים. כשאתה שואל מה היא "באר שבע", כל אחד יגיד לך משהו אחר. "אוי, העיר המגעילה הזאת", יאמר אחד, "הדבר היחיד שאני זוכר ממנה זה את התחנה המרכזית המלוכלכת, בדרך לבסיס".

 

 

"אח, באר שבע", יגיד בוגר האוניברסיטה הכלוא מול המחשב בעבודתו, "הלוואי והייתי יכול לחזור לשם, הייתי חוזר לשכונה ד' כמו כלום". "נולדתי כאן וזה הבית שלי", יגיד זה שיעזוב אותה עוד שבוע, "אבל אין בה מה לעשות. אין לאן להתפתח".

"אני באר שבעי בדם", יגיד אחר, "בגלל זה עברנו לעומר לפני כמה שנים". "באר שבע היא המטרופולין שלנו והמקום שבו אנחנו עושים קניות", יאמר הבחור ממצפה. "הלוואי והיה לי יותר זמן לשבת באחד מבתי הקפה שלה".

 

לכל אחד פרספקטיבה אחרת על העיר, על הגבולות השונים, הזכרונות והידיעות. ידוע שבעיר אין מרכז ברור. סטודנטים לא יבקרו בעיר העתיקה, לעתים לאורך כל שנות התואר, או שלא יידעו על קיומה של שכונת הענק נווה זאב, המרוחקת עשר דקות נסיעה מהאוניברסיטה. הרוב המכריע של האנשים זוכר ממנה רק את חצי השעה האבודה הזאת, בתחנה המרכזית המפוחמת מרוב שנים.

 

איטאלו קלווינו כתב את "הערים הסמויות מהעין" לפני הרבה שנים. עד היום אני בטוח שרוב הערים אותן תיאר היו אותה עיר עצמה. אפשר לראות אותה מכיוון העיר או מכיוון הים, ביום ובלילה, את המחסנים הגדולים שבפאתיה, או את הארמון העצום שבראשה. אפשר לראות אותה דרך עיני הזקן ועיני הנער, דרך הרגליים ודרך כלי התחבורה, דרך ראשי האנשים ודרך השבילים האחוריים שמחברים בין בתים. אני נמצא בעיר הזאת כבר שבע שנים, ועדיין לא הפסקתי לספור את נקודות המבט הרחוקות והשונות להבנת המקום הזה, ואולי להבנה של מקום בכלל. שלא לדבר על הנגב כולו.

 

במאמר זה אנסה לשרטט את הקהילות התרבותיות השונות, שממלאות את המרחב הדרומי של מדינת ישראל, את השפות השונות, הגבולות והתפיסות השונות שיש להן לגביו. אם יהיה בכך משום חידוש – מה טוב. אם לא, לפחות עשינו סדר, ואולי אפילו חשק לבקר את הפסיפס המגוון הזה, גם אם מרווח עד כדי בדידות.

 

ביניים: בין הנגב לדרום

 

כשבאים לתאר את הדרום, מדברים עליו כאזור נחשל, שגרים בו אנשים קשי יום, בעיירות או בערי פיתוח, ועובדים במפעלים. על הנגב, לעומת זאת, מדברים עם הילה של רומנטיקה, עם איזה קסם של מדבר. אלה חיים עם אלה באותם שטחים גיאוגרפיים, אבל עם מטענים תרבותיים אחרים, בעבודות אחרות, וברמות שונות של אושר. אלה שגרים בדרום, קוראים כך למקום שבו הם גרים, ומכילים אותו כחלק מהזהות שלהם.

 

הדרום: תופעה חברתית.

משמעות: דרומה למרכז, במידה רבה ראייה חברתית.

מקומות: עיירות פיתוח (אופקים, שדרות, נתיבות, ירוחם, דימונה, מצפה רמון) ובאר שבע.

איפה: באמצע שום מקום.

טיול: בשכונה.

ניב: מזרחי, מרוקאי, רוסי, אתיופי.

מיתוס: "הגענו באמצע הלילה, בחושך, אמרו לא רחוק מתל אביב, בבוקר התעוררנו באמצע המדבר".

 

ב"מילון הסלנג המקיף" של רוביק רוזנטל מתואר "דרומי" כאזרח השייך למעמד סוציו אקונומי נמוך: "בבית ספר איילון בתל אביב התלמידים אמרו שהם לא רוצים דרומים, והמנהל נכנע" (ציטוט מכתבה של ורד קלנר, מעריב 21.5.04). לעומתו, "צפוני" הוא איש המעמד הגבוה במרכז הארץ: "מה זה משנה, כולה עוד צפונית" ציטוט מספר של אתגר קרת); "כן, אנחנו צפוניות, גדלנו ברמת השרון, על כל המשתמע מזה" (דהרי האחיות פי), בעקבות צפון תל אביב, אזור הנחשב מבוסס ומתנשא.

 

הארומה המתווספת לתחושת ה'דרומיות' נגזרת מהדרך שבה היא נתפסת בשפה, תוצר ההגדרה של דרומיות בעולם כולו (חוץ מאנגליה): דרומי יהיה פחות עשיר מצפוני, יותר נחשל, יותר עדתי, ויותר משפחתי ו"אותנטי".

 

הנגב: מיתוס ציוני.

משמעות השם: מקום שנוגב מגשם, שם עם ניחוח גיאוגרפי מטאורולוגי.

מקומות: קיבוצים (חצרים, עין יהב, קליה, עין גדי) ומושבים בנגב המערבי ובסדום, קהילת העבריים בדימונה, שדה בוקר, קהילות מסוימות במצפה רמון ושבטים בדואיים.

איפה נמצאים: באמצע המדבר האקזוטי.

טיול: במרחבים האינסופיים של הבריאה.

ניב: ישראלי צברי, אמריקאי או ערבית.

מיתוס: "אז שמעתי את השאגה, ואני בטוח שזה היה נמר".

 

האידיאליסטים נמצאים בנגב. הם מסתכלים הצידה, רואים את המדבר ומאושרים עד הגג. הם מדריכי הטיולים שהתיישבו במדרשת שדה בוקר, בעקבות בן גוריון, הם מסתכלים בצוק הגדול של בקעת צין ומתמוגגים. במצפה רמון חיים באותו מקום ממש אלה שמסתכלים על המכתש, ואלה שלא. אלה שמתמלאים רוח, ואלה שקובלים על השממה. החלטתי לכלול בחלוקה זו את העברים תושבי דימונה ומצפה רמון, וגם את הבדואים. אלה ואלה הגיעו מרצונם, אלה ואלה רואים גם את המדבר שמאחורי הבית. גם תושבי עומר מעידים על עצמם שהם גרים בנגב.

 

בפורום התיירות שברשות לפיתוח הנגב חשבו אחרת, והחליטו להעלים את המילה "נגב" מסדר היום. "יש צורך לשנות את המותג נגב", מסבירה יועצת התקשורת של הפורום, אורנה בן חיים. "במשך שנים עבדו על המותג הזה, אבל היה ברור, לאור שיחות בשטח ותחקיר, שצריך לשנות את הגישה".  "בעבור רוב האנשים הנגב מתקשר לחוויות מן המילואים והשממה", אומרת מיכל עוזיהו, רכזת פורום תיירות ברשות לפיתוח הנגב" (מיכל גרינברג, "מהיום הנגב הוא הדרום והשממה היא חמישה אזורי תיירות שוקקים", הארץ, 8.4.07) .

 

הניסיון להעלים את ה"נגב" ובריאת מותג חדש, המסתמך על מטענים כאלה ואחרים, בא במקביל להעברת עיר הבה"דים לנגב. עניין שכנראה יוסיף לדימוי שלו עוד כמה זכרונות צבא, כפי שמעיר צבי גיל בבלוג שלו, באתר "רשימות" מאפריל 2007.

 

ביניים: תעשיית התיירות הסמויה: קהילות זמניות בנגב

 

המתבודדים, או תל אביבים במדבר: אתחיל בהם, כי הם אולי מטאפורה לכל מה שקורה בנגב הזה. הנתון פשוט: הנגב תופס שליש משטחה של מדינת ישראל, וגרים בו 8% מאזרחיה. יש המון מקום, ויש שקט, ויש גם תחושה שאם לא תעשה משהו בעצמך, כלום לא יקרה. זה מייצר שעמום, אבל גם מאפשר יצירה.

 

לתוך המרחב הזה נכנסו תל אביבים שנמאס להם, ובנו 22 חוות בודדים יפהפיות בלב המדבר. רובם חברותיים מאוד, וחלקם יצרו קהילה משותפת, אבל הקשרים חלשים והפרטיות גדולה. לא רק בעלי חוות הבודדים הם כאלה: לא מעט עברו למצפה רמון וגם לבאר שבע בחיפוש אחרי השקט. אחרים בחרו בישובים מרוחקים כמו כמהין, באר מילכה וניצנה. מצחיק במיוחד להגיע ליישוב המרוחק ביותר בארץ, עזוז – 20 דקות דרומה מניצנה, ולראות 11 משפחות מכל העולם שהתיישבו יחד וכמעט לא מתקשרים זה עם זה. הם נוטים לרוב, מן הסתם, להתחבר לסגנון החיים הבדואי, מגדלים צאן וחובצים גבינות, או מקימים אוהלי אירוח, וקוראים למקום הזה "הנגב" או "המדבר". בלילה יעשו מדורה עם הילדים מול הכוכבים.

 

ירחון התרבות היפהפה "כביש 40", שעוסק בעיקר במתיישבים שהגיעו מאזור המרכז, מופץ בנקודות אסטרטגיות כאלו ואחרות בנגב ובתל אביב, ונשלח בדיוור ישיר לכ-300 עיתונאים באזור המרכז. עורכת אותו מיכל רומי, בחורה שנולדה במצפה, עברה בתל אביב וחזרה למצפה. הנרטיב החוזר בראיונות בעיתון הוא של אותו תל אביבי שמצא את השקט ואת האנשים החמים: "אני נרתעת מהעיר עם כל התחרותיות שבה וההתעסקות בחומר. למדבר יש כוח משלו" (ענת רבניצקי בשיחה עם שהרה בלאו, ינואר 2007). "המדבר משרה על מצפה כולה אווירה והרגשה של שקט ושל המון ספייס, והדבר הזה זורם ברחובות העיר ורוקם קשרם בין אנשים" (רונן שטרן בשיחה עם שביט רבניצקי, מאי 2007).

 

התל אביביות של הכתבים, המשתתפים כולם בירחון בהתנדבות, בולטת ותורמת לאותה זווית ראייה, דרך השאלות הנשאלות בסגנון 'מה היה לך לחפש בנגב?'.

בין האמנים המוכרים שנדדו למדבר אפשר למצוא את אביתר בנאי, שרון קנטור ועדן הראל במצפה, רפיק קמחי באשראם במדבר, ניר בן גל בהאנגר אדמה במצפה ועוד.

 

מרחבי התודעה של המתבודדים יהיו בדרך כלל על הקו תל אביב-נגב. הם ימעטו להסתובב בערי המחוז, ויראו בהן את אותו הדבר שרואים בהן התל אביבים: סוף העולם. באר שבע היא בדרך כלל העיר האוניברסיטאית הקרובה, או המקום לעשות בו קניות לבית.

 

הסטודנטים, או התייר הנצחי:  אסטרטגיה נכונה ולא מעט מזל הביאו את המוניטין החברתי קהילתי של אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע למיקום גבוה בסדר העדיפויות של סטודנט פוטנציאלי. סטודנטים מכל הארץ (55% לערך מגיעים מחוץ לנגב, בתוך אוכלוסייה של 17 אלף איש) ממלאים את השכונות הצמודות אליה, ב', ג', ד' ו-ו' הישנה, שבה לבדה 60% מהתושבים הם סטודנטים שוכרי דירות.

 

 באר שבע והנגב כולו הם בדרך כלל פרק זמני בן שלוש שנים, בו השנה הראשונה נתפסת כשנת קליטה, עם חוויות אינסופיות מהטיול לדרום אמריקה או להודו; השנה השנייה היא שנת תושבות, שבה יישאר הסטודנט שבתות ויכריז לכל המעוניין לשמוע כי "באר שבע היא הבית שלי"; ואילו בשנה השלישית יגברו בדרך כלל קולות המיאוס, הפחד ממה שצופן העתיד שאחרי התואר וחיפוש העבודה במרכז הארץ. כך מגיע סטודנט, נשאר בעיר ולבסוף מתנדף כלעומת שבא.

 

הסטודנט הממוצע בבאר שבע אינו זקוק לרכב. רוב הפאבים ומרכזי הבילוי נמצאים במרחק הליכה, וחלקם אף אוסרים על תושבים נטולי תעודת סטודנט להיכנס, מה שתורם לתחושת הבועתיות של הסטודנט. קולות רבים במקומונים "זמן הנגב" ו"העיר" קבלו על האפליה הזו, ועל כך שבעוד סטודנט נכנס חינם למסיבה במועדון ה"ברקה" בעיר, הרי שמקומי המלווה את המקום שנים ארוכות צריך לשלם או לא להיכנס כלל.

 

ההפרדה שנוצרה בקרב בעלי המועדונים בין הקהל ה'איכותי' אותו הם מעוניינים להביא למועדון לבין הקהל המוכר, ה'שכונה', יצרה תחושות של קנאה ואיבה אצל הבאר שבעים, אך היתה מהולה בה גם הערצה לא מוצהרת. כשעברתי פעם במרכז גילת בשכונה ד', שאלתי את אחד הנערים שמכרו פיצה באחת החנויות שם, מה דעתו על הסטודנט. "רק שתיהנו, אתם", אמר. "מגיע לכם הטוב ביותר כשאתם מבקרים בבאר שבע". מבקרים? שאלתי אותו. "כן, אתם התיירים בעיר הזאת, ומגיע לכם שירות טוב". כשהבאתי לעיר את ערן צור ואת להקת הבילויים בקיץ האחרון, אמרה לי באר שבעית "אין סיכוי שאני אבוא. זו מוזיקה של סטודנטים". זאת, על אף שהשירים מושמעים ללא הפסק בגלגל"צ וגם ברדיו דרום.

 

למחאות זכה גשר מקסיקו שנבנה בין הקמפוס לתחנת הרכבת (שהתקרבה אף היא 200 מטר לעבר הקמפוס), ונאמר עליו: "סיפור הסטודנטים מזכיר את האגדה האורבנית על הדרך שבה עקפו הקיבוצים את החוק שאסר על גידול חזירים: הם פשוט בנו להם כלובים צפים באוויר. אולי, מהצד השני של הגדר, זה באמת נראה כאילו אלו לא הסטודנטים עצמם שנעלמו, אלא העיר עצמה שנעלמה להם מהעיניים" (דוד פרץ, מדור "הבועה", "מקומון העיר", אוקטובר 2006)

 

ה"נגטיב", הקולנוע הסטודנטיאלי, ממוקם בתוך אודיטוריום באוניברסיטה, ובערב מתקיימות בו פעולות תרבות רבות. כל אלה גורמים לסטודנט לומר אחרי סוף התואר "מה בכלל יש פה חוץ מאוניברסיטה". ואכן, סטודנטים רבים מכירים את המסלול שעשו בנחל חווארים בשנה א' טוב יותר מאשר את העיר העתיקה בבאר שבע, או את התחנה המרכזית, אליה אין צורך להגיע, שכן ישנן תחנות אוטובוס בין עירוניות ליד הקמפוס.

 

סלנג מקובל הוא כזה שנרכש בהודו או בדרום אמריקה. חולצה שמקובל לראות בקמפוס היא זו של חברת הרפטינג הפופולרית "מאיוק" מפרו. שבועון הסטודנטים "צ'ופצ'יק" עוסק כמעט כולו בענייני אוניברסיטה, סקס, פאבים וטיולים בעולם. "כל מה שמציעה באר שבע לסטודנט, המסיבות, המסעדות, השוק ואפילו הקניון, מאבד לפתע את זוהרו כשאין לאן ללכת בבוקר. כשפתאום יש מחויבות לעבוד, להתקדם, להרוויח למען עצמנו ועוד מילים פעלתניות שכאלו. גם אחרי שלוש-ארבע שנים בבאר שבע, בהן לקחנו ממה שיכולנו (ולקחנו!) והענקנו לה מה שיכולנו (...), אנחנו עדיין מתייחסים אליה כאל בית זמני, לא יותר מזה [שלי דנוש]. "תמיד היה לי את הקונפליקט הזה כששאלו אותי 'מאיפה אתה?'. פשוט מרשים יותר לומר 'כוכב יאיר'. באר שבע, בואו נודה, זה לא ממש 'זה'" [ברק גרנות} (המדור "3 דעות", צ'ופצ'יק מאי 2004).

 

כמעט כל הסטודנטים משלימים מלגת פר"ח, או מקבלים מלגה מהאגף למעורבות חברתית באוניברסיטה בשכונות הסמוכות לקמפוס, מה שתורם לאווירה של "באנו לכאן כדי לעזור". גם המגורים בשכונות הקשות יותר של העיר לא תורמים לתחושת התושבות – ונראה כי הסטודנט הממוצע כלל לא יודע על שכונת נווה זאב החדשה והענקית הממוקמת בצידה השני של העיר. באר שבע, אם כן, תהיה עבור הסטודנט מעין שכונת מצוקה אחת גדולה, שיישאר בה אם יהיה ציוני מספיק, ויעזוב אותה אם ירצה לעשות לביתו.

 

החיילים, או שייגמר כבר: בניגוד לאלה שרואים את יופיו של המדבר האינסופי, או נהנים מחיי לילה תוססים, החיילים יראו את הנגב מבעד לחלון האוטובוס, מגדל השמירה והטיולית. גבולות הגזרה של החייל, שגר בדרך כלל במרכז הארץ או בצפונה, הם התחנה המרכזית בבאר שבע, שעות הנסיעה האינסופיות של האוטובוס בדרך לדרום (שמופיע כאן במלוא השממה שלו, ולא זו הקסומה שאליה מתייחסים המתבודדים), וגבולות הבסיס עצמו. החייל הממוצע לא יראה בדרך כלל את הנחלים ואת המעיינות, ובעיקר יתלונן על המרחק מהבית. והמרחק הזה יכול להגיע לבסיסים נידחים, כמו מחסני חימוש עצומים עם ארבעה שומרים בלבד במגדלים מרוחקים. במקרה הטוב, יזכור החייל מהנגב את הניווטים בגבעות גורל המיוערות, הסמוכות ליישוב להבים.

 

איפה יטייל החייל בשעות הפנאי שלו? הממ... עדיף לקרוא לזה 'פטרול'. יש מצב לאפטר בקניון הנגב, או לשבת עם ההורים בספסלים בחוץ, אבל בסך הכל, החייל מת לראות את המיטה ברמת השרון. מבאר שבע יזכור החייל את התחנה המרכזית, את עוגת הבוקר (יש האומרים 'קוראסון') אצל שיפודי עזרא ציון, אולי גם סיבוב קטן בקניון הנגב. לא הרבה יותר מזה.

 

רעיון העברת עיר הבה"דים לנגב עורר תגובות קיצוניות לכאן ולכאן, ביניהן כאלה שטענו שהנגב יפרח וישגשג, אך גם כאלה שמדברות על דימויו הצבאי מדי של הנגב: "עכשיו עם ההחלטה על עיר הבה"דים, הדימוי יהיה עוד יותר צבאי, ונראה שהדרום יהיה בסיס צבאי אחד גדול. רצוי יותר לפזר את הבסיסים בכל חלקי הארץ" (טוקבק, ס.ש.שחר, אתר "הארץ" בתגובה לכתבה של מיכל גרינברג).

 

כמו כן, ראוי לציין את הסערות הציבוריות שהזיהום ברמת חובב מעורר בעניין עיר הבה"דים, כשרוב השיח סובב סביב בריאותם של החיילים העתידים לגור שם, ולא סביב התושבים המתגוררים בנגב בהווה. "החשש העיקרי של מערכת הביטחון ביחס להקמת הפרויקט בצומת הנגב היה הקרבה למפעלים של רמת חובב, שבריכות השפכים שלהם וזיהום האוויר מהמתקנים במפעלים עצמם עלולים לסכן את בריאות החיילים" (צפריר רינת, הארץ 29.3.07).

 

ביניים: רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת: ילידי המקום

 

כששואלים אותי "אתה באר שבעי?" אני עונה "רק שבע שנים", והתגובה על כך היא "אה, אז מאיפה אתה?". כששואלים כאלה שהמבטא אצלם עוד דומיננטי, הם יענו בצחוק "רק שלושים שנה", אבל התגובה תהיה דומה. חשיבות הילידות, או לפחות העברת שנות הילדות בדרום בתרבות הדרומית, דומה לסגירות המאפיינת קיבוצים, גם בעיר גדולה כמו באר שבע, שרוב תושביה לא נולדו בה. גם כאן, בקרב תושבי הנגב הקבועים, יהיו קהילות סגורות שכמעט ולא ייפגשו, לא בתרבות ואפילו לא במרחבים הגיאוגרפיים. 

 

דרומים גאים, פלזמאווי היה מוכר פלזמות במכולת: קולות שמייצרים יחסי ציבור חיוביים לנגב בתקשורת הישראלית הם תולדה של הקהילות הדרומיות הגאות, או המתרפקות בנגב. אלה ישתמשו פחות בביטוי "נגב" והרבה יותר ב"דרום", בעודם מתארים את חיי השכונה של ילדותם או את החוויות המשפחתיות. לעתים נראה שיוצרים דרומיים לקחו על עצמם את המונופול על זכרונות הילדות, תוך ניכוס האותנטיות וקישורה לפריפריה. המשורר הדימונאי משה אוחיון הוציא בשנה האחרונה את הספר "חול ולימונים" על חוויותיו בדימונה, רובן חוויות ילדות, והוא אגב אחד היוצרים הבודדים שעוד חיים בה. רוב היוצרים, דוגמת שמעון אדף, קובי אוז וצביקה הדר חיים במרכז ודואגים להבליט את דרומיותם ביצירתם. מוצאם הוא בעיירות הפיתוח – דימונה, אופקים, שדרות, והעדנה בה ידברו תזכיר לקורא כל הזמן שממרחק הזמן והמקום, הדברים נראים הרבה יותר ורודים.

 

"בעיירת פיתוח האהבה ממתינה פרקדן בערפילים

וצבעי הבוקר מתבהרים על גרמי המדרגות

כפכפי גומי מפזזים ממול לדוכן הפלאפל

וילדים סתורים נעמדים בזקיפות

עד שתובחן תעוזת הגבהים"

(לטעום מן התנור, משה אוחיון מתוך "חול ולימונים", עם עובד 2006)

 

משה אוחיון, בשיר הזה כמו בשיריו האחרים, מתפייט סביב מה שנראה כשולי וטריוויאלי. עוד יוצרים דרומים גאים כאלה הם חיים אוליאל בשדרות ודויד פרץ בבאר שבע, שעדיין גרים ויוצרים במקום, אם באמצעות טיפוח כשרונות מקומיים או באמצעות בלוגים (ראוי לציין כאן את הבלוג המבריק של פרץ www.notes.co.il/david). ההתרפקות על המיתוסים של הילדות בשכונה זכו לפרודיה בתוכנית "ארץ נהדרת", בה ביצע מריאנו אידלמן חיקוי של קובי אוז, בו הוא נזכר בילדותו בשדרות שכבר נשכחה ועוותה, לטובת חיי הרחוב של תל אביב בהווה, שגם עליהם יתרפק כחוויית ילדות 'אותנטית'.

את הדרומים הגאים, שלא יעזבו את העיר בהווה, תוכלו למצוא במוסדות הוותיקים דוגמת המדרחוב בעיר העתיקה, ישיבה במסעדה המיתולוגית "קבב אמונה" או טונה אצל גסטון, אבל גם בקניון הנגב, בפרץ סנטר בדימונה או במרכז ביג כמו כולם.

 

העובדים המאוגדים, המפעל מסדר לנו את החיים: תופעה מעניינת, גם אם כזו שנראית במבט ראשון לא ייחודית: רוב עובדי סורוקה, ברום, מכתשים, מפעלי ים המלח, כי"ל, קמ"ג ודומיהם, מאוגדים בוועדים חזקים שדואגים לכלל צורכי התרבות שלהם. הוועד דואג לחוגים, לטיולים ולמחירים מיוחדים להופעות. עד כאן פשוט. אך ההבדל טמון במה שיראו מחוץ למה שהמפעל מספק להם: בעוד העובדים המאוגדים נהנים ממנעמי רכז התרבות, הם כמעט ולא יראו מחוצה לו. ויותר מזה: מה שנשאר מחוץ לוועד העובדים, לרוב מופעים הפתוחים לקהל חינם או כאלה שלא יתאימו למכנה המשותף הרחב, לא יהיו קיימים בעיני העובדים האלה. לכן, החיים דרך עיניו של עובד מאוגד הם חיים עשירים בקהילה קיבוצית קטנה יחסית ומוגנת, שלרוב לא תיפגש עם הקהל הרחב, אם יש כזה.

בניגוד לדימוי הרווח על עיירות הפיתוח, העובדים המאוגדים בנו בה שכונות רחבות ידיים ויוקרתיות של וילות נעימות. כך, בשכונת הווילות של דימונה, זו של אופקים, משולש עומר-מיתר-להבים ושכונת נאות לון בבאר שבע תוכלו למצוא בתי קומות מרווחים, בהם הילדים נשלחים לחוגים וההורים נהנים ממנויים למופעים תרבותיים ומסדרות תיאטרון. השאר כמעט ולא ישמעו על העושר התרבותי הזה.

את הטיול יבצעו בדרך כלל בקניון המקומי, ואת המטרופולין יראו דרך מרכז הצעירים בעיר העתיקה, ספגטים בביג ונאפיס לנוער, אבל בעיקר מגה, יוניברס קלאב והקאנטרי קלאב. הילדים, אם לא מצאו מקום עבודה במפעל שבו עובדים הוריהם, יעזבו את הדרום.

 

אנשי הנגב. אז שמעתי את השאגה, ואני בטוח שזה היה נמר: גיאוגרפים, ארכיאולוגים, זואולוגים ומדריכי טיולים, שנולדו בו ולא יעזבו אותו לעולם, יראו נגב אחר לגמרי מזה שיראו העובדים המאוגדים, או הדרומים באשר הם. אלה גרים ברובם במדרשת שדה בוקר, בבתי ספר שדה, או בקיבוצים שברמת נגב ועין גדי. הם רואים את המדבר ומרותקים. הם יחקרו אותו, יבחנו אותו, יטיילו בו ולא יפספסו שיטפון. הם ימצאו את פינת החמד בנחלים, בהרים, בגאיות ובכל מקום שיש בו סיכוי טוב לראות נמר. הם, מן הסתם, יקראו למקום הזה נגב ולא דרום. במטרופולין הקרוב כמעט ואין צורך. הקהילה הקשורה ביותר לקהילה זו, תהיה זו של המתבודדים, שמנסים להבין את המרחב.

 

דרומים מקופחים. המדינה, העירייה, השחיתות: אמרתי שאדבר בסטריאוטיפים, אז הנה. מנהל המתנ"ס בירוחם הגדיר אותם כ"ותיקי ירוחם" והוסיף שאותם אי אפשר להוציא מהבית לפעילויות תרבותיות. "אלה, עדיין סוחבים איתם את כל המטען של העלייה מלפני חמישים שנה". הם יהיו בד"כ מבוגרים בני עדות המזרח. זהו עולם של זעם וקיפוח, הממוחזר בתיאטרון הישראלי,  אם ב"גיבור מעמד הפועלים" של סובול בקאמרי, העוסק בהרעת תנאי נהגי האוטובוסים בבאר שבע, ב"מבקר המדינה", העוסק בשחיתות ברשות מקומית בדרום (אלא איפה), בהצגה "תשליך" בתיאטרון באר שבע ובסרט "סוף העולם שמאלה", שתיהן יצירות המעלות מחדש את הטראומה של העלייה ממרוקו. המיתוס, "הגענו באמצע הלילה, בחושך, אמרו לא רחוק מתל אביב, בבוקר התעוררנו באמצע המדבר", יחזור אצל הדרומים המקופחים ויתדלק את עצמו כמו מנטרה שבאה להסביר כישלון.

האם האפליה והקיפוח עודם מדוברים? אולי, אך באותם המקומות בדיוק. בבתי הקפה של המרכזים המסחריים בעיירות דוגמת דימונה ואופקים, בהם תמיד תוכלו למצוא את אלה המעירים על מצב העיר ומצב המדינה. הם בדרך כלל בקיאים בנעשה בפוליטיקה העירונית, לרוב גם עבדו פעם בעירייה או היו מקורבים לחמולה השלטת ונהנו ממנעמיה עד שהתחלפה. אם היו כובשים את ראשות העירייה, היו מנצלים את יתרונותיה – כנקמה על קודמיהם.

גם להם יש בטאונים, שהחלו לוחמניים הרבה יותר מאשר בשנים האחרונות: "שבע" ו"כל ב"'. במקומונים המופצים בבאר שבע, בדימונה ואופקים – אגב, שניהם המקומונים הראשונים בארץ – כחצי מהידיעות עוסקות בביקורת קשה על העיריות. אך בניגוד לפופולריות שלה זכו לפני שנים, כיום הדרומי הממוצע לא קורא אותם, והם נותרו מעין רפלקס מותנה של מחאה מול התנהלות העירייה באשר היא.

הארומה משפחתית. הטיול השבועי יהיה לבית של הדודה, או למטבח, להכין אוכל לאורחים.

הסיבה שלפיה הופך השיח הזה לפחות ופחות רלוונטי היא שבשנים האחרונות  המדינה מודעת למצב של רשויות מקומיות בנגב וממנה ועדות קרואות, כמו בירוחם, בערד ובקרוב כנראה גם במצפה רמון. בנוסף, הדור שנתקע בדרום הולך ופוחת, ובמקומו בא דור אחר.

 

הגטו של משרד הקליטה, המקופחים החדשים: והדור האחר הזה יכול להיות גם דור חדש של קיפוח. כאילו לא למדה דבר, הזרימה המדינה אוכלוסיות חלשות לסביבות שבהן קשה יותר לצמוח. הנגב מלא בקהילות עולים מחבר העמים ומאתיופיה בעיקר, שלעולם לא יפסיקו להיות עולים. משרד הקליטה מטפל כיום תרבותית בכל מי שעלה משנת 1989, ללא קשר לוותק שלו. זהו סקטור נפרד, שלעתים מאמץ את זהות הדרומים המקופחים, ולעתים מחפש זהות אחרת לחלוטין, כמו הזהות הגנגסטה ראפרית שאימצו צעירים אתיופים. הם מתקבצים בשכונות עולים כמו נחל עשן, נחל בקע (אתר קרוואנים לשעבר), שכונה ה' ושכונה י"א בבאר שבע, וגם בעיירות הפיתוח, אך לא במושבים או קיבוצים. אלה הקהילות שתפסו בשכונות הישנות את מקומם של אלה שעברו לשכונות מבוססות יותר. הטיול במקרה זה יהיה לקניונית, היא המרכז המסחרי השכונתי.

באשר לתרבות, היא משומרת במלואה: החל מחמישה (!) מקומונים ברוסית בנגב, המשך בהבאתם של אמנים מרוסיה להופעות בהיכלי התרבות בנגב, וכלה בסדרות שלמות של מוזיקה קאמרית באופקים, המיועדות לקהל הרוסי. המגיע לנגב והוא דובר רוסית, יזכה גם לעושר טעמים כמעט אינסופי, בשל המעדניות הרוסיות הקטנות שכמותן נפתחו בכל שכונה ובכל עיירה בנגב. "אלה יתנו חצי מהאוכל שלהם כדי ללכת לקונצרט", יגידו מנהלי המתנ"סים והצדק יהיה איתם: כפלוגת חיילים יישב הקהל הרוסי בהיכל התרבות, בדיוק בשמונה וחצי, עם הרבה נחת לסדרנים. בסוף המופע יפציצו את הזמר בזרי פרחים לאות תודה.

 

כיתות בנגב, קל יותר בלי הקשר: אאחד כאן שתי קהילות שונות באופיין על מנת להבהיר עיקרון: כשאין יותר מדי אנשים בסביבה, אפשר לעשות יותר דברים.

כך בקהילת העבריים הסימפטית, שליבה בדימונה (חלקה במצפה ובערד), חיים כ-3,500 איש, כולם אמריקאים שחומי עור. בסוף שנות הששים חווה מנהיגם "התגלות", בה הבין שרק בעלייה לישראל יוכלו השחורים להשתחרר מעבדותם. אלה שהאמינו בו עלו לליבריה ואז לישראל, קיבלו שכונה בדימונה ושם הם יוצרים ומנגנים מוזיקת גוספל, אך גם יולדים כ-14 ילדים בנישואים ביגמיים, צמים מדי שישי שבת, אוכלים אוכל טבעוני ומצליפים בילדיהם עם שוט על כל הפרת חוק. בעוד רובם עוברים בגרות באנגלית, רובם מקבלים ציונים נמוכים, שכן שפתם הלכה והתרחקה מהאנגלית המקורית לאורך השנים בהם הם בארץ. זר הדובר אנגלית לא יבין את דברי העבריים. הם עצמם חווים משבר זהות, כשנערים רבים עוזבים את הקהילה בשל חוקיה הנוקשים, ומקווים לעבור לשכונה מרווחת יותר בדימונה. בניגוד לתפיסת הקיפוח שהוזכרה למעלה, זהו אחד המקרים המוזרים ביותר: שכונת עוני בדימונה, נערי שוליים ברחובות, וקבוצה של עבריים צבעוניים עוברת שם, מלאת קצב וחיוכים מאמריקה הרחוקה.

הבידוד הסביבתי מאפשר גם את פעילות "מרכז האור" בבאר שבע, מעין כת בראשות הזוג עמית ואביב הגואל, מורים לשעבר בתיכון הסביבתי בשדה בוקר, שגורשו יחד עם הקבוצה שלהם מהמדרשה לעיר העתיקה בבאר שבע. הקבוצה, המונה כ-40 איש, מדברת במונחים של אור והארה אישית וקולקטיבית. כל אנשי הקבוצה קנו את הספר "כל בדיות לבך אמת", שנכתב על ידי אביב הגואל ונראה כסידור, ורובם גם תלו את הכתובת על הרכב, דלת הבית או האופניים. רובם גרים בעיר העתיקה בבאר שבע וחולמים להקים את "עיר האור", מרכז גדול של טיפולים וחוויות רוחניות מול שדה בוקר. אלה שנפגעו מאורח החיים בקבוצה שולחים כתבות ביקורתיות שפורסמו בעיתונות לאלה המעוניינים לשתף עמם פעולה, ומביעים את מחאתם.

 

הבדואים. פצצה מתקתקת, קהילה מורכבת: עוד דרך להיות סטריאוטיפי היא לכלול את כלל הבדואים תחת קהילה אחת. הרוב הוא עירוני ומתגורר ברהט, חורה, כסייפה ולקיה. אלה מתמודדים עם המעבר לעיר שלא הציבה אלטרנטיבה טובה מספיק למסורת הבדואית, ובעקבותיה פנו רבים לעבריינות. חיי התרבות ביישובים עודם צנועים מאוד, והבדואים לא לוקחים חלק בחיי התרבות של המטרופולין הקרובה.

אלה שהחליטו לשמר את אורח החיים הבדואי עד כמה שניתן נוסעים בדרכים לא סלולות לכפרים הלא מוכרים, מתקיימים מקצבה חודשית וחיים בעוני ומחסור. היחס למרחב יהיה שונה לחלוטין מאשר זה של תושבי עיירות הפיתוח הסמוכות ליישובים: הם ירגישו את הגאיות הקטנים, יכירו את מקומות המרעה, ויידעו כי ההליכה לשבט הקרוב כרוכה בשעה של הליכה. מה שיראו במטרופולין הקרובה הוא השוק ואתרי הבנייה. זה שירצה עבודה יעמוד בדרך חברון בשעות הבוקר ויקווה לטוב.

 

ביניים: אי אפשר לסכם

 

חטאתי בסטריאוטיפיות בחלק מהמקרים, אך זה רק כדי להדגיש את הגיוון הגדול של הקהילות השונות בנגב. או בדרום. כשאתה מגיע להתיישב בנגב, יש לך היכולת לבחור את הזהות שלך, את הקבוצה שלך, את המקום אליו אתה מעוניין להשתייך. אתה יכול להחליט שרגלך לא תדרוך במרכזי הקניות הגדולים, או לא בעיר, או לא בתחנה המרכזית. אינספור נקודות המבט, שאינן מתרכזות למרכז אחד, מייצרות קליידוסקופ עשיר מאוד.

אני בטוח שלא חידשתי כאן יותר מדי. כל קהילה כזו בנגב זוכה מדי פעם לאזכור כזה או אחר, וחלקן מתערבבות אלה באלה. אבל אני מקווה שעשיתי סדר, גם אם מרפרף, בדימויים השונים של הנגב-דרום הזה, מתוך ניסיון – אולי עקר – להבין מהו מרחב גיאוגרפי, ובאנשים המרכיבים אותו. אני מקווה שמה שיקפוץ לכם לראש כשתשמעו את המילה נגב יהיה עשיר יותר, צבעוני יותר, ובסך הכל גם חיובי יותר.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד