מלחמה ושלום, והמיתוס שמאחוריהם
מלחמה ושלום, והמיתוס שמאחוריהם

מיתוס המלחמה כגורם מאחד, שהיה מקובל ואף טבעי בישראל של שנות השישים והשבעים, לא זר גם לישראל המתבגרת. החברה למודת הסכסוכים, מבית ומחוץ, עדיין  מקנה לאחדות ממד גואל

.

ד"ר שרה זמיר, אוניברסיטת בן-גוריון, קמפוס אילת והמכללה האקדמית לחינוך "אחווה"

 

מלחמת ששת הימים קיבעה את "מיתוס המלחמה כגורם מאחד" בתודעה הישראלית: תקופת ההמתנה ערב המלחמה, ימי הקרבות עצמם ואופוריית הניצחון שלאחריהם, ביססו את האמונה כי יש בכוחה של המלחמה לגרום לאיחוד ישראל ולחוסנה.

תקופת ההמתנה, לפני המלחמה, סימנה את עידן הקונצנזוס הרחב ביותר שידעה מדינת ישראל. רוב הגברים בגיל העבודה היו מגויסים, במסגרת שירות המילואים, ובעורף השלימו הנשים ובני הנוער את העבודות שהותירו אחריהם המגויסים. נראה כי החברה הישראלית  באותם ימים קיבלה על עצמה, מרצון, את הדימויים "כל העם צבא", "עם מגויס" ו"אומה במדים" Cohen, 1985)).

העיתונות הכתובה והמשודרת, שדיווחה בהבלטה על הישראלים המגויסים למאמץ המלחמתי, ביססה את תודעת האחדות בשעת חירום, של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". יהדות אמריקה התגייסה אף היא, להעניק תמיכה פיננסית ורגשית לישראל המאוימת, והרחיבה את האחדות הפנים-ישראלית למרחב הסולידריות הכלל-יהודית. במאמרו "שעתנו הגדולה" (מעריב, 23.6.1967), כינה יוסטוס את יהדות התפוצות "העורף היהודי החדש": "הפגנה אדירה זו של הזדהות שלמה וגמורה.....עוקרת כל מחיצה וכל סייג" (ידגר, 2004).

הפזמונים שחוברו באותה עת, במטרה להעלות את המורל של ה"ציבור", עסקו בקולקטיב המתגייס כאחד למלחמה: "באנו למילואים", "החזיקי לנו אצבעות", "אנחנו נעבור (במצרי טיראן)". שימוש בגוף ראשון רבים במילות השיר הפך את "כולם" לגוף אחד, ואת המלחמה לקונצנזוס לאומי. גם "הנאום המגומגם"  (ככל הנראה עקב הגהה לא ברורה, שנעשתה בנוסח הנאום) שנשא ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ברדיו, ב-28 במאי 1967, כלל, בין השאר, קלישאות בדבר רוח העם האחידה והמאחדת המפעמת בו: "רוחו האיתנה של העם... ביטוי וערובה לעוצמתה של המדינה" (אתר קול ישראל, רשות השידור, "כתבות מוקלטות"). 

הביטוי הפוליטי של אחדות ישראל ערב מלחמת ששת הימים, "ממשלת אחדות לאומית",  כונן מתוך מאמץ לקונצנזוס מדיני וביטחוני רחב ככל האפשר. אין ספק כי תחושת החרדה הקשה מהאיום המתקרב, הצליחה אף לשכך את התיעוב העמוק שחשו ראשי מפא''י כלפי אנשי חרות (גח''ל), ולאפשר את צירופו של מנחם בגין לממשלה.

בזמן הקרבות נראו אזרחי המדינה מרותקים לדיווחים שבקעו ממכשירי הרדיו והטרנזיסטור, כאשר הם מלקטים כל פיסת מידע מן החזיתות. במיוחד בלטה פרשנותו המשודרת של חיים הרצוג ב"קול ישראל", ששימשה כמדורת השבט שליכדה את הציבוריות הישראלית. גם מאמרי המערכת ליבו את תחושת ה"ביחד", באמצעות הסימבוליקה המאחדת: כך, לדוגמה, מאמרו של הרצל רוזנבלום "אצבע אלוקים" (ידיעות אחרונות, 6.6.1967) עסק ב"ירושלים העתיקה, המקורית, ההיסטורית, ירושלים שבגללה היינו לעם" (ידגר, 2004).

מיתוס האחדות קנה לו אחיזה פרקטית מיד עם שוך הקרבות: ראש הממשלה, לוי אשכול, הכריז על איחוד ירושלים, והכנסת הוסיפה לפקודת סדרי השלטון והמשפט, את סעיף 11ב בדבר החלת המשפט, השיפוט והמינהל על שטחים בתחומה של ארץ ישראל.

מטרתו של המאמר הינה לבחון את שרידותו של המיתוס גם בימינו, ובתוך כך, לבדוק את שרירותו של המיתוס, במבחן הזמן, בקרב בני הנוער.

המיתוס מוגדר כ"סיפור, מעשייה או אגדה", היוצר עולם בדיוני-דמיוני ומציאות ואמת משלו, לחיוב ולשלילה. במובן החיובי, יצירת מיתוס בתחום האמנות היא מעשה אנושי הכרחי. במובן השלילי, היא משמשת בריחה אל הלא מציאותי ואל המקודש בלא ערעור (ריבלין, 1997).

מעצם הגדרתו, הופך המיתוס לחלק מהווייתו של האדם המחזיק בו, והוא אינו נשאר סיפור ספון בין שכיות האמנות. ניתן לראות במיתוס קוד המורה לאדם מה היא ההתנהגות הנורמטיבית המצופה ממנו בזמן ובמקום נתונים, ובה בעת הוא קוד לפענוח ולפירוש האירועים בחייו. אי לכך, ל"ניפוץ מיתוסים" יש אפקט של פגיעה בזהות הפרטית ו/או הלאומית של הפרט המלווה, בתחושה קשה של דיסוננס קוגניטיבי.

 ביניים: השלום כמיתוס

על-פי וייס (1994), הואיל ותהליך השלום מחייב מידה רבה של פרגמטיות, לרבות משאים  ומתנים על עניינים שבחומר (שרטוט גבולות, עלות כספית, ניוד אנשים), מתגלה "מיתוס השלום" במקרא כרוחני מדי, שאינו בר-השגה. "מיתוס השלום", כפי שהוא מוצג במקורות, מציג ציפייה לתיקון כולל של הבריאה: הפסוקים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" "וכיתתו חרבותם לאתים" נראים כיום, בעיני רבים, כאוטופיים מדי, משוללי מקום בזמן המודרני והפוסט מודרני. נראה כי תהליך השלום, המנסה להפוך את השלום מ"חזון" ל"דרך חיים" ומ"הלכה" ל"מעשה", מנפץ בדרכו את אשר חונכו עליו דורות רבים.

בעיה נוספת, הנקשרת ל"מיתוס השלום", נעוצה בעובדה כי מיתוס זה מתקיים בסמיכות למיתוס אחר, והוא "מיתוס הארץ". "מיתוס השלום", כמו גם "מיתוס ארץ ישראל", קשורים זה בזה בתודעתנו. השאיפה לשבת תחת הגפן והתאנה באין מחריד, הלכה והתחזקה בגולה ותורגמה לשאיפה למקלט בטוח, לבית לאומי ולהשגת המנוחה והנחלה (וייס, 1994).

סמיכותם של שני המיתוסים הללו יוצרת מצב של סכסוך בין שניהם. הסכסוך הראשון מתבטא בוויכוח הנוקב בין ימין לשמאל. על פניו, נראה לאנשי הימין כי הוויתור מרצון על חלקי ארץ ישראל למען השלום שומט את הקרקע מתחת לרגליו של המפעל הציוני. הסכסוך השני מצוי בוויכוח בין החוגים הדתיים השונים: חוגים ציוניים-דתיים קיצוניים טוענים, כי מצוות ארץ ישראל שונה מיתר המצוות, משום שאינה נדחית על-ידי איסור פיקוח נפש. על-פי הרב עמיטל (1994), חשיבה ממין זה מאיימת על קיומה של המדינה, ועלולה להוביל לאובדן חיים. לכן, ראוי לבחון את מצוות יישוב הארץ במבחן יתר המצוות. לפי גישה זו, בניגוד לזועקים "ארץ ישראל בסכנה", יש לטעון "עם ישראל בסכנה", ובכך להעמיד את השלום בראש סולם הערכים.

לעומת זאת, אין לראות במלחמה, בקונטקסט היהודי-ישראלי, מיתוס המקביל לזה של מיתוס השלום. המלחמה בשום אופן אינה בגדר שאיפה, ואף פעם לא היתה. יעידו על כך מטבעות הלשון שנטבעו בשפה ה"ישראלית", והמערבים פרדוקס: מלחמת שלום (הגליל), טוהר הנשק, כיבוש נאור – פרדוקסים המנסים להקהות את מוראות המלחמה וזוועותיה. להבדיל,  בהחלט ניתן לטעון למיתוסים שנקשרו למלחמות ישראל. מיתוסים כאלה שזורים בספרות, בשירה, בהיסטוריה המשוכתבת, בשפה ובסרטי התהילה, המפארים את מעלליה של המלחמה ומציתים את דמיונם של בני הנעורים. כך גם הגיבור התרבותי , שעליו חונך הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה, היה דמותו של היהודי החדש, אותו ישראלי צעיר, חזק, שזוף ולמוד מלחמה.

אולם, המיתוס הבולט ביותר הוא זה של המלחמה כדבק ביטחוני וקיומי, או במילים אחרות "המלחמה כמאחדת את העם". מיתוס זה מאוזכר אף בדבריו של  בן-גוריון, שקבע  כי למצב הלוחמה "יש לא רק השלכות שליליות, אלא גם לא מעט תוצאות חיוביות, בעיקר בנוגע לליכוד העם ומיצוי כוחו היוצר והבונה" (צבן, 2000).

 

ביניים: הבניית אחדות על בסיס המלחמה שהיתה ועודנה

חברה המעורבת בסכסוך ממושך ואלים נוטה לדבוק באחדות. אמונת האחדות מתמקדת בנטישת אי-הסכמות, עימותים ומחלוקות פנימיים וליכוד כל כוחות הקבוצה נגד האיום החיצוני, ומטרתה לספק תחושת סולידריות וגיבוש. היעדר אחדות, לעומת זאת, יוצר קיטוב ומתחים פנימיים, המכבידים על המאבק עם האויב (בר-טל, 1999).

בניגוד למודל ההטרוגני המתהווה כיום, בראשית שנותיה של המדינה שקדו סוכני החיברות השונים על הבנייתה של אחדות, המבוססת, לעיתים קרובות מדי, על מלחמות עבר, מלחמות ההווה והמלחמות הצפויות.

כך, למשל, יומני הקולנוע "גבע" ו"כרמל" הפכו מגויסים לתהליכי ההבניה החברתית והכלכלית של המדינה הצעירה, ואף שידרו מסרים בסגנון "כל העם צבא". גם בקולנוע  התבססה האחדות על "שנאת המן": בסרט המסחרי הראשון, "הם היו עשרה" (במאי: ברוך דינר, 1960), מתואר הקונפליקט בין היהודים לערבים כמערבון. קיימת הבחנה ברורה בין "הטובים - הישראלים" לבין "הרעים - הערבים". הערבים מוצגים כאינדיאנים, כפורעים וכגונבים, וההתייחסות אליהם היא בגוף שלישי רבים, בבחינת הצבת חיץ בין "הם" ל"אנחנו".

מקום של כבוד בין סוכני החיברות שמור למערכת החינוך. בין כליה העיקריים של המערכת הפועלים למטרה זו ניתן למנות את תכני הלימוד, הטיולים והטקסים הבית- ספריים.

תוכניות הלימוד בישראל של שנות ה-50 וה-60 מלמדות על מגמה ברורה לפנות אל המכנה המשותף של בני העולים וילידי הארץ. כך לדוגמה, עיון במקראות לספרות "אלומות", לכיתות ז', ח', מעלה כי ניסוח שמות השערים, לרבות התכנים שנמצאים בהם, כוללים כמעט את כל פרקי ההיסטוריה של עם ישראל למוד הקרבות והסבל: מימי קדם, כיסופי גאולה, בונים ומגינים, מלחמת השחרור ומדינת ישראל, בארצנו ועוד. שמותיהם של שערים אחרים מטעה למדי. לכאורה, אמורים שערים כגון "נעורים" (ז') ו"לחירות ולשוויון" (ח') להעיד על חיי  היומיום של האינדיבידואל, ובכך לבסס את תחום הערכים ההומניסטיים-אוניברסליים, אולם גם הם עוסקים בפרקי היסטוריה עקובים מדם (לדוגמה, פרקים מיומניו של יוסף טרומפלדור המקראה לכיתה ח', עמ' 380). 

הטקסט עושה שימוש במעין מודלים, שעל-פיהם נדרש הפרט לחשוב ולהתנהג, לחיות ולמות. הטקסטים, בעיקרם, מייצגים נרטיבים אידיאולוגיים, חלקם גלויים ומוצהרים וחלקם חבויים (בסבטקסט), שלכולם נגיעה, כזו או אחרת, להישרדות ישראל. מניתוח התוכן עולים ארבעה נרטיבים אידיאולוגיים מרכזיים: האחד: מעטים מול רבים. לדוגמה, "מחיי יוסף טרומפלדור". השני: נרטיב הקורבן (היהודי). לדוגמה, "על השחיטה", מאת ח.נ. ביאליק.  השלישי: זכותו של הקולקטיב על הפרט. לדוגמה, ג. שופמן, "שלו נעליכם", נ. אלתרמן, "מגש הכסף". והרביעי והמהותי מכולם: אדמת ארץ ישראל, השיבה וההתיישבות הנקנות, איך לא, בייסורים.

מגמה דומה של הבניית אחדות נשמרת גם במקצועות לימוד נוספים בתוכנית הלימודים לבית הספר היסודי (5-1954). כך לדוגמה, בין מטרות הוראת הלשון נכללת המטרה "לטפח את הנאמנות ללשון העברית ... ולהשלטתה בעם כולו", ובין מטרות הוראת המולדת, נכללת המטרה "לפתח נאמנות למדינה ונכונות להגן עליה בכל נפשם ומאודם" (דרור, 2004). עפ"י פודה (Podeh, 2002), במשך השנים, משנות החמישים ועד ימינו, הטקסטים בספרי הלימוד שינו את פניהם ובתהליך של "דה-מיתולוגיזציה" צמצמו את הנרטיב הלוחמני בתודעה הקולקטיבית. 

טיולי בית הספר, אף הם, תורמים להבנייתה של האחדות הלאומית על בסיס מלחמות ישראל. על-פי שחר (2003), הטיול נתפס ככלי חינוכי המסייע להקניה ולהפנמה של ידע וערכים – הכרה היסטורית של העם והארץ ואהבת המולדת. הטיול מייצג את רוח התחייה הלאומית, מפגיש את התלמידים עם סמלים מוחשיים מן העבר, ומקשרם לנוכחות היהודית בארץ ישראל. הטיול החינוכי יוצר מפגש חווייתי של התלמיד עם שורשיו, ובתוך כך ממלא תפקיד חשוב ביצירתו של זיכרון קולקטיבי, המדגיש את הקשר בין העם והארץ לבין הארץ, בעבר ובהווה. יש בכוחם של הטיולים גם לעורר הזדהות עם מעשי גבורה והקרבה, ובתוך כך להבנות את תחושת הסולידריות. כך לדוגמה, הביקור בתל-חי, שהנהיגה בזמנה מערכת החינוך, העצים את חווית ההזדהות עם יוסף טרומפלדור וחיזק, כך נטו להאמין, את ה"רוח הלאומית" והנאמנות הלאומית.

בנוסף, אף לנושא החג והחגיגה והטקסים הבית ספריים, נודעת חשיבות רבה בביסוס האחדות הלאומית על בסיס מלחמות ישראל. על-פי האריסון, Harrison, 2001)), הטקסים הינם חלק בלתי נפרד מהתרבות המודרנית, ויש הרואים בהם חלק בלתי נפרד מהממד הדתי הקיים בחייה של כל אומה. הטקסים תורמים להתפתחות ערכים חברתיים, קודים סמליים ונורמות חברתיות.

 הטקסים מהווים מיני דרמה, המבוססת על הזיכרון הקולקטיבי של האומה, ובכך מקיימים מצב שניתן לכנותו "על זמני": הטקסים מפרידים את המתחנך מן ההווה העכשווי והיומיומי, ומחזירים אותו אל העבר, למען שימורה של התודעה הקולקטיבית בעתיד. הטקס הוא גבול תרבותי בין קודש לחול ובין הווה, עבר ועתיד.

טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי צבא ההגנה לישראל משלבים בתוכם שני רבדים: קוגניטיבי ורגשי. הטקס מעביר מסרים חברתיים ומוסריים, אך בה בעת, מעורר בנו רגשות עזים של צער, כאב והזדהות. עיגון הטקסים, לרבות התכנים והסמלים השזורים בהם בחוק, הינו, ללא ספק, נדבך איתן בהבניית אחדות. האירוע המכונן המצוין בטקס נצרב בתודעה הקולקטיבית-לאומית באופן סמכותי ואחיד. אולם, מתן לגיטימציה לגרסאות אלטרנטיביות של טקסי הזיכרון, כפי שנעשה בשנים האחרונות, שובר, בהדרגה, דפוס זה.

 

ביניים: ביסוס המיתוס על תחזיות אפוקליפטיות

"מיתוס המלחמה כגורם מאחד" מתקיים לצד תחזיות אפוקליפטיות, הצפויות עם התמוססותו של דבק זה. התחזיות מנבאות סדקים בסולידריות הלאומית, שכן אין כבר צורך לאחד כוחות כדי להדוף את הסכנה הקיומית.

יש המביעים חשש, כי ההתפתחות הכלכלית בישראל, בעקבות השלום, תחקה את המצב בארה"ב. הבסיס הכלכלי של המדינה יתחזק, אך יגדל הפער הכלכלי בין עניים לעשירים. משום כך, עלול השלום להוות מרשם לאי-יציבות חברתית, למרירות, וייתכן שאף לפיצוץ חברתי. תסריט דומה מוצג אף בנושא הפער בין דתיים לחילונים. מצב אידיאלי של שלום בארץ עלול ליצור שני גושים חברתיים מנוגדים: האחד – חומרני, קוסמופוליטי, מנוכר לדת ולמסורת, "פוסט ציוני", והשני – אידיאולוגי, ערכי, מסורתי, לאומי וציוני, ושני הגושים הללו ייאבקו ביניהם על זהותה של המדינה (טרופר, 1994).

על פי ניתוח תהליכים בעבר, עלול השלום להיטיב דווקא עם העשירים, הואיל ורק באמתחתם הכלים למצות טוב יותר את היתרונות הכלכליים שבשלום. בעלי מפעלי הטקסטיל והמזון יוכלו לנצל עוד עובדים זולים מהארצות השכנות, ויזמי הנדל"ן יגרפו רווחים מניידות האזרחים לתחומי הקו הירוק; לעומת זאת, החוליות החלשות של החברה הישראלית תישכחנה בשוליים (עפרוני, 2000). ומי יודע: הואיל ועדיין קיימת חפיפה מסוימת בין עוני למוצא עדתי, הפער הבין-עדתי צפוי לגדול אף הוא.

 נבואות הזעם על סכסוך ופילוג ניתנות ליישום גם לגבי יחסי ישראל עם יהדות התפוצות. למשל א. ב. יהושע, בדבריו בפני הקונגרס היהודי העולמי בירושלים (בינואר 1996), טען, כי הניכור בין ישראל ליהודי התפוצות יגדל וילך בעקבות תהליך השלום. לדעתו, העולם היהודי בתפוצות לא תמך בתהליך השלום בשנים שלפני הסכם אוסלו מתוך מניעים אגואיסטיים. לדעתו, הם רצו שישראל תישאר שרויה במצוקה ולו רק כדי למלא בתכנים את זהותם היהודית. כעת, עם תהליך ביסוסה הכלכלי של מדינת ישראל, הוא סובר כי הניתוק הוא בלתי נמנע.

ביניים: בדיקה מחקרית של "מיתוס המלחמה כגורם מאחד"

בדיקה אמפירית של "מיתוס המלחמה כגורם מאחד" בקרב בני נוער בישראל, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצה, בחנה את מידת הסכמתם או אי-הסכמתם של בני הנוער עם היגדים המייצגים מיתוס זה.

דוגמה מייצגת מהווים ההיגדים: "בזמן מלחמה, ישראלים יודעים לעזור זה לזה", ו"בשעת משבר, עם ישראל מתאחד" (מהימנות השאלון:Alpha= 67  ). לגבי היגדים אלה, אמור היה הנבדק לציין את מידת ההסכמה/אי-ההסכמה, עפ"י סולם ליקרט בן 5 רמות, מ"לגמרי לא מסכים" (1), לא מסכים (2), קשה לי להחליט (3), מסכים (4), מסכים לגמרי (5). ככל שהציון גבוה יותר, כך הוא מייצג דבקות רבה יותר באמונה, כי המלחמה היא גורם מאחד.

במחקר השתתפו 909 תלמידים, הלומדים בבתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים בכיתות ז' עד ט'. בתי הספר נדגמו מצפון, ממרכז ומדרום הארץ, מאזורים מבוססים ומאזורים פחות מבוססים, מערים יהודיות ומערים מעורבות.

 

לוח מס' 1: השוואת הממוצעים של פלחי האוכלוסייה השונים, בשאלון "מיתוס המלחמה כגורם מאחד"

סטיית תקן

ממוצע

מס' נבדקים

 

 

 

 

**בית ספר

0.8

3.42

524

ממלכתי

0.8

3.71

384

ממלכתי דתי

 

 

 

 

 

 

 

  גיל

0.8

3.53

240

שכבה צעירה

0.8

3.54

647

שכבה בוגרת

 

 

 

 

 

 

 

*השקפה פוליטית

0.8

3.68

480

ימין

0.8

3.52

145

מרכז

0.8

3.13

154

שמאל

 

 

 

 

 

 

 

*מין

0.8

3.61

383

זכר

0.7

3.49

475

נקבה

 

 

 

 

 

 

 

**רמת דתיות

0.9

3.38

354

חילוני

0.8

3.61

333

מסורתי

0.7

3.75

183

דתי

 

 

 

 

 

 

 

**השכלת האב

0.8

3.56

64

יסודית

0.7

3.66

279

תיכונית

0.8

3.45

469

על תיכונית

 

*p<0.05; **p<0.01

 (כאן בערך יש להכניס את תרשים 1)

מממצאי המחקר עולה, כי כלל האוכלוסייה הנבדקת נמצאה גבוהה מנקודת האמצע של הסולם, דבר המעיד על דבקותה ב"מיתוס המלחמה כגורם מאחד".

נמצאו הבדלים מובהקים (p<0.05; **p<0.01 ) בין תלמידי בית הספר הממלכתי לממלכתי-דתי, בין התלמידים שהגדירו עצמם כ"שמאל" לבין אלה שהגדירו עצמם כ"מרכז" ו"ימין" פוליטי, בין בנים לבנות, בין תלמידים חילונים לבין תלמידים מסורתיים ודתיים, ובין תלמידים שהשכלת האב הינה על-תיכונית לבין תלמידים שהשכלת אביהם תיכונית בלבד. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין התלמידים על-פי גילם.

נמצא כי תלמידי החטיבה הממלכתית-דתית דבקים במיתוס המלחמה כגורם מאחד יותר מאשר תלמידי החטיבה הממלכתית. זאת ועוד: מהשוואת שלוש קבוצות התלמידים, על-פי רמת הדתיות המוצהרת על-ידם, עולה כי רמת הדבקות במיתוס זה של התלמידים החילונים נמוכה, הן מזו של התלמידים המסורתיים והן מזו של התלמידים הדתיים.

לכאורה, ניתן היה להניח כי מיתוס זה רווח בעיקר בחברה החילונית, וכי הוא תוצר שלה; הווה אומר: בעוד שעל פניו, החברה הדתית אינה צריכה להמציא סממני אחדות, הרי שהחברה החילונית, הנתפסת כאינדיבידואליסטית, מתנחמת במיתוס שלפיו לפחות מלחמה מאחדת את החברה ומייצבת אותה.

ניתן להסביר את הממצאים שהתקבלו, בניגוד לרציונל שלעיל, בתהליך מתמשך העובר על החברה הלאומית-אמונית, שבמהלכו הופכת חברה זו, מצד אחד, לדתית יותר, אך מצד שני, ללאומית יותר. הלאומיות והפטריוטיזם, המאפיינים חברה זו, באים לידי ביטוי מעשי בעלייה במספר המתנדבים ליחידות קרביות, וכן במספר היוצאים לקצונה מקרב אוכלוסייה זו (עזריאלי, 1990). מנתוני אכ"א מטכ"ל בצה"ל, לשנת 2005, עולה כי 40% מחניכי קורסי הקצינים הינם חובשי כיפות (יהושע, 2005). ייתכן, כי הממצא שלהלן הוא בעצם ביטוי נוסף לתהליך הלאומיות, שאחד מסממניו הוא תחושת ההשתייכות והרצון בלכידות לנוכח פני הסכנה.

עוד נמצא כי מיתוס זה רווח יותר בקרב תלמידים בעלי השקפה פוליטית ימנית, מאשר בקרב תלמידים בעלי השקפה פוליטית מרכזית ושמאלית. ניתן להסביר ממצאים אלה בתפיסה הפוליטית השמאלית הגלובלית, השוללת מלחמה מכל וכל, בכל עת ובכל תנאי. יוצאת מתפיסה זו גם שלילתו המוחלטת של הרעיון, שמלחמה עשויה להיות מיטיבה, מאספקט כזה או אחר. במילים אחרות, תפיסת השמאל לגבי המלחמה היא שהמלחמה הינה דבר רע מכל היבט אפשרי, ואין לקשור לה כתרים או מיתוסים.

ממצאים אלה מצויים בהלימה לתוצאות מחקרים וסקרים קודמים; ממחקרי ניומן (Newman, 1991) אודות דימויים של שלום ומלחמה, עולה כי תלמידים שהגדירו עצמם ימנים, דתיים-לאומיים, משתמשים בדימויי שלום "סגורים" ופסימיים. כך, לדוגמה, כאשר נשאלו על הסכם השלום עם מצרים, נטו הללו להתייחס בעיקר לפן ה"קר" של השלום. לעומתם, נבדקים שגילו הזדהות עם "שלום עכשיו", השתמשו ב"דימויים פתוחים" ואופטימיים, בהתייחסם ליתרונות שטומן בחובו הסכם זה. זאת ועוד: הקבוצה הראשונה, שהוגדרה ימנית, דתית- לאומית, התייחסה לדימויים חיוביים שנקשרו למגעים עם אש"ף, כאל דימויים מסוכנים, שחלחולם בחברה הישראלית עלול לאיים על קיומה של המדינה.

מממצאים שנתקבלו מהשוואת אוכלוסיית הבנים לאוכלוסיית הבנות עולה, כי יש  הבדלים מובהקים ביניהם ביחס למשקל של בעיית "מיתוס המלחמה". דבקותם הרבה יותר של הבנים בבעיית "מיתוס המלחמה" יכולה להיות מוסברת באמצעות גישות סוציאליזטוריות: יש להניח כי  תהליך החיברות של הבנים משובץ בנושאי המלחמה (כמשחקי מלחמה והכנה לחיי צבא)  ובחיזוקים להתנהגות תחרותית ואף אלימה, יותר מאשר תהליך החיברות של הבנות. בנוסף, הבת מורגלת ומחוזקת מינקות לטפל ולטפח את האחר, ולפיכך, יש להניח, תשאף מטבע ברייתה לטפל בקונפליקטים בדרך של גישור ושיתוף פעולה במקום לשאת את עיניה למלחמה.

הסבר נוסף יכול להיסמך על תיאוריות פמיניסטיות, הקושרות בין נשים לפציפיזם. ההנחה העומדת בבסיס גישות אלה היא הסתירה האימננטית בין טבען של נשים כנותנות חיים לבין מלחמה כמקפחת חיים: האם (ביולוגית או פוטנציאלית) נותנת חיים, ולכן לא יעלה על הדעת  שהיא תיתן ידה להרס החיים שיצרה.

על-פי דוקז'ק (Duczek, 1988), ככל שהחברה מיליטריסטית יותר, כך הופך דימוי ה"מאצ'ו" לאידיאל הגבריות: את מקומו של האביר המיתולוגי תופס החייל היוצא להציל את הנשים והילדים מידי כוחות האופל. בהקשר הישראלי (ישראל כאזור עימות רב שנים) ייתכן גם כי אמונה ב"מיתוס המלחמה" מהווה מעין צידוק אפשרי למלחמות (בבחינת "לפחות יוצא ממנה משהו טוב"), או אפילו תמיכה עבור מי שמצופה ממנו להוות כלי מלחמה.

מהשוואת אוכלוסיית התלמידים על-פי השכלת האב עולה כי ילדים לאבות בעלי השכלה על-תיכונית מאמינים פחות למיתוס המלחמה, מאשר ילדיהם של בעלי ההשכלה התיכונית. ממצאים אלו ניתן לייחס לבית המשכיל הפועל כגורם ממתן, אשר פועל להנמכת רמת  הסוגייה שנבדקה. על-פי שלזינק ושטיינברג (Sleznick & Steinberg,1969), מתקיים קשר בין חוסר תחכום אינטלקטואלי לבין תמיכה באמונות בלתי מבוססות. יש להניח כי הבית המשכיל, מחד גיסא, ידבק פחות במיתוסים נפוצים בכלל, ומאידך גיסא, יעודד יותר את בחינתם של המיתוסים במבחן המציאות.

ביניים: סיכום

דומה ש"מיתוס המלחמה כגורם מאחד" נראה מקובל וטבעי בישראל הנאיבית, משהו, של שנות השישים והשבעים, אך זר לישראל המתבגרת, למודת הסכסוכים מבית ומחוץ. אולם המלחמות שהתרגשו על ישראל בשנים שלאחרי מלחמת ששת הימים, הוכיחו שוב ושוב כי חברה המעורבת בסכסוך מתמשך, נוטה לדבוק בקיומה של אחדות ולראות בה את הממד הגואל של אירועי המלחמה.

 אמונות האחדות מתמקדות בחשיבותו של הקונצנזוס ובליכוד כל הכוחות של הקבוצה נגד מקור האיום, לשם תחזוקה של תחושת הסולידריות גם בצוק העיתים. "מיתוס המלחמה כגורם מאחד" עונה בדיוק על צורך חברתי זה, ומתברר כי הוא, עדיין, ממשיך ומתקיים בתודעתה של החברה הישראלית, הן לנוכח הציניות הפושה בחברה הישראלית והן לנוכח הביקורת הגוברת והולכת כלפי מגמות לאומניות ומיליטריסטיות.

 

    

מקורות

בר-טל, ד. (1999). "הסכסוך הערבי-ישראלי כבלתי נשלט והשתקפותו בספרי הלימוד הישראליים", מגמות, ל"ט (4), עמ' 445-491.

דרור, י. (2004). "מערכת החינוך כסוכנת הפטריוטיזם היהודי במדינת ישראל: מ'ציונות חלוצית' ל'ישראליות מאוזנת'", אצל בר-טל, ד. ובן-עמוס, א. (עורכים), פטריוטיזם, אוהבים אותך מולדת, עמ' 137-174, ת"א: דיונון.

וייס, ה. (1994). "בעיית החינוך ומיתוס השלום", עידן חדש או אובדן דרך – ישראלים מדברים על שלום, עמ' 175-186, ת"א: איתאב.

טרופר, ד. (1994). "זהירות, ימות המשיח", מימד, 3, עמ' 8-9.

ידגר, י. (2004). הסיפור שלנו: הנרטיב הלאומי בעיתונות הישראלית, חיפה: אוניברסיטת חיפה.

יהושע, י. (2005)."עלייה במוטיבציה לגיוס לאחר ההתנתקות", ידיעות אחרונות, 21.11.2005, עמ' 9.

עזריאלי, י. (1990).  דור הכיפות הסרוגות, הוצאת אביבים.

עפרוני, ל. (2000). "פערים חברתיים וכלכליים בחברה הישראלית", מפנה מס' 30, עמ' 3-6.

צבן, י. (2000). פחד השלום ואתגרי החינוך, הרצאה במזכירות הפדגוגית, משרד החינוך והתרבות, ירושלים, 23.1.2000.

ריבלין, א. א. (1997). מונחון לספרות, ת"א: ספריית הפועלים.

 שחר, ד. (2003). דע מאין  באת: הוראת ההיסטוריה הלאומית בחינוך העברי בארץ ישראל, 1882 - 1918, רחובות: הוצאת עידן.

 

 Amital,Y. (1994). Coping with the Challenge of A New Reality, Jerusalem:  Meimad

Cohen, E. A. (1985). Citizens and Soldiers: The Dilemmas of Military Service (Ithaca: Cornell U.P, pp. 70-76.

Duczek, s. (1988).  “Gender”, In D. Hicks (ed.), Education for Peace, London and New York: Routledge, PP: 168-182.

Harrison, Jo-Ann (2001). "School Ceremonies for Yitzhak Rabin: Social Construction of Civil Religion in Israeli Schools, Israel Studies - Volume 6, Number 3, pp. 113-134.

Newman, D. (1991). “Overcoming the psychological barrier: The role of images in war and peace”. In N. Kilot and S. Watermann (eds.), The Political Geography of Conflict and Peace, London: Belhaven Press, PP: 201-216.

Podeh, E. (2002). The Arab-Israeli Conflict in Israeli History Textbooks, 1948-2000, Westport: Bergin & Gravey.

Sleznick, G. & Steinberg, S.(1969). The Tenacity of Prejudice, N.Y: Harper and Row.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד