מן החלום אל העקירה
מן החלום אל העקירה

 

 

החלום של "גוש אמונים", שבפועל היו שותפים לו רק מקצת מהחברה הישראלית, עומד מבולבל ומאוים, ומעל לראשו מתהפכת החרב. התבוננות מחודשת בשירים שנכתבו עם ההתנתקות

 

אליעז כהן הוא משורר, עורך ועובד סוציאלי, חבר קיבוץ כפר עציון

 

בערב ראש השנה תשס"ו קיבלתי לידיי את הקונטרסים הראשונים של "הזמנה לבכי", בכל אחד מהם שישה שירים שכתבתי במהלך השנה וחצי שקדמה לאותו קיץ, בו התחולל חורבן יישובי גוש קטיף, או מה שמכונה "התנתקות". הקונטרס הצנוע, כרוך ידנית בחוט כתום, הכיל פירות פואזיה של חרדות, תפילות, קינות ותקוות, שקיננו בי בכל העת ההיא, ועתה היו כמין עדות למה שנעשה. פשטתי את החולצה השחורה הקרועה, גילחתי את זקן האבלות שצימחתי ופניתי לטבילת היטהרות מקדמת את פני השנה החדשה, זו שכבר עמדה על הסף, בתחינה שתהיה טובה יותר.

בימים אלה, ימי אביב תשס"ז, כשנה וחצי אחרי, בין יום הזיכרון ויום העצמאות החמישים ותשעה, לבין יום השנה הארבעים לשחרור ירושלים, גוש עציון ושאר מרחביה ההיסטוריים של ארץ ישראל, אני יושב בביתי שבכפר עציון, החוגגת שיבתה, ומנסה להתבונן מחדש בשורות הרועדות שביקשתי לכתוב, במרכזן ניסיון-הזמנה אוקסימורונית, פרדוקסלית אפילו, לבכי ישראלי משותף, בנקודה קונפליקטואלית ומדממת כמעט, של פינוי יישובים.

כידוע, ההברקה של התצמיד "הזמנה לבכי", שמורה לארנון לפיד, מבני התנועה הקיבוצית, שכלוחם צעיר בתעלה, בחורף 1973, העלה על הכתב רשימה מקאברית וכואבת בשם זה, בה הוא מקונן על חברו הטוב ויתר רעיו שנפלו בנוראות מלחמת יום הכיפורים, וכאילו מזמין את כולם למסיבת הבכי הגדולה, בה יבכו עד אפיסת הכוחות., ומי שלא יעמוד לו כוחו בבכייה, על בהונות יצא.

חלילה לי מלהשוות, או מלעורר סוג של מניפולציה על הפוסט טראומה הגדולה ההיא, שעודנה, לתחושתי, קובעת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי שלנו, סף חרדותינו, יחסנו לאתוס הציוני בכלל ולמדינה ולמוסדותיה בפרט, ועוד ועוד. רק לשאול את הכותרת משם ביקשתי (ואף ביקשתי את רשותו של ארנון). בראש ובראשונה צפו ועלו חרדות הלב, המחשבה, הדמיון בהקיץ ואף ביעותי הלילה שחזיתי בשנה שקדמה להתנתקות, ואשר הביאו אותי אל חזיון הפינוי מביתי שלי, בכפר עציון.

העיצוב הספרותי שבחרתי לחרדות הללו, של פנייה לחייל הבא לפנותני, והכנסתו לתהליך הפרידה האינטימי של המשפחה, בא כתוצאה מהשיח הציבורי שתפח והתלהם, בעידודם של חלק מבעלי הדעה בתקשורת ובעלי אינטרסים משני קצות הקשת הפוליטית בארץ. היתה תחושה של ערב "מלחמת אחים", או "מלחמת אזרחים", כפי שהתעקשו גורמים שונים בשמאל הישראלי.

בכל אופן, גם בשדה הזה, שהלך ונחרש בידי מצחצחי החרבות, נוכחתי לראות שוב שהסולידריות הישראלית גוססת, אם לא גרוע מזה. בעיצובו של השיר כך אני פונה למעשה לשני הצדדים, במה שנתפש אז כמאבק, ומעורר אצלם אפשרות של אמפתיה והשתתפות רגשית. הן אצל המתיישבים שגזרת גירוש/פינוי/עקירה מעל לראשם, והן לחיילים, עליהם הוטלה המשימה כפויית הטובה.

 ואכן, ממשובים רבים שהגיעו אליי, אני יכול לספר היום על מפקדים שקראו, התרגשו, צילמו את השיר וחילקו אותו לחייליהם כחלק מפק"ל כיסים לפני ביצוע המשימה, ומן העבר השני, על צוותי עזרה טיפוליים שעבדו עם כוחות מקומיים מקרב המתיישבים בהכנה נפשית ערב הפינוי, והשתמשו בשיר הזה במתודות שונות בתוך עיבוד אבל ותהליך הפרידה מן המקום.

אבל יש שכבות נוספות שאני מרגיש נכון לשתף אודותן, בבחירה שלי בשם "הזמנה לבכי" בשיר המרכזי, הפותח, וכשם קונטרס השירים כולו. כבר בהיותי נער, באם ישיבות בני עקיבא בכפר הרא"ה, נכרכה נפשי בדמותו של חנן פורת, גם הוא בוגר אותה ישיבה, ומן הדמויות המשפיעות על המגזר האמוני זה שנות דור. אחד הסיפורים ששמעתי מחנן היה מאותם ימים עכורים ב-1973, עם שוך הקרבות, כאשר חנן מחלים מפציעה קשה בבית ההבראה הצבאי, ומאמר "הזמנה לבכי" תופש אותו ואת חבריו שם, וכתיאורו "פותח את כל הפצעים מחדש".

אז, באותו הרגע בדיוק, מספר חנן, הנצה אצלו ההכרה שמוכרחים להשיב את רוחו של העם בישראל, ובעצם, מחשבת הייסוד הראשונה של "גוש אמונים", החלה להתפתח אצלו מאותו רגע. ואני חש שאותו חלום שביקש חנן להנחיל, ואשר בפועל היו שותפים לו רק מקצת מקרב החברה הישראלית, עומד מבולבל ומאוים ומעל לראשו מתהפכת החרב.

אגב, חנן עצמו חרד מאוד כאשר ראה את השיר עם פרסומו הראשון (בגיליון מיוחד של כתב העת לשירה "משיב הרוח", על התנתקות), ואפילו די כעס עליי. אני חושב שהכעס שלו היה כפול, הן על הכתיבה הרכה והריאליסטית על הפינוי עצמו, שאפילו מגוש קטיף, חשב חנן, וכמוהו רבים אחרים מקרב המגזר, ש"היה לא תהיה", ובוודאי על שהבאתי את חרדותיי אל הבית, בכפר עציון.

אבל בשמירה, אליה יצאנו יחד, שבועות ספורים לפני תאריך הפינוי, התוודה חנן ואמר לי שפעם חשב ש"אנחנו" צועדים כחלוצים לפני המחנה ועם רב אחרינו, ועכשיו הוא מסתכל אחורה ואין שם אף אחד. כמה שבועות לאחר העקירה, כאשר שב שבור מן השטח בו ניסה, כמנהיגים אחרים, להנמיך את גובה הלהבות במאבק, שיתף מעל דפי "הד", עלון הקיבוץ שלנו, בביעותיו, בהם הוא הולך בלילות ורואה את בית הכנסת שלנו בכפר עציון עולה באש.

 

ביניים: מטאפורה של "הלביאה הפצועה"

במידה רבה חשתי כבר אז, עם כתיבת השיר, כחצי שנה לפני ההתנתקות, שזו הולכת להיות ה"יום כיפור" שלנו, של הציבור הדתי-לאומי. עוד לפני כן, ולמעשה בכל העשור האחרון, חל פיצול מעמיק והולך בקרב הציבור הזה, שעדיין לא עמדו עליו מספיק. הפיצול כולל מאפיינים ערכיים, תיאולוגיים, סוציולוגיים ואחרים, ואשר בקווים גסים ניתן לזהותו בין שני תתי-מגזרים אמוניים בולטים, המגדירים עצמם: "מודרנאורתודוקס" מזה,  "חרדל"ים" מזה, ובתווך ניואנסים רבים ומסה גדולה של "לא מוגדרים". ויש כאלו שבשורשי המערכת האנושית והערכית שלהם הם גם מזה וגם מזה, בתמהילים שונים. כזה אני רואה את עצמי, וידעתי שאירועי קיץ תשס"ה ישפיעו באופן מכריע על מגדירי הזהות האינדיבידואליים והמגזריים בקרב הציבור שאני מבניו.

אם כבר ציינתי את  תגובותיו הקונקרטיות של חנן פורת ל"הזמנה לבכי", אני מרשה לעצמי לשתף כאן בתגובה המשמעותית הראשונה שקיבלתי, עם פרסום השיר. באחד ממוצאי השבתות, מיד לאחר ההבדלה, מצלצל הטלפון. על הקו חיים גורי. אודה שהתרגשתי. אמנם צברתי בשנים האחרונות "שעות גורי" רבות, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא מתקשר. "תגיד לי, לא הגזמת קצת?", הוא שואל, "את כפר עציון?". ואז הוא אמר לי משהו שאקח עמי לעד: "כפר עציון וגוש עציון זה מה'ייהרג ואל יעבור' של העם הזה, שלא נשארו לנו עוד הרבה כאלה. אתה יודע, אלתרמן כתב: 'אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו', ואני רואה אותנו עדיין כעם חפץ חיים". התגובה הזו חשובה בעיניי לא רק משום דמותו של גורי והיותו, בעיניי, מאחרוני נאמני-משורריה של הארץ, אלא גם משום שגורי זיהה, וידע שאני מנהל דיאלוג גם עמו ועם ה"חניקת הבכי" שכה אפיינה את דורו, ואני אפילו מצטטו בשירי זה.

אבל "הזמנה לבכי" לא היה השיר הראשון שכתבתי, מן הבחינה הכרונולוגית, סביב נושא ההתנתקות. כזכור, בעיצומו של חורף תשס"ד (2004) הטיל ראש הממשלה אריאל שרון את הפצצה על "תכניתו המדינית" בכנס הרצליה דאז. האדמה תחתיי, כמו גם אצל רבים מחבריי, שבה לרעוד  והחרדה על הבית, ממש כבימי אוסלו, פקדה שוב את הנפש.

כמה ימים לאחר מכן, פקדה רעידת אדמה פיזית-גיאוגרפית את הארץ, שמוקדה היה בצפון ים-המלח. התחושה שלי היתה שמתחוללת כאן איזו מטאפורה ענקית של "הלביאה הפצועה" שהיא הארץ, כפי שכתבתי, ובקשר החי שבין הארץ לבין בניה-מיישביה, כפי שלמדתי ממורי ומרבותיי מתורותיהם של הרמב"ן, רבי יהודה הלוי, המהר"ל מפראג והרב קוק, וכמובן, מהסגנון האקספרסיוניסטי-נבואי המובהק של אורי-צבי גרינברג.

בשיר הזה, "הארץ שרועדת לנו מתחת לרגליים", נתתי תיאור מעין אפוקליפטי על כל מי שלא יאמץ את נפשו ל"צומוד" למקום הזה, תוך היפוך נורא של שפעה המקראי של הארץ כ"זבת חלב ודבש" כנהר החלב והדבש שייקח אותנו איתו "כמנהג כל הנהרות/אלי ים". דבר זה התפתח אצלי בשיר אפוקליפטי נוסף מן הימים שלנו ממש, מוקרן אולי מחרדותיי לכל מפעלנו בארץ הזה, סביב הדיבורים על הגרעין האיראני וסכנות קיומיות נוספות, שיר שקראתיו "משירי השואה הבאה".

שיר נוסף שביקשתי לכלול בקונטרס נראה ממבט ראשון כמי שלא ממין העניין: באביב תשס"ה זכינו לביקור ממלכתי נדיר של לווייתן במפרץ חיפה. ההתרגשות בארץ היתה רבה, ואני רותקתי לחדווה הזו וליצור הכמעט מיתולוגי, שנסחף בטעות אלינו, טעות שהתבררה תוך ימים כנוראה, כאשר גווייתו נמצאה צפה.

 הסימבוליות שמצאתי בכל מעשה הלוויתן הזה מצאה אותי בעצב רב, אותנטי לגמרי, על מותו. אני זוכר שבאותם ימים הייתי מדבר אודות הלוויתן ומותו בסדנאות כתיבה ובמפגשי שירה שאני מקיים בקרב בני נוער, ורבים מהחבר'ה הדתיים היו שואלים אותי: תגיד, התחרפנת? הולכים לעקור אלפי משפחות מהבית שלהן ולך יש בראש את הלוויתן?". אני חושב שהאופן המשלב בין הקונקרטי לאלגורי בשיר הזה מוציא אותו מדין קוריוז, ומדבר בסופו של דבר עלינו, על גורלנו שלנו.

ביניים: בין ספקנות לבין תמימות

אולם חטיבת השירים המרכזית שכללתי בקונטרס מתייחסת במישרין לחורבן שהתקרב באותם ימים על חבל היישובים ברצועת עזה, ודרכה, במעין כרוניקה אישית אני נע בין קינה לתקווה. שירים אלה פורסמו פרקים-פרקים במהלך אותם חודשים בעיתון הימין "מקור ראשון", תחת השם: "שירים שנכתבו בחול".

קראתים כך, ראשית, בשל הסמל הגדול של הגוש – החול. אבל גם בתחושה קשה, שמושגיה לקוחים מהלכות שבת במשנה ובתלמוד, על "כתיבה בחול", שאיננה מתקיימת, ועל כן אינה אסורה בחומרה רבה כעשיית מלאכה בשבת. התחושה היתה הן על השירים, שאולי לא ישפיעו ואולי לא יתקיימו, אבל בעיקר על ההתיישבות עצמה ואולי משהו על הקיום השטוח, הנודד, של הגורל היהודי, גם אם נדמה לנו שכבר נאחזנו במקום.

והיו גם תמונות מן הילדות: תמונות של משחק וכתיבה בחול, של חולות סיני, אז, במאבק ההוא נגד הנסיגה ההיא, וכאב הפרידה ומפח הנפש והגעגוע. אחת מן התמונות הללו הבאתי בחתימת הפרק הראשון של "שירים שנכתבו בחול", שכבר אז ידעתי שיהיה לי מעין "יומן מלווה" לחודשים ההם: "לכתוב על החוף כתובת חול גדולה / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל / לקשט בצדפים ובקונכיות / ולצפות מהצד / איך שגל מקציף וגדול / מוחה הכל".

כל פרק מפרקי "שירים שנכתבו בחול" פותח כתחינה, ואכן באו אליי שברי פסוקים מתפילת ה"תחנון", הנאמרת בבקרים, ושיחקתי איתם. בפרק הראשון, כאשר אני כבר יודע בוודאות ש"זה" הולך לקרות. אני פותח בעקידות של אנשי המקום, במסירות הנפש והגוף, במרטיריות שכוללת גם מחיר נורא של אם ובנותיה, של רגלי ילדים ועוד מה"מיתולוגיה" שהלכה ונצרבה במקום. אני כבר כותב בלשון עבר, בלשון פרידה: "טובים היו לי חולות קטיף" וכו'. במערכת העתון שידלו אותי להשמיט את לשון העבר, כיוון שהמאבק בעיצומו, ונעתרתי לא בכך אלא כדי שלא לפגוע במתיישבים עצמם, שהיו בהכחשה פסיכולוגית מוחלטת באותה שעה.

הפרק השני נכתב בעקבות ביקור הזדהות בגוש, שבתוכי ידעתי שישמש מעין "ביקור פרידה". במהלכו נסענו, אשתי, אני וילדינו יחד עם רבים נוספים מחברי "הקיבוץ הדתי". מצאתי את עצמי עובר מיישוב ליישוב ומלקט על "דף הכוננות" שלי, ששמור בדרך כלל לשיר שיבוא פתאום, את הכתובות מפרוכות ארונות הקודש בבתי הכנסת של יישובי הגוש. עוד גיליתי שיש מעין מוטו חוזר בבחירת היישוב את הפסוקים שבאים כך, בלב קדושת המקום שלהם, וכך כללתי, כבית עצמאי בשיר, את הכתובות שאספתי מבית הכנסת בגני-טל, ואשר סימלו בעיניי יותר מכל את יסוד התמימות שמאפיין את תושבי המקום.

בפרק זה של המחזור אני מתעמת בין ספקנותי לבין תמימותו של הזורע, נע ומיטלטל בין ידיעה נכוחה על מימושה הקרוב של הגזירה לבין הידבקות באופטימיות של הזורע, שמאמין כי ברינה יקצור.

ומאז אותו ביקור, מזה כחודשיים, לא כתבתי דבר. התנדבתי לצוותי הסיוע, בהם ניסינו, אנשי מקצוע, רבנים, מחנכים ואחרים להכין את המתיישבים לקראת הבאות. כידוע, נתקלנו בעוז רוח שלא היה מוכר לנו, הגם שרוב אנשי הצוותים גם הם בשר מבשרו של המגזר. אולם נוכחנו לדעת שבמהלך שנות החיים האחרונות ברצועת עזה הלכה ונצרבה שם מעין תודעה אמונית אחרת, טוטאלית ופשוטה כאחד, שלא היינו חלק ממנה.

את הפרק השלישי והחותם למחזור "שירים שנכתבו בחול" כתבתי בליל תשעה באב אחר חצות, אחרי שיחה עמוקה ומטלטלת שקיימנו בכפר עציון ושאליה הזמנו את הרב יואל בן-נון. מחשבות קשות אודות הגורל היהודי החוזר, על גלות בתוך ארץ ישראל הלכו ונחבטו גם בראייה האופטימית משהו שנסך ר' יואל, עם הפרספקטיבה התנ"כית שעמו תמיד: איננו במצב של "יהודה וישראל", של מלחמת איש באחיו, של פילוג הממלכה. אבל אנחנו צריכים להחזיק ידיים כדי שלא נגיע לשם.

ברוח מגילת איכה, הקינות וריח החורבן ההוא באתי להתבונן בפרק השלישי, הקשה הזה של המחזור, במתי-קטיף עד שמצאתי עצמי כמו מדבר מגרונם. גם כאן שבו והבליחו לי, בפרפראזה, שורות מ"הנה מוטלות גופותינו" של גורי, "האמנם תוציאונו כעת / האמנם". את הרגע הכמעט פאטאלי הנצחתי בבית האחרון, ובחתימתו, שהיא היפוך אירוני למסורת היום הטוב שאין כמותו של ט"ו באב, בו עמדה להתחיל, בעוד כמה ימים, גזירת העקירה.

 

 

 

 

 

משירי השואה הבאה / אליעז כהן

 

*

וְנֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ בָּהּ יָמִים רַבִּים הָלַכְנוּ

הָלוֹךְ וְזָלוֹל הָלוֹךְ וְסָחוֹר הָלוֹךְ

וְסָרוֹר וְסָבוֹא וּמָרֹה וְלֹא נֵדַע כִּי בְּרֶגַע

תִּגַּע אֵלֵינוּ הָרָעָה

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

        וְאֵין הָרִים

וּכְבָר נָגְעָה רָעָה נָשְׁקָה רַכּוֹת פִּסְגוֹתֵיהֶם נָמַסּוּ נָזְלוּ כְּדוֹנַג הִתְמוֹגְגוּ

         גְּבָעוֹת כִּבְקָעוֹת

גַּם רִבּוֹאוֹת הֲמוֹן צִבְאוֹת אָדָם

אֲנָשִׁים עִם נָשִׁים עֲלָמִים וּבְתוּלוֹת זְקֵנִים וָטַף

    נָזְלוּ הָיוּ לִנְהַר

       הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תָּזוּב הָאָרֶץ מֵחֵלֶב בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לֹא תִּהְיֶה פְּלֵטָה בְּהַר יְרוּשָׁלַיִם

 

*

אוּלַי נָבוֹא, אֲנִי וְאַתְּ, בַּמְּחִילוֹת בְּעֶצְיוֹן

  בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא נֵדַע כִּי אַחֲרוֹנָה

   פִּתְאֹם, בָּאֶמְצַע, הַתְּשׁוּקָה

       תַּעֲמֹד לָנוּ

וּבְרֶגַע נִמַּס יַחְדָּו בָּשָׂר וְחֵשֶׁק וּנְשָׁמָה

          הַיְלָדִים יָבוֹאוּ אַחֲרֵינוּ

 

*

וּנְהַר הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ יָבוֹא יְבַעְבֵּעַ אֶל יְרוּשָׁלֵם הָעִיר

  טִפּוֹת-זְהַב-כִּפַּת-הָהָר יָבוֹאוּ בּוֹ בְּאַלְלַי

הַר-זֵיתִים יִזַּל שְׁמָנִים וְשַׁיִשׁ יִבָּקַע בְּאֶמְצָעוֹ

              בְּלֹא קוֹל

 

*

בַּשּׁוֹאָה הַבָּאָה נֵשֵׁב, שְׂרָפִים, עַל הַמִּרְפֶּסֶת

      וְנִסְפֹּר יְהוּדִימְנוֹדְדִים

 

*

כִּי-צִפּוֹר-הַשִּׁיר תֵּחָרֵךְ בִּמְעוּפָהּ וּפִי

     הָאָרֶץ יִסָּתֵם מִזַּעַק

חַמָּנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת תָּדִיר רֹאשׁ יַרְכִּינוּ

וְיָד יְבֵשָׁה תְּשַׁלַּח הַגֶּפֶן לִפְרֹךְ בְּאֵפֶר

                   הַשָּׁמַיִם

וְכָל הַחַי בְּזוֹ הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

   וְהָיָה כֵּאלֹהִים:

 

תָּכֹל, שָׁקוּף וַאֲוִירִי

 

 

כפר עציון, ניסן התשס"ז

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד