שיעור בזכויות הילד
שיעור בזכויות הילד

 

יעל איילון היא עו"ד העוסקת בנושא זכויות תלמידים, ומורה לאזרחות בקמפוס ביאליק-רוגוזין בתל אביב

 

נושא זכויות התלמידים מלווה לא פעם בתחושות תסכול וקושי מצד מורים ותלמידים. למימוש מוצלח שלהן נדרשים אקלים של כבוד הדדי, קביעת גבולות, התאמת הזכויות לגיל הילדים, תהליכי למידה ויישום

 

 

בשנים האחרונות אני מלמדת במסגרות שונות סדנאות וקורסים בנושא זכויות התלמיד. בכל אחת מהקבוצות, מייד עם הצגת הנושא, קמה מורה ולעתים גם מספר מורים, ושואלים: "ומה עם זכויות המורה?" או "ומה עם חובות התלמיד?".

מורים רבים מתמודדים מדי יום עם סיטואציות בית ספריות מורכבות, המעוררות אצלם ספק לגבי מקומן של זכויות בבית הספר. דומה כי התחושות הנלוות לעיסוק בנושא זכויות התלמיד הן תחושות עמוקות של תסכול וקושי, המבטאות מצוקה אמיתית של המורים בשדה. אנסה להציג את הטיעונים העיקריים שאני שומעת ממורים וממנהלים נגד נושא זכויות התלמיד:

אנו חיים בחברה מתירנית ופתוחה, המאפשרת חופש רב (כנראה רב מדי) לילדים.

אנו עדים לפיחות משמעותי במעמדם של הורים ומורים כאחד. ההורים אינם מציבים לילדיהם גבולות, והילדים מתייחסים להוריהם בזלזול. המורים זוכים אף הם ליחס חצוף ולא מכבד מצד תלמידיהם.

לתלמידים יש זכויות רבות מאוד, אך הם מתנערים מחובותיהם. לעתים נדמה כי התלמידים חיים במסגרת אנרכיסטית, שבה אין גבולות והכל מותר. תרבות ה'מגיע לי' היא התרבות הדומיננטית.

המורים חשים כי זכויות התלמיד באות על חשבונם. ריבוי הזכויות מוביל למאבק כוחות בין הילד לבין המבוגר בבית הספר. במאבק זה מוטלות על המורים מגבלות רבות, ואין בידיהם האמצעים הנדרשים על מנת להשליט משמעת וסדר.

 

מאמר זה נכתב מתוך מודעות עמוקה לקושי הגדול עמו מתמודדים מורים בנושא זכויות התלמיד, ולמרות זאת ברצוני להציג בעמודים הבאים טיעונים בעד לימוד ויישום של זכויות בבית הספר. אני סבורה כי אקלים של זכויות בבית הספר הוא חיוני ואף הכרחי. שאלת המפתח לדעתי אינה האם להיות בית ספר המכבד זכויות, אלא כיצד להיות בית הספר המכבד זכויות. אני סבורה כי זכויות התלמיד אינן צריכות לבטל את סמכות המבוגר, ואינן צריכות לטשטש גבולות אצל הילד – אלא להיפך: ביישום מאוזן של זכויות ניתן לקדם הבנה והפנמה של עקרונות דמוקרטיים; יישום ראוי של זכויות מחייב הצבה של גבולות; ובאקלים של זכויות יש מקום משמעותי למבוגר כמי שמלווה את הילד ומסייע להתפתחותו.

 

ביניים: זכויות - קשיים ודילמות

אפתח בתיאור מספר מקרים, המציגים קשיים ודילמות הנוגעים לזכויות התלמיד (כל המקרים מבוססים על  סיטואציות אמיתיות):

דנית, מורה צעירה מתמודדת עם הפרות משמעת ועם התבטאויות חצופות של תלמידי כיתה ו'. כך למשל, כאשר הציגה בכיתה שאלה לדיון, התפרצו התלמידים איש לדברי רעהו ונוצרה מהומה גדולה. כשהעירה לתלמידים כי עליהם להצביע ולקבל רשות דיבור, ענה לה רועי, אחד התלמידים: "יש לי זכות לדבר, אז אני לא צריך להצביע בכיתה!" מאוחר יותר במהלך השיעור שמה לב כי שלושה תלמידים שישבו סמוך לדלת הכיתה יצאו למסדרון. כשקראה להם לחזור לכיתה הם השיבו: "מה את רוצה, זכותנו ללכת לשירותים".

לנדב, המורה שהתנדבה לערוך את עיתון בית הספר, העבירו שלושה תלמידים חומר שכתבו על תלמידי הכיתה. כשעיין בחומר במהלך ההפסקה, הצטער לגלות כי על גיל, אחד התלמידים הפחות פופולריים בכיתה, נכתב חמשיר עוקצני במיוחד, הכולל כינויים מעליבים ומשפילים.

בדרכה לחדר המורים נתקלה מירה במהומה במסדרון. שני תלמידים היכו זה את זה. כשאחזה באחד התלמידים וניסתה להרחיקו מחברו, התריס כלפיה – "אסור לך להרביץ לי, אני אתקשר לאמא שלי לספר לה".

אל רונית, מנהלת חטיבת ביניים, מגיעה באמצע השיעור המורה לילך כשהיא נסערת. לילך מספרת כי אחת התלמידות זרקה עליה כיסא בהתקף של זעם. רונית מחליטה כי על מעשה כה חמור יש להגיב באופן מיידי, היא עולה לכיתה ומודיעה בתקיפות לתלמידה כי היא מושעית מבית הספר לחמישה ימים החל מרגע זה. ביום השישי עליה להתייצב בבית הספר עם הוריה.

 

כיצד ראוי להתמודד עם מקרים אלה? האם הם מעידים על כך ש"הגזמנו עם עניין הזכויות"? האם יש להסיק מהם כי אין מקום ללמד תלמידים צעירים על זכויותיהם, מאחר שהם מנצלים זאת לרעה? אנתח מקרים אלה בסוף המאמר. 

 

ביניים: הילדים מקבלים זכויות

תחום זכויות הילד נמצא אכן במהפכה. בעבר נחשבו ילדים רכוש של הוריהם, במיוחד אביהם, ונמצאו תחת שליטה הורית מוחלטת. הילד היה חייב בציות מוחלט לאביו, והמדינה לא התערבה כלל במתרחש במסגרת המשפחה.

ההכרה בזכויות הילד התפתחה באופן הדרגתי. בשלבים הראשונים הוגבלו שעות העבודה המותרות לילדים, ומאוחר יותר החלו לקום בתי ספר ציבוריים, ונחקקה החובה לתת חינוך לילדים. עד למחצית המאה העשרים, ואף מאוחר יותר, הודגשו זכויות פסיביות  של ילדים - זכותם של ילדים להגנה מפני פגיעה וניצול וזכותם לקבל טיפול וטיפוח, שיבטיחו את רווחתם ואת התפתחותם.

 את ההכרה המוגבלת בזכויות ילדים ניתן להבין על רקע התפיסה כי ילדים אינם רציונליים, חשיבתם היא קונקרטית ואין הם מסוגלים לקחת אחריות על מעשיהם. ילדים נתפסו במהלך שנים רבות כמי ש"עדיין לא" – עדיין לא יודעים, עדיין לא מסוגלים, עדיין לא אחראים, והילדות הוגדרה כתקופת הכנה וכתקופת מעבר.

בעשורים האחרונים אנו עדים לשינויים בתפיסת הילדות ובתפיסת מושג זכויות הילד. שינויים אלה מתיישבים עם הגדלת המודעות לזכויותיהן של קבוצות חלשות כגון נשים, שחורים ומיעוטים אתניים. ביטוי מרכזי לתפיסה החדשה בנושא זכויות הילד ניתן לראות באמנה לזכויות הילד. האמנה התקבלה על ידי האו"ם ב-1989, והיא נחתמה ואושררה על ידי רוב מכריע של המדינות בעולם (וישראל ביניהן). נקודת המוצא של האמנה רואה בילד אדם אוטונומי הנושא זכויות וחובות, זאת בשונה מהעמדה הפטרנליסטית שהיתה מקובלת בעבר. באמנה צורפו לרשימת הזכויות שמהן נהנים ילדים גם את הזכויות האזרחיות והפוליטיות (כגון חופש הביטוי, חופש המחשבה המצפון והדת וחופש ההתאגדות וההתקהלות), שלא הוכרו כזכויות ילדים בעבר. כך למעשה צורפה לזכויות ההגנה (protection) וההענקה (provision) של ילדים, ההכרה גם בזכויות ההשתתפות (participation) שלהם. עיקרון היסוד העומד בבסיס זכויות ההשתתפות גורס כי בנושאים הנוגעים לחיי הילד, יש לאפשר לילד לחוות את דעתו ויש לתת לרצונו משקל ראוי בעת קבלת ההחלטה בהתאם לגילו ולמידת בגרותו.

בעבר, אם כן, הודגשו זכויות פסיביות של ילדים, ומתוך כך נתפסו ילדים כמושא סביל של מערכת המורכבת מההורים, מאנשי המקצוע למיניהם ומהמדינה. מערכת זו היתה אמונה על תהליך עיצובם של ילדים וההגנה עליהם. לעומת זאת, הרעיון של זכויות אקטיביות של ילדים מציב את הילדים כשותפים במערכת. הם הופכים הלכה ולמעשה משתתפים פעילים בעלי דעה, וכתוצאה מכך גם בעלי עוצמה.

 

ביניים: תלונות, זכויות והחלטות בבית הספר

שיח הזכויות לא דילג על בית הספר. הינצ'י, הסוקרת את המצב בארצות הברית, מסבירה כי האקטיביזם החברתי שהתעורר בשנות ה-50 מצא בה מערכת חינוך המאופיינת במוסדות סמכותיים ופטריארכליים. לטענתה, גם כיום דומים בתי הספר בארצות הברית לבתי הספר הראשונים שהוקמו במהלך המאה ה-19. בהשפעת גלי ההגירה הגדולים והתיעוש המתגבר, בתי הספר עוצבו במטרה להכשיר אזרחים צייתנים ונאמנים. על מנת להכין את התלמידים לעבודה המשעממת והחוזרת על עצמה במפעלים, למדו התלמידים בבתי הספר לציית לבעל הסמכות ללא שאלות, ולחזור על אותם תרגילים שוב ושוב.

 שנות פריחתן של התנועות שלחמו למען קידום זכויות אדם, הציבו אתגר גם בפני התלמידים, שמצאו סיבות רבות למחאה: לימודים תחת שליטה מלאה של המורים; יחס משפיל מצד המבוגרים בבית הספר; תוכנית לימודים משעממת ולא רלוונטית; הגבלת הביטוי החופשי באמצעות צנזורה; כללים נוקשים לגבי אורך השיער והחצאיות ועוד.

פסק הדין המסמל יותר מכל את ההכרה בזכויות התלמיד הוא פסק דין Tinker v. Des Moines (מ-1969). בפסק דין זה פסק בית המשפט העליון בארצות הברית, כי תלמידים זכאים לענוד סרט שחור על שרוול חולצתם, כאקט של מחאה נגד מלחמת וייטנאם. בית המשפט הכיר בפסק דין זה בזכותם של תלמידים לחופש ביטוי, וכפועל יוצא מכך, בהיותם בני אדם אוטונומיים הזכאים להכרה בזכויותיהם החוקתיות וכן למידה מסוימת של שליטה על חייהם.

גם בישראל ניתן להצביע על שורה של צעדים שננקטו במשרד החינוך במטרה לקדם את נושא זכויות התלמיד. ב-1990 הוקמו מועצת תלמידים ומועצת נוער ארצית, וכן הוקם "הקו הפתוח לפניות תלמידים", שתפקידו לטפל, בין היתר, בתלונות של תלמידים הנוגעות לפגיעה בזכויותיהם; חוזרי מנכ"ל שונים שפורסמו בעשור האחרון לוקחים בחשבון את זכותם של תלמידים להשתתף בהחלטות הנוגעות לחייהם, מתייחסים לזכותם של תלמידים להליך הוגן, מבררים מה משמעותה של הזכות לחופש ביטוי בבית הספר ועוד.

 פריצת דרך משמעותית מבחינת עיגונן של זכויות התלמיד נעשתה עם חקיקתו של חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000. זהו אמנם חוק קצרצר, המתייחס לחלק מצומצם מאוד של זכויות התלמיד, אך נראה כי עצם חקיקתו של חוק העוסק בנושא זכויות ילדים בבית הספר היתה בעלת משמעות סימבולית שאין להקל בה ראש, ואשר מקבלת ביטוי חזק בטענות הרבות המושמעות נגדו.  

 

ביניים: למה צריך זכויות בבית הספר?

התפתחות שיח הזכויות מעוררת, כאמור,  גם רתיעה והתנגדות. כך למשל, הכללתן של זכויות כמו חופש הדת, חופש הביטוי והזכות לפרטיות באמנה, עוררה בקרב נציגי מדינות שונות חשש שמא זכויות הילד יקודמו על חשבון ההורים והמשפחה. פרנקלין, המתאר את המצב באנגליה, מסביר כי גם בקרב אנשי מקצוע התעוררו ספקות בנוגע לזכויות הילד, וטענות כאילו הרחקנו לכת ("it has all gone too far") הפכו שגורות ונדושות. טענה אחרת היא כי תהליכי דמוקרטיזציה אינם רלוונטיים לבתי ספר, או שהם נכונים למבוגרים ואינם מתאימים לאנשים צעירים.

מדוע אם כן, עלינו לטפח בתי ספר המכבדים זכויות?

ראשית, עלינו להבין כי זכויות אדם בכלל, וזכויות ילדים בפרט, מוקנות לאדם מכוח טבעו וכבודו האנושי, ובלי תלות בכוחו של שלטון כלשהו, בין אם זה השלטון במדינה או הנהלת בית הספר. זכויות אדם הינן זכויות מוסריות וטרום-משפטיות. הן אינן מוענקות על ידי בני אדם, ובני אדם אינם יכולים להפקיען. בני אדם יכולים רק לכבד אותם או להפר אותם.

שנית,  אני סבורה כי מצב זכויות התלמיד בבתי הספר כיום, אינו משביע רצון. ניתן עדיין להצביע על מקרים רבים של הפרת זכויות המתרחשים בבתי הספר. כך הדבר כאשר מידע אישי על תלמידים מופץ בין המורים ללא מודעות לזכותם של התלמידים לפרטיות; כך הדבר כאשר החלטות בעלות השפעה מרחיקת לכת על חיי התלמיד מתקבלות ללא שמתקיימת כל התייעצות איתו; כך הדבר כאשר מועצת התלמידים בבית הספר היא מועצת "בובות", שמובלת באופן מלא על ידי מלוות המועצה ומיישמת הלכה למעשה את רצון ההנהלה ולא את רצון התלמידים; כך הדבר כאשר עיתוני התלמידים המתפרסמים בבית הספר, משמשים ככלי יח"צני בלבד, ולא ניתנת בהם הזדמנות לתלמידים לכתוב על נושאים הקרובים ללבם, ועשויים שלא למצוא חן בעיני ההנהלה; וכך הדבר כאשר תלמידים נענשים על לא עוול בכפם באמצעות ענישה קולקטיבית, כאשר קצרה ידו של בית הספר והוא אינו מסוגל לרדת לחקר האמת. למותר לציין כי אלו דוגמאות בלבד.

שלישית, בחברות דמוקרטיות בתי הספר נתפסים כבעלי השפעה מכרעת על התפתחות תפיסות, עמדות והתנהגויות אזרחיות. ילדים נמצאים בבית הספר שעות רבות ביום, במשך שנים ארוכות ועלינו לבחון היטב מהו האקלים ומהן הנורמות בקהילת בית הספר. הרי זהו השיעור הראשון אותו לומדים ילדינו לגבי האופן שבו מתנהלת החברה שבה אנו חיים. רעיון זה נוסח היטב בדוח ועדת קרמניצר (1996) שבחנה את לימודי האזרחות: "אפשר ללמד את התיאוריה על חופש הביטוי והביקורת עד כלות הנשמה, אך אם אין בבית הספר חופש ביטוי ופתיחות לביקורת (ואין פירוש הדבר – ביטוי וביקורת ללא גבולות), לא יוטמע הערך של חופש הביטוי בקרב התלמידים".

כיצד אם כן נטפח אקלים בית ספרי, שמחד מכובדות בו זכויות אדם, ומאידך מצליחים לשמור בו גם על ארגון וסדר, ולא נוצרת תחושה של אנרכיה ושל "הכל מותר"?

 

ביניים: כללים ליישום מאוזן של זכויות  

הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה (להלן: הוועדה לזכויות הילד), בראשות השופטת סביונה רוטלוי, מונתה על מנת לבדוק אילו צעדים צריכה ישראל לנקוט על מנת לעמוד בדרישות האמנה לזכויות הילד. ועדת המשנה לחינוך (בראשות פרופ' אורית איכילוב), שפעלה במסגרת הוועדה לזכויות הילד, הקדישה את דיוניה לבחינת נושא זכויות תלמידים בבתי ספר. במהלך העבודה הובאו בפני חברי ועדת המשנה עמדות של תלמידים, מורים, מנהלים ומפקחים. ההיכרות עם עמדותיהם של אנשי חינוך בנושא זכויות התלמיד, הגבירה את המודעות של חברי ועדת המשנה לחששות ולרתיעה שהנושא מעורר במערכת החינוך. יחד עם זאת, חבריה סברו כי יש מקום לשפר באופן משמעותי את יישומן של זכויות התלמיד. ועדת המשנה ניסחה שורה של עקרונות במטרה לאפשר מימוש מוצלח ומאוזן של זכויות תלמידים בבית הספר (דוח רוטלוי-חינוך, 2003).  אציג בקצרה שישה עקרונות מרכזיים:

הגדרת גבולות הזכות:  זכויות האדם, ויהא זה מבוגר או ילד, אינן בלתי מוגבלות. בדרך כלל תוגבל זכות כאשר היא פוגעת באופן משמעותי בזכותו של אדם אחר, או באינטרס חשוב של המדינה (ובמקרה שלנו של בית הספר). כך למשל, יש מקום להגביל את חופש הביטוי כאשר מדובר בביטוי גזעני, או בביטוי הפוגע בצורה קשה בכבודו, או בשמו הטוב של אדם אחר בבית הספר.

שמירה על אורח חיים תקין במוסד החינוך: במרכז העשייה של מוסד החינוך נמצאים תהליכי הוראה-למידה-הערכה. בעת יישום הזכויות יש להיות ערים לצורך לאפשר את קיומם של תהליכים אלה. כך למשל, אין מקום שהפגנה שעורכים תלמידים תשבש את יום הלימודים בבית הספר.

עיקרון הכשרים המתפתחים: מידת האוטונומיה במימוש הזכויות המוענקת לילד תלויה הן בגילו והן במידת בגרותו. העצמאות הניתנת לילד צריכה להיות הדרגתית, ולאיש הצוות החינוכי תפקיד מרכזי בהנחיה ובליווי התלמיד במימוש זכויותיו ובפיתוח יכולתו לקבל החלטות ולפעול באופן אוטונומי.

יצירת אקלים של כבוד הדדי במוסד החינוך: זכויות אינן נחלתם של ילדים בלבד, ובלב נושא הזכויות עומד ערך כבוד האדם באשר הוא אדם, ויהא זה ילד, מורה או הורה. ההתייחסות אל התלמידים, ההורים וחברי הצוות הבית ספרי צריכה להיות כאל חברים בקהילה שבה מוטל על כל אדם לכבד את זכויות רעהו. 

תפקיד המבוגר בליווי הילד: העיסוק בזכויות התלמיד אינו נוגע לתלמידים בלבד. איש החינוך המודע לזכויות תלמידיו והמבקש ליישמן יפעל בדרכים מסוימות ויקבל על עצמו מגבלות שונות. למשל, הוא יקפיד לשמוע את עמדת התלמיד ואת גרסתו לפני שהוא מחליט האם יש להענישו, והוא לא יעניש תלמיד בעונש משפיל או בלתי פרופורציונלי. יחד עם זאת, ההכרה בזכויות אינה שוללת את ההכרה בסמכותו המקצועית של איש החינוך, ואינה חותרת תחת תפקידו. גם להורים מעמד וחלק במערכת החינוך, אליה הם שולחים את היקר להם מכל. למבוגר, ויהא זה הורה או מורה, תפקיד מרכזי בליווי הילד בתהליך שבו הוא מכיר את זכויותיו ולומד ליישמן. במקרים רבים אף מוטל על המבוגר להכריע בדילמות הנובעות מהתנגשות בין זכויות שונות של הילד, או לקבל החלטה עבור הילד לאחר ששמע את דעתו ולקח בחשבון את זכויותיו.

הצורך לשלב בין למידה לבין יישום: פעמים רבות נגלה כי בבתי ספר המנסים ליישם זכויות ללא שהדבר מעוגן בלמידה משמעותית של הנושא, הן על ידי הצוות והן על ידי התלמידים, יובנו הזכויות שלא כהלכה, והמורים ירגישו כי "איבדו שליטה" על המתרחש. לעומת זאת, גם לימוד תיאורטי של זכויות ללא יישום בחיי היומיום בבית הספר מעביר מסר בעייתי של "פיו וליבו אינם שווים", ומלמד את התלמידים שיעור בצביעות ולא שיעור בזכויות. נדרשת אפוא התמודדות אמיצה, הכוללת שילוב בין לימוד לבין יישום של זכויות בקהילת בית הספר.

 

ביניים: סוף דבר

נחזור למקרים שתיארתי בראשית המאמר. אנתח מקרים אלה תוך שימוש בעקרונות ליישום מאוזן של זכויות, אותן פירטתי למעלה: 

רועי, תלמידה של דנית, זכאי כמובן כי זכותו לביטוי חופשי תכובד. אך הוא אינו תלמיד יחיד בכיתה. חופש ביטוי מגיע גם לתלמידים אחרים, ובשל כך נקבעים בכיתה כללי דיבור (למשל, דיבור בהצבעה), שבאים להבטיח כי ניתן יהיה לשמוע תלמידים שונים ללא הפרעה. כמו כן, תלמידיה של דנית זכאים לצאת לשירותים במהלך השיעור. אך דנית אמונה גם על מימוש זכותם של תלמידיה לקבל חינוך. יציאה חופשית מהכיתה תפריע ללמידה בכיתה, ולכן אך סביר לקבוע כי התלמידים ייצאו לשירותים באופן מסודר ולאחר קבלת רשות מהמורה.

עיתון בית הספר הוא כלי חשוב עבור התלמידים על מנת לבטא את דעותיהם בנושאים שונים. חשוב כי בית הספר לא יגביל את התלמידים גם, ואולי בעיקר, כשהם רוצים להביע ביקורת בתחומים שונים, בין בהקשר הבית ספרי ובין בהקשרים רחבים יותר. עם זאת, בבית הספר יש לשמור גם על הזכות לכבוד. הן במקרה של חמשיר פוגע המשפיל את אחד התלמידים, והן אם היה מדובר בכתבה המעליבה באופן בוטה מי מבין חברי הצוות. הזכות ליחס מכבד צריכה, לדעתי, לגבור על חופש הביטוי.

מירה שהפרידה בין תלמידים מכים, לא פגעה בזכויות התלמידים, בהנחה שלא הפעילה כוח מופרז, אלא להיפך הגנה על שלומם הגופני (הזכות לחיים, להישרדות ולהתפתחות, בלשון האמנה לזכויות הילד). התלמידים המכים צריכים להבין כי הם אלו שפגעו איש בזכויות רעהו, וזהו המסר שצריך לעבור גם לאמו של התלמיד המתלונן.

רונית, מנהלת חטיבת הביניים, שטיפלה בתלונה של מורה על אלימות של תלמידה כלפיה, טעתה לדעתי באופן שבו פעלה. אמנם אחד התפקידים העיקריים של בתי ספר, שזכויות חשובות להם, הוא להגן על מורים ועל תלמידים מפני אלימות. עם זאת, לפני שמחליטים על ענישתה של התלמידה, יש מקום לברר את פרטי המקרה ולשמוע את גרסתה של התלמידה לאירועים (הזכות להליך הוגן). במקרה המדובר, הסתבר בסופו של דבר כי התלמידה בעטה בכיסא לכיוון המורה ולא השליכה עליה כיסא. המנהלת שהשעתה את התלמידה ללא בירור מצאה את עצמה מתמודדת עם הורים כעוסים, שלא הבינו מדוע לא שמעו את הצד של בתם. במקום להתמודד רק עם מעשה התלמידה, שהוא חמור דיו גם כך, מצאה עצמה המנהלת נדרשת לתת דין וחשבון על הדרך שבה היא עצמה נהגה. גם אלמלא היו ההורים מתערבים, יש להניח כי התלמידה הנענשת היתה חווה תסכול והשפלה מהסילוק המיידי מבית הספר, בשעה שבאמצעות בירור ניתן היה לשמוע את גרסתה, להבין איזו מצוקה הביאה אותה לנהוג בדרך שבה נהגה וליצור אצלה הבנה טובה יותר של הסיבה שבגללה היא נענשת, אם אכן תגיע המנהלת למסקנה כי יש מקום להעניש אותה.

 

אני תקווה כי ידיהן של המורות לא ירפו, וכי הן לא יגיעו למסקנה הנמהרת כי אין מקום לזכויות בבית הספר. מהקשיים עמם הן מתמודדות ניתן להבין כי נושא זכויות התלמיד דורש לימוד וליבון הן בתוך הצוות והן בשיח הבית ספרי, שבין הצוות לבין התלמידים.

ואם יאמצו המורות את אופן ההתמודדות עליו אני ממליצה, האם בכך יבוא הקץ על בעיותיהן? בוודאי שלא. כל מי שכף רגלו דרכה בכיתת לימוד ממוצעת יודע, כי אין כאן פתרון קסם וכי ההתמודדות היומיומית הנדרשת ממורים כיום קשה מאין כמותה. אך אני סבורה כי שיח הזכויות הוא כלי חיוני, שעשוי לעזור לבסס מערכת יחסים ראויה בין מורים לתלמידים ולא להיפך. אם נלמד את הזכויות, נשקיע מחשבה בדרכים המתאימות ליישומן, נדון ונלבן יחד דילמות בהן אנו נתקלים מדי יום, נוכל להתקדם בהדרגה לעבר אקלים בית ספרי שונה. אקלים בית ספרי שבו היחס אל התלמידים הוא פחות פטרוני ושרירותי, ויותר משתף ומכבד. ולא פחות חשוב מכך, אקלים בית ספרי שבו נשמר מקומו של המורה כאיש מקצוע, המדריך ומכוון את התלמידים בצעדיהם הראשונים בחיים בחברה דמוקרטית.

 

מקורות:

האמנה לזכויות הילד, 1989, כתבי אמנה 1038, כרך 31 בעמ' 221.

הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, דוח ועדת המשנה בנושא חינוך,  2003.

קרמניצר, מ' (1996). להיות אזרחים, חינוך לאזרחות לכלל תלמידי ישראל, צוות ההיגוי לחינוך לאזרחות, דוח ביניים.

איכילוב, א', ליבנה, ע' (2005) דגמים של תפקיד אזרח בדמוקרטיה בבית הספר העל-יסודי העיוני והמקצועי בישראל. מגמות, כרך מג(4) (עמ' 729-756).

בר-יוסף, ר (2000). ילדות בסביבה החברתית המשתנה של סוף האלף השני. מגמות, כרך מ(3) (עמ' 365).

גביזון, ר' (2004). על היחסים בין זכויות אזרחיות-פוליטיות ובין זכויות חברתיות-כלכליות. בתוך רבין, י'. שני, י' (עורכים). זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (עמודים 67-25). הוצאת רמות – אוניברסיטת תל-אביב.

מורג, ת' (1995). אתגרים חדשים בהגדרת גבולות הילדות והבגרות לאור האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, בטחון סוציאלי, 44.

מרכוס, א' (1998). זכויות וחובות בבית הספר. בתוך קדמן, י', אפרת, ג', (עורכים), זכויות הילד בישראל: קובץ מאמרים ומקורות (עמ' 61-78). המועצה הלאומית לשלום הילד.

נוי, ב' (תשנ"ז). זכויות ילדים בבית הספר, הייעוץ החינוכי, כרך ו' ( עמ' 124).

נוי, ב' (2001). על מה מתלוננים תלמידים: זכויות הילד במערכת החינוך בראי תלונות התלמידים, מגמות, כרך מא(1) (עמ' 260)

קדמן, י' (1990). זכויות הילד – התפתחותם ההיסטורית ועיגונן בחוק הישראלי. סקירה חודשית, 37, נובמבר 1990.

קדמן, י' (2002). זכויות הילד בישראל – הלכה ומעשה. ביטחון סוציאלי, 63, דצמבר 2002 (עמ' 154-186).

 

Beane, J. Apple, M. (1999). The case for democratic schools, Chapter 1. In Apple, M. Beane, J. (editors) Democratic Schools. (pp. 7-27). Open university press, Buckingham.

Cohen, C. (1995) Children’s rights: an American perspective. In Franklin, B (editor), The handbook of Children’s Rights, chapter 12 (pp. 163-175).

Hinchey, P. (2001). An overview of student rights: relationships, Power, and personal rights. In Student Rights, A reference Handbook, chapter 1, (pp. 1-15).

Franklin, B. (1995). The case for children’s rights: a progress report. In Franklin, B (editor), The handbook of Children’s Rights, chapter 1 (pp. 3-22).

Fottrell, D. (2000). One step forward or two steps sideways? Assessing the first decade of the children’s convention on the rights of the child. In Fottrell, D (editor), Revisiting Children’s Rights, Chapter 1, (pp. 1-14).

Verhellen, E. (1993). Children’s Rights and Education. A Three-Track Legally Binding Imperative. In Zidkiyahu, S. (1995). Children’s Rights: Social, educational and legal aspects. (pp. 3-11). Bar-Ilan University, School of Education Joint Israel.

Verhellen, E. (2001). Facilitating Children’s Rights in Education Expectations and demands on teachers and parents. In Children’s Rights in Education (children in charge 2), Chapter 9 (pp. 179-190).

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד