המרד וגורלו
המרד וגורלו

ד"ר גבי בוקובזה הוא מרצה בבית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב

 

מה בין סיפור גניבת האש של פרומתאוס, מעופו של איקרוס ומעשה האכילה מעץ הדעת. שלושה מודלים

מיתולוגיים-פסיכולוגיים של התקוממות נגד סדר או סמכות, מאפשרים דיון בסוגיה של גורל המרד: באילו

מקרים תוצאת המרד היא הרסנית, ובאילו מקרים היא מצמיחה ומשחררת

 

"מי הוא האדם המורד? אדם האומר לאו.

אולם, אף שהוא מסרב, אינו מוותר: הריהו גם אדם האומר כן, עם התעוררותו הראשונה"

                           אלבר קאמי / האדם המורד

 

א. הסמכות כגורם משמעותי בחינוך

טענה בסיסית של ההגות המדינית והפסיכולוגית המודרנית היא כי במציאות של משאבים מוגבלים מחד,

ותשוקות אנושיות רבות מספור מאידך, לא ניתן לספק את צרכיהם של כל האנשים בכל עת. האדם, על-פי

ראייה זו, חי במציאות בלתי מושלמת, המאפשרת לו להגשים חלק קטן ממאווייו ומותירה את החלק האחר חסר.

אחד מתפקידיו של הסדר החברתי הוא להתגבר על הפער בין האיווי ובין מימושו, ועל סכנת האלימות שחוסר

המימוש נושא בחובו וכן לארגן את חלוקת המושאים הנחשקים, כך שחלק מהם אכן יסופקו (הובס, 1961;

שפינוזה, 1961; פרויד, 1988). יתרה מזאת, השליטה בסדר החברתי היא משאב נחשק ומוגבל בפני עצמו, אשר

גם אותו יש להכפיף למשטר מארגן (foucault ,1980). התוצר של משטור הסיפוק והדחייה של צרכים אלה

הינו מנגנון מורכב של כוח וסמכות, השולט במבנה הסדר ובמשאביו, ומנהל בצורה זו את חיי האדם והחברה.

למנגנונים ריבוניים עתירי כוח מסוג זה היחיד כפוף. משעת לידתו הוא נתון בחזקתן של דמויות סמכות

אומניפוטנטיות, הקובעות את אורחות חייו ומארגנות את הסדר של סיפוק התשוקות שלו. דמות הסמכות

הראשונה והמשמעותית מכל היא ההורה. זהו נותן החיים, המגן, המזין, ומספק הכאב והעונג, ומתוקף

תכונותיו אלה נתונה לו המשמעת של הילד. כאשר הילד חש ביטחון ביחסים עם דמות הסמכות ההורית, נוצר

בתוכו בסיס איתן לתקשורת וללימוד משמעותיים (Bowlby ,1984).

עם הגדילה מתרחב המעגל: אל ההורה מתווספים חברי משפחה מבוגרים אחרים, ודמויות החינוך והמשטר

הכלליות, וכן נלמדים ומופנמים הלכות המסורת והתרבות, כללי היגיינה וסדר עצמי, וכן הלאה. כל אלה

מבטאים פנים שונים של ארגון החיים החברתיים, באמצעות יחסים של מרות ושליטה. לצד תכונות המשרות

אמון וביטחון, מחזיקות דמויות הסמכות הללו ביכולות, שמאפשרות להם לאכוף את רצונם על הכפופים להם,

גם כשהאחרונים חשים אי אמון או התנגדות. לפיכך, כאשר הסמכות רוצה ציות, היא מסוגלת להטיל את מוראה

באמצעות איומים, גינויים, תחושת אשמה, ענישה ישירה, או מניעת הטבות - עד שייעשה רצונה.

לאורך החיים, כל עוד נשמרת תקשורת בטוחה עם נצגי הסמכות, נמשכת הלמידה מהם והחינוך על-פי דרכם.

קשר מסוג זה עשוי להתבטא לא רק ביחסים בין-אישיים, אלא גם בתפיסה של תורות, נורמות, ערכים

ואידיאולוגיה בשלבי החיים המאוחרים. כך למשל, אדם בוגר בעל אמונה עקבית, הגורסת כי המדע הוא מערכת

אובייקטיבית ומהימנה, יבטח בממצאים מדעיים ויציית למסקנותיהם; באופן דומה, אדם המאמין שהדת הינה

מערכת נכונה וחסרת פניות, לא יטיל ספק בכתבים הקדושים ויסור להוראותיהם; וזה אשר מאמין כי ערכי

החברה אליה הוא משתייך הינם מוסריים וטובים, לא יפקפק במוסדותיה וידבק בדרכיה ללא עוררין.

המשותף לביטויי הסמכות השונים ביחס ליחיד הוא שהם מייצגים כוחות, שהינם זרים לאני ואף-על-פי כן

דורשים ממנו ציות. היחיד לא יצר את מערך החוקים שעל-פיו עליו לנהוג, אך יחד עם זאת ישנה ציפייה

חברתית שיקבלו - ברצון או בכפייה. בתוך מערך החוקים ויחסי הכוח יש פעמים רבות גם מרחב פנוי,

המאפשר ליחיד להתקיים במידה מסוימת של חירות. במרחב זה יכול האדם לבחור את דרכו העצמאית, לקדם את

העדפותיו הפרטיות, לפתח את זהותו הייחודית, ואף להבדיל את עצמו מהמערך החברתי השולט - רק כל עוד

עולות פעולותיו בקנה אחד עם הנורמות של מסגרת הסדר.

מידת העצמאות המוענקת לפרט ורמת האכיפה של הוראות הסמכות משתנה על-פי האקלים התרבותי המקומי.

טריאנדיס (1994) מצא כי בתרבויות "הדוקות" (tight cultures) יש מספר רב של כללי התנהגות, ולצדם

פיקוח קפדני וענישה מחמירה על כל חריגה, ולו הקטנה ביותר. בחברות מסוג זה בני נוער כמעט ואינם

עוסקים בהתנהגויות הנחשבות לא נורמטיביות, כמו נטילת סמים, אלכוהול, אלימות קשה וזנות, בשל האימה

מעונש חמור. לעומת זאת, חברות "רפויות" (loose cultures) מייחסות חשיבות פחותה לתופעות של הפרת

כללים והתגרות בסמכות, ונוקטות יחס סלחני יותר כלפיהן. בחברות אלה מידת החירות המוענקת ליחיד רבה

יותר, וטווח הפעולות והאפשרויות הפתוח בפניו הינו רחב יותר. היכולת של היחיד לזהות את מידת

האוטונומיה שהחברה מאפשרת לפעול בתוכה היא תנאי חשוב לפיתוח של אישיות מתפקדת וחיובית (1968

,Erikson).

ברם, מעבר לפעולה המותרת בתוך המרחב המוגדר, נזקק האדם לפרקים בחייו לצאת בצורה ישירה אל מול הסדר

השולט, ולבטא בתוכו או נגדו את קולו האישי. שנות ההתבגרות הן תקופה אופיינית לביטויי מרי אישיים

מסוג זה, אם כי גילוי הזהות האישית, באמצעות סוג כלשהו של התקוממות, עשוי להתרחש בכל שלב בחיים.

ההתבגרות היא הזדמנות מתאימה, שכן היא מציינת תקופה שבה היחיד נפרד לראשונה מעולם הילדות, ואינו

כפוף עוד לאחריותם ולכוחם המוחלטים של אחרים. בנוסף, המתבגר רוכש כישורים שכליים, רגשיים וחברתיים

המאפשרים לו לפעול על דעת עצמו, ולפתח זהות אוטונומית ובוגרת (סמילנסקי, 1989).

במהלך ההתבגרות נוצרים לעתים בקיעים במידת האמון כלפי דמויות הסמכות, וכלפי יכולתם להצליח להשליט

את רצונם. כתוצאה מכך מביאה ההתבגרות, לעתים קרובות, לכינון יחסי אמון מוגבלים יותר עם מוסדות

הסמכות. לדוגמה, המתבגר מגלה שהוריו אינם אנשים מושלמים, שמוריו עשויים לטעות, ושמערכות סמכות

אחרות סובלות מפגמים וכשלים. הבנות אלה אינן מאפשרות לשמר את יחסי הכוח שהתקיימו בילדות. בשלב זה,

המתבגר הוא בעל כוח, המוקנה לו מאפשרות הסירוב לסדר הישן, וכוח זה עשויה לגרום לו להתעמת עם כוחות

חזקים אחרים ולהתקומם נגדם.

 

ב. המרד וחשיבותו

המרד הינו מעשה התנגדות והתקוממות נגד סדר מוסכם בר-קיימא וכלפי הריבון השולט (אוחנה, 1993; קאמי,

1999). הסמכות שעימה מתעמת האדם המורד עשויה להתגשם בדמותו של אדם אחר, כמו גם בדמותן של

אידיאולוגיה, מורשת, ערכים, או סדרי חיים קבועים. פעולת המרד מביעה רצון לשינוי, ומסמנת אירוע של

שחרור וקריאה לחירות ועצמאות. מטרתה הינה לבטא את קולו האישי של האדם ולעורר מעשים, שיביאו ליצירת

סדר מסוג חדש או למיקום מחודש של היחיד בסדר הישן. את פעולת המרידה עשויים לעורר דברים רבים: כאשר

אדם נתקל במציאות של כאב, עוולה, דיכוי, חוסר פשר, אי צדק, חוסר חירות, אובדן, מוות, עשוי להתעורר

בו הרצון להתנגד, ולפעול באופן שיביא לשינוי המציאות.

ההתקוממות נגד הסדר השולט עשויה להתבטא בשחרור אגרסיבי של כוח הרצון הפרטי. הפעולות המרדניות

חובקות בתוכן שימוש בכוח התנגדותי, ואף באלימות, שכן הן מתנגשות עם רצונותיה הסותרים של הסמכות

ועם כוחה. אמנם לא כל ביטוי מרדני שם לו למטרה להרוס את הסדר הקיים, אולם גם חתירה לשינוי מקומי

של הסדר מחייבת מאבק כלשהו, המפר את המוסכמות ומאיים על מעמדן של דמויות הסמכות.

המרד מסוכן למורד, שכן בעלי הכוח הם בעלי הסמכות הלגיטימית לנקוט אמצעי ענישה אלימים, ותגובתם

עלולה להיות קשה ובלתי סלחנית. הם עלולים לפגוע באופן ישיר ומכאיב, למנוע דברים בעלי ערך, וכן

להחרים ולבודד: אי-הציות לכללים עלול להסתיים בהדרתו של המורד מן הכלל, ובכך להביא לכישלון המרד.

אולם הסכנה הגלומה ביציאה נגד חוקי החברה וסדריה אינה מספיקה כדי לעצור את הרצון למרוד. כפי שכתב

ניטשה, סיפורי המרד מלמדים על "כורח החטא המחייב כל אינדיבידואום אשר שאיפתו טיטאנית" (1985; ע'

64). האדם אשר חפץ להיקרא "אדם", חייב לסכן את עצמו על-ידי מרידה משמעותית בסמכות שלה הוא כפוף.

המנגנון העמוק הפועל בלב מעשי מרידה אלו הינו הדיאלקטיקה של העבד והאדון, שהציג הגל - בשביל שיוכל

להפסיק להיות עבד, חייב הכפוף לסכן את עצמו במאבק לחיים ולמוות נגד אדונו. רק במחיר של סיכון חייו

תיפתח בפניו הדרך לגאולה עצמית (פוקוימה, 1993).

יחד עם זאת, פעולות מחאה ומרד רבות מתרחשות בתוך גבולותיו של הסדר, ומבקשות להביא לסיום פייסני.

המורד רוצה להשיל מעליו את כובד המרות כדי שיוכל להיות הוא-עצמו, אך בד בבד הוא מעוניין להמשיך

ולהיות מקובל ואהוב בעיני דמויות משמעותיות בחייו. כך למשל, הילד המורד בהוריו אינו רוצה לנתק

עימם כל קשר, אלא מבקש באמצעות המרד להביא לכינון קשר הוגן יותר איתם, המושתת במהותו על יחסים של

קבלה ואהבה.

אופיו ותוצאותיו של המרד נגזרים משילוב מורכב בין פעולותיו של המורד לבין תגובותיה של הסמכות

שנגדה הוא קם. המורד עשוי לפרוק את עולו באמצעות ביטויים מילוליים של מחאה, מקרים של אי-ציות,

הימנעות מפעולה, התגרות, חריגה מהנוהג ועשיית האסור, ולעתים באמצעות אלימות גלויה ופוגעת ממש.

מנגד, הסמכות עשויה לבחור בין כמה חלופות: היא יכולה לא להגיב כלל לגילויי המרד, להסתפק בתגובה

מאופקת של גינוי, ואף להסכים עם המרד במידה מסוימת, או לחילופין, הסמכות יכולה להפעיל רמות שונות

של כוח וענישה כדי לשים קץ להתקוממות.

במיתולוגיות השונות של תרבויות העולם ניתן למצוא סיפורי מרד רבים. להלן נמחיש את היחס בין פעולות

המורד ובין תגובת הסמכות באמצעות שלושה סיפורים מיתיים, המייצגים מודלים שונים של יחס זה. השימוש

במיתוס ארכיטיפי ללימוד על מבנה הנפש ופעולותיה אינו חדש (יונג, 1989; פרויד, 1988). הוא מתבסס על

רציונל, האומר כי המיתוס הוא סיפור-על בעל לכידות והיגיון פנימי, שאגר בתוכו שכבות של משמעות

המשחזרות את עצמן בצורות שונות בחייהם של בני אדם במשך הדורות (קסירר, 1972; Hyde, 1999). המשותף

לשלושת המיתוסים הבאים הוא שבכולם המורד מתקומם נגד סדר או סמכות שקדמו לו, ואשר חל עליו איסור

מפורש להפר. בכל הסיפורים מביאה ההתקוממות לתוצאה הרת גורל, שמשנה באופן עמוק את חייו של המורד או

אף מביאה אותם לקצם. באמצעות הפרשנות של הסיפור המיתי, תידון הסוגיה של גורל המרד: באילו מקרים

תוצאת המרד היא הרסנית, ובאילו מקרים היא מצמיחה ומשחררת.

 

ג. שלושה מיתוסים של מרדנות: פרומתאוס, דדלוס, וחווה

ב"פרומתאוס הכבול" מציג אייסכילוס את סיפורו של אחד המורדים המפורסמים בתולדות התרבות. עלילת

המחזה נפתחת במאבק המתרחש בין האלים לבין בני האדם, ובהחלטתו של זאוס ראש האלים להסתיר מהאדם את

האש האלוהית - סמל הידע, המלאכה והתבונה. פרומתאוס, שעד לרגע זה פעל כמתווך בין הצדדים, מחליט

להיחלץ לעזרתם של בני האדם. הוא מתגנב לאולימפוס ונוטל בהיחבא זרע של אש-אלים, אותה הוא מעניק

כמתנת חינם לבני האדם. כאשר מגלה זאוס כי פרומתאוס המרה את פיו וסייע ליריביו, הוא כובל אותו

באכזריות לסלע. בהמשך, לאחר שפרומתאוס מסרב לגלות לזאוס סוד שבכוחו להציל את האחרון מהפיכה

עתידית, בוערת חמת האל והוא מחמיר את העונש: המורד נזרק למחשכי ההר, וביציאתו שוב לאור ממתין לו

נשר אימתני. בימים מנקר הנשר בבשר הכבד של פרומתאוס, ובלילות מתחדש הכבד וצומח כדי לספק לנשר מנת

מזון חדשה בכל בוקר.

פרומתאוס הוא מורד בכל ישותו. הוא יוצא נגד הסדר הישן ויחסי הכוח הקיימים בו - אלה המעניקים את

האור, החום והתבונה למעמד האלים בלבד. מרדו אינו מכוון ישירות להפלת זאוס ממושבו כמושל האלים

ולהחלפתו באחר, אלא נעשה כדי למחות על אופן הממשל הלא צודק שזאוס מנהיג. ברם, מסירת האש לבני האדם

הופכת על פניהם את יחסי התלות של בני האדם באלים, ומערערת את מבנה הסדר המקובל.

בהיותו מרחיק ראױת, מבין פרומתאוס כי דבר זה יביא עליו אסון, שהרי "לבו של זאוס לא מכיר חמלה"

(שורה 34). ואף-על-פי כן, הוא אינו מהסס לפעול ואינו מביע חרטה גם לאחר שקיבל את עונשו הכבד. את

מעשיו מניעה אמונה יוקדת, שהצדק צריך להכתיב את מהלך העניינים ולא הכוח. כפי שכתב ניטשה, פעולתו

של פרומתאוס הינה "המנונה האמיתי של פריקת עול שמיים, היא הנהייה האייסכילית העמוקה לצדק" (1985;

ע' 62). למען הצדק ובשל אהבתו לבני האדם הוא מוכן לשאת בכאב נורא. יתרה מכך, עוז רוחו מוביל אותו

לעמוד בתלאותיו בבדידות - הוא אינו יכול לבקש עזרה מבני האדם חסרי האונים, הוא אינו מוצא נחמה

בבאים לבקרו, והוא אינו יכול לפנות לחסדי האלים, שהרי בהם מרד. פרומתאוס נותר לבדו בצדקת מעשי

המרי שלו, איתן באמונתו הפנימית, וסובל.

על דבר המרד השני אנו שומעים מפי אובידיוס בספרו "מטמורפוזות". זהו סיפורו הטרגי של איקרוס, שלא

ציית לקול אביו דדלוס ולכוחות הטבע, וסופו שמצא כך את מותו. בראשית העלילה מתחנן דדלוס בפני

מינוס, מלך כרתים, שיניח לו לעזוב את האי שהוא מקום גלותו, ויאפשר לו לחזור למולדתו לפני מותו,

כדי שיוכל להיקבר באדמתה. אולם מינוס מסרב.

דדלוס, שהינו ממציא מחונן, בונה לו ולאיקרוס בנו כנפיים מודבקות בדונג, שבאמצעותם יוכלו להימלט.

לפני צאתם אל השמיים מזהיר דדלוס את בנו בדמעות נרגשות, שיקפיד להיזהר במעופו: "הנשא באמצע על

כנפיך! / אל תשפילן בעופך, פן תרטיב נוצותיך במים! / אל תגביהן אל מרום, פן תלהטנה בלהט השמש! /

עופה בין ים וחמה ... סוב אחרי והישר!" (ספר 8, שורות 208-203). איקרוס מקשיב לדברי ההתרעה, ואחר

כך יוצא לדרך בעקבות אביו. אך בהמריאו סוחפות אותו חדוות התעופה ותחושת החירות המתלווה אליה.

בתשוקתו הוא שוכח את אביו ואת אזהרותיו, ומתקרב עוד ועוד אל השמש המפתה. פזיזותו ואי הצייתנות שלו

עולים לו בחייו, שכן כפי שניבא לו האב, קרני השמש החמות ממיסות את הדונג שבכנפיו והוא צונח חסר

אונים אל מותו במי הים.

ניתן לחשוב על איקרוס כעל מורד, משום שהוא ממרה את פי אביו ומפר את חוקי הטבע. התשוקה לחופש מושלת

בו והיא חזקה מכל משמעת אב ומכל חוק. בשיכרונו הוא שוכח, מתעלם, או כופר בהוראותיו של דדלוס,

שדואג לו ורוצה בטובתו; כך הוא ממריא לעבר האור האינסופי באופן בלתי אחראי ומסוכן.

במובן מסוים זהו סיפורו של נער שלא היה מסוגל להכיל את תחושות הגרנדיוזיות והאומניפוטנטיות

שהתעוררו בו, איבד את שיקול דעתו ושיפוטו המציאותי, התנתק מדברי אביו, וסופו שנכשל וקרס. מן הצד

האחר, זהו גם סיפורו של אב שדרש על הקרקע משמעת ברזל, אולם לא השכיל להבין כי זו עשויה להתפוגג

בתוך המרחב האווירי חסר הגבולות. דדלוס אינו יכול לעזור לבנו בשעת הנפילה, שכן הלה כבר הרחיק לכת

מדי במעשיו. יש לציין כי במקרה זה לא העניש האב שפיו הומרה את הבן באופן ישיר. לכך דאג הסדר

המיתולוגי הקוסמי, שהטרגדיה מנכיחה. סדר זה מבטיח שכל חטא או חריגה מהמבנה הראוי של העולם סופם

תשלום מחיר אישי כבד מאוד. ברגע בו הפר איקרוס את הוראותיו של דדלוס, פנו נגדו חוקי הטבע הנצחיים,

הדואגים להרמוניה ביקום וגבו ממנו בתמורה את חייו.

סיפור המרד השלישי הוא סיפורה של חווה (בסיפור המקראי על אכילת פרי עץ הדעת מכונה חווה "אישה".

שמה חווה ניתן לה רק בסוף הסיפור. עם זאת, בסיפורת המסורתית והפופולרית נשתרש זה מכבר השם חווה,

ולכן אשתמש גם אני בשם זה), אשר המרתה את פי האלוהים, ואכלה מפרי עץ הדעת בניגוד לציווי מפורש.

האל נטע גן עבור אדם, בו צומחים עצים יפים וטובים למאכל, זורמים נהרות עצומים, ומפוזרים אבנים

טובות, זהב, בדולח ושוהם. תפקידו של אדם היה לעבד ולשמר את הגן, כלומר, לשמור על המשכיותו של הסדר

הקיים במקום. במו אוזניו שמע אדם איסור מפורש מבוראו לאכול מפרי עץ הדעת - איסור שהפרתו דינה

מוות.

מפאת מצוקת בדידותו של אדם יצר עבורו האל את האישה, היא חווה. חווה ידעה היטב על האיסור החמור

בנוגע לעץ הדעת, והיא אף ציטטה בפני הנחש את דברי האלוהים: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים:

לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון" (בראשית, ג', ג'). אך הנחש הערום מבטיח לה שהאכילה לא תביא

לעונש, אלא דווקא לפקיחת עיניים ולחוכמה. חווה שומעת בעצת הנחש ואוכלת מפרי העץ, ואף נותנת לאדם

לאכול יחד איתה. כפי שהבטיח הנחש, מיד עם אכילת הפרי מתעוררת תודעת השניים והם הופכים להיות יודעי

טוב ורע כאלוהים.

פעולת האכילה - שהינה התגרות בוטה במרות ובציווי האלוהיים - מבטלת ברגע אחד הבדל כה תהומי בין

האדם לבין אלוהיו. השניים זוכרים כי העונש העומד לפניהם כעת הוא מיתה, והם ממהרים לנוס מפני האל

ולהסתתר. אולם העונש הצפוי אינו מתרחש כלל וכלל; הסמכות האלוהית בוחרת שלא להטיל את העונש החמור

מכל, ובכך לסיים את ההיסטוריה הקצרה של האנושות על פני הארץ. במקום זאת, השניים מקבלים עונשים

מרים, אך נסבלים של עצב וסבל. האל אמנם מיידע את אדם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (שם, י"ט), אך אין

באמירה זו רמז שלא כך היו פני הדברים מלכתחילה - שהרי אחרת לא היה צידוק לעץ החיים - ולכן לא ניתן

לדבר על החלת המוות כעונש לאכילה.

העונש שהיה אמור להיות ממית, מסתכם בסוף המעשה במניעת הטבות החיים שניתנו בגן העדן. זאת אף זאת -

האל רואה את בושתם על שהם עירומים, עושה להם כותנות עור, כך שיוכלו להחליף את חגורות עלי התאנה

שתפרו לעצמם, ומלבישם. האל יודע שכעת, משאכלו חווה ואדם מפרי עץ הדעת וראו כי טוב, הם עשויים

לאכול מעץ החיים, ולכן הוא מגרש אותם מהגן. הגירוש אם כן, לא נעשה גם הוא כעונש על העבירה, אלא

כדי למנוע ביצוע של עבירה גורלית נוספת.

 

ד. תגובת הסמכות וגורלו של המרד

שמו של פרומתאוס בתרבות המערבית מעיד על גודל מעשהו: דמותו הפכה להיות סמלה של תקופת הנאורות,

והיא מייצגת את הפסיעה המהפכנית שעשו ההשכלה והמדע אל עבר הקדמה  (אוחנה, 1993). מרדו חולל שינוי

קיצוני בחייהם של בני האדם, שבעקבותיו קיוו לזכות באור התבונה ובחופש המתלווה אליו מתלות בכל סוגי

האלים. ניתן להניח כי האנושות הפכה את פרומתאוס לסמל לא רק על שום שסיפק לה את ישועת ההכרה, אלא

גם על המחיר ששילם בעבור כך. תגובתו של זאוס למרדנות היתה איומה: הוא השית על המורד עונש של סבל

מתחדש ונצחי ללא כוונה לשחררו. כפי שמסביר הרמס לפרומתאוס הסובל: "... הרי אתה רואה / שזאוס עם

מורדים איננו מתפייס" (952-951).

זאוס, אם כן, מגיב למרד בעונש כואב מאוד ומוחלט. הוא לא דן את פרומתאוס במשפט, ולא מברר איתו את

פרטי מעשיו. הוא מטיל באופן חד-צדדי פסק דין וגזר דין שהינם כואבים, מוחלטים וחסרי אפשרות חנינה.

למרות שהציל את בני האדם והותיר להם מורשת של שחרור, סופו הפרטי של מרדו הוא בעל טעם טרגי. הסמכות

שאת פיה המרה החליטה למחוץ אותו כתגובה, ולא להותיר לו דבר, אף לא את חירותו.

איקרוס מייצג מודל אחר של מרידה. זוהי מרידה מתוך משובת נעורים מסוכנת, או מתוך היבריס. ההיבריס

היווני הינו ההגזמה בהערכה האישית - האדם חושב שערכו רב יותר ממה שהינו באמת, ובכך יוצא נגד מקומו

בסדר הטבעי שבהלימה עמו היה צריך לפעול. איקרוס האמין כי יוכל לנסוק לעד אל השמיים בכוח התלהבותו,

ובכך הפר איזון קדום שאין לפגוע בו. בסיפור זה תגובתו של האב, המייצג את הסמכות, היא חוסר אונים -

המרידה כל-כך מרחיקה לכת, שהאב אינו יכול לעשות דבר כדי להפסיק אותה. הסיפור אף לא מסייע לנו

להבין את תגובתו. איננו יודעים האם ניסה דדלוס לקרוא לבנו, או לתפוס אותו בידיו. זהו אירוע של

אי-התערבות - האב הרשה לבן לעוף לבדו ובמרחק רב ממנו, וכפועל יוצא לא היה מסוגל לעשות דבר בשעה

שהבן לא ציית לדבריו.

באופן מטפורי ניתן לומר, שדדלוס שהיה קפדן מאוד בהוראות ההכנה לבריחה, לא היה קפדן מספיק בחינוך

בנו. הוא העניק חופש רב מדי - רחב כרוחב השמיים וחסר גבולות כמותו - וכך לא יכול היה להגביל ולרסן

את בנו ולהציל אותו בעת צרה. את העונש בסיפור זה השית הסדר הטבעי, שאינו שואל שאלות אלא פועל

כערכאה של מעלה ודן את החייב למוות על הפרת הכללים. החוק הבלתי כתוב של ההתמרדות אומר, מן הסתם,

כי ניתן לנקוט כל פעולת התקוממות בתוך הסדר, אך בלתי אפשרי לפעול נגד הסדר עצמו. חוקי הטבע והיקום

לא יתכופפו גם בפני המסור והצודק שבמורדים, קל וחומר שלא בפני מי שהמרה אותם בפזיזות.

האם חש איקרוס בעונש על אי הצייתנות שלו, כמו פרומתאוס? זאת לא ניתן לדעת. ייתכן כי קול הצעקה

ששמע אביו בשעה שצנח הבן לשמיים היה עדיין קולו הנלהב של נער שהסתחרר מתחושת החירות, איבד את

שליטתו העצמית ואת שיקול דעתו, ולא שם לב לקצו המתקרב.

חווה מסמנת מודל שלישי של מרידה. בדומה לפרומתאוס גם היא נוקטת פעולת התקוממות שתוצאתה התעוררות

ההכרה, וכמותו גם היא מצמצמת את הפער בין האדם לאל. אולם בניגוד למתרחש בסיפור הפרומתאי, תגובת

האל המקראי למעשיה אינה של הכחדה או עונש מוחלט. למעשה, היא שונה בכל שלביה מהתנהגות הרשות

הסמכותית בסיפורים האחרים.

ראשית, האל מברר את פרטי המקרה עם אדם, ושואל "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"

(בראשית, ג' י"א). האחריות המקורית היתה של אדם, משום שלו ניתנה ההוראה הישירה שלא לאכול מפרי

העץ, ודבר זה בא האל לברר. הוא נמנע מחריצת דין ומענישה מהירה, כפי שקרה אצל פרומתאוס ואיקרוס,

ובוחר לחקור את השתלשלות האירועים ולתת למורדים הזדמנות להסביר את מעשיהם. כאשר מגיעה החקירה

לסיומה, ומתבררת התרומה של כל דמות לעבירה, מגיע שלב חלוקת העונשים. על כך אין האל המקראי מוותר,

אולם יחד עם זאת הוא אינו מקיים את עונשי המוות שהבטיח במקור. האל מאפשר לאדם ולחווה להמשיך

בחייהם - ואף לבנות משפחה ולפתח תרבות - למרות שהפער בינו לבינם מתבסס כעת באופן בלעדי, על-פי

הסיפור המקראי, על תכונת האלמוות של האל.

בסיפורי המיתולוגיה היווניים התגובה על התערערות הסמכות היא קשה ואכזרית. על שהעז למרוד בזאוס

משלם פרומתאוס בעינוי נצחי, ועל שהינו פוחז משלם איקרוס בלא פחות מחייו. אולם האל העברי בוחר שלא

לענות את ממרי פיו בצורה חמורה או להמיתם. הוא מכיל את מעשה ההתקוממות בו ואף מאפשר למורדים

להמשיך בחייהם בשלום עם פירות המרידה. מעתה והלאה יהיו בני האדם מצוידים בדעת ובכל מה שכרוך בה -

ובכלל זה מכאוביה - ויוכלו לנסות ולהקים להם גן של עדן משל עצמם. הגן שהגן על תמימותם כבר איננו,

אולם בעקבות פעולת המרי הם עוברים לשלב הבא בהתפתחותם כפרטים וכחברה.

נוסף על כך, הרגע המר של הטלת העונש מסתיים באופן נעים: האל מלבישם בבגדים מעשי ידיו, ובכך מונע

מהם השפלה נוספת. תגובתו היא סוג של פעולה פטרנליסטית של אהבה קשוחה - היא מענישה על חציית הגבול

אך באופן המאפשר לחוטאים להבין היטב את חטאם, ובאמצעות עונש שאינו מכאיב בצורה קיצונית ואף יש בו

מידה של דאגה ונחמה. זאת ועוד, האל היודע כל מאפשר באופן מסוים את המרידה בו: ככלות הכל, היה זה

הוא שיצר עץ אשר אכילת פירותיו תביא לשינוי תודעתי; הרי באותה מידה אפשר היה שלא ליצור אותו כלל.

בנוסף, העץ האסור באכילה איננו נסתר ואיננו נשמר בשום אופן - הוא גלוי וחשוף, ומזמין בטוב

פירותיו. וכן, הנחש הערום שיצר האל מסתובב בגן ומשיא את עצותיו בלי לחשוש מהתערבות האל. ניתן

לטעון לפיכך, כי בסיפור זה האל מניח את היסודות לפעולת המרידה בו, ואף מזמין אותה.

 

ה. סיכום: משמעויות המרד לאדם המורד ולסמכות

קאמי (1999), שחקר את משמעויותיו הקיומיות של המרד, הציע כי פעולתו הראשונה של המורד היא פעולת

שלילה: המורד דוחה באופן שלם מצב ראשוני ובלתי נכון, ומכריז "לא עוד". העבד דוחה את עבדותו, הסובל

מתנער מסבלו, והמדוכא מתקומם נגד דיכויו. אמירת הלאו היא ביטוי קיומי בעל עוצמה, המומחש בצורה

דרמטית בקולו הזועק הקורא לשינוי של המורד. הסירוב המרדני אינו מקרה של שלילה חד-צדדית, אלא אירוע

דיאלקטי, שחבוי בתוכו גם חיוב בעל משמעות. המורד אינו אדם מיואש; הוא אינו נסוג מן החיים מפני

מועקתם, ואינו הופך להיות אדיש כלפיהם. במקום זאת הוא בוחר לחייב את החיים בכך שהוא חושף פן מרכזי

בעצמיותו ללא התפשרות. תודעתו מתעוררת לדבר מה שהפך להיות בלתי נסבל, ומרגע זה עומדת על שלה

וקוראת לתיקון, גם אם הדבר כרוך בסיכוני עימות עם כוח הסמכות. בכך מאשרת התודעה את קיומה האמיתי -

לא עוד זה שהיה כפוף לתנאי החיים הדכאניים, ובכך שמר על עצמו ונמנע מפגיעה, אלא זה שמוכן להתמודד

עם סכנות בתמורה לביטוי צודק ומשוחרר של עצמיות אמיתית.

על-פי קאמי, מעורבת בפעולת השלילה המרדנית דבקות, שחושפת איווי מלא חיים לקיום אותנטי ונכון יותר.

לכן, פעולת המרידה היא חוויה כה משחררת: היא מביאה סוף לעידן שהיה תמים מדי או דכאני מדי. הזעקה

המבטאת אותה, אם כן, היא זעקתו של אדם שהתעורר ונולד מחדש. באופן דומה טען סארטר (1966) כי "אנו

הופכים למה שהננו רק באמצעות הסירוב הרדיקלי והמעמיק למה שאחרים עשו מאיתנו". במילים אחרות, השלת

התכונות שהולבשו על-ידי אחרים היא אחת הפעולות המשמעותיות, ההופכת את האדם לעצמו, ואשר בונה את

כור האינדיבידואליות שלו. היחיד עשוי אמנם לקבל ולאשר גם תכונות שהעניקה לו הסביבה, אולם כדי

לצמוח עליו ליזום את הבחירה בין דחייה לבין קבלה של ההשפעה החיצונית עליו. האיזון בין החלטות אלה

הוא שמבנה את העצמיות האותנטית של האדם.

בנוסף, אליבא דקאמי (1999), המרד מביא לגילויי סולידריות עם האחר, בשל ההכרה המשותפת בכך שאם

היחיד המורד צריך להשתחרר מדפוס חיים בעייתי, משמע שגם האחר הסמכותי זקוק לשינוי דומה. הסולידריות

האולטימטיבית היא זו היוצרת חיבור מחודש במקום הפרדה בין המורד לבין האחר, שהיה בעבר בעל השלטון.

במובן זה המרד הוא פעולה היוצרת מרחב של חירות, בכך שהוא מאפשר לשני הצדדים לחשוף שדה חדש של

אפשרויות ביטוי וקיום.

הפעולה האוטונומית כנגד דמויות סמכות נתפסת כמשמעותית מאוד בהתקדמות תהליך ההתבגרות, ובפרט בפיתוח

זהותו הייחודית של האינדיבידואל (אריקסון, 1968). בהנחה כי המרד חיוני למטרות אלה, ובמידה רבה אף

בלתי נמנע, יש חשיבות עליונה לדרך בה מגיבה אליו הסמכות. ההחלטה של המנגנון הסמכותי כיצד להשתמש

בכוח הריבוני נגד פעולות המרד מהווה תרומה מכרעת לתוצאותיו - האם סופו יהיה שבירה ואובדן, או

המשכיות וגדילה. העיון בסיפורי המיתולוגיה מלמד כי לא כל מעשי המרד מסתיימים באופן התפתחותי

חיובי; תגובות אחדות מביאות את מעשה המרידה לסיום טרגי, בעוד אחרות יוצרות אפשרות של שחרור

וצמיחה.

מיתוס פרומתאוס מספר את קורותיו של המורד האולטימטיבי, שסיבת מרדו מוצדקת ומידתה נכונה. אולם

תגובת הסמכות לערעור על שלטונה מוצאת ביטוי בשימוש בלתי מרוסן בכוח, אשר מותירה את המורד כבול

וחבול וללא יכולת להמשיך את פעולותיו. אמנם המיתוס ממשיך ומתאר כיצד גאונותו של פרומתאוס גורמת לו

להבין, כי בבוא היום יזדקק זאוס לידיעותיו ויהיה מוכן לשחרר את פרומתאוס כדי להציל את עורו. אולם

זהו מזלו הייחודי של פרומתאוס, שכפי שמעיד שמו ניחן בכושר של "סוף מעשה במחשבה תחילה", וביכולת

אלית לסבול כל כאב בלי למות. סוף זה אינו מוריד מכך שתגובתה של הרשות העליונה למעשיו הינה מוגזמת,

חסרת אחריות ואף פושעת.

אצל איקרוס היה אי-הציות עצמו מוגזם ולא אחראי; יחד עם זאת, ניתן לטעון כי גם במקרה זה היתה

התגובה הסמכותית בלתי פרופורציונלית לעוצמת החטא. על שנסחף בסערת התלהבותו וזנח את מצוות אביו ואת

דרכו, נענש איקרוס במוות. דדלוס, שהינו דמות הסמכות האבהית, והסדר שהינו הסמכות הקוסמית, שוגים

שניהם ביחס אל איקרוס. הראשון על שלא השכיל להציב מלכתחילה גבולות ברורים לבנו ואמצעים לאכוף את

הגבולות בעת הצורך. האחרון על שבחר בעונש אימתני ומוחלט, שאין בו אפשרות כפרה וחזרה.

לסיפור חווה נימה שונה; בפתיחתו הסמכות יוצרת מרחב שבו מתאפשר מרד בעל השלכות מהפכניות - אכילה

מפרי הדעת או מפרי החיים. חווה חושקת בדעת ואוכלת מפירותיה, וכאשר מתגלים מעשיה היא נענשת, אולם

לא באופן החמור שהובטח בראשית הסיפור. האל המקראי מעניש באופן מכאיב ולא קטלני מצד אחד, ומקבל את

המעשה ותוצאותיו מצד שני. למעשה, בביטויי המרד של חווה נעשה שימוש לעידוד הגדילה שלה ושל אדם ואף

לפיתוח הקשר בין האל לבינם. במקרה זה אין צורך בהטלת עונש שיבטל את חירותו של המורד, כפי שקרה

לפרומתאוס, או שיביא למוות כפי שאירע לאיקרוס. להפך - המרד מצטייר כאירוע מכונן, המאפשר לפתוח את

סיפור תולדות האדם כיצור אשר ניחן בבחירה חופשית וביכולת לומר "לא" לתנאי חייו, ועדיין להיות

מסוגל להמשיך ולחיותם.

מתוך דברים אלה ניתן לטעון כי חלה חובה על דמויות הסמכות לדעת כיצד להגיב בעת המרד: האם להעניש את

המורד בחומרה על מעשיו, להתעלם מהפרת הכללים ובכך אולי לסכן את יציבות הסדר, או להגיב בדרך ישירה,

מכילה, ולא מענישה. תפקודה של הסמכות נמדד לא רק בכך שהיא מעניקה ביטחון ויציבות בזמני השגרה, אלא

גם בדרך בה היא נוקטת בשעה שגבולות הסדר מאותגרים. על הסמכות לדעת כי במוקדם או במאוחר המרד יתרחש

- אם כאשר הפרט ירצה לבטא את קולו הייחודי, ואם כאשר יבקש להפוך לכוח בפני עצמו. הידיעה הזו

מאפשרת לסמכות לפעול באופן סתגלני עם המרידה - להבנות את התנאים לקיומה, להיערך לעוצמתה, להכיל

אותה כאשר היא מתרחשת, ואולי אף למחול לה בסופה. במילים אחרות, בכוחה של הסמכות לאפשר את ערעור

המבנה הריבוני בלי להביא להתפרקותו ומתוך כוונה לתמוך בהתפתחותו של היחיד המורד ולא לפגוע בו.

את התובנות הנלמדות מסיפורי המיתולוגיה הללו ניתן למקם בהקשרים של הוראה, חניכה, והורות. לדוגמה,

בתקופה האחרונה אנו עדים לקיומו של שיח בנוגע לערעור מעמד הסמכות בחברה (דור, 2005; עומר, 2000).

הדנים בנושא טוענים, כי חל פיחות כללי בכוחן של דמויות סמכות, המתבטא בצמצום יכולתם לקבוע ערכים

וכללים ולאכוף את קיומם. השיח מעלה על נס את חשיבות הסמכות, ומציג דרכים יצירתיות לחזק את מעמדה.

ניתן להניח אמנם כי היעדרם של חוקים, נוהגי ענישה, ומעמד ריבוני בעל כוח עשויים לאיים על רווחת

הפרטים ועל מבנה החברה גם יחד; אולם לא כל ערעור על סמכות מחייב התרסקות כללית של הסדר. כפי שכתב

שפינוזה (1961), תכליתה של הסמכות אינו לנהוג שררה, או להשליט משמעת לשם קיום המשמעת, אלא לספק

מסגרת שבאמצעותה תאפשר החברה ליחיד לחיות בביטחון ובאושר. דומה כי משימתם של ההורה או המחנך

כדמויות ריבוניות צריכה גם היא לאפשר ליחיד הנתון תחת חסותם, לבטא את עצמו בחופשיות, בלי שיפגע

באינטרסים של החברה או בעצמו.

הישנותם של מקרי אי-ציות, או תחושה של בעלי הסמכות כי מעמדם מתערער, עשויים לרמז כי יש לארגן את

דרכי השליטה באופן שיתאים טוב יותר ליחסי הכוח בחברה פתוחה וליברלית. ייתכן שבעידן של ביטוי

אוטונומי רב ואפשרויות זהות מגוונות, צריכים בעלי הסמכות לחשוב מחדש על תפקידם המחנך והמסדר

בחברה. אם אופיו של המורד השתנה, צריך גם אופיה של תגובת הסמכות להשתנות בהתאם, אחרת היא עלולה

להיתפס ככוחנית ורודנית. שינוי זה יהיה חסר תועלת אם הוא יפעל לבניית מעמד סמכותי מבוצר וחסר

גמישות. לחילופין, יש מקום להבנות מעמד סמכותי שמסוגל להבין את מקורות ההנעה של המורד ואת שפתו,

וכתוצאה מכך לפתוח אפשרויות התנגדות וביטוי עצמי, שאינם הרסניים תחת חסותו של סדר מכיל ומגונן.

ייתכן כי אם המפגש של מורד וסמכות יתקיים במרחב פתוח ודינמי, שבו מובנת החשיבות של גילויי המרי

לדמותו של המורד, ובנוסף תובן גם נחיצותה של הסמכות, ניתן יהיה ליצור דיאלוג בריא ומצמיח עבור שני

הצדדים כאחד.

 

מקורות

אובידיוס (1996). מטמורפוזות. מרומית: שלמה דיקמן. ירושלים: ביאליק

אוחנה, ד. (1993). מסדר הניהיליסטים: לידתה של תרבות פוליטית באירופה, 1930-1880. ירושלים: מוסד

ביאליק

אייסכילוס (1994). פרומתאוס הכבול. מיוונית: אהרון שבתאי. תל אביב: שוקן

דור, א. (2005). פוסט-מודרניות והורות: היעדר אמת אחרונה וערפל הורי. פנים, כתב עת לתרבות חברה

וחינוך, בהוצאת הקרן לקידום מקצועי בשיתוף עמותת המורים, 31

הובס, ת. (1961). לויתן או החומר, הצורה והשלטון של קהילה כנסייתית ואזרחית. מאנגלית: יוסף אור.

ירושלים: י"ל מאגנס

יונג, ק. ג. (1989). האני והלא מודע. מגרמנית: חיים איזק. תל אביב: דביר

ניטשה , פ. (1985). הולדתה של הטרגדיה. מגרמנית: ישראל אלדד. ירושלים: שוקן

סמילנסקי, מ. (1989). שלבים ודפוסים בתהליך ההתבדלות - אינדיבידואציה של ילדים והורים לאורך רצף

החיים. בתוך סמילנסקי, מ. אתגר ההתבגרות (כרך ג'). תל-אביב: רמות (עמ' 55-19)

עומר, ח. (2000). שיקום הסמכות ההורית. תל-אביב: מודן

פוקוימה, פ. (1993). קץ ההיסטוריה והאדם האחרון. מאנגלית: נדיבה פלוטקין. אור-עם

פרויד, ז. (1988). תרבות בלא נחת. בתוך תרבות בלא נחת ומסות אחרות. מגרמנית: אריה בר. תל-אביב:

דביר. עמ' 183-118

קאמי, א. (1999). האדם המורד. מצרפתית: צבי ארד. תל-אביב: עם עובד

קסירר, א. (1972). מסה על האדם: אקדמה לפילוסופיה של תרבות האדם. תל-אביב: עם עובד

שפינוזה, ב. (1961). מאמר תיאלוגי-מדיני. מרומית: ח. וירשובסקי. ירושלים: י"ל מאגנס

 

.Bowlby, J (1984) .Attachment and Loss. Harmondsworth: Pinguin Books

.Erikson, E. H (1968). Identity: Youth and Crisis. New York: Norton

.Foucault, M (1980) .Power / Knowledge. New York: Pantheon Books

.Hyde, L (1999). .Trickster Makes The World. New York: North Point Press

.Sartre, J. P (1966). .Preface to Fanon, F. The Wretched of the Earth

     Translated from the French by Constance Farrington. New York: Grove

   Place

.Triandis, H. C (1994). Culture and Social Behavior. New York: McGraw Hill

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד