לובלין ומיידנק- רשמי מסע, נילי פומרנץ
לובלין ומיידנק- רשמי מסע, נילי פומרנץ

 

מאת נילי פומרנץ

יום  ראשון 3.5.08

יצאנו השכם בבוקר, בבוקר סגרירי, כבר אמרו אצלנו בקבוצה  שמזג האוויר כאן הפכפך  וישנה

אפשרות ל- 4 עונות ביום אחד. נראה מה מצפה לנו היום, חשבתי בליבי.

הרגשתי את המתח הגואה בי כי במחוז לובלין שכנה עיירתו של אבי , חלק מיהודיה הועברו לבלזץ וגם למיידנק. הדרך ללובלין יפה, לאורך הדרך משתרע אזור כפרי בו משובצים בתי איכרים שלווים, הכל ירוק, בדיוק כפי שתיאר אבי ז"ל.

הגענו לפאתי העיר, אלכס המדריך נותן לנו רקע על העיר.לובלין עיר מסחר בדרך לאוקראינה.  בין שתי מלחמות העולם חיו בלובלין כ- 40000 יהודים שהיו יותר מ-שליש מתושבי העיר. עם הכיבוש הגרמני נכללה באזור הגנרלגוברנאמן בין סוביבור בצפון ובין בלזץ בדרום ( מחנות השמדה ליהודים בלבד, שהוקמו בעקבות מבצע ריינהרד) בפאתי העיר שוכן מחנה מיידנק שהוא מחנה ריכוז עבודה והשמדה שהו בו בני לאומים שונים ואותו נבקר בהמשך.

 

התחנה הראשונה שלנו היתה בישיבת חכמי לובלין. נסיבות הקמתה: הבנייה החלה ב- 1924 מייסדה הרב מאיר שפירא מגיע מלודג' מעמדו נכבד הוא נציג יהודי בסיים ,ומקבל שטח אדמה בלובלין להקמת הישיבה האדמה נתרמה על ידי משפחות יהודיות מלובלין. הכספים נתרמים על ידי יהודים מכל העולם ועל ידי גבירים לובלינאים . ב-1930 נחנכה הישיבה על פי חזונו המהפכני של הרב מאיר שפירא והוא: הקמת ישיבה גדולה ומרווחת שבה יגורו וילמדו בתנאי פנימייה המעולים בתלמידים, הם יזכו למרב התנאים. חזונו מתקיים היום בישיבות התיכוניות אצלנו. רעיון מהפכני נוסף שהגה ויזם הרב, שמתקיים גם היום,  הוא לימוד הדף היומי. .בש"ס 2711 דפים כל יום מוקדש ללימוד דף אחד, סיום לימוד הש"ס הוא בתום 7 שנים.

הישיבה פעלה 9 שנים בלבד. ב -1934 היו הבחינות הראשונות והוענקו הסמכות ל-50 בוגרים. רבי מאיר שפירא לא זכה לרגע זה כי נפטר לפתע.

נכנסנו לבניין המפואר ששופץ בדייקנות על פי התמונות של הישיבה, .בניין בן 5 קומות. בחזיתו כתובת עברית .סיירנו בחדרים המרוחים חדר האוכל הגדול הכיל מקום ל200 תלמידים . היתה בו ספריה ובה 13000 ספרים. התיישבנו באולם ההרצאות שהיה גם אולם תפילה. מהתקרה השתלשלה מנורה מפוארת. התרגשנו מאוד. דמיינתי את האולם מלא מפה לפה בתלמידים והרב דורש לפניהם. אוירה של קדושה היתה במקום, ועתה אוירה של ריק  ואין. איה התלמידים?

הגרמנים ראו חשיבות בחילול הישיבה . המקום הפך למושבה של המפקדה הגרמנית במקום המילים העבריות הוצב צלב הקרס. עיתון ה"היטלר יוגנד" מספר לקוראיו:

...לגאון לנו להחריב את האקדמיה היהודית ...כ-20 שעות הציתו את תכולת ספרי הקודש. היהודים הוזמנו לראות בשריפת הספרייה הספרים מושלכים מן החלונות.. והם עומדים ובוכים....

בתום המלחמה הועבר המבנה לאוניברסיטה של לובלין. בעקבות חוק שעבר בסיים הפולני

הועברו מבני הציבור לקהילה היהודית בוורשה.

בלובלין נשארו היום 11 יהודים.העבר מפואר ומת אך הרוח היהודים לא מתה.

בהמשך עברנו את שני בתי העלמין היהודיים של העיר. בבית העלמין העתיק נמצא קברו של החוזה מלובלין , ובית העלמין החדש שגדרו עשויה אבן מסותתת כמצבה ובו קבר אחים ענק של יהודים שנרצחו במיידנק והועברו לכאן.

בית העלמין מזכיר לנו שלובלין היתה העיר יהודית גדולה ותוססת. מרכז יהודי לעיירות הסמוכות.

נכנסנו לעיר העתיקה .

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהרו יהודים לעיר ממערב פולין ומעיירות סמוכות במקביל היו יהודים מן העיר שברחו מזרחה.  ב- 18 בספטמבר כבשו הגרמנים את לובלין.

חברי וועד הקהילה נשארו בעיר, והוועד המשיך לפעול גם תחת הכיבוש הגרמני.הם ארגנו את החיים בעיר: הקמת בתי מחסה,מטבחים ציבוריים, עזרה רפואית וכספית.

במחנה עבודה שהוקם ברחוב ליפובה 7 ריכזו הגרמנים יהודים לעבודת כפייה. הגזרות על היהודים לא אחרו לבוא דרישות לכופר, החרמות, טלאי מגן דוד כחול, איסור שימוש בתחבורה ציבורית, איסור פניה לרופאים לא יהודים, עד יוני 1940 התרוקן מרכז העיר מיהודים . בסוף 1939 דרשו הגרמנים הקמת יודנראט  בעיר, חבריו רובם היו חברי הועד לשעבר. המצב בעיר הפך להיות יותר ויותר קשה. הוקם מחדש בית היתומים , בית הזקנים ובית החולים.  תנאי התברואה הירודים והחורף הקשה הביאו לכך שמידי יום ביומו מתו פליטים יהודיים מהעיירות הסמוכות.

ב-24 במרץ 1941 הורו הגרמנים על הקמת גטו בשטח הרובע העתיק. תוך מספר שבועות פונו כל התושבים הפולנים, והיהודים הועברו אליו מן הרובע היהודי שהיה למרגלות המצודה, ומרחבי העיר, ורוכזו שם. הגטו היה יחסית פתוח יותר מאשר גטו וורשה

על פעולה זו היה אחראי אודליו גולבוצניק. על היהודים נאסר לצאת ממנו ללא אישור.

בתהליך של טיהור הסביבה "יודן ריין" הובאו גם  יהודי הסביבה לאזור הגטו. 

הצפיפות היתה נוראה בשטח קטן התרכזו יותר מ-70000 יהודים. בשלב מאוחר הגטו גודר בגדר תיל ונסגר. והשגת מזון הפכה להיות קשה יותר. בגלל התנאים הקשים פרצה מגפת טיפוס בגטו. יהודי הגטו עבדו בשלושה מחנות בעיר עד ינואר 1942. רבים מהם נרצחו או מתו מתנאי העבודה. לאחר מכן אחד מהם שימש למקום מיון וחיטוי ואריזה של היהודים שהובלו למחנות המוות: מיידנק בלזץ וסוביבור.

יהודי לובלין היו הראשונים מבין כ-2 מיליון יהודים שנרצחו במסגרת מבצע ריינהרד.

תחת פיקוחו של אודליו גלובוצניק.

הגטו חולק לשניים גטו א ' וגטו ב' המעבר ביניהם היה כמעט בלתי אפשרי.בגטו ב' היה היודנראט והמצב בו היה טוב יותר.

במרץ 1942 במשך שלושה ימים כותר הגטו החלו גירושים אלימים למחנה בלזץ. אי אפשר היה לברוח ולהסתתר, הגרמנים סרקו בית אחר בית ביסודיות.  בין הנרצחים גם חברי היודנראט .26000 נשלחו לבלזץ  2500 נרצחו על ידי אנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים ביניהם ילדי בית היתומים בעיר יחד עם המטפלות שלהם בפרבר של לובלין, הזקנים , החולים והחלשים נרצחו יחד עם הרופאים והאחיות. לבלזץ נשלחו השוטרים היהודיים  גם חברי היודנראט. ההודעה הרשמית  ( ההונאה הגרמנית הידועה) "הם ימשיכו לתפקד כמנהיגי היודנראט במקום הישוב מחדש כי יש להם ניסיון בנושא זה."

14 באפריל 1942 נסתיימו הגירושים. מדוע לא נשלחו למידנק הסמוכה?

התשובה לכך נעוצה כנראה בעובדה שבאותו הזמן בנייתו של מיידנק כמחנה ריכוז היתה בעיצומה. ולא הותקנו בו תאי גזים.

לאחר חיסול הגטו מרבית היהודים הנותרים, כ-7000, הועברו לגטו בעיר מיידן טטרסקי כ-2 קילומטרים ממיידנק. הם הצטופפו בבתי הכפר ואף תחת כיפת השמיים. חלקם{מי שלא היו לו תעודות) חוסלו אחר כך ביער קרמפיץ, וחלקם הובלו למיידנק בריצה שם נרצחו תחילה החולים הזקנים והילדים . הצעירים נלקחו לעבודה . כל אותם חודשים היו כל פעם סלקציות חדשות וחיסולים חדשים. בנובמבר 1942 גורשו אחרוני היהודים ממידן טטרסקי למיידנק. מי שהצליח להימלט ונתפס נורה במקום. גם מי שנראה שיש לו סיכוי לשרוד את הסלקציות בסופו של דבר לא שרד. גורלם של היהודים נחרץ:

בנובמבר 1943  ב"חג הקציר"  חוסלו השרידים מגטו לובלין, ממחנה ליפובה 7 ושרידים יהודים ממחנות בסביבות לובלין.

בין ה-19 ל-22 ביולי 1944 בימים האחרונים לפני שחרור לובלין רצחו הגרמנים את היהודים בכלא שבמצודה. דמם עדיין לא יבש כשנכנסו הרוסים. המכונה של ההשמדה לא מפסיקה לפעול עד הרגע האחרון.

נכנסנו לרחובות העיר העתיקה דרך שער קרקוב  הרובע הפך לאזור תיירותי, משופץ ברחובות שררה אווירת יום א'. קרני השמש חממו את העיר. משפחות הולכות לבושים חגיגית לכנסייה . עולם אחר ממה שהיה כאן בשנות ה-40. איפה האנשים  נשים וילדים שהתהלכו כאן? חשתי שצילם מרחף ממעל. לו יכלו הכתלים לספר על מה שארע כאן.

ישנן רק עדויות מכתובות בודדות על קירות הבתים: בניין היודנראט, בית היתומים היהודי. הפולנים מתעסקים היום בהנצחה. 

ליד שער הגטו עומד פנס הדולק ללא הפסקה לזכרם. אור קטן לקהילה גדולה. אני שואלת את עצמי האם תושבי הרובע יודעים פרטים מי גרו כאן, ולאן נעלמו? אני מסופקת מאוד אם התשובה לכך חיובית...

השקפנו מהעיר העתיקה לעבר המצודה המכונה זאמאק. פירוש המלה הוא מנעול. המצודה המרשימה נבנתה עוד מימי הצארים. הרובע היהודי שכן למרגלות המצודה. היהודים קבלו את השטח הזה, מה שמלמד על מעמדם של היהודים וכי זכו בהגנת הצארים.

המטה של הגסטאפו ישב במצודה. במרתפיה של המצודה עונו למוות ונרצחו יהודים ופולנים. הרובע היהודי נמחק לחלוטין . גלובוצניק בנה גשר לעבר העיר העתיקה והעביר

את כל היהודים לגטו.

הגענו למעין כיכר, האזור יפה ושלו. בתי קפה קטנים מפוזרים לאורכו. חלק מאיתנו הרגישו צורך להתיישב ולשתות כוס קפה. לאחר המראות של הימים האחרונים רצינו לחזור קצת לשפיות, התיישבנו לשעה קלה לפטפט מעט לשתות.

ואז קמנו ויצאנו משער גרודצקה לכיוון המצודה, מעברה נמצאת אבן זיכרון למקום בית הכנסת הפרטי של הרב שפירא. מה שנותר מלובלין היהודית זה רק מצבות זיכרון מאבן.

אנחנו בדרכנו למיידנק.

 

מיידנק

שוכנת בפאתי לובלין , כיום בתי העיר קרובים מאוד למחנה. בתקופה ההיא האזור מתחנת הרכבת לא היה בנוי.

נכנסנו לשער המחנה בכניסה מקדמת את פנינו האנדרטה של ויקטור טולקין. נחנכה בשנת 1969 כ-25 שנה לאחר שחרור המחנה בידי הרוסים.

האנדרטה גבוהה חולשת על המחנה, גודלה ועוצמתה מדהימה ומפחידה כאחד.

האנדרטה מורכבת מכמה חלקים:

הכניסה למתחם האנדרטה הוא גדר ברזל מרושתת בחורים וחללים לאורכה. האומן יצר אותה מן החומר המקורי של שערי המחנה.

לאחריה נמצאת רחבה שבקצה מתרוממת האנדרטה .על מנת להגיע לאנדרטה אנו יורדים במורד תלול המרמז אולי לתאי ההתפשטות לפני ההשמדה. מימין ומשמאל מתרוממים כתלים קמורים הנותנים תחושה למבקר כי החלל סוגר ומצטמצם עליו. לאורך המורד מפוזרים שברי אבנים.

בקצה התחתון של המורד עולים במדרגות תלולות וגבוהות. יש לעלות בזהירות אולי כדי להקשות על על העלייה. האנדרטה ,כאמור, נמצאת בקצה הרחבה.

היא מורכבת משני גושי אבן שעליהם מונח אופקית גוש אבן ענק. המחולק ל 6 חללים וחורים לא סימטריים. אין פרופורציה בין שני חלקי האנדרטה. נדמה כאילו העמודים קצרים ביחס לגוש האבן. מסביב מפוזרים גושי אבן שמשמשים כמשואות ועליהם חרוטות שנות קיום המחנה. 39  עד 44.

האומן קרא לאנדרטה בציניות: אנדרטת השחרור.

פירושים רבים נתנו לאנדרטה. כל אחד מפרש אחרת את שרואות עיניו.

עברנו לצדה השני של האנדרטה וממרחק ראינו את חלקה האחרון. מובילה אליה דרך כבושה ובקצה כיפה ענקית. אנחנו נגיע לשם בסיום הסיור במחנה.

עמדנו למרגלות האנדרטה והמחנה הגדול נפרש לפנינו.שטח רחב וירוק. מוקף גדרות תייל וגדרות המחוברות למתח גבוה. המחנה חולק ל- 5  יחידות שנקראו בפי הגרמנים שדות.

השדה ה-6 היה כבר מוכן אך לא אוכלס. כל שדה הוקף בעצמו בגדר תייל חשמלית ובמגדל שמירה. בין השדות רווחים גדולים. מעבר לשדות מימיננו בתי המלאכה והמחסנים. משמאלנו צריפי המגורים של אנשי ה-S.S.  בלתי אפשרי כמעט להימלט  למי שהיה בתוך השדות.

 

הרקע להקמתו

מחנה מיידנק הוקם בשנת 1941 סמוך לכביש לובלין, זמושץ, חלם בפקודת היינריך הימלר. מי שהקימו אותו היו אסירים ממחנה ליפובה בלובלין.לאודילו גלובוצניק היה חלק נכבד בהקמתו.. בראשיתו שימש מחנה לשבויים רוסיים. מתפקידו היה לסלק ולהשמיד את אויבי הרייך לא רק יהודים, ולסייע בהשמדת יהודים .

 

בניגוד למחנות אחרים הוא הוקם כ-4 ק"מ ממרכז העיר לובלין. לא הוחבא במעבה היער או  הוסתר בגלל ביצות . גלוי לעיני כל. שמו מבוסס על המחוז מיידנק טטרסקי בלובלין.במשך קיומו עברו דרך המחנה כ-500000 אסירים. מ-28 ארצות.

כ-60% מהם מתו מן התנאים הקשים , רעב,מחלות, תשישות מכות והתעללויות קשות.

כ-40% מהם נספו במבצעי השמדה המוניים.

בשיא פעולתו שהו בו 50000 אסירים. ההשמדה במיידנק החלה אחר ההשמדה בבלזץ. עד  יולי 1944 התבצעה ההשמדה בתאי הגזים ושריפת הקורבנות .בספטמבר 1943 נבנה בו קרמטוריום גדול.הקורבנות נרצחו עם הגעתם , במובן זה המחנה פעל כמחנה השמדה מיידי.

360000 נספו. מספר היהודים שנספו שרוי במחלוקת.אומרים שכשליש היו יהודים. המחנה פעל עד יולי 1944 עם בוא הרוסים.

 

הסיור במחנה

ירדנו למקום הסלקציה בדרך המכונה הדרך השחורה.

האסירים הובלו בריצה יחפים מתחנת הרכבת הרחוקה לשער, הם הובלו למקום הסלקציה בדרך זו.

הדרך נסללה על ידי שלוש קבוצות של אסירים.האחת מסתתת ואוספת חלוקי חצץ מן המחצבה,לוקחת אותם בכותונותיהם. השנייה מפזרת אותם בריצה. והשלישית כובשת אותם במכבש אבן רתום לאסירים. צעדנו חרישית, בכבדות כל אבן מספרת את סיפור הסבל והייסורים של עושיה, ולכן כונתה בפי האסירים הדרך השחורה.

לצד הדרך נמצא ביתו של מפקד המחנה קרל בוך. אשתו וילדיו צפו בזוועה יום יום. איך יכלו?

הגענו לכיכר הסלקציה כיכר הורדים .

שם נקבע הגורל מי לחיים ומי למוות. בדרך כלל הזקנים, הנשים והילדים גורלם נחרץ .

הגרמנים נקטו לאורך כל הדרך בשיטת ההונאה. הקורבנות מובלים לצריף תמים למראה ,

בו התפשטו הקורבנות,  גזזו את שיערם מכל הגוף,  אסור היה להחביא כל חפץ, מי שנחשד בכך על גבו סומן X  . מחדר ההתפשטות עוברים לחדר המקלחת. החדר נימצא כמות שהוא לפני 65 שנה . חדר מאורך, משטחי העץ המקוריים לאורכו. למעלה ראשי מקלחת... מה יצא מהם? מה חשבו הקורבנות ? אנחנו הולכים בדממה.. הלב בוכה...

ובהמשך הצריף התואם - חדר הגזים הראשון. ,.

מאחר והגרמנים מצאו אותו לא מתאים הפכוהו למחסן, ובנו חדר גזים מודרני עם דלת מפלדה, בתקרה פתח ממנו משליכים את הגרגירים. חביות הגז עדיין נמצאות מסודרות שם. על הכתלים כתמים כחולים בגלל הריאקציה הכימית של הגז.

אחרי כמחצית השעה אנשים כבר לא היו בחיים. חלק מאיתנו לא מסוגלים להסתכל לתוך חדר הגז. אני מרגישה שהאוויר דחוס. זה בלתי נתפס. אבל בכל זאת זה ממשי, זה קיים. מי היצור האנושי שמסוגל להתבונן יום, יום שעה שעה במצעד ההשמדה הזה.??

נזכרתי בטקסט שלימדתי בכיתתי מאת פיקו דלה מירנדולה איש הרנסנס "על כבוד האדם"

"שמנוך במרכז העולם... בראנו אותך לא שמימי ולא ארצי לא בן תמותה ולא בן אלמוות כדי שתוכל לעצב את עצמך בכל צורה שבה תבחר באופן חופשי. יהיה בכוחך להידרדר לדרגות החיים הנחותות ביותר, אלה  של חיות הפרא, ויהיה באפשרותך להיוולד מחדש בצורות העליונות , האלוהיות, בכוח שיפוטה של נשמתך"

הבחירה של הגרמנים היתה הבחירה של הרוע  המוחלט.

יצאנו מצריפים מעבר לגדר נמצא שדה הקבורה של הגופות שנשרפו בבור, כיום השדה ריק.

אנו ממשיכים לכיוון הצריפים שלבעלי המלאכה . אלה אותם אסירים שהופנו ימינה לחיים.

בכל צריף תערוכת צילומים, מוצגים והסברים על חיי המחנה. אנו עוברים בשתיקה מצריף לצריף . אינני יכולה לשכוח את צריף הנעליים ריח האבק והעובש מכה בנכנס לצריף. מספרם כל כך רב. כל כך אמיתי ושונה מאושוויץ, שם הכול מסודר יותר מאחורי זכוכית .

המדריך מסביר שמיידנק היה מחנה שבו נאסף כל מה שנלקח ממזרח פולין, והאסירים תפקידם היה למיין את החפצים השונים למשלוח לגרמניה. למיידנק לא היה תפקיד יצרני. האסירים עסקו בעבודות קשות בסלילת כבישים,  בניין , סחיבה .    

צריפי המגורים של האסירים נחרבו ברובם.  בשדה השלישי נותרו מספר צריפים. אנו נכנסים לצריף כזה. היו בו דרגשי עץ ל-250 אסירים.אך בפועל נמצאו בו כ-800 איש.

בקדמת הצריף  גר זקן הצריף .הוא היה ממונה על האסירים. אחראי על ספירתם. תנאי חייו היו טובים יותר. היתה לו מיטה מנת אוכל גדולה יותר, תנור. כל אסיר חי מ- 184 קלוריות ליום.

במרכז השדות ניצב אובליסק. בראשו 3 ציפורים.  מה הן מסמלות? זה נתון לפירושים שונים.הוא נוצר על ידי אסיר, פסל במחנה..אגדה מספרת שבבסיסו נמצא אפר יהודים.

הגענו למבנה מקיר יצוק והארובה המיתמרת מעליו מלמדת על תפקידו של המבנה.

זוהי המשרפה המשוכללת שהוקמה בספטמבר 1943. אליה היו מביאים את הגופות במריצות.

בחדר הראשון שולחן ניתוחים מאבן. אליו הובאו הגופות המסומנות  ב-X .לנתיחה ...

בחדר השני היו המשרפות אליהן הושלכו הגופות שהפכו לאפר.

ישבנו בחדר צדדי שותקים והמומים איש איש ומחשבותיו. הגשם דפק בעוז בתקרת המבנה.השמים סוערים ובוכים. המדריך אלכס משמיע לנו את שירה של נעמי שמר

"בדמייך חיי" הציווי העתיק מיחזקאל. אני בוכה, אך ישנה איזה תקווה, למרות היותנו בגיא ההריגה . היהדות מצווה עלינו שיש לחיות. מצוות קידוש החיים.

אנחנו יוצאים נרטבים מגשם ונאבקים בגשם זלעפות. בדרכנו להר האפר. אנו מתעכבים בשטח שמחוץ לאתר.  בורות ההריגה

בסוף אוקטובר החלו בהוראת הימלר 300 אסירים ממידנק לחפור בורות גדולים ליד המשרפות.  ב-3 בנובמבר 1943 התרחש הטבח הגדול. הובאו משאיות עם רמקולים שהשמיעו מוזיקה. כל פעם נלקחו קבוצות של 100 איש אולצו להתפשט ולשכב בתוך הבורות הם נורו בידי S.S. באותו יום נרצחו כ-18000 יהודים. גם במחנות אחרים בסביבה היה רצח דומה. רק מאות אסירים שרדו את התופת.הם הועברו לזונדרקומנדו

שמטרתו לפתוח את הקברים לשרוף את הגוויות לטשטוש הפשע הנורא.

ביולי 1944 הרוסים מתקדמים עוד לפני הגעתם הגרמנים מעלים מסמכים באש הם הצליחו לעלות באש חלק מן המבנים אך לא להרוס את תאי הגזים.

כ-1000 אסירים הוצעדו בצעדת מוות לכיוון אושוויץ בירקנאו ,רק מחציתם הגיעו .

 

הר האפר

מתחת לכיפת בטון ענקית נמצא כד האפר הגדול בעולם משקלו 7 טון...אנו עולים אליו.

בחזית האנדרטה חרות :

אובדננו הוא אזהרה לכם

ערכנו טקס למעלה.

בקור מקפיא. גשם,  ברד מצליפים בנו. אנו מצטמררים מקור ומכאב לב. מצטופפים ושומעים את מילות הטקסטים המרגשים. בסיומו נשמע קולו של חנן ב"אל מלא רחמים" המרטיט את הלבבות. קולו מתגבר והולך ובני הנוער הרבים הסובבים סביב ההר משתתקים אט אט..דממה.

אנו מסיימים ב"התקווה". הדמעות זולגות . אני מרגישה כל כך יהודייה וכל כך ישראלית.אנו עומדים ושרים את המנון מדינתנו . יש לנו לאן לחזור.ואילו למיליוני היהודים ביתם הפך קברם.ואין מציל.

חזרתי לאוטובוס בתחושה שקרה לנו נס, ויש לנו מדינה.

לעולם לא עוד.

 אנו חייבים זאת להם ולנו.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד