הביקור בטרבלינקה בעקבות מסע לפולין , אידית מן
הביקור בטרבלינקה בעקבות מסע לפולין , אידית מן

                                                     אחרי הביקור במאידנק, חשבתי שעיניי ראו הכל, אזני שמעו את כל הזוועות, ליבי כאב את הכאב הגדול ביותר, מילים שאינן יכולות לתאר את הקורות באותו מקום איום עדיין אינן מגיעות אל שפתיי...והנה כעבור יום הבנתי שיש מקום נוסף, לא פחות נורא, אולי אפילו קשה יותר, לא פחות מאיים, אפילו מפחיד יותר, לא פחות מרתיע, אפילו מזעזע יותר, מקום בו המילים מתקשות עדיין להתחבר לידי אמירה, הגוף מסרב לקלוט בחושיו, המבט קופא, הלב נצבט, ההגיון אינו מוכן לקבל.

מבטיי נפגשים עם מבטים אחרים, אף הם מסרבים לקבל את המציאות הנגלית לנגד עינינו. מה יכול להיות נורא יותר מאותו הר אפר במאידנק? מה יכול לכאוב יותר מהמראות בתאי הגזים שכבר נגלו לנגד עינינו?

דווקא כאן בטרבלינקה, דווקא במקום השותק הזה, דווקא באותה תחנת רכבת קטנה, משירו המוכר של יהודה פוליקר, שכל כך הרבה פעמים האזנתי לו ולא הבנתי עד כמה אותה תחנה קטנה, כמעט תמימה, הייתה התחנה האחרונה במלוא עוצמתה עבור אותם אומללים, שהובאו בהונאה, במרמה, בסבל בלתי יתואר אל סופם המר.

הביצות בדרך, העצים הזקופים, צמרותיהם נוגעות בשמיים, עצים יפים ואילמים, עצים ששורשיהם נגעו בדמם של הנספים, אדמה ששמעה את זעקות הילדים, הנשים והגברים, אדמה שספגה דם ועוד דם, נהרות מוות בלתי פוסקים.

כאן בטרבלניקה, לא היו מעולם צריפי מגורים לאסירים. במקום הזה, לא ציפה לאיש גג, מיטה, שמיכה, לא ייעוד כלשהו, לא יום נוסף. במקום המזוויע, הבלתי נתפס, לא תוכנן עבורם דבר, מלבד סופם המר. לכאן הובאו למיתה לא לפני שהועברו בשער הצדיקים אל רציחתם.

אדני רכבת מזויפים, הבטחות שווא, מיקום גיאוגרפי מתוכנן...ממנו אין בריחה לאף אחד... כמה מחשבה זדונית הושקעה במלאכתם של הרשעים.

סיפורם של הנספים, המסופר באמצעות 17,400 אבנים הניצבות במחנה לא יישכח מעולם. אבנים גדולות וקטנות, רחבות וצרות, נושאות כתובות או חסרות שם, אבנים שזכו לזר פרחים של מבקרים וכאלה שלא, אבנים בהן נגענו וכאלה שלא זכו לטפיחה חמה ויד אוהבת, אבנים ובתוכן נשמות, סיפורי חיים, אהבות, זעקות אימים ובכי, דמעות שלא יבשו עד היום.

לצידן, המראה השחור והמפוחם של הלבה, המכסה את הזוועה שהתרחשה...עד כמה המוח האנושי (האמנם?) יכול היה לתכנן כיצד ממשיכים להתעלל בגופות הנספים...כמה ניתן להרחיק לכת בהוראות ובתוכניות...

שוב לחפור, שוב להוציא אל האוויר מתחתית האדמה את המתים...שוב להעביר את נשמותיהם הכואבות והמיותמות אל שריפה ולא די בכך...לדרוש מהיהודים שעדיין עומדים על רגליהם (אלה שודאי בעוד שעות מספר יעברו את אותה ההתעללות..) "לדוג" אותם מן האסכלות, כאילו היו דגים, חסרי זהות, חסרי פנים, חסרי שורשים, חסרי ייחודיות.

עד כמה ניתן לתפוש, להבין, לנסות לקלוט, להרגיש, האמת...בלתי אפשרי. כל הנסיון שלי לנסות למצוא בדל אחד קטן של הסבר למה שראיתי, נכשל מייד.

נותרתי עם כל כך הרבה שאלות, עם כאב שעדיין לא מרפה. חזרתי אחרת (כך אמרו לי בבית), מוצאת את עצמי רגעים רבים חושבת, שקועה.

טרבלניקה היה פרק משמעותי, קשה, מעורר סערות נפש. יום שיא מבחינתי במסע אליו יצאתי.

נגעתי בידי באבנים. לרוב אומרים עליהן שהן קרות ומנוכרות. אני נגעתי בהן וחשתי חום, יש לפעמים אבנים עם לב אדם...אולי כל אבן ואבן נושאת את ליבם של אלה שלא שרדו ואנו כאן לספר את סיפורם.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד