הדסה נשר- דברים, בבית הקברות העתיק בוורשה
הדסה נשר- דברים, בבית הקברות העתיק בוורשה

 

21/05/08

בס"ד

אני פוסעת חרש, בחרדת קודש, דרך שער הברזל הגדול. הרחבה שלפני חשופה. פסיעותי נשמעות בה בבירור. לאחריה משתרע יער עבות, עצים גבוהי צמרת וירוקי עד. בינם, במעבה היער פזורים הקברים.

אני שואפת את האוויר הצלול אל תוך ריאותיי, וחשה ברוממות שמציפה אותי. בית הקברות העתיק של וורשה.

גם העצים מרכינים ראשם בחשאי אל אותם גדולי עולם הקבורים פה. הלב פועם בהתרגשות. הקברים רבים הם. מעל מאתיים וחמישים אלף אנשים ונשים שחיו ופעלו בעיר וורשה.  אולם אני נושאת עיני לקבר אחד ויחיד. לאדם שבגללו מואצת הלמות ליבי. לאדם שלא פגשתי מעולם - אולם אני חשה שאני מכירה מקרוב. לסבא שלי.

עיני מתרוצצות על פני המצבות. הן ירוקות לגמרי. אם מן הירוקת הנושרת מהעצים במן מלכותיות מכובדת, אם מן הדשא המבצבץ לו בכל פינה, ואם ממשא השנים שלא יכל להן, למצבות ולענקי הרוח השוכנים תחתן. כיצד אמצא את הקבר בין כל אותם גדולי עולם?

אני מעיפה מבטים מהירים לכל עבר. קבוצת יהודים מתגודדת לא הרחק ממני. שאגש? וודאי יצחקו לי. הרי זה ניסיון נואל לחיפוש קבר בודד במקום כזה. אנשים פוקדים בית קברות עתיק זה להעתיר תפילה אצל ענקי רוח. מי יוכל למצוא קבר יחיד של אדם שהיה פעם רב בעיר זו בין קברים רבים כל כך?

ובכל זאת אני ניגשת בלאט, ומוצאת את עצמי מבקשת את סליחתם. "זה סבא שלי", אני מסבירה, "כמה עשורים לא פקד איש את קברו, אולי יוכל אי-מי לעזור לי לאתר אותו?"

הם ננערים באחת. אחד מהם ניגש בזריזות לרשימת הקברים וחוזר אלי כעבור דקה. "אני יודע היכן הקבר", הוא מודיע בהחלטיות, לא חש בהלמות ליבי הגוברת. הוא יודע! אני צוהלת. "יש לי חוצפה", אני שומעת את עצמי אומרת, לא מאמינה שהמילים יוצאות מפי, "אולי תוכלו לגשת איתי אל הקבר? בבקשה?"

הם מספרים שהם בדרכם להעתיר תחינה על אחד מחולי העיר. אני פוסעת איתם בצוותא  עד לקברו של הרב הקדוש מרדומסק. אנו מתפללים לרפואתו של החולה. בינתיים מתקבצות סביבי חברות, שותפות לגודל המעמד.

ואז, אז היא מתגלה אלי. בינות לעצים הנעים חרש, מרכינים אליה ענפיהם. מכוסה ירוקת בכל פינותיה, ורק החריטה באבן נראית עליה בבירור: "הרב יצחק גרודז'ינסקי". הדמעות מסמאות את עיני. זה סבא שלי! האם אתה רואה אותי? הגעתי לכאן! אליך! הכי קרוב שאפשר! אני בוכה, ודמעותי נוטפות על המצבה הישנה שמקבלת אותן באהבה וברוך, ואינה נבהלת. אני כאן, בוכה על קברו, מרגישה קרובה ומחוברת, ואיני מכילה את הרגעים.

 

באחת, אני מבינה את משמעותו הייחודית של הרגע. אדם יחיד, שחי ופעל בעיר זו לפני למעלה משמונים שנה, שאיש לא פקד את קברו זה כמה עשורים, שרבים אשר עברו על פני מצבתו הביטו בה באדישות - והנה אני, נכדתו, נמצאת כאן. ממשיכה בדרך שהתווה, ברוח שחינך. מקימה אחריו דור ישרים מבורך, מנחילה את מורשתו. מורשת העם ומורשת אלוקיו.

מילות הקדיש שאומר המניין שהתקבץ סביב הקבר מתערבלות סביבי. עין לא נשארת יבשה. אנשים שאיני מכירה עומדים סביבי, נרגשים מהמעמד. בין מסך הדמעות להלמות הלב, בין ההתרגשות הגואה לשמחה המתפרצת, מקבלות המילים משמעות חדשה, נשגבת. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

כי זה מה שנשאר לנו. זו תמצית חיינו. סבא שלי דגל בכך, בהאדרת שמו של הבורא, ואני, נכדתו, מנחילה זאת לדורות הבאים. זו הסיסמא המלווה אותנו מאז היותנו לעם. זה החוט המקשר את פלגי העם הזה, המחבר אותנו זה לזה, המסיר מחיצות ופותח לבבות. יש לנו אב אחד, ובזכותו אנחנו עם אחד, כך היה, וכך יהיה לעולם.  

למרות הקשיים, הפרעות, שנות האימה, המלחמה והסבל. למרות מלאי הצרות והסאה שהוגדשה זה מכבר. למרות חילוקי הדעות שבינינו, המריבות, וחוסר הנכונות – אנחנו עם אחד. לטוב ולרע. בני אב אחד גדול, אוהב, רחום וכל יכול.

והדמעות שלי, שמתערבבות בדמעות הסובבים אותי, שמצטרפות למליוני הדמעות שירדו על אדמה מלאת תלאות ושבעת ייסורים זו, זועקות קבל עם ועולם בקול גדול: "עם ישראל חי". חש בהלמות ליבי הגוברת. רו, אולי יוכל אי-מי לעזור לי לאתר אותון קברים רבים כל כךציפה אותי. בות ולענקי הרוח השוכנים תחתן.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד