חיים סבתו הוא סופר מוערך, חתן פרס ספיר, שכתב שלושה ספרים, אבל בעיני עצמו הוא, בראש ובראשונה, מורה. "הייעוד שלי היה תמיד ללמד תורה. זה מעוגן אצלנו במשפחה. כך נולדנו, זה מה שלמדנו, זו מטרת חיינו. את זה אני רוצה להעביר הלאה". סבתו [51] הוא יליד קהיר, שהגיע ארצה בהיותובן ארבע, לאחר שמשפחתו גורשה ממצרים ומשמש רב ומורה זה 25 שנה בישיבת מעלה אדומים  

"לכתוב רציתי, אבל לפרסם לא רציתי. הפרסום מכביד וזה עונש. אני שונא את תרבות הרייטינג, השיווק והכותרות הגדולות. בישיבה אנחנו מחנכים את תלמידינו לצניעות. עולם התורה אומר, שאם עשית מעשה טוב ודיברת עליו, המעשה לא שווה כלום, בעוד שבעולם המודרני אומרים, שאם עשית משהו ולא פרסמת אותו, כאילו לא עשית כלום". כך טוען חיים סבתו, 51, רב ומורה זה 25 שנה בישיבת ההסדר במעלה אדומים. עד כה כתב שלושה ספרים "אמת מארץ תצמח" (1997), "תיאום כוונות" (1999) ו"אהבת תורה" (דברים על פרשת השבוע).

בהיותו תלמיד בישיבת ההסדר, כתב סבתו להנאתו סיפורים קצרים, ונהג להראות אותם לבני משפחתו הקרובים ולחבריו. ספרו הראשון "אמת מארץ תצמח", שמתאר בלשון משנאית, משובצת אימרות חז"ל וביטויים מהתלמוד, דמויות מיהדות חלב, היא ארם צובא - נכתב פרקים פרקים שראו אור כל ראש שנה בעיתון "הצופה". נחום לנגנטל, תלמידו לשעבר של סבתו, בוגר המחזור הראשון של ישיבת מעלה אדומים, הראה את הפרקים לידידו, המוציא לאור של "ידיעות אחרונות", וההוצאה פנתה אל סבתו וביקשה להוציא לאור את סיפוריו.

"הכתיבה היא לי מפלט. מקום שהוא רק שלי. כתיבת הספר הראשון מאוד הרגיעה אותי", מודה סבתו, נשוי לשושנה, רואת חשבון, אב לשני בנים: דוד בן 10 וישראל=מאיר בן 9.  

אבי הסב הקים ישיבה בקהיר  

הוא נולד בקהיר למשפחה שמוצאה מחלב שבסוריה. סבו מצד אמו, אהרון שוויקה, שדמותו שימשה השראה לספרו הראשון, נולד בחלב והגיע לקהיר כילד בן עשר. אבי הסב, חכם מנחם שוויקה, היה סוחר בדים בחלב וחכם גאון, שבגיל 18 כבר ידע בעל פה את התלמוד. לאחר שנחלש מעמדה של חלב כצומת מסחרי, ירד אבי הסב מצרימה וגם שם התפרנס ממסחר בבדים. במצרים לא היו ישיבות ובתי מדרש עד שהגיע לקהיר הרב עזרא עטייה, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים. הימים היו קשים והרב עטייה נאלץ למכור כרטיסי הגרלה בשוק. שבתאי סבתו, סבו של חיים סבתו מצד אביו, זיהה את הרב בשוק, רכש מידיו את כרטיסי ההגרלה והציע לאסוף תלמידים על מנת שילמדם תורה.

כך נוצרה חברותת לומדים, ביניהם אהרון שוויקה, שהלך שבי אחר הרב עטייה. התלמידים נהגו להשכים קום בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר ולהתכונן לקראת השיעור עם הרב, שהתקיים בשש, לאחר תפילת שחרית. כשרבו התלמידים, הקים אהרון שוויקה מרכז לימוד תורני לצעירים בשם "אהבה ואחווה". הם היו מגיעים בבוקר, לומדים שעתיים, יוצאים לעבודתם, ובערב, לאחר תפילת ערבית, למדו שעתיים נוספות.

התקיימו שם שיעורים בגמרא, בזוהר, בחומש, במוסר, בתהילים ונישאו דרשות. מאות הלומדים, חלקם חריפים וחלקם חריפים פחות, יצרו חיי חברה: טיולים, בילויים ושידוכים והכל התנהל בהתנדבות. המרכז אף הקים מפעלי צדקה לעניים, דרש הקפדה בענייני כשרות, וגרם לצעירים להפסיק לעבוד בשבת.

סבתו: "האידיאולוגיה היתה לעבוד וללמוד והאנשים נמשכו למקום כאל מגנט. הוא השריש בהם אהבת תורה. אין מקום כזה היום לאנשים, שרוצים לשקוע בתורה לאחר יום עבודה. סבי, הרב שוויקה, היה הרוח החיה במוסד. אבי דויד וכל אחיו, וכן אחי אמי, למדו שם תורה בחשק. כשבני המשפחה עלו ארצה, ידעו כולם לדבר עברית שוטפת".

בשנת 45' הגיע ל"אהבה ואחווה" אברך צעיר בשם הרב עובדיה יוסף. הוא לימד במוסד ושימש דיין בבית הדין של הקהילה. "מי שהכירו אז נקשר בו בעבותות אהבה. עד היום זוכרים אותו האנשים מקהיר בערגה רבה" מספר סבתו.  

גירוש מקהיר  

עם פרוץ מלחמת סיני, בשנת 56', גורשה משפחתו ממצרים, והוא בן חמש. אביו, גבאי מוסד "אהבה ואחווה", נעצר והתנאי לשיחרורו היה גירוש. כשהם מותירים את כל רכושם אחריהם, עלו ההורים והילדים הקטנים, שהבכור בהם היה רק בן שבע, על אוניה שהפליגה לביירות, ליוון ולאיטליה, שם נוצר הקשר עם נציגי הסוכנות. הסב והסבתא הפליגו אל בתם בארצות הברית, ואילו משפחת סבתו עלתה ארצה.

כשהגיעו מחיפה לטבריה בינואר 57', שרר בארץ חורף קשה וגשום. הדודים הגיעו מירושלים ואספו את המשפחה אל דירותיהם הקטנות בבית מזמיל, לימים קרית יובל. האב עבד ימים ספורים כפועל בניין אצל הקבלן פפרמן, ולאחר שידיו מלאו יבלות, והוא נמצא בלתי כשיר לעבודה פיזית, הוא מצא עבודה כפקיד בבנק הדואר, מקום בו עבד כל שנותיו. בירושלים ייסד, סמוך למועד הגעתו, בעזרת אחיו, מועדון ללימוד תורה בשם "תקוותנו", שדמה למרכז בקהיר.

בערבים, לימדו האב ואחיו תורה את ילדי בית מזמיל, ביניהם סבתו ואחיו "כשאמרתי שכואב לי הראש, לא ויתרו לי אף פעם. היום אני לא מוותר לילדיי", נזכר סבתו.

הוריו רשמו אותו בבית=הספר הממלכתי=דתי "ישורון", אבל בסוף כיתה א', הועבר, ביוזמת אביו, לתלמוד תורה בשכונת בית וגן, ומשם המשיך לישיבה התיכונית "נתיב מאיר".

השכלה כללית ולימודים תורניים

בית ההורים כיוון את ילדי המשפחה לרכוש השכלה כללית לצד השכלה תורנית. "אמי, מרסל, היא אשה משכילה, יודעת מתמטיקה וספרות צרפתית, ואילו אבי הדגיש את התורה. הוא עמד בתוקף על כך שנקבל השכלה ותורה, ואחר כך נחליט מה אנחנו רוצים לעשות". מבין האחים, אחד, הרב שבתאי סבתו, הוא ראש ישיבת "נתיבות יוסף" במצפה יריחו; אח שני, מרדכי סבתו, הוא דוקטור לתלמוד; אח נוסף, אהרון סבתו, מהנדס מחשבים. דודו, אחי אמו, הוא פרופסור יעקב שוויקה, מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר=אילן; דוד נוסף הוא פרופסור יצחק שווה, מומחה לפיסיקה גרעינית בנחל שורק, שהיה בעבר מועמד לנשיא המדינה.

לאחר שנה, עלה הסב אהרון שוויקה לישראל, קבע את ביתו ליד בית המשפחה, וטבע את חותמו על חייהם "סבא דיבר חלבית וקרא בתורה נוסח חלב. ממנו ספגתי את ההווי החלבי. כילד הייתי צריך לשמש אותו, לישון איתו, לקרוא איתו וללוותו לבית הכנסת. היינו הולכים יחד בדרך ואתנו אחד הדודים, מצד אבי או אמי, וסבי שואל: 'איך אתה מפרש פסוק זה?' חד לי חידה ממה שקרא בתורה בבית הכנסת. תמיד העמידו לי ולאחי אתגרים לימודיים".

השפעת הסב ניכרת בסיפוריו של סבתו, בהם מתוארים יהודי מצרים כאנשים רכים, סבלנים, אוהבים, מלאי שמחה, חרוצים ובעלי עין טובה, ואילו החלבים, קשים יותר, עוקצנים, אבל חריפים, חכמים ומלאי אהבת תורה. לדבריו, הוא ירש מהענף המצרי של משפחתו, מוסר עבודה ומסירות קפדנית, ומהענף החלבי - אהבת תורה. "אני עוסק ארבעים שנה, יומם ולילה, בתורה. אלו החיים שלי, זו אהבתי ואת זה מצאתי אצל יהדות חלב, מה שמסביר אולי, את משיכתי אליהם, מלבד ההשפעה של סבי".

הסב, ידע בארץ עלבון אכזבה ותיסכול, אך לא דיבר על כך. את תסכולו מתאר סבתו בסיפור "שברי לוחות". ברקע הסיפור, העיר חלב, היא ארם צובא, אותה לא ראה מעולם, אבל הרבה לקרוא עליה. את דמויות הסיפור עיצב על איפיונים של אנשי הקהילה. "לפעמים מתנועת יד אחת, ממשפט אחד, או מפליטת פה, כתבתי סיפורים שלמים". קוראיו נטו להאמין שכתב ביוגרפיה. אמו שאלה אותו: "מה אמת ומה לא אמת בספר?" קורא יליד חלב, שאינו מכירו, התקשר ושאל: "מתי היית שם?" סבתו אומר, שהכל "פאזל ודמיון, סוד הסופר". הוא מסביר: "כשאני מלמד אגדות חז"ל ומספר על עשיו שלבש את בגדי נמרוד, שואלים אותי התלמידים: זה נכון? תשובתי שזו אמירה אמנותית ובכלל לא חשוב אם עשיו לבש את בגדי נמרוד, חשוב הדימוי שבתיאור. צלם וצייר עומדים על סיפון אוניה בשעת סערה, מי יביע טוב יותר את האמת? לכאורה הצלם. אבל זה לא נכון. כי הצייר יבטא רגשות, מחשבות, הרהורים ודקויות שהעין אינה מבחינה בהן. התיאור הספרותי הוא יותר אמיתי מהמציאות. הקוראים מאמינים שספרי השני, שהוא כולו אמת, הוא ספר דמיוני". 

"היה לי צורך לספר את הסיפור"  

כשלמד סבתו בתיכון הושפע מעגנון, מהפיוט הארץישראלי וממשוררי ימי הביניים ואהב גם את שייקספיר, צ'כוב ושלום עליכם. לאחר שסיים את לימודיו בנתיב מאיר למד בישיבת ההסדר של הכותל, בניהולו של הרב ישעיהו הדרי ואחר כך התגייס לשריון. בגיל 22 חווה את מאורעות מלחמת יום הכיפורים. הספר "תיאום כוונות", עליו זכה בפרס ספיר לשנת 2000, מבוסס על אירוע לו היה עד, עם חבר טוב, שלא שב מהמלחמה. הישארותו בחיים היתה לו כעין חנינה מהקב"ה וכתיבת הספר - כפרעון חוב. "הספר נכתב כתוצאה מדחף אדיר. היה לי צורך לספר את הסיפור כך שיאמינו לי. הרגשתי שאני חובש את הקסדה, נכנס לטנק וחווה הכל מחדש. היו קטעים בספר שרעדתי כאשר כתבתי אותם. לאחר פרסומו באו אלי חיילים וקצינים, חיבקו אותי בדמעות ואמרו: סוף סוף הסיפור נכתב". 

ישיבת ההסדר במעלה אדומים 

ב=77', כשסבתו היה עדיין תלמיד ישיבת ההסדר ובמקביל לימד גמרא בבית=הספר "עוזיאל" ובעוד מסגרות, ואף השלים לימודים לצורך רשיון הוראה, הציע לו הרב אריה בינה, להקים ישיבת הסדר במעלה אדומים, לבקשת תושבי הישוב. הוא וחברו יצחק שילט החלו ללמד בישיבה כשהיו בה רק 40 תלמידים. היום היא מונה 200 תלמידים. בעבר, שימש סבתו בתפקיד ריש מתיבתא, אבל היום הוא עוסק בעיקר בהוראת גמרא האהובה עליו, וכן במתן ייעוץ ועזרה לתלמיים, ובניהול אירגוני. הוא נמצא בישיבה מבוקר עד ערב, כולל ימי שישי, ומגיע אליה לתפילות בשבת. לדבריו, אינו מחסיר מתלמידיו שיעור ומקפיד להיות נוכח בישיבה, שמא יזדקקו לו. כדרך שהוא כותב ומתבל את כתביו בסיפורים מהתלמוד, כך גם אורח דיבורו. את יחסו לתלמידים הוא מתאר בסיפור הבא: "הגמרא מספרת על רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול, שנמנו עם עשרת הרוגי מלכות, כי בעת שנתפסו, פרץ רבי שמעון בבכי. שאל אותו רבי ישמעאל: למה אתה בוכה? ענה לו: לבי יוצא, שאיני יודע על מה אני נהרג. ענה רבי ישמעאל: אולי בא אליך מישהו לשאול עצה, וביקשת ממנו לחכות עד שתסיים לשתות, לנעול נעליך או להתעטף בטלית, וההמתנה היתה לו עינוי. על זה אתה נענש. השיב רבי שמעון: ניחמתני, רבי". הוא חושב שעליו להיות זמין לתלמידיו בכל שעה, גם מאוחר בערב, בביתו, כשלבוגרים יש שאלות באמונה ובדרכי חיים, או כשהם עומדים להתחתן.

את השקט הנפשי הוא מוצא בתפילה, בלימוד עצמי ובמציאת חידושים, או פיתרונות לסוגיות קשות. מדי פעם הוא כותב מאמרים הילכתיים ומפרסמם בביטאונים תורניים. "כל רצוני הוא שה' יזכני להיות תלמיד חכם", הוא מסכם.