"בבית-החולים מתגלה האדם האמיתי

"בבית-החולים מתגלה האדם האמיתי"

הסופרת מירה מגן עבדה במשך שנים כאחות בבית-חולים הדסה בהר הצופים. היא נפגשה שם עם מגוון עצום של בני אדם, עמדה לצדם ברגעים גורליים, ניסתה להקל על סבלם, השתתפה בשמחותיהם ומאוחר יותר העלתה על הכתב את סיפוריהם: "בבית-החולים אדם משיל מעצמו את כל המסכות, שם הוא מתבשר בבשורות הכי קשות ואם יש שמחה, היא אמיתית", היא אומרת

לבנה מושון

"כל דמות שאני כותבת עליה מכילה משהו ממני" אומרת הסופרת מירה מגן, שיצירותיה מאוכלסות בגיבורים יראי שמים, לצד דמויות שעברו תהליך התקרבות לעולם החילוני. "אני מאפשרת לדמות לחיות חיים אלטרנטיביים שאני לא אעז לחיות, לומר דברים שלא אעז לומר, להעיר הערות בוטות וציניות שמבטאות קונפליקטים, תהיות ושאלות". סיפורים ומראות אנושיים שהייתה עדה להם בעבודתה בבית-החולים, השפיעו על השקפת עולמה ותיאוריהם מופיעים בסיפוריה. חרדי, חילוני וערבי שוכבים בפיג'מות בחדר אחד, שתי קשישות, אחת דוברת רוסית ושנייה ערבית, הולכות במסדרון, תומכות זו בזו, עושות אחת למען השנייה מחוות אנושיות, כמו חיתוך ירקות, כיסוי כפות הרגליים בשמיכה. "אצלנו במחלקה שכב חרדי משותק. בצוות העובדים היה ערבי, והחרדי היה מחכה שהוא יקשור לו את התפילין על הידיים כל בוקר. הבחור התמצא בצדדים של הקשירה ובצורת הקשר" היא מספרת. "מקום כמו בית-חולים יוצר אחוות בלתי צפויות בין בני-אדם. כאב לי הלב על מה שקורה בחוץ ואיך שהעולם מחמיץ את הרגעים האלה".

ילדות כפרית

מגן מתגוררת כיום בשכונת תלפיות בירושלים, בבית מטופח סמוך לבית עגנון. היא נולדה בכפר-סבא להורים יוצאי הקיבוץ הדתי עלומים-סעד. אמה גדלה בבית חרדי בשכונת מאה שערים, והאב בכפר-סבא. סבתה מצד האב ניהלה משק חקלאי ורתמה את ששת בניה לעבודת האדמה. ההורים עזבו את הקיבוץ הצעיר עלומים והצטרפו למשק שבו התגוררו הדודים וילדיהם סמוך זה לזה, כשבט. המשק נודע בשם "האחים אלטמן" והיו לו מטעי תפוחים באדמות יסוד המעלה. מגן: "חוויתי את הצומח ואת היופי שיש בחיי ילד שפרנסתו מהאדמה. אני אסירת תודה שגדלתי במשפחת עובדי אדמה. אהבתי כשאבי חזר הביתה עם ריח השדה".

האב פיתח שיטת גיזום לצדדים בעצי אפרסמון שנקראת על שמו "שיטת אלטמן". בחורף נהגו להבעיר צמיגים סביב המטעים כדי לחמם את העצים בקרה. היא זוכרת את השנים הקשות שהשפיעו על כלכלת הבית, הדאגה להדרים מפני הכנימות, החשש בסוכות פן יקדים הגשם את קטיף הבוטנים ויהרוס את היבול - ולמרות החשש לא היססו להתפלל "משיב הרוח ומוריד הגשם" - ואת גיוס הילדים למיון תפוחים במטעים. עם השנים הזדקנו הדודים, המשק הצטמצם וכיום נותרו ממנו רק פרדסי אתרוגים.

מגן למדה בבית-הספר היסודי בר-אילן ובתיכון מורשת, שהוקם ביוזמת הוריה ונסגר. סבה וסבתה ממאה שערים עברו להתגורר בביתם בכפר סבא, ובשבתות היה הסב קורא בזעם "שעבס!" לעבר השכנים שעבדו בגינותיהם. היא התגייסה לנח"ל, בהתאם לחינוך הציוני שקיבלה בבית, קטפה פלפלים בקיבוץ טירת צבי, הכירה את שייקה מגן, כיום מהנדס באינטל, ונישאה לו עוד לפני שסיימה את שירותה הצבאי. לזוג שלושה ילדים.

בשל עבודת הבעל בכור האטומי בדימונה, הם התגוררו בכפר מימון. מגן לימדה שנתיים בבית-הספר המקומי, ולאחר מכן בבתי-הספר קארו וחזון עובדיה בבאר-שבע. "לא יכולתי לסבול את המחשבה שבערב אני צריכה להכין מערכי שיעור. בגלל השעבוד הזה נפרדתי מההוראה" היא נזכרת. באוניברסיטת באר-שבע למדה מדעי ההתנהגות והשתלבה בעבודה בביטוח לאומי, בשיקום ובתביעות של נפגעי עבודה.

"את תראי דם ותברחי"

בעקבות הבעל, עברה המשפחה לירושלים והתגוררה בסביבה דתית בשכונת הר גילה. מגן שובצה לעבודה בביטוח הלאומי וחיפשה אתגרים חדשים. מודעה בעיתון, שהציעה קורס הסבה מקוצר לאחיות מוסמכות, משכה את תשומת לבה: "ברגע של טירוף החלטתי לעזוב את הביטוח הלאומי. כולם התפלאו שפניתי לסיעוד ושאלו אם אני נורמלית כי הכירו אותי כאיסטניסטית גדולה. אמרו לי: את תראי דם ותברחי משם!"

הלימודים היו קשים ומשולבים בסטג' בבית-החולים הדסה. מלגת המחיה הייתה זעומה, אבל חוויית המפגש עם האנשים הייתה עזה: "בבית-החולים רואים את הבן-אדם האמיתי. זה הדבר הכי מרתק על פני האדמה. שם אדם משיל מעצמו את כל המסכות, שם הוא מתבשר בבשורות הכי קשות, ואם יש שמחה אז היא אמיתית".

היא בחרה במחלקה הקשה ביותר, פנימית א' למחלות זיהומיות, מחלות לב וכלי דם ומחלות אונקולוגיות. במחלקה שכבו חולי סרטן וחולים כרוניים שאושפזו ושוחררו חליפות, ומגן נקשרה לגורלם, התמצאה בתיקיהם הרפואיים, הכירה את בני משפחותיהם ואת שיגיונותיהם. מי שניבא שלא תחזיק מעמד בגלל המראות, הריחות והדם, טעה. בתמיכת בעלה התמסרה לעבודה וצלחה תקופות לחץ כמו מלחמת המפרץ שחייבה אותה ללון בבית-החולים: "הקשה ביותר בהתמודדות הזו היה לחיות את סבל החולים באופן ישיר. לא באתי לעבודה הזו מתוך תחושת ייעוד ושליחות, אלא בגלל שבני אדם עניינו אותי. ומתוך שלא לשמה באתי לשמה, מצאתי עצמי מעורבת ונותנת את כול כולי. לא יכולתי לתפוס מרחק ולהישאר שפויה נוכח הסבל. בארוחת הערב, כשישבתי עם ילדיי, חשבתי על החולים במחלקה".

החינוך הדתי לימד אותה להצדיק את הדין. עם זאת הסבל בבית-החולים העלה בה שאלות פילוסופיות ורגשיות שאתן התמודדה באמצעות כתיבת סיפורים. בילדותה כתבה יומנים ומילאה מגירות ברשימות, פרקה מועקות וביררה שאלות שהציקו לה. עתה החלה לכתוב סיפורים בחדר השינה, לאחר העבודה, כשהיא קובעת לדמויות מידות אושר, ממציאה גורלות, דנה לחיים או למוות.

מקום לכתוב בו

עם הזמן הבינה שכדי לכתוב היא זקוקה לסביבה שלווה. ההמולה בבית-החולים ובדירה בשיכון הדתי בגילה, אותו היא מתארת כ"סולם יעקב" של ילדים וצעקות במדרגות, הביאו אותה לחפש פינה של שקט. בעיתון קראה מודעה שחיפשה מזכירה לבית הסופרים בכיכר בתי מחסה בעיר העתיקה. היא התלהבה מייחודו של הבית האפלולי והקריר, עם הקשתות והתקרות הגבוהות - שרק מעטים פקדו אותו בגלל האינתיפאדה - ושמחה כשקיבלה את העבודה ואת המפתח לבית. היא השיבה לטלפונים, הזמינה אנשים לאירועים, ונותר לה די זמן לקרוא ספרים מהספרייה העשירה ולכתוב סיפורים. את עבודתה כאחות צמצמה לשלושת רבעי משרה.

באחד הימים התבקשה לארגן סדנה לכתיבה יוצרת בהנחיית המספר יוסל בירשטיין. היא אספה מהמועמדים שאלונים וסיפורים לדוגמה, וצירפה לחבילה שהעבירה לבירשטיין, שניים מסיפוריה בעילום שם. כעבור זמן מה התקשר בירשטיין ואמר, כי שניים מהנרשמים לא צריכים סדנה מאחר שאין לו מה לתרום להם. היא הזדהתה ככותבת הסיפורים ובירשטיין קיבל על עצמו לעודד את כתיבתה. הא הבטיח כי יתקשר אליה בכל יום ראשון בשבוע, בעשר בבוקר, ויאמר לה "כתבי". וכך עשה. שיחותיהם הפכו ארוכות, למרות שלא פגשו זה את זה במשך שנים. מגן נהגה להשאיר סיפורים שלה בתיבת הדואר שלו והוא אסף ושלח אותם להוצאת הספריה החדשה בלא ידיעתה.

לאחר שנה, משלא הגיעה תשובה, סיפר בירשטיין על המעשה והציע לשלוח עותק מהסיפורים להוצאת כתר. כעבור שבועיים, בשלהי קיץ 93', התקשר עורך ההוצאה, יון פדר, לתחנת האחיות בבית-החולים ובישר על ההחלטה להוציא את הספר. היא הייתה באמצע טיפול בחולה, הכפפות על ידיה היו מוכתמות בדם, ולא הבינה את משמעות הבשורה. חלפו שבועיים, הגיע ערב ראש השנה והמשפחה התכוננה לנסוע לטירת צבי. הטלפון צלצל ומנחם פרי, עורך הספריה החדשה, בישר גם הוא, שהחליט להוציא את ספרה לאור. "חשבתי לעצמי: השנה החדשה עומדת בפתח ונפתח לי פתח חדש. שתי הוצאות לאור רצו בספר".

לאחר התנצחות לא נעימה ולבטים לא קלים בחרה בכתר. ב-94' ראה אור קובץ הסיפורים "כפתורים רכוסים היטב", ובעקבותיו הביקורות. זו שהכאיבה לה במיוחד הופיעה ב"כל העיר" המקומון הירושלמי: "החוורתי והזעתי וכעסתי בתוכי על יוסל בירשטיין ועל עצת אחיתופל שנתן לי להוציא לאור את הספר. רציתי להוציא את חסכונותיי ולקנות בחזרה את כל המהדורה. באותה שבת הייתי במשמרת, והראיתי לאחיות מה כתבו עלי. אחת האחיות הגיבה: 'אז מה?' ונרגעתי".

ספרה השני "אל תכה בקיר" והשלישי "בשוכבי ובקומי, אשה" הם רומנים. מגן החלה להופיע ולשאת הרצאות, וככל שהתחום הספרותי השתלט על חייה הצטמצמה עבודתה כאחות. לפני שלוש שנים, עם התבססות מעמדה ככותבת, פרשה לגמרי מבית-החולים: "יש בי געגוע גדול לבית-החולים, אבל הכתיבה מתנפלת עלי. אני מכורה. אם עוברים כמה ימים שאני לא מגיעה לשולחן הכתיבה אני בקריז".

"אני לא ינטע"

היא אינה משייכת עצמה לקבוצת הסופרות הדתיות, שכתביהן מזמנים לעולם החילוני הצצה אל העולם הדתי: "אני לא ינטע" היא מבהירה. נוח היה לה להיות אחות: "כשגמרתי יום עבודה בבית-החולים ושאלתי את עצמי מה נתתי לעולם ומה קיבלתי, הכל היה ברור לי ומוצדק. כשאני קמה משולחן הכתיבה ושואלת את אותה שאלה, תשובתי היא שחיטטתי באגו וכתבתי כמה שורות שכנראה אמחק מחר. בין שני העיסוקים האלה, סיעוד וכתיבה, אני יודעת בעיניים עצומות עם מי אני מזדהה יותר. לבי עם לובשי הבגדים הלבנים".

בין הדמויות בספריה רווקות בתהליך חיפוש: "בחיי לא הייתי רווקה אפילו לא יום אחד. מבית אבי עברתי לבית בעלי, את הלימודים עשיתי עם שני תינוקות בתנאים קשים, ולא טעמתי דבר מהחיים הסטודנטיאליים", היא מספרת. בספרה השלישי "בשוכבי ובקומי, אשה" היא כותבת על אחות רווקה שילדה ילד. מגן: "התקשרה אלי מישהי רווקה מהקיבוץ הדתי ואמרה שהסיפור כאילו נכתב עליה. יש לה ילד, והיא בשמירת ההריון השני. אישה דתית אחרת, שהתעניינה באופציה הזו, בדקה הלכתית את הנושא ומצאה שאין בהלכה מניעה לגביו".

לראות את האדם

ספריה של מגן תורגמו לגרמנית והיא מרבה לנסוע לגרמניה. לפני כשלוש שנים קיבלה מלגת שהייה ל-3 חודשים, שאפשרה לה לגור ולכתוב בטירה שהורישו זוג סופרים למטרה זו. היא השתתפה בפורום ישראלי-פלסטיני בעיר מיינץ, והוזמנה לפורום שהוקדש לספרות נשים ביריחו. בכל מקום, היא מנסה לראות קודם כל את האדם: "את הסיפור שאספר לא בדיתי, יש לו עדים: פעם, כשחזרתי בין ערביים לשכונת גילה, נתקעה לי דוושת הדלק. לידי עצרה טרנזיט עם מספר כחול של תושב בית לחם. הבחור ירד, שיחרר לי את דוושת הדלק וליווה אותי בנסיעה עד הבית. הוא הציע לקחת את רכבי לתיקון במוסך סמוך, והפקיד בידי את מפתחות הטרנזיט שלו. הימים היו מתוחים. השכנות החרדיות שישבו בחוץ וילדיי שאלו אם אני נורמלית. אמרתי שאני סומכת עליו. בשבע וחצי בערב חזר הבחור עם אוטו מתוקן וסירב לכסף שהצעתי לו".

"חוויתי את הצומח ואת היופי שיש בחיי ילד שפרנסתו מהאדמה. אני אסירת תודה שגדלתי במשפחת עובדי אדמה. אהבתי כשאבי חזר הביתה עם ריח השדה"

"אצלנו במחלקה שכב חרדי משותק. בצוות העובדים היה ערבי, והחרדי היה מחכה שהוא יקשור לו את התפילין על הידיים כל בוקר"

"ברגע של טירוף החלטתי לעזוב את הביטוח הלאומי. כולם התפלאו שפניתי לסיעוד ושאלו אם אני נורמלית כי הכירו אותי כאיסטניסטית גדולה. אמרו לי: 'את תיראי דם ותברחי משם!'"

"הקשה ביותר בהתמודדות הזו היה לחיות את סבל החולים באופן ישיר. לא באתי לעבודה הזו מתוך תחושת ייעוד ושליחות, אלא בגלל שבני אדם עניינו אותי ומתוך שלא לשמה באתי לשמה. מצאתי עצמי מעורבת ונותנת את כול כולי. לא יכולתי לתפוס מרחק ולהישאר שפויה נוכח הסבל. בארוחת הערב, כשישבתי עם ילדיי, חשבתי על החולים במחלקה"

"החוורתי והזעתי וכעסתי בתוכי על יוסל בירשטיין ועל עצת אחיתופל שנתן לי להוציא לאור את הספר. רציתי להוציא את חסכונותיי ולקנות חזרה את כל המהדורה. באותה שבת הייתי במשמרת והראיתי לאחיות מה כתבו עלי. אחת האחיות הגיבה: 'אז מה?' ונרגעתי".