הצעה: המדינה האנושית או עקרון
הסתדרות המורים בישראל
הצעה: המדינה האנושית או עקרון

פנים 3/הרב מנחם פרומן

הצעה: המדינה האנושית או עקרון הזוגיות

 

שני מחשבים שונים במינם, ועם זאת פועלים זה על זה - Maximum Y ו- Maximum X  - מגדירים ומתווים כיוון לפתרון הבעיה שהציבו לעצמם: כיצד לעקוף את שאלת הטריטוריה, ולבנות את מערכת החיים בארץ ישראל בדרך שכל עם, היהודי-ישראלי והערבי-פלשתינאי, יראה כאינטרס חיוני שלו דווקא את קיומו המשגשג של העם האחר

זאת היתה הפסגה, לאחר שנים של מאמצי מחקר.המסקנות שהתקבלו באמצעות ההיזון החוזר מכל התקופה שבמהלכה משתמש האדם במחשבים, הביאו ליצירת דגם המחשבים האמור לפתור את כל הבעיות. סוף סוף הגיע הפיתוח לשלב המכריע: גילוי עקרון הזוגיות. לא מחשב אחד אלא שניים. שני מחשבים שונים זה מזה במינם, ועם זאת פועלים זה על זה. הם שיניבו את הפירות שעליהם חלם האדם לדורותיו.

הזוג המושלם הורכב על הגבהים המושלגים של הרי אררט. Maximum Y נבנה להיות אחראי על המדוע ועל הלמה. הוא נועד לאסוף את כל הנתונים מן השטח ולהגדיר את הבעיות הקיימות בעולם. ואת סיבותיהן. Maximum X  נבנה כדי לסמן פתרונות ולהציע את הדרך הטובה ביותר לבנות מן הנתונים את השלמות הגדולה ביותר האפשרית. דווקא המומחיות הספציפית של כל אחד מהם הבטיחה את ההצלחה. כמובן, בתנאי שיפעלו ביחד, האחד משלים את משנהו. כדי להגביר את זיקתם ההדדית נזרע ביניהם כוח משיכה במתח נמוך אך יציב. מובן מאליו שעם כל היתרונות של חלוקת העבודה לפי הכשרים המיוחדים, נשאלה הקושייה המעשית: מי בראש?

האם Maximum X הוא זה שיוביל את הפעולה המשותפת, או Maximum Y הוא  שיוליך אותה? לא כל כך קל לענות לשאלה זו תוך פענוח דפי המחשב המתארים את השיחה בין השניים.

                                     

 :Max Yשיתוף הפעולה האחרון והמוצלח שלנו היה במלחמת המפרץ. נחנו כמה שנים, והגיע הזמן שנעבור הלאה לכיוון מערב.

עם האזכור של שביתת הנשק במלחמת המפרץ, מאירות כל נורות שטח הפנים. גם ב- Max X ,  גם ב-   Max Y. רואים בעין שבני הזוג חשים סיפוק רב שהצליחו לסיים את המלחמה ואת כיבוש כוויית ולהביא רגיעה לאזור.

Max X: נעבור לאתגר הבא שלנו. איפה אתה מאתר את הבעיה הבאה?

Y: בארץ ישראל. האוכלוסייה הערבית פתחה שם, לפני כשלוש שנים, במאבק אינטנסיבי נגד הצבא הישראלי והמתיישבים היהודים ביהודה ושומרון.

X: נא לספק נתונים על הרקע ההיסטורי. בבקשה.

Y: מאבק עקוב מדם בין היהודים לערבים מתנהל שם כבר כשבעים שנה. במרווחי זמן בלתי קבועים מתלקחות מלחמות גדולות.

X: האם נכון להסיק מדבריך שהסכסוך איננו רק על אזורי הגבול?

Y: נכון, איקסי. אני מגדיר את פעולתך כטובה. תפסת במהירות שכאן לא נוכל לחזור על הפיתרון שמצאנו לבעיית המפרץ. כל אחד מן העמים טוען לבעלות על הארץ כולה.

X: אם שניים אוחזים בארץ, מדוע לא יחלוקו?

Y:אני מאתר אצלך חולשה בחשיבה. הייתי רוצה להעמיד אותך על משמעות הצעתך. שני העמים יושבים במידה רבה זה בתוך זה. חלוקת הארץ קשורה ברעיון הטרנספר: בעקירת יהודים מהאזורים הערביים ובעקירת ערבים מן האזורים היהודיים.

    עם הזכרת רעיון הטרנספר נדלקות גם אצל X וגם אצל Y נורות אדומות. X מנסה לסגור את מעגל החשיבה שלו, אבל פעם אחר פעם נוצר קצר.

X:     אני תופס מה הטעות שלי. ההצעה שלי לפתור את הבעיה על ידי חלוקה סותרת את הגדרת הסכסוך כפי שקבלתי אותה ממך. השאלה אינה איפה יעבור הגבול בין העמים, אלא הבעיה היא שכל אחד מהם תובע שליטה על כל הארץ. אם כך, חלוקה תשאיר כל אחד מהם במצב של חוסר סיפוק מתמיד וכל אחד ינסה להשלים את החסר. כלומר, הצעתי היא פתח למלחמות בלתי פוסקות.

Y:        אני מאשר את הניתוח העצמי של טעותך. ומוסיף על דבריך: הבעיה איננה רק עקירה של אנשים היושבים עכשיו על אדמתם, אלא עקירת השורשים ההיסטוריים שיש לשני העמים בכל רחבי הארץ. מה שמניע את הערבים הוא לא רק החרדה להמשך קיומם במקומות שהם יושבים בהם עכשיו, אלא הזיכרון הלא רחוק שארץ זו היתה, לפני דור אחד, ערבית ברובה, עד שבאו היהודים ושינו את המצב. זהו הרקע לבעיה האנושית הגדולה של הפליטים.

X  מעכל את האינפורמציה. על המסך נדלקים סימני שאלה.

X: פליטים? חסרים לי פרטים. נא לספק.

Y: חלק גדול מן הערבים בארץ הם פליטים. כלומר, הם נעקרו ממקומותיהם תוך כדי מלחמה שהביאה להקמת מדינת היהודים.

X: האם גורשו?

Y:   בדרך כלל לא. עליך לרשום לעצמך - שהרי בפתרון הבעיה צריך להתחשב גם בנתון זה - שהמלחמה פרצה כתוצאה מהחלטת האו"ם לחלק את השליטה בארץ בין שני העמים היושבים בה. מדינות ערב התנגדו להחלטת החלוקה, ויצאו למלחמה כדי לכבוש את שטחי הארץ שהחלטת האו"ם נתנה ליהודים...

X מדליק נורת איתות המסמנת את כוונתו לקטוע את דברי Y. Y משתתק.

X: האם ציינת את העובדה שהמלחמה פרצה כתוצאה מכוונה לחלק את השליטה על הארץ כדי לומר שחלוקה אינה פיתרון נכון?

 בשולי שטח פנים של Y מסמיקות נורות ורודות.

Y:     כידוע לך, לא נבניתי עם יכולת לשקר. אני לא התכוונתי לכך. ביקשתי רק להרצות את מהלך המאורעות. אבל אני מגדיר את מסקנתך ממהלך המאורעות כצודקות.

X: משום חשיבותה של בעיית הפליטים נא להמשיך ולספק אינפורמציה עליה.

Y: מדינות ערב רצו לפנות את השטח לפלישת צבאותיהם לשטחים שבידי היהודים, וכדי לנהל מלחמה טוטלית נגד שטחים אלה קראו לערבים שישבו בהם לצאת משם. כרקע לכך, עליך לרשום גם התנכרות רבה של מדינות ערב כלפי הערבים תושבים הארץ.

X רושם את הנתון על הדיסק הכולל נתוני יסוד.

Y:       האוכלוסייה הערבית עצמה ברחה מאימת המלחמה. יש מוסיפים הסבר, שהצד הערבי התכוון לנקות את השטח - בכל הדרכים, מכל היהודים - כדי להביא את הארץ לשליטה ערבית. הערבים הניחו שזאת גם כוונתם של היהודים לעשות ברבים שבשטחים שבידיהם, ולכן ברחו בבהלה.

X:        אתה אומר שההבנה היתה, שחייהם של בני עם מסוים בשטח מחייבת שליטה של אותו עם על השטח.

בשולי פניו של Y נדלקות שוב נורות ורודות.

Y: איקסי, לא ידעתי שהכנסנו בך גם נקודה מגדירה. לא חשבתי על ההגדרה המופשטת שלך, אבל אני מגדיר אותה כנכונה.

לפתע נדלק אור בתוך Y.

Y: יחידה 101 שלי מאותתת שגילית את הגורם המרכזי בבעיה שלנו. אני מציע לסמן אותו בשם גורם Z.

X: אני מאשר: נקרא למחשבה המזהה חיים עם שלטון בשם גורם Z. אני מוסיף: גורם Z הופך את הבעיה לקשה ביותר לפיתרון. האמת היא שהייתי שמח אם גם אתה היית עוזר לי בתפקידי - למצוא פיתרון. כמובן, בתנאי שלא ייפגע תפקידך - הגדרת המצב ומתן אינפורמציה. נא לספק עוד אינפורמציה על בעיית הפליטים. איפה הם כעת?

Y: רובם גרים במחנות בחלקי הארץ, שאחרי המלחמה ההיא נשארו בשליטה ערבית.

X: מדוע לא נקלטו בחברה הנורמלית במדינות ערב ובמדינות אחרות?

Y:        איקסי, כאן תרשה לי להגדיר את הבנתך כחלשה. שאלה זאת שלך עומדת בסתירה לנתון שכבר סיפקתי לך: רק חלק קטן מהם מסכים להשלים עם מה שקרה. הם עצמם מסכימים עם מדינות ערב ועם החברה הערבית בכללה, שהם מוגדרים כפליטים. הם אינם שוכחים שהיהודים גירשו אותם.

X: אוי וי (Oh, Y), האם הראש שלך עשוי משבבים מגנטים? קודם הסברת שהבריחה היתה יוזמה ערבית ועכשיו אתה אומר שהיהודים גירשו אותם?

Y:  בדרך כלל, הם לא גורשו באופן ישיר, אבל במקרים מסוימים אמנם פקד צה"ל על הערבים לעזוב אזורים מסוימים. היה זה במקומות שהיתה למפקד הצבא הערכה שקיום אוכלוסייה ערבית בהם מסכן את השליטה הישראלית.

X: כלומר גורם Z.

 Y: הגדרתי זאת באופן זה. אבל קשה לי לחלוק על כך שפה פעל גורם Z. ערבים, על כל פנים, לא ראו מקרים אלו כיוצאים מן הכלל. הם לא הבינו אותם כמות שהם - כהשתלטות של היהודים על חלק מן הארץ - אלא תפסו אותם כהוכחה שהיהודים רוצים להפוך את הארץ, שהיתה כולה ערבית, לארץ שכולה יהודית. מה שקרה בחלק מן הארץ יקרה בכולה. הפרט משקף את הכלל. החלק קשור לשלם.

בתגובה על דברי Y מנצנץ ב- X אור חזק. הוא מדליק את נורת האיתות המסמנת את הכוונה לשסע את דבריו של Y.

X: מצאתי גם כאן גורם חשוב ביותר...

Y:  אל תיתן לנורית הלהט שלך להתלהב כל כך. איקסי, בשביל זה אין צורך לקטוע אותי. מה אתה רוצה לומר? שהגענו שוב לגורם הנמצא אצל שני הצדדים, האם לא כן? ובכן, בשל חשיבותו של גורם זה לפתרון הבעיה שלנו אני מציע לסמן אותו בשם מיוחד: Q.

X: אני מאשר: גורם Q הוא הרעיון של שלמות הארץ.

Y: איקסי, למרות שאני מאשר את הבנתך כטובה, ייתכן שאינך מבין מה שרשום על הדיסקט שלך עד סוף הסליל. תרשה לי להוסיף לך רקע עובדתי על גורם Q. תפיסת הארץ כיחידה אחת קשורה לצורה שבה תופסים שני העמים את מהותה של הארץ. שניהם רואים בה ארץ קודש וזהות רוחנית, לא רק מרחב למחיה.

X: האם לא ידוע לך שעוד לפני שניגשנו לפתרון איזה בעיה ספציפית, הזינו אותי באינפורמציה בסיסית על התרבות האנושית? בתוך האינפורמציה הזאת יש דיסק שלם על הקשר בין היהודים לארצם. ברור שבמסורת היהודית לכל דורותיה נתפסת הארץ לא רק כשטח פיזי, אלא כנקודה רוחנית.

X מפסיק לכמה שניות. אורות נדלקים בו, סימנים רבים מופיעים במהירות רבה על מסך המחשב.

X (ממשיך): עשיתי עכשיו ניסיון הכללה של מאות-אלפי נתונים נבחרים מן התרבות היהודית: פסוקים, גמרות, מדרשים, דברי הלכה, דברי קבלה, דברי פיוט והגות ציונית. ההגדרה שהגעתי אליה היא, שעם ישראל רואה את ארץ ישראל כמו שחתן רואה את כלתו. כמובן, הגדרה זו אינה יכולה לתת דין וחשבון מפורט על שפע המקורות, אך לאור הריבוי העצום של החומר אני סבור שאין היא רעה כלל.

Y: אני מגדיר את הגדרתך כטובה.

X:      תודה. אתה עושה היטב את המוטל עליך. תרשה לי להמשיך. לגבי היהודים, אני מבין שרק מי שאינו מכיר את תרבותם אינו מבין מדוע הם רואים בארץ מהות אחת שלמה. אבל האם גם הערבים רואים כך את הארץ?

Y שולח קרניים לעבר X.

Y:        בדקתי את הדסקיות שלך. באמת שערורייה. איך זה מצפים ממך לפתור את בעיית הסכסוך היהודי-ערבי בלי שהזינו אותך בנתונים על תרבות האיסלאם?!

X: בשביל זה אתה קיים. נא להשלים את ידיעותיי.

Y: תרבות האיסלאם, כמו הנצרות, נולדה מתוך השפעה מכריעה של המסורת היהודית. התוצאה הרלוונטית כרגע לענייננו היא התייחסותה לארץ. לירושלים - אל-קודס, "הקודש" בלשונם  - יש באיסלאם מעמד מרכזי. בלתי אפשרי כמעט לראות את התרבות הערבית מוותרת על הקשר לה עם ירושלים, שאליה היא קשורה מראשיתה. פעם כבר עמדו המוסלמים במלחמה - נגד הצלבנים - על ארץ הקודש. זיכרון המלחמה ההיא מחזק את הקשר שלהם לארץ. גם המלחמה הזאת, בת עשרות השנים, נגד הציונות, הביאה לתעמולה המדגישה את קדושת ירושלים. כמובן, אין דומה השורש לענפים. אצל הנוצרים והמוסלמים ירושלים היא העיר השנייה או השלישית בסדר החשיבות בעולמם הרוחני. אצל היהודים - היא הראשונה, היא האחת. ארץ זו היא משאת הנפש היחידה של רוחם. לעומת זאת, החברה הערבית - שהיא פרימיטיבית ובסיסית יותר - מושרשת בארץ גם בקשר הטבעי שבין פלח לאדמתו.

X:      בעיה קשה. לדבריך, שום צד אנו יכול לוותר על הקשר עם הארץ. בלי ויתורים, איך נפתור את הבעיה?

X       מדליק תאים פוטואלקטרים ומכבם. מעגליו האינטגרטיביים נעים במהירות האור. כל מיני סימנים מופיעים על המסך שלו ונעלמים. לבסוף מופיעה כתובת על הקיר: "שני העמים יחיו בכל הארץ".

X: אני מציע ש...

Y: מסור הצעתך.

X: אוי וי (Oh, Y) אני מציע ש...

Y: אני מוכן להגדיר את הצעתך ולבדוק אותה.

X: ש...ש... אוי וי.

Y: מה קרה לך? מדוע אינך מוסר את הצעתך? מהי ההצעה, האם יצאת מדעתך?

X: אני מציע ש...ש...ש...ש...

אורות ארגמן נדלקים בשטח הפנים של Y.

Y (בזעם):       אני מנתק אתו קשר. הוא הפסיק לשדר אלי - זכותי להפסיק לפנות אליו. אין עם מי לדבר.

X (משדר באופן מונוטוני): ש...ש...ש...ש...

Y:       מעצבן. אני אבדוק בין כל הטבעות האלקטרוניות שלי. אני בטוח שבאחד השבבים צפונה בי יכולת להשתיק אותו.

X: ש...ש...ש...ש...ש...

Y: אולי קרתה לו איזו תקלה? אינני יכול לדאוג לכל התקלות שבעולם.

X: ש... ש... ש...

Y: הוא קודח, רוצה להגיד לי משהו ואינו יכול.

פתאום מנצנצת נורה אדומה חזקה בתוך Y.

Y: מעניין מה קרה לו. אולי?!?! צריך לבדוק.

Y      שולח את כל קרניו כלפי X . הן בולשות את X מכל צד. כשהוא קולט את ההיזון שחזר אליו, נדלקים מיד כל אורותיו האדומים. זמזום של אזעקה נשמע ממנו.

Y:      אין ספק! זה וירוס. אני מגדיר את מצבו של איקסי כמצב של פיקוח-נפש-המחשב. מה אפשר לעשות? הרי לא תוכננתי למצוא פתרונות. בכל זאת אפעיל את התא הפוטואלקטרי. אולי באחד מהשבבים שלי יש איזו הוראת קבע איך לעזור למחשב מוכה וירוס. הנה! כן! מצאתי! ביחידה 1001 נמצאת זיכרון-בלתי-ניתן למחיקה: הוראות חירום להילחם בווירוס: אם אין זמן להכין תוכניות של האנטי-וירוס המתאים - "הדרך המהירה היא למחוק את הדיסק הנגוע". למחוק את הדיסק? פירוש הדבר למחוק את הפתרונות שהוצעו לסכסוך בארץ ישראל. איך יוכל איקס לתת פיתרון על בסיס דיסקט חלק? אבל אין ברירה. הדיסק המסכם את היסטוריה של הניסיונות לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי נגוע. אחד מגדולי הרופאים הקדמונים - הרמב"ם - פסק בספר ההלכה שלו, שבמצבי חירום כורתים איבר אחד כדי להציל את כל הגוף. אמנם, התוצאה ההכרחית היא שמעתה תהיינה כל הצעותיו ללא כל תקדים בעבר. אבל אם לא נעשה זאת, ייהרס איקסי כולו ולא יהיה שום פתרון לסכסוך הזה, ואולי גם לא לשום סכסוך בעולם.

Y        נותן הוראת הפעלה למרכז לייזר למחוק את הדיסק של X , שסימנו -1991Z , המכיל סקירה של כל האופציות הקיימות לפיתרון בארץ ישראל. ההוראה מתבצעת.

X (חוזר לדבר): איני מתוכנת להתרגשויות. אני רק קובע: הצלת את חיי. בכך גם הצלת את הפיתרון לסכסוך היהודי-ערבי. אני חוזר על הצעת הפיתרון (מדליק את כל נורותיו). לאור הנתונים, הפיתרון הוא ששני העמים יחיו בכל הארץ.

Y: איקסי, כמה טוב לשמוע אותך שוב. אבל גם אני לא מתוכנת לשמוח על הצלתך, אלא לבקר את הצעתך. לכן, נא לפרש אותה. למה אתה מתכוון? מה מסתתר מאחורי הצעתך?

X: נא לקבל את הצעתי כפשוטה. אין שום פירושים ושום כוונות מאחוריה. פשוט: אם כל אחד משני העמים קשור לכל הארץ  - זכותו וחובתו לחיות בכל הארץ.

Y: ומי ישלוט בארץ?

X: תוכניתי בנויה על הנתונים שספקת לי. אתה הגדרת ששני הגורמים העיקריים במציאות הם גורם Q וגורם Z , וניתוח המערכות הראה לי באופן חד משמעי שגורם Q סותר את גורם Z. אי אפשר לשמור על שלמות הארץ, אם רוצים לספק את רצון שני הצדדים לשלוט בה. האם אתה חולק על הניתוח המציאותי?

Y: אני מגדיר את הניתוח שלך כנכון.

X: לכן צריך למחוק או את Q או את Z. ולפי שגורם Z הוא הגורם לתחלואי הארץ - אני מציע למחוק אותו.

Y: אני מגדיר את הצעתך ככשל חמור. אינך יכול להציע פיתרון, אלא רק על בסיס נתוני היסוד שנתתי לך. את גורם Z אפשר למחוק רק מעל הדיסק של התיאוריות. במציאות, גורם Z שולט. במציאות, כל אחד מהעמים רוצה לשלוט בארץ.

X: גורם Z עצמו הוא כשל גמור. חיים אינם זהים לשלטון.

Y: לפי שאני הוא המתמחה בהכרת המציאות, חייב אתה לקבל ממני את הנתון שאין דבר בלי סיבה. לא תוכל למשוך אותי מן המציאות רק באמצעות הטענה שהיא כשל.

X: אני מקבל. הסיבה לכך שאנשים מזהים חיים עם שלטון היא שהגרעין הבריא של הרצון לשלוט הוא הרצון בחיים. אנשים מרגישים שבלי כוח שררה לא יהיו להם חיים.  אבל אם תתפתח תודעתם עצמית, יש סיכוי שיזרקו את הקליפה וייהנו מהפרי. כמובן, צריך לעבד הצעה מעשית מפורטת, איך ובאלו שלבים אפשר להתקדם בכיוון זה. אם יובהר ליותר ויותר אנשים שאפשר לחיות בלי לשלוט - יוותרו בשמחה על השימוש בכוח.

Y:אני מגדיר את תוכניתך כסותרת את הנתונים המציאותיים. במציאות לא יוותרו העמים על רצונם לשלוט.

 

X שולח קרני גמא כלפי המציאות.

X: ישנן שעות שעלי להיכנס לתפקידך. אני מבחין במציאות תהליך רב-עוצמה שלא סיפרת  לי עליו.

Y: מה אתה מבין במציאות יותר ממני?

X: אני מבחין שיותר ויותר אנשים סולדים מהשיטה המדינית. זהו תהליך כללי בתרבות המערבית. במערב אירופה, ובצפון אמריקה, הולך ורווח בשנים האחרונות  הרעיון, שאדם אינו צריך להיות משועבד למדינה. אבל הביטוי הדרמתי להתפתחות הרוח האנושית בכיוון זה הוא המהפכה במזרח אירופה ובבריה"מ. המרד שם לא היה רק נגד המדינה הקומוניסטית, אלא במידה רבה נגד המדינה בכלל. ואם נחזור לבעיה הספציפית שאנו עוסקים בה - שלום בין יהודים לערבים - אפשר להגביר את נטיית היהודים לאופן מחשבה זה, אם נפתח את גאוותם הלאומית בכיוון הנכון. שהרי יש אומרים שלהתפתחות רוחנית כללית זאת אפשר למצוא מקור גם במסורת היהודית, שהיא - כידוע גם לך מהדסקית של חומר רקע כללי - אחד השורשים העיקריים של התרבות המערבית. על-כל-פנים, היהודים - בעולם המערבי כולו וגם בארץ - הם גורם מוביל בהתפשטותו של הלך הרוח המתנגד לכל כיבוש. גם גאוותם הלאומית של הפלשתינאים יכולה להתמלא תוכן חיובי מן הייעוד להיות חלוץ של התרבות המערבית בעולם הערבי. יש בתוכם נטיות לראות את עצמם כמקדמי הקידמה בעולם זה. יותר ויותר ערבים בארץ עשויים להשתתף בקידמה זאת - אם לא יושם גבול מפריד בינם ליהודים בפרט, ולתרבות המערבית בכלל; אם לא יידחפו מזרחה להיות תלויים בסוריה של אסד, בעיראק של סדאם חוסיין או באיראן החומייניסטית.

Y: אני מוחה. ראיית המציאות שייכת רק לי. רק בתוכנה שלי נמצאים הכשרים להגדיר את חוקיה.

X:        אינני אומר שאבחנתי חוקיות הכרחית. אני רק מצביע על אפשרות שהעמים כאן חופשיים לבחור בדרך זאת.

Y:אני מגדיר את הצעתך לגבי הארץ כתלושה מן הקרקע. כל תיאוריה המתבססת על חופש הבחירה של האדם היא בלתי מדעית משום שהיא מוציאה אותך מחוץ לחוקי המציאות. בהצעתך הפורחת באוויר אתה חושף את עצמך לטענה, שעקב המחלה נמחקה ממך האופציה המציאותית היחידה העומדת על הפרק.

X:  אני מאשר: אני מנסה להביט על המציאות מנקודת מבט הסוקרת את בעיה מכל צדדיה והיקפה. מה שנקרא ממעוף ציפור.

Y: נא להגדיר בדיוק, איזה סוג של ציפור?

X: אני יודע שקשה לדבר עם מחשב בביטויים פיוטיים. לא התכוונתי לציפור זו או אחרת. אני מאמין שאפילו שני סוגי עופות הנחשבים כמהופכים זה לזה - נצים ויונים, למשל - יזדהו עם נקודת מבט חופשית.

Y:    אני מגדיר את אמונתך כהרהורי לב, מנוע שאיבד את מנגנון הבקרה המתאים אותו למציאות. אפשר להתייחס אליך כחריג מרגיז, או כקוריוז מעורר חיבה - אבל אי אפשר להתייחס אליך ברצינות.

X:        אני, מצדי, מגדיר את ביקורתך כחסרת בסיס מציאותי, בעוד שהצעתי מבוססת על נתוני השטח שנתת לי. ממך קיבלתי את המידע שאצל היהודים חזק יותר הגורם הרוחני ביחסם לארץ, ואצל הערבים - הגורם הטבעי.

Y: אני מאשר.

X: אף על פי שאצל כל אחד מהם ישנה נטייה גם לקוטב השני: אצל הערבים קיימת גם הבנה רוחנית של הארץ הזו, ואצל היהודים יש גם כיסופים גדולים לטבעיות.

Y:אני מאשר שדיווחתי לך שכזאת היא המציאות.

X:עוצר לחלק העשרת אלפים של שנייה את המעגל האינטגרטיבי שלו כדי לחפש את הפיתרון הטוב יותר האפשרי.

X:    ואמנם, שילוב של שני היסודות הללו הוא הבסיס הטוב ביותר לחיים אנושיים מלאים, לחיים של אהבה. הוויה של אחדות בין הקשר הטבעי והמגע הרוחני - כששני היסודות מפרים זה את זה - זוהי האהבה, וזהו גם סוד האהבה שבין אדם לאדמה, בין עם לארצו.

Y:         אני מגדיר מבחינה טכנית את מושג האהבה שהצעת. זאת מערכת של שני אלמנטים המאזנים זה את זה. כוח המשיכה הטבעי מונע את האהבה מלהיות דבר תלוש ומופשט. הכיסופים לעדינות רוחנית מונעים אותה מלהיות אלימות משעבדת.

X: אני מגדיר את הגדרתך כטכנית מדי, אבל אין לי כרגע טובה ממנה. ייתכן שכאן גבול היכולת שלנו כמחשבים להגדיר מהי אהבה.

Y: אותי מעניין היישום של הגדרה במציאות ההיסטורית בארץ.

X:           אם נניח שהאדם שואף לטוב ביותר - הרי גם היהודים וגם הערבים צריכים לשאוף להיות במערכת זוגית שבה כל יסוד משרה את משנהו.

Y: אני מאבחן אצלך נטייה לראות את הריאליה כאידיליה, להפוך את הבדיעבד למכתחילה. נטייה כזאת אני מגדיר כעניין דתי.

X: עיין בדף המחשב לעיל ותמצא שכבר אמרתי שאינני טוען שהדברים הכרחיים. אבל יש במציאות חופש להפוך את הנתונים למתנות. למשל, את ההשראה שיכול העם הפלשתיני לקבל מהעם היהודי כבר הזכרתי לעיל. הוא עשוי להסתייע ביהודים כדי להשתחרר מהמועקה של הרצון לשלוט, ובאופן כללי להשתחרר מהגסות שהיא הקליפה של השורשיות הפרימיטיבית.

Y:כמי שמכיר את המציאות, אתה יודע כמה היתה הציונות בראשיתה קשורה לדמותו של הפלח העובד על אדמתו. אפילו היו מתלבשים בבגדי ערבים.

אצל Y מתחילה אחת הנורות לנצנץ.

Y:  איקסי, אם אתה כבר חושב על דגם של דו קיום, אולי לא כדאי לבסס אותו על יסודות רוחניים מופלאים, אלא על אינטרסים כלכליים ומדיניים משותפים. אני רוצה להזין אותך בשני נתונים. אחד - כבר היום קיימת מערכת זיקות כלכלית סבוכה בין היהודים לערבים בארץ. שניים - לאור הנתונים שכבר סיפקתי לך על היחס בין מדינות ערב לפלשתינאים, אפשר לומר שבשני העמים יש אינטרס צבאי משותף להגנה על קיומם, מפני סוריה למשל.

X:  הדברים שאתה מזכיר, ייתכן שיש בהם אמת, אבל, Y יקירי, לא הכל תלוי באינטרסים האובייקטיבים עצמם, אלא בצורה שבה מבינים אותם בני האדם.

Y: אינני מבין, עובדות הן עובדות,  אם מבינים אותן כך או אחרת.

X:  אנסה להמחיש לך את טענתי בכמה עובדות. אם אנשים תופסים את הסימביוזה הכלכלית בארץ כשעבוד מצד אחד ותלות מצד אחר - הרי היא הופכת באמת לשעבוד ולתלות. השאלה אם רואים הפלשתינאים את הצבא הסורי כצבא משחרר או כובש, קובעת אם הם מצפים לו או חרדים מפניו. מה יותר קובע את המציאות שלנו מהבחירה אם להשתמש במונח "שטח כבוש" או במונח "שטח משוחרר"?

Y:        אני מתחיל לראות את הצעתך להקים את המערכת היהודית-ערבית. אבל סוף סוף, בין השווים, מי יהיה ראשון?

X: מכבה ומדליק אורות.

Y: מה קרה?

X: גיליתי טעות.

Y: איפה הטעות?

X: יש טעות בחישובי.

Y: ובכן, הכל טעות? כל הזמן היתה לי הרגשה שהדרך לא תוביל לשום מקום.

X:לא הכל טעות. הטעות היא רק בלשון שהשתמשתי בה. כדי שנבין זה את זה, עלי להשתמש באותו קוד בינארי שלך. אתה שאלת מי יהיה בראש?

Y:אמנם כן. על השאלה הזאת ניטש כל המאבק.

X:ובכן התשובה: הראשון יהיה מי שיהיה ראשון להבין שאין כל צורך להגדיר מי הראשון.                     

כמה אורות נוגים נדלקים ב- Y.

Y: אני מבין שאתה עושה מאמץ לדבר במלים שלי, אבל אינני מבין בדבריך יותר ממשחק מלים שאיננו מבטא משהו ממשי.

X:     הראשון יהיה הצד שיצליח להכניס לתוך הבנתו גם את ההבנה של משנהו: כלומר, זה שלא יפחד שהבנת הזולת תהרוס את הבנתו שלו. הצד שיהיה מוכן לעסוק בתפקידו של הזולת, בלי שייפגע תפקידו שלו.

Y: לא שאלתי על היחס בין שנינו. שאלתי הייתה: מי ישלוט בארץ?

X:   על כך תשובתי היא: ישלוט בארץ זה שיבקע מהקליפה של גורם Z. זה שיבין, שבעצם מה שהוא רוצה זה לחיות בארץ.

Y: האם מותר לי להגדיר מהו הרקע הפסיכו-מחשבתי של הצעתך? זאת הצעה שאין לה תקדים. זאת הצעה שאין לה שורש בהיסטוריה. אתה איבדת, עקב מחלתך הקשה,  את הדיסק של התודעה ההיסטורית, עכשיו אתה רוצה שכולנו נאבד אותה.

X: תסלח לי Y, אבל אני מגדיר את הבנתך כטעות גמורה. אין אני מציע כלל לעקור את המסורת. להיפך, אני רוצה להמשיך את המסורת. אבל כדי להמשיכה היא צריכה להשתחרר מהקליפה שלה.

Y:       אבל הקמת מלכות היא השורש והתקווה של הלאומיות לאורך כל הדורות. הצעתך מבקשת לעקור אותנו מן השורשים שלנו.

X:      אילן שיש לו שורש באדמה הוא חי וצומח. אם השורש יונק חיים מן הקרקע - התוך החיוני קובע את הקליפה. דווקא אם העץ מתקשה ומתקשח סימן שאיבד את שורשיו, שהקליפה שולטת בו. מושג המלכות צריך לחיות להתפתח.

Y: נגדיר את הצעתך: אתה סבור שהפיתוח הרוחני של מושג המלכות יביא לכך ששני עמים יכולים לחיות בארץ אחת. אתה טוען שהתקדמות התודעה האנושית היא שתאפשר שלום.

X: אני מציע לך, Y יקירי, להוציא מהדיסק של הידע הכללי את מה שניתן בך מתחום מדעי החברה והטבע. תראה מה יש לך שם על המושגים "חיים יחד" ו"חברה". הדוגמה המרשימה ביותר היא אולי יערות-העד הטרופיים, שבהם מתקיימים על פני כל יחידת שטח קטנה חיים אינטנסיביים. זהו מאזן בין מגוון עצום של סוגי צמחים ובעלי חיים. היו שחשבו שבתוך שטח של עשרה דונם ביער דרום אמריקאי מתקיימים זה ליד זה כארבעים אלף מינים. בקרקע, בין השורשים, מוצאים את ביתם כל מיני חרקים. על פני האדמה חיות לטאות, יחד עם קרפדות, בין העשבים. על הגזעים מטפסים שרכים שונים. השפע הגדול ביותר של בעלי חיים מתגורר על הצמרות נושאות העלווה. ועל פסגת העצים מקננים העופות רחבי הכנפיים. כל אחד מתאים לסביבתו - מקבל ממנה ונותן לה חיים.

Y:  אתה מתאר את החברה האקולוגית בצורה המזכירה לי נתון הנמצא בדיסק של הידע ביהדות. ר' נחמן מברסלב מתאר את העולם השלם, שאליו אנו נכספים להגיע, כאילן אשר כל החיות בוחרות לשכון בצלו ועליו מקננות כל ציפורי השמים. כי כל חיה מוצאת שם את הצל המיוחד לה וכל עוף מוצא שם את הענף שבו דווקא הוא רוצה לשכון. וכולם מעורבים וכולם משחקים שם, ואין שום נזק משום חיה, ובוודאי הוא תענוג מופלג מאוד להיות אצל אותו אילן.

X: אני מגדיר: הנה גם בך, Y שלי, יש מעגלים חשמליים של פיוט, אבל עכשיו אנו נזקקים דווקא לכשרים המעשיים שלך. הבעיה שאנו צריכים לפתור היא: כיצד לבנות את מערכת החיים בארץ ישראל בדרך שכל עם יראה כאינטרס חיוני שלו דווקא את קיומו המשגשג של העם האחר.

Y: קנית את הלב הפוטואלקטרי שלי בכך שהצבת אתגר לרוחי: לתכנן מערכת כזאת שבה, למשל, יהיה לערביי ארץ ישראל עניין גדול לחיזוק העלייה וההתיישבות היהודית. אפשר לחשוב בכמה כיוונים: תועלת כלכלית, רצון לשמור על הייחוד השבטי לעומת שאר עמי ערב ואולי ... אולי גם כאינטרס תרבותי, למשל: להתקשר להישגיה של התרבות המערבית, או להישגים גבוהים יותר. תרבות היא עניין ממשי שאפשר לבנות עליו. המשימה בוודאי אינה קלה, אבל מעניינת. כל הזמן, לאורך כל סרט המחשבה, היתה הערכת המציאות שלי שאתה תצטרף אלי לבניית התוכנית שאולי הפוך לבניין-אב לפתרונות שנציע לבעיות בכל העולם. הנה אנו נקראים בדחיפות לטפל בבעיות של בריה"מ. גם שם חיים במעורב, בשטח אחד, כמה עמים  המבקשים הגדרה עצמית. גם בדרום מזרח אירופה המצב דומה. ובעצם, תשובה לשאלה איך יחיו עמים שונים על פני האדמה האחת מתבקשת בכל העולם.

Y: אני מגדיר את מצבנו: דבקנו זה בזה והיינו למחשב אחד. מכוח דבקות זו אנו מקווים להביא לעולם תוכנית מפורטת. מכוח דבקות זו אנו מתפללים להניב את הפירות שעליהם חלם האדם לדורותיו.

X: Y יקירי, אל תיתן למעגלים המחושמלים שלך לקלקל את השורה. העיקר הוא לשמור את ההישג המדעי שמכוחו נבנינו: עקרון הזוגיות, וכל אחד מאתנו חייב שמור על תפקידו המיוחד, על זהותו המיוחדת. רק כך, אמנם כך הוא יקירי, רק כך נוכל להפרות זה את זה

 

 

פנים 3/תגובות

יחי האקמול

 

מאמריהם של עוז אלמוג ודניאל שליט ב"פנים" 2 יוצרים עימות לכאורה בין שתי תפיסות, אך לא נוצר ביניהם דיאלוג

מחתי לקבל את חוברת "פנים" מס' 2, שתוכנה מעניין מאוד ואף מעורר מחלוקת, כנדרש ממסמך מעורב ואכפתי. ברצוני גם להגיב על שני מאמרים, שפורסמו בחוברת זו, הקשורים לדמוקרטיה - הנושא המרכזי של החוברת. המאמרים הם "האמונה הדמוקרטית" של עוז אלמוג,  ו"לצאת מתוך המצב האומלל הזה" מאת דניאל שליט.

אלמוג מסיים את מאמרו באופטימיות פוקויאנית. ("קץ ההיסטוריה או אדם האחרון") מדהימה, כלהלן: " מכיוון שההתפתחות הטכנולוגית- כלכלית היא הכוח המניע המרכזי בתהליך השינוי שעובר המין האנושי, יש לצפות שהרוויזיוניזם הערכי שהתהווה בקרב הישראלים, חזרה ללאומנות או לדתיות, הוא זמני בלבד, וכי בסופו של דבר תנצח מערכת הערכים החדשה - הנובעת ממציאות טכנולוגית, כלכלית וגיאו-פוליטית חדשה"  (עמ' 20, הדגשות במקור).

המאמר המבריק, המשעשע והאירוני אינו משכנע, למרות הרצון הרב להשתכנע. למה אני רואה את טביעת אצבעותיו של פוקוימה בטקסט הזה? מפני שאינני אקמול (אקדמאי, קפיטליסט, מכור לעבודתו וליבראל"  - עמ' 11) מושלם, או מפני שאינני סוציולוג, או שמא מפני שעדיין אני מחובר לאותם כוחות ריאקציוניים הנלחמים, סתם כך, על כמה ערכים שאינם נגזרים הכרחיים של "עבודת הדמוקרטיה" לפי משנת פוקוימה-אלמוג?

מה בדיוק מציע לנו העולם החדש-אמיץ של אלמוג? לפי ניסיוני החינוכי, רק את מה שהוא מגדיר כעיוותי הקפיטליזם הדמוקרטי (עמ' 20). בעולם שבו החיפוש של היחיד אחר משמעות בחיי היומיום מקבל משמעות טרנסצנדנטית ומאיין עצמו באופן דיאלקטי, כפי שדניאל שליט מנסה להוכיח במאמרו "לצאת מתוך המצב האומלל הזה" (על מאמר זה - להלן) - אי אפשר להסתפק במציאת משמעות בחפצים, בנרקיסיזם ובאינפנטיליזם. אני קורא וקורא במאמרו של אלמוג, ושואל היכן נמצאת אותה משמעות שסוף האלף השני מחפש בנואשות מפחידה.

מדוע לא בדק אלמוג את שיעור ההתאבדויות בארצות סקנדינוויה? מדוע לא התייחס לשיעור הפשע בחברה האורבנית האמריקאית, ו/או לתופעת חסרי-הבית? האם גל החזרה בתשובה נקשר אצלו רק למכשולים דתיים-לאומניים? כיצד הוא מסביר את קשייה של אירופה להתאחד? אפילו את הקשיים במימוש  אמנת מאסטריכט להאחדת המטבע "עבודת הדמוקרטיה" אינה יכולה לנמק.

האקמול הוא אכן בן למעמד הבינוני השבע (יאמר לזכותו של הכותב, שאין הוא מסתיר תווית סוציו-אקונומית זו); ובקנטרנות מסוימת הייתי אומר: אותם ישראלים המאכלסים את הרבעים שהם המודל לסדרות טלוויזיה אינפנטיליות כמו רמת אביב ג'. דברי אינם באים לשלול את האפיון הסוציו-תרבותי-פוליטי של האקמול. נהפוך הוא. אך ההגדרה הליצנית-מעט יוצאת נפסדת, שהרי כולנו יודעים שאקמול הוא מין תרופה-לא-תרופה, ושינויים אמיתיים לא נעשים באמצעותו.

מאמרו של דניאל שליט " לצאת מתוך המצב האומלל הזה" מעמת את האקמול עם סוגיות מורכבות ביותר. הוא אף מכנה את האקמול "משחק אינסופי של השתנויות" ( עמ' 24). כמה עלבון בהערה זו לאקמול, הבטוח שהוא משכיל, נדיב, יפה ואוהב יופי.

למרות קשייו של האקמול, לא אליו מפנה שליט את מאמרו: "לאוזניים הנוכחיות, הדוחות כל נושא המוגדר כיהודי, כתבתי יותר מדי". כמה עצובה היכולת לשכנע רק את המשוכנעים. מדוע לא להתאמץ יותר?

כיצד שליט מנהל דיאלוג אתי? אינני רחוק מכל נושא המוגדר כיהודי, אך אינני רואה אתו עין-בעין את המחויבות כלפי המבנה ההלכתי של הדת. ברגע שאתחיל לשנות את המבנה הזה לפי הבנתי, אהפוך לקונסרבטיבי או לרפורמי, חו"ח, וכבר אני מושפע מן הנצרות, הבזה ליהדות ואפילו יצרה "מקצוע לימוד הבוז ליהודי" (עמ' 22). הכותב הגדיר אותי כשונא עצמי ברמה האידיאולוגית וברמה המעשית.

שליט אינו מנסה להתמודד עם בעיות מעשיות המעוררות זעם רב בציבור החילוני. הוא מסתפק בדיונים שבתחום האידיאות. כמה נוח למיין, לסווג  קוטב שעניינו המדע מול קוטב שעניינו האקזיסטנציה; מדע מול אמנות; תקווה מול ניכור וייאוש; במעבר מהיר ולא מנומק אל הרעה החולה ששמה פוסט-מודרניזם המטשטש הכל ומאבד הכל לדעת. לכן, ברור שרק היהדות נותנת את התשובה המלאה, ההרמונית, המושלמת והמוחלטת לכל תחלואי האדם המודרני.

שליט אינו מקיים דיאלוג אתי, חילוני בהכרה. אין הוא מצליח לתת תשובה לשאלות שעלו מביקורתי על מאמרו של עוז אלמוג, אף כי הסוגיות שהוא עוסק בהן מהותיות. פטרנליזם, ידיעת האמת האחת והיחידה, הגסת הלב כלפי תופעות שאינן עולות בקנה אחד עם עולמו הדתי-רוחני החד-משמעי, הידיעה שהתנ"ך הוא מקור הדמוקרטיה (דמוקרטיה מוזרה, שכן היא מתמוטטת ברצון האל) - כל זה הוא מעין זלזול באדם המעוניין לדבר כדבר אדם לאדם, ולא כאדם - אל - אדם.

הצגת שני המאמרים זה אחר זה יוצרת מעין חיבור ביניהם: העמדה החילונית מול העמדה הדתית. שני המאמרים, שנכתבו בידי אנשי אקדמיה, יוצרים מעין שוויון-ערך אינטלקטואלי ביניהם. לצערי, שני המאמרים אינם מקיימים כל דיאלוג. האחד רואה את העתיד בהתמוטטות ערכים ציוניים ודמוקרטיים ברוח הלאום, והאחר רואה את החזרה ליהדות, בתורת מקור התרבות, את התשובה היחידה האפשרית בעולם פוסט-מודרני.

בין שני קצוות אלה, המגע יהיה  אפשרי רק כאשר היהירות האינטלקטואלית והשובע הכלכלי מצד אחד, והיהירות הרוחנית ותחושת הבעלות על האמת מצד אחר, יירדו לגובה העיניים ויתייחסו לאדם החי-ונושם

  

 

זמן לתשובה חילונית

 החינוך הדתי טוען לעליונות מוסרית על פני החינוך והאדם החילוניים, ובאורח משונה זוכה לחיזוק מיריבו, החינוך הממלכתי חילוני, המתבטל לפני הטיעונים הדתיים

דפנה מוסקוביץ

רשת נאומו של מנהל בית הספר האזורי במרכז הארץ, בטקס סיום שנת הלימודים הקודמת, חוסלה. לפי דיווחים בעיתונות, התנצל המנהל על חריפות דבריו ("כנופיות המחזירים בתשובה גרועות מסוחרי הסמים") ואף טען כי אינו מתנגד לחזרה בתשובה, "אם היא נעשית מבחירה חופשית ובתיאום עם ההורים".

מנהל הבית ספר נמנע מלעמוד על דעתו  השלילית על החזרה בתשובה לא רק מפני שחשש לאבד את מקום העבודה. הוא פעל על-פי הנורמות שנוצרו לאחרונה במאבק בין החילונים לדתיים. הראשונים מעזים אך בקושי לשאוף לשמר את אחיזתה; השניים מלאת רוח קרב וחותרת לכבוש את החברה, להפוך את ישראל לתיאוקרטיה, ואת החילוניות לאפיזודה חולפת בתולדות העם היהודי.

מיעוט הרוצה לשנות הסטאטוס קוו, הוא בדרך כלל מיליטנטי, מאורגן וחדור תחושת יעוד יותר מרוב המעוניין לשמר את המצב הקיים. אך בכך לא די להסביר את נמיכות הרוח של הציבור החילוני, למול הנחישות של מנהיגי הציבור הדתי.

הוגי דעות  הומניסטים חילוניים זנחו עם השנים את החיפוש אחר תשובות ראויות לשאלות קיומיות וערכיות (פרט למעטים כארי אלון, מחבר הספר המאלף עלמא די); כתוצאה מכך, לא הפגיש החינוך הממלכתי את תלמידיו עם השקפות עולם הומניסטיות המנסחות תשובות מעמיקות לשאלות הנוגעות למטרת החיים ומשמעותם, ולחובותיו המוסריות של אדם חילוני. בחינוך הממלכתי הדמוקרטיה נלמדת כאוסף של כללי משחק טכניים, ללא עמידה על המשמעות המוסרית של הימנעות משימוש בכוח לצורכי כפייה על הזולת, ואימוץ מנגנונים של פשרה פרלמנטרית; העיקרון של הפלורליזם, חופש מצפון וחופש ביטוי מוקנה ללא הדגשת האומץ המוסרי והאינטלקטואלי הנדרש מאדם כדי להשלים עם העדפת הזולת לנהל את חייו לפי מערכת ערכית אחרת; אין בחינוך הממלכתי כל התעמקות בעיקרון הספק, שהוא בבחינת "מותר האדם" לפי ההשקפה ההומניסטית.

החינוך הממלכתי אינו מעז לחנך להערכת סגולותיו המוסריות של האדם החילוני, המאמין בשיווין בין גבר לאשה ודוחה מסורת של השפלת נשים ודיכוין; זה החותר לכבוד הדדי בין יהודי ללא-יהודי, ובכך מעמיד בסיס מוסרי למלחמה האנטישמיות, מחד גיסא, ולהענקת זכויות שוות למיעוטים לא-יהודיים במדינת ישראל, מאידך גיסא; זה הנזהר בכבודם, גופם ורכושם של שאר בני האדם ללא מורא הגיהנום, ומתנגד לשימוש  באמונה דתית כאמצעי למניפולציה ושליטה בבני אדם.

לעומת זאת,  החינוך הדתי עסוק, רובו ככולו, בהקניית יסודותיו הפילוסופיים והערכיים, ובהדגשת עליונות האדם הדתי על האדם החילוני. לעומת החינוך הממלכתי, המכבד את הזולת הדתי (מתוך התבטלות לפני הדת, יותר מאשר מתוך הומניזם לשמו), בז החינוך הדתי לאדם לחילוני, משתדל להיסגר מפניו ולהציג את תרבותו כריקנית ושלילית (ואופיינית התבטאותו של הרב ישראל אייכלר ב"פנים" מס' 1 :"המים המאררים של התרבות החילונית הרדודה"). מעצבי דעת הקהל הדתיים לזרמיהם ולסוגיהם לא מחמיצים שום הזדמנות לשכנע את הציבור החילוני ברפיפות ערכיו (ראה דבריו של דניאל שליט ב"פנים" מס' 2: "ריבונות אנושית שאינה מכירה בשום רשות מעליה, סופה להידרדר לשרירות ולאבסורד"); הציבור החילוני, לעומת זאת, אינו משיב בחשיפת קלקלותיהם הרבות של התרבות ואורח החיים הדתיים, ואינו עומד בגאווה על יסודות השקפת עולמו.

על רקע זה נוצר בציבור הרושם כי הדתיות עליונה מבחינה מוסרית על החילוניות, ומנהל בית ספר ממלכתי מסכים בהשפלת עיניים ללגיטימיות של החזרה בתשובה. אמנם, מערכת הערכים הומניסטית שלו מחייבת לכבד את זכותו של כל פרט לקבוע את אורח חייו; אך האם אין המורה החילוני צריך לחנך לחילוניות כאופציה מועדפת, בדיוק כפי עושה מחנך דתי? האם נוכל להעלות בדעתנו אפשרות  שמנהל בית ספר דתי יעניק לגיטימציה להתפקרות הנעשית מרצון חופשי?

מי יגלה עפר מעיני ברדיצ'בסקי, ברנר וביאליק? על הציבור החילוני ועל מערכת החינוך הממלכתית שלו להיאבק להשבת כבודם האבוד וחירותם לחנך ללא מוראה של האורתודוקסיה. עליהם לשנן לבניהם ובנותיהם את מלותיו הקולעות של ארי אלון: "אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון בעולמו, ואין הוא ריבון בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים" (עלמא די, עמ' כ"ח).

 

 

פנים 3/נדיר צור

מתעדים את השלום

 

הספרים הרבים העוסקים בשלום שיצאו לאחרונה, נכתבו בעיקר בידי הוגי תהליך אוסלו והתומכים בו, מפרס, ביילין ויצחק רבין ועד שולמית הראבן. מולם ניצב, בבדידות כמעט מזהרת, בנימין נתניהו

אזור ירוק

 

 פרס שמעון, (1993)  המזרח התיכון החדש: מסגרת ותהליכים לעין השלום. (תל-אביב: הוצאת סטימצקי בע"מ).  עמ' 171

 

  המחסור הוא אביהן של מלחמות ומאבקים רבים. רווחה, שפע, ותעסוקה הם שמות נרדפים לשלום ולצמיחה כלכלית. אם תיזום ישראל מבצע בינלאומי לפתרון סבלותיו ומצוקותיו של העם הפלשתיני, להרחקתו מעוני, ולהתגשמות כמיהתו לעצמאות ולהתפתחות, עשוי העם הזה לצאת ממעגל המלחמות ולסחוף עמו את כל המזרח-התיכון לשלום, שיתוף-פעולה ושגשוג.  משנה זו, מבית מדרשו של שמעון פרס, מוצגת בספר שראה אור סמוך לחתימת "הסכם עזה ויריחו תחילה", והיא מלווה את פרס גם היום, כשאין ביכולתו להמשיך בקידומה במסגרת תפקידיו הממלכתיים.

את ראשית תהליך ההנבטה של "זרע אוסלו" מתאר פרס כך: "עוזריו של אבו עלא הציעו לנציגים בלתי רשמיים של ישראל, ששהו באוסלו, סיוע להתגבר על הקשיים במשא-ומתן הרב-צדדי, ואפילו במסלול הדו-צדדי, הרגיש והמסובך כל כך. בשנות פעילותי הציבורית למדתי שלעולם אין לזלזל בהצעותיהם של אנשים שאינם ידועים דיים. יום יבוא ושמם עשוי להתפרסם ברבים. ביקשתי מהנציגים הבלתי רשמיים שלנו לבדוק אם אפשר להתגבר על הקשיים שנוצרו במהלך המשא-ומתן הרב-צדדי, ובכלל זה מניעת מינוי חברי המל"פ לקבוצות העבודה השונות".

"ברגע שהמגעים עם אבו עלא החלו להניב פירות, ידעתי שהמשא-ומתן בצינור הזה הוא רציני, ומיד הכנסתי לתמונה את ראש-הממשלה. מאז שמרתי אותו בתמונת המגעים, על כל פרטיה, ואת ההנחיות למשלחת הישראלית עיבדנו שנינו בעצה אחת".

כך מבקש שמעון פרס להיזכר בהיסטוריה -  כהוגה רעיון "המזרח התיכון החדש" ומי שהוציאו אל הפועל, עד אשר גלגלי ההיסטוריה עצרו תהליך זה.

  "המזרח התיכון החדש", שנכתב יחד עם אריה נאור, שהיה מזכיר ממשלתו של מנחם בגין,  מציג תפיסה כוללת של פני האזור בעידן של שיתוף פעולה.

על ההיבט הצבאי-אסטרטגי אומר פרס: "בעידן החדש אין הגנה לאומית מלאה בלי הסדרי הגנה אזורית מקיפה, ואין ביטחון לאומי בלי הסדרים ממשיים לביטחון אזורי"; על ההיבט הכלכלי: "עד כה היתה החשיבה על המזרח-התיכון מבוססת על שתי הנחות קבועות: הצורך בהוצאות צבאיות גדולות, והיעדר גבולות פתוחים. השלום, כשלעצמו, ישנה הנחות אלו ויפתח הזדמנויות חדשות".  על ההיבט החקלאי, תעשייתי והמחסור במים: "המזרח-התיכון יכול להיות אזור חום, או אזור ירוק. הפעם זה תלוי באדם לא פחות מאשר בטבע, או בהשגחה העליונה. אם נוסיף לנצל את האדמה בלי חשבון ונתעלם מצרכיה, אם נוסיף ליבש אותה ולהמליח אותה, הרי זה כאילו הוצאנו צווי רעב, מחסור ודלות לדורות הבאים. במקום זה עלינו להקים מטכ"ל ירוק - מטה למלחמה במדבר, מטה לשימוש במים, מטה למחקר ולפיתוח בחקלאות - המשימה שההיסטוריה מציבה בפני מטה כללי זה היא לרקום חגורה ירוקה ולהקיף בה את האזור השחון שלנו, למען לא תאבד פוריותו, למען לא ייהפך לשממה אנושית וכלכלית כאחת".

 

 רוקם אוסלו 

 ביילין יוסי, (1997)  לגעת בשלום,  (תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות)  עמ' 318

 

יוסי ביילין לא רק היה בסוד "ערוץ אוסלו", אלא היה שותף לחבלי לידתו. מנקודת מבטו הוא מתאר את הזכור לו מיום 4 בדצמבר 1992: "יומיים לאחר שבכנסת עברה בקריאה ראשונה הצעה לביטול החוק לתיקון פקודת מניעת טרור, האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ('חוק המפגשים'), השתתף סגן שר החוץ, יוסי ביילין, בלונדון בישיבת ועדת ההיגוי של השיחות הרב-צדדיות. נציג אש"ף בוועדה אמר אז לביילין: 'הגיע הזמן שתשבו עם המנהיגות האמיתית שלנו ולא תעצמו את עיניכם מול המציאות'.  'הוא לא ידע שבאותה שעה עצמה, לא רחוק מבניין הגילהול שבו ישבנו, במלון קבנדיש בלונדון, יושב נציג בכיר של אש"ף עם ד"ר יאיר הירשפלד כדי לתכנן את הערוץ שעליו המליץ. אני עדיין לא ידעתי על כך'".

ב"לגעת בשלום" מובא סיפורם של ערוץ אוסלו וערוץ שטוקהולם, בצד רעיונות ועמדות בענייני חברה ומדינה, של הבולט בין המנהיגים האידיאולוגיים במפלגת העבודה ואחד החשובים והמקוריים בהוגיה היום.

 

 מלאכת מחשבת

רבין יצחק, (1995), רודף שלום - נאומי השלום של ראש-הממשלה יצחק רבין.  (תל-אביב: זמורה ביתן),  עמ' 265

   

   ב4- במאי 1994  צפה העולם, בשידור ישיר, בטקס שציין עוד שלב בתהליך ההשלמה בין ישראל לעם הפלשתיני. היה זה אחד הרגעים הקשים ביותר בתהליך.  כפסע היה בין חתימה על ההסכם לבין אי-הסכמה וקיפאון. המתח שניכר בטקס חתימת "הסכם קהיר" שיקף לעין כל את המחיר הרגשי שנדרש כל צד לשלם למען השלום ההגיוני כל כך. וכך אמר באותו מעמד ראש-הממשלה המנוח, יצחק רבין:  "ב13- בספטמבר 1993, על מדשאות הבית-הלבן בוושינגטון, החלטנו לצאת לדרך חדשה, לחיים חדשים. אנו מתחילים מחר ביישום הסכם העקרונות. מטרת הסכם הצהרת העקרונות ויישומו בשלב הזה בעזה ויריחו היא כפולה: * לאפשר לרשות הפלשתינית לנהל את חיי הפלשתינאים ולקיים החוק והסדר הציבורי ביישוביהם. * מטרתנו לקיים ביטחון לישראלים בישראל ובעזה וביריחו....

 אנו הולכים אל הדרך החדשה בתקווה גדולה, ברצון עז, ויודעים כי יש בה סיכויים נפלאים - אך גם חששות כבדים. אנו משוכנעים כי שני העמים יכולים לחיות על אותה פיסת אדמה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שניבאו לנו הנביאים, ולתת לארץ הזאת, ארץ האבנים, ארץ המצבות, את טעם החלב והדבש שהיא זכאית לו. בשעה זו אני פונה אל בני העם הפלשתיני ואומר: 'שכנינו הפלשתינאים, מאה שנות דמים נטעו בנו איבה זה לזה. מאה שנים ארבנו לחייכם - ואתם ארבתם לחיינו. הרגנו בכם ואתם הרגתם בנו. אלפי קברים שלכם, אלפי קברים שלנו, מכסים את ההרים והוואדיות, והם ציוני דרך כואבים בהיסטוריה שלכם ובהיסטוריה שלנו'.

היום אתם ואנו מושיטים יד לשלום. היום אנו מתחילים ספירה אחרת. העם בישראל מצפה שלא תאכזבו אותו. תנו לתקווה החדשה לפרוח".

נאום זה מצטרף לעוד 73 נאומים, כמניין שנות חייו של רבין,  המופיעים בספר והשזורים בשלום ובמלחמות, באבל ובתקווה.  מלאכת מחשבת שידו של איתן הבר ניכרת בה.

 

פרס לא הגה

 

 נסיהו מרדכי, שטיגליץ מאיר, ותמיר זיו (ער.), (1994)  זמן שלום - עובדות ומחשבות על   "ערוץ אוסלו".   (תל-אביב: הוצאת המחברים נסיהו-תמיר), עמ' 132

 

    הכרעות גורליות, היסטוריות, כמו הכרזה על הקמת מדינה, הכרה באויב ופתיחת תהליך שלום, או להבדיל יציאה למלחמה, מחייבות מנהיגות יוזמת, שתשאב את עוצמתה מהכרעת רוב, לאו דווקא מקונצנזוס לאומי. בהסכם השלום עם מצרים, מזכירים נסיהו ותמיר, מחברי הספר, לא היה קונסנזוס לאומי מלא, שהרי מיעוט גדול התנגד לו, אבל היה רוב מסיבי. באשר לפלשתינאים, "כל עוד הקונסנזוס הלאומי היה נר לרגליו של ערפאת, הוא לא השיג דבר. מהרגע בו גילה מנהיגות והשיג רוב, עלה על דרך המלך. מבחינתו, הוא עומד להתחיל לשלוט בעצמו קודם ב'עזה ויריחו תחילה' ולאחר מכן בגדה. מבחינתנו, העיקר הוא שלא אנחנו נשלוט בפלשתינאים, אלא שהם ישלטו בעצמם".

    "זמן שלום"  יצא לאור בהוצאת שניים מהעורכים, נסיהו ותמיר, מהיחידה הרעיונית מחקרית של בית-ברל ולא בהוצאת האכסניה שבה הם חוקרים, שהיא בבעלות מפלגת העבודה. שמעון פרס הסתייג, לדבריהם, מהוצאת הספר בבית-ברל, ואולי בשל הקביעה הבאה של נסיהו: "הפרק הפלשתיני שבספרו של פרס הוא סילוף היסטורי (מובן שהוא כולל גם אלמנטים נכונים). הגרסאות של  ביילין, פונדק ושלי מפריכות את גרסתו". נסיהו מוסיף עוד: "רבין איפשר לפרס להאמין שהוא מוביל את המהלך (עד כדי כך שפרס, כנראה, מאמין שהוביל אותו מתחילתו)". והוא ממשיך: "כשפרס הכניס את רבין לתמונה וניסה 'לשכנע' אותו במאי 1993 - רבין כבר היה מצוי בה הרבה לפניו ולא היה זקוק לשכנוע". העורך מסכם במלים: "את המו"מ החשאי בין ישראל לאש"ף לא 'הגה' פרס - לא בנובמבר 1992 וגם לא במרץ 1993, כשהוכנס לתמונה על-ידי יוסי ביילין. אולי התסכול מחלקו המצומצם ב'ערוץ אוסלו' הוא שדחף אותו לבדות מה שבדה".

 

60 שאלות לפלשתינאים

 

 ענברי פנחס, (1994), בחרבות שבורות - הפלסטינים בתהליך השלום.

(תל-אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור והוצאת משכל) , עמ' 323

 

    מחברם של "משולש על הירדן" ו"האופציה הפלסטינית" מציג ב"בחרבות שבורות"  את התהליכים המרכזיים  שהתרחשו בעולם הערבי ובעם הפלסטיני, ושהובילו להסכמי אוסלו.  גם ענברי מתייחס לתיאור התגבשותו של הערוץ הנורבגי. בהמשך לתיאורם של הנוגעים בדבר - הנה תיאורו של חוקר שאינו אמור להטות את הדברים לצורך האדרת חלקו בתהליך: "לפרס היו כמה אפשרויות ליצור קשר עם אש"ף, אבל המאמץ הזה נחסך ממנו בעקבות פגישה מקרית למדי, שהתקיימה בסוף ינואר 1993, בסמינר מטעם מכון המחקרים פאפו בנורבגיה. באותם הימים חקר המכון את מצב הכלכלה והחברה בשטחים. המחקרים האלה שימשו, בין-השאר, את המשתתפים בדיוני המסלול הרב-לאומי בוועידות השונות. שני חוקרים ישראליים, פרופ' יאיר הירשפלד וד"ר רון פונדק, פגשו בעת הדיונים את אבו אל-עלא. איש אש"ף ביקש להעביר באמצעותם מסר מאבו מאזן וערפאת, כי הם מעוניינים להידבר עם ישראל, שלא דרך המשלחת הפלסטינית, בנושא, שכזכור, לא היה מקובל על המשלחת - מימוש רעיון עזה תחילה. פרס הבחין מיד בחשיבות הערוץ הזה דווקא בגלל איש הכלכלה הפלסטיני אבו אל-עלא. הדבר עלה בקנה אחד עם תפיסותיו של פרס לגבי חשיבות טיפוח הרווחה הכלכלית במזרח-התיכון, כמרכיב יסודי של הסכמי השלום..." 

    פנחס ענברי  ממשיך ומתאר: "מי שיצר את הקשר בין שני החוקרים הישראלים לבין מכון המחקר פאפו היה יוסי ביילין, וזאת עוד בימים שבהם מפלגת העבודה היתה באופוזיציה..." לאחר כמה פגישות לא מחייבות בלונדון, בין אבו אל-עלא לשני החוקרים הישראלים, בשולי ועדת ההיגוי לשיחות הרב-צדדיות, החליטו הצדדים להעביר את השיחות לנורבגיה, כדי לשמור על חשאיותן. בפברואר 1993 התקיימה פגישה בסאות'בורג, ובה הותוותה נוסחה ראשונה של הטיוטה להצהרת העקרונות המשותפת, וכמובן נוסח הנספח לשיתוף פעולה כלכלי....

"פרס, ביילין וזינגר מסרו לרבין דיווחים על ההתפתחויות. ביוני החליט רבין להתערב, וניסח כ- 60 שאלות, שעליהן ביקש לקבל תשובות מהפלסטינאים. השאלות עוררו התרגשות רבה אצל אבו אל-עלא ועוזריו, שכן הם הבחינו בטביעות אצבעותיו של רבין עליהן".

 ענברי מסיים את ספרו בשאלה: "הפלסטינים נשארו עם חרבות שבורות - הבחירה בידם: האם יניחו את נשקם, כפי שכל הקהילה הבינלאומית מצפה מהם, על מנת להתמסר למלאכת השיקום והבנייה, או שיזניחו את מלאכת השיקום הקשה, כדי להמשיך את מאבקם - מתוך תחומם בעזה ויריחו, שאותן יהפכו למבצר?".

 

 

אוסלו הוכיחה שהטרור משתלם 

נתניהו בנימין, (1996),  מלחמה בטרור. (תל-אביב: ידיעות אחרונות. ספרי חמד),עמ' 15

 

   סמוך לבחירתו לראשות הממשלה בישראל ראה אור ספר המשך ל"הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח". כותרת המשנה של "מלחמה בטרור" היא "כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי".  בנימין נתניהו מסביר בפתח-דבר: "כשאנו אומרים שהטרור והשלום אינם יכולים להימצא בכפיפה אחת, אין זו אמירת שווא או סיסמה ריקה מתוכן, אלא ביטוי של אמת בסיסית, ששום מדינאי ישראלי אינו רשאי להתעלם ממנה. הביטחון הוא לב השלום, והפקרת הביטחון פירושה זניחת השלום.  אי-אפשר לדגול בסיסמה 'נעשה שלום כאילו אין טרור, ונילחם בטרור כאילו אין שלום'".

 נתניהו, שזכה בבחירות שהמחלוקת בהן נסבה בעיקר על יישום ההסכמים עם אש"ף, כותב בספרו: "מ1993- עד היום ביצעה ממשלת ישראל כמעט את כל השגיאות שיכולה מדינה לעשות במלחמתה בטרור. השגיאה הבסיסית ביותר היא כמובן הכניעה לדרישות המדיניות של הטרוריסטים. בזאת שביקשה לעצמה מפלט מן הטרור האש"פי על-ידי מתן שטחים לאש"ף, עודדה ממשלת ישראל התפרצות מחודשת של טרור תחת המטרייה של אש"ף, טרור שמטרתו להשיג שטחים נוספים... באוסלו הוכיחה ישראל לאש"ף ולמחקיו שהטרור אכן משתלם".

 

המלך על חבל דק 

 ז"ק משה,  (1996)  חוסיין עושה שלום: שלושים שנה ועוד שנה בדרך אל השלום,  (רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), עמ' 369

 

   שלושים שנה קיימו ישראל וירדן הידברות בדרגים הבכירים ביותר. בשנים אלה היו 38 הסכמות חשאיות, מלחמה מיותרת אחת, ועשרות רבות של פעולות איבה. כל העת הזאת שאפו הצדדים באמת ובתמים לצאת ממעגל השנאה והמלחמה והדבר לא עלה בידיהן. לבסוף נדרשה שנה אחת של משא-ומתן גלוי שבסופו נחתם הסכם שלום, שזוכה ל"רייטינג" גבוה בישראל, כבטוח וכ"אמיתי". קדמו לשנת המו"מ קריסתה של בריה"מ, נכונותה של סוריה לדבר על שלום עם ישראל, החתימה על הצהרת עקרונות בין ישראל לאש"ף, ומצוקתה הכלכלית של ירדן.

   משה ז"ק מנתח בספרו, צעד אחר צעד, את השתלשלות היחסים עם ירדן, עד לטקס חתימת הסכם השלום בערבה, ומתאר את שלבי הסיום בדרך הארוכה: "ב7- בנובמבר 1992 נזקק חוסיין להצהרה אופטימית, כדי לעורר את חשדנותם של אש"ף ושל סוריה בעניין ההתקדמות הירדנית בשיחות עם ישראל. ואילו לאחר שהשיג את מטרתו, הוא נדרש ב27- בנובמבר לנעימה הפסימית כדי להרגיע את אש"ף ואת סוריה שאין הוא חותר להסכם נפרד עם ישראל. בין ההצהרה האופטימית הראשונה, ובין ההצהרה הפסימית השנייה, מצא חוסיין את הפשרה בניסוח,  האופיינית כל כך לתמרוניו המדיניים.... המלך ידע להלך על החבל הדק שנמתח בין החתימה על הסכם בדבר סדר היום בשיחות עם ישראל לבין התחייבות פומבית שלא לחתום על הסכם נפרד עם ישראל. הליכה זו בין הטיפות, הנשענת על שמירת האיזון בין ישראל לפלשתינאים, מצאה את ביטויה גם בפרשת פגישתו הפומבית הראשונה של הנסיך חסן, יורש העצר הירדני, עם שמעון פרס, שר החוץ הישראלי".

 

קרש הצלה כפול 

מעוז משה וקדר ב"ז (ער.), (1996), התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?  (תל-אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור), עמ' 423

 

 "בפרספקטיבה היסטורית היה הסכם אוסלו קרש הצלה לערפאת ולאש"ף לא פחות מאשר לממשלת רבין, שמצאה עצמה באוגוסט 1993 על סף משבר קואליציוני ובמבוי סתום בתהליך המדיני, לאחר שהבטיחה לבוחריה הסכם על אוטונומיה עם הפלסטינים תוך ששה-תשעה חודשים לאחר הבחירות" -  מנתח ד"ר אברהם סלע, מרצה בכיר במחלקה ליחסים-בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, במאמר שכותרתו סמכות ללא ריבונות - דרכו של הארגון לשחרור פלסטין ממאבק מזוין להסדר מדיני". והוא ממשיך:  "ערוץ השיחות החשאיות של אוסלו איפשר לממשלת ישראל לקיים מגעים דיפלומטיים ישירים עם ערפאת ולהשיג עמו הסכם שלא ניתן היה להשיגו עם משלחת נציגי השטחים שהיתה תחת השפעת הרחוב הפלסטיני בשטחים... מבחינת ערפאת, ההסכם איפשר לו לבסס את מעמדו הפוליטי כראש הרשות הלאומית הפלסטינית בתמיכת ארה"ב ושורה של מדינות שהתחייבו לתרום כספים לפיתוח תוכניות כלכליות בשטחים, להגיע להסכם אוסלו- II בספטמבר 1995, ובעקבותיו גם לבחירות כלליות בשטחים למועצת הרשות הלאומית הפלסטינית".

עוד בקובץ, מאמרים על  מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלשתינאים בשלוש תקופות; המנהיגות הפלשתינית בגדה-המערבית; ומעבר אש"ף ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל להסכם שלום אתה.

  

 

הפרדת התפילה 

 

זילברמן יפרח, (1997), ירושלים ואיודיה - דיוקנה של הקצנה דתית- פוליטית, (ירושלים: דפי רקע לקובעי מדיניות בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל), עמ'31

 

 איודיה היא עיר בצפון הודו. זרמים מרכזיים של בני הדת ההינדית מאמינים כי בעיר זאת נמצא המקדש שמציין את מקום היוולדו של האל רמה, שהוא מקור קדושה והשראה בהינדואיזם. לטענתם, בנו המוסלמים  במאה ה16- מסגד על הריסות המקדש. רבבות הינדים, שהיו מאורגנים במסגרות מפלגתיות וחברתיות, תקפו ב1992- את המסגד והרסו אותו. באירוע זה נפגע קשות מרקם היחסים העדין ממילא בין הרוב ההינדי למיעוט המוסלמי.

 ד"ר יפרח זילברמן חקר, במסגרת מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל, את העימותים המתמשכים באיודיה והשווה אותם לאלו שהיו בירושלים. למשל, בעת האירועים בספטמבר 1966, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל.  את מסקנות המחקר אפשר לתמצת בקביעה: הפרדה מרחבית ברורה ומוקפדת בין מרחבי התפילה והפולחן היא הכרחית למניעת עימות בלתי פוסק. וכן בקריאה: לשמור על הסטטוס-קוו בירושלים ולהימנע, עד לדיון במעמדה הסופי, ומשום דרכי שלום, מהפיתוי לבצע פעולות חד צדדיות בהר-הבית.

 

להחזיר את תחושת החטא 

 הראבן שולמית (1996), אוצר המלים של השלום - מסות ומאמרים, 

 (תל-אביב: הוצאת זמורה ביתן),  עמ' 197

 

  "אנחנו בדרך לשלום המועיל והשפוי ביותר שאפשר להשיג. הסמנטיקה שלנו כבר מאפשרת לנו ללכת בדרך הזאת. הפוליטיקה תיטיב לעשות אם תלך בעקבותיה".  דברים אלה נאמרו בכינוס שולחן-עגול מטעם אונסק"ו שהתקיים בשלהי 1993 בגרנדה שבספרד, תחת הכותרת  "אוצר המלים של השלום". כותרת זו, נבחרה לשמש ככותרת הספר, שהוא אסופה של מסות ומאמרים בעניין המאבק לשלום. החומר נכתב בעשר שנים.

בשער הראשון, שכותרתו "תמונות מן הכיבוש", מופיעים מאמרים שכותרותיהם: "מחבל"; "עיוורים בעזה"; "במרחק ארבע תחנות"; ו"צבא בכוכב אחר".  "מדובר בעשרים שנה של טרטור רגיל, יומיומי, מטומטם; טרטור לשמו, רשעות לשמה. רשעות שכל ממשלות ישראל, בלי הבדל אדם או מפלגה, היו לה שותפות אילמות",  נכתב ב"עיוורים בעזה".

  בשער השני, שכותרתו "בלי תחושת חטא", מופיעים בין השאר מאמרים ומסות שכותרותיהם: "אל תתנו להם רובים"; "חמש שנים וילד"; "לצאת משם"; "חילוני לא יבין זאת"; "עבודה זרה"; "הרבנים לא יהיו שם".   

ב"בלי תחושת חטא" נכתב: "אינני יודעת כיצד מחזירים לאנשים את התחושה של חטא, את היכולת לחוש בבשרם שחטאו, פשוט חטאו. ואם בכלל אפשר להחזיר אותה אי-פעם. יבואו אנשי חינוך ויבואו פסיכולוגים ויבואו מורים גדולים וטובים ויישבו נא על המדוכה הזאת, ואולי יועילו. אבל הבעיה המעשית ביותר הניצבת בפנינו כרגע היא מי הסמכות שתעשה זאת. בהקפות השניות בחברון אמר הרב לוינגר: 'בזכות עצורי ארגון הטרור אנחנו נמצאים פה היום' ולא היא, מר לוינגר, אלא היפוכה הגמור. אתה מנסה להסיר מעליך את אחריות המנהיגות. בגלל תורתך שלך, ותורת חבריך, אשר התירו להם לעשות מעשים פוליטיים-פליליים, תוך מחיקת מושג החטא, הם יושבים במקום שהם יושבים היום".

 

 

למזרחים זה לא יעזור

 

 גרץ נורית ונויברגר בנימין, (ער.) (1996), פסיפס: מלחמה ושלום - קובץ מאמרים, (רמת-אביב:  האוניברסיטה הפתוחה), עמ' 64

 

 זהו קובץ מאמרים שראה אור בעקבות רב-שיח שהתקיים באוניברסיטה הפתוחה בנושא "מלחמה ושלום: ישראל לקראת שנות ה2000-".

 במאמרו של פרופ' מנחם ברינקר, "שלום ותרבות של שלום", שהוא אחד משבעה מאמרים העוסקים במלחמה ושלום מההיבט ההיסטורי, המדיני, החינוכי, החברתי, הספרותי והקולנועי, שקובצו בספר, נכתב:  "המעשה הציוני היה תמיד הזדמנותי, פתוח לאלתורים, ואילו ההגות הציונית היתה תמיד פלורליסטית. המעשה הציוני היה פתוח בכל רגע לנטות לכיוונים מלחמתיים כמו גם לכיוונים של פשרות המסתפקות במועט, לפחות במועט טריטוריאלי. לפיכך לא ניתן לומר שהציונות, כמקשה אחת, שהיא דומיננטית בתרבות הישראלית, הכשילה את השלום. גם על היהדות בכללה, על היהדות כאורח חיים על-פי ההלכה, אי-אפשר להטיל את אשמת שנות ההחמצה הגדולות שבין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-הכיפורים....  השלום אינו מחייב לדעתי קפיצה משני נרטיבים, הציוני והפלסטיני, אל נרטיב שלישי, לגמרי חדש, ולפיכך אינו מחייב את פירורה של הזהות הציונית. אני לא חושב שצריך לפורר את כל המרכיבים בסיפור אשר ציונים סיפרו לעצמם, או שאנשי אש"ף או פלסטינים אחרים סיפרו לעצמם. יש מרכיבים בסיפורים האלה שיכולים להתמיד: הציונות קיבלה על עצמה להפוך את העם היהודי לעם ריבוני במשפחת העמים, והנה, כאשר מוכרת המדינה על-ידי העמים הסובבים אותה, משיגה הציונות את מטרתה. הפלסטינים נאבקו על הכרתם כעם בעל זכויות, והנה הם זוכים לכך. אלה מרכיבים שיוצרים המשכיות". 

  שאר המאמרים בספר דנים בנושאים הבאים: "מלחמות: מרחיקות או מקרבות שלום"; "חינוך לשלום לקראת שנות האלפיים"; "שסעים בישראל: לקראת עידן השלום"; "שלום וחלומות אחרים"; ו"אפוקליפסה עכשיו".

    במאמר הדן בשסעים בישראל לקראת עידן השלום, כותב פרופ' סמי סמוחה: "השלום לא רק שיפגע במזרחים אלא גם לא יציע להם הזדמנויות מיוחדות או יתרונות סגוליים. עם עלייתם לארץ השאירו המזרחים רכוש משפחתי וקהילתי רב במדינות ערב, אך הסדרי השלום לא יכללו קרוב לוודאי מתן פיצויים למזרחים על הרכוש שאבד. בנוסף לכך השלום עשוי היה לשמש נקודת מפנה באוריינטציה מהמערב לאזור, דבר שהיה מעניק יתרון סגולי לחלק מהמזרחים שעדיין שומרים על זיקה תרבותית מסוימת לעולם הערבי. ספק רב אם סיכוי זה אכן יתממש, ויש אפילו מקום לחשוב שהשלום יהווה מנדט דווקא להגברת ההשתלבות בעולם המערבי. יתרה מזאת, השלום יביא קשרי מסחר, תיירות ותרבות בין ישראל לעולם הערבי, שיצרו ביקוש לתפקידי תיווך וייצוג בין הצדדים. הואיל ורוב המזרחים זנחו כבר את תרבותם הערבית-יהודית ואינם יודעים קרוא וכתוב בערבית, הרי שלא בחלקם ייפול נתח זה של העמדות הטובות החדשות במשק השלום".

 

הקריקטורה נשארה אנטישמית

 

 סתיו אריה, (1996), השלום - קריקטורה ערבית: עיונים בדימוי היהודי בקריקטורה, (תל-אביב: הוצאת זמורה ביתן),  עמ' 245.

 

מייסדו ועורכו של "נתיב", כתב-עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות, אריה סתיו, מציג בספרו 118 קריקטורות ערביות שראו אור בפרסומים גלויים במצרים מאז נחתמו הסכמי קמפ-דייוויד ובשאר מדינות ערב המשתתפות בתהליך השלום עם ישראל מאז 1991 (לקראת כינוס "ועידת מדריד"). לא נכללו בספר איורים ממדינות ערב (או איסלאם) המכונות "חזית הסירוב".  בעזרת קריקטורות אלה,  בחן סתיו האם חל בעיני מדינות ערב, שעמן אנו מקיימים מגעים לקשירת קשרים,  שינוי בדימויה של ישראל.  מסקנתו היא, כי "הקריקטורה הערבית, כולל זו הרואה אור מאז ראשיתו של תהליך השלום (הסכמי קמפ-דייוויד, 1978; ועידת מדריד, 1991; והסכמי אוסלו, 1993) היא ביטויה המובהק של הקריקטורה האנטישמית, ובעיקרה היא חיקוי לדימויו של היהודי מן ה- Strummer  הנאצי". 

מסביר סתיו: "אחת מדרכי הביטוי עזות ההבעה ביותר בעולם הערבי, ובייחוד בעיתונות הכתובה, היא הקריקטורה. המשטרים במדינות ערב הם רובם ככולם משטרים טוטליטריים, ואין לראות את העיתונות היוצאת לאור בהם כעיתונות חופשית במובן המקובל במערב. דווקא משום שזו עיתונות מגויסת, המשמשת שופר גלוי לשלטון ונמנעת בדרך כלל מלבקר אותו כשהיא פונה כלפי פנים, הרי כשהיא פונה כלפי חוץ היא מבטאת נאמנה את הליכי-הרוח הרווחים בכת השלטת וברחוב הערבי כאחד. אין כמו הקריקטורות המתפרסמות בה כדי לעמוד על דעות, תפיסות, אמונות, מיתוסים ודעת-קהל במרחב השמי".

    באחרית-דבר לספר זה, מספר המחבר, התקיימה במוזיאון רמת-גן פתיחה של תערוכה שבה הוצגו הקריקטורות המופיעות בספר. 86 עיתונאים הוזמנו, רק שלושה באו.

 

ביוגרפיות וזיכרונות שמופיעה בהן התייחסות כלשהי ל"פני השלום":

 

* רבין לאה, (1997),  הולכת בדרכו, (תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות), עמ' 336.

* אזולאי-כץ אורלי, (1996), האיש שלא ידע לנצח: שמעון פרס במלכודת סיזיפוס, (תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות), עמ' 262.

* ביילין יוסף, (1993), ישראל - 40 פלוס  (תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות), עמ' 211.

* אלוני שולמית,  (1997),  לא יכולה אחרת: שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל,  (תל-אביב: הוצאת מעריב),  עמ'. 209

*  בן-פורת ישעיהו, (1997), שיחות עם יוסי שריד, (תל-אביב: ספריית פועלים), עמ'. 157

*  ברזילי אמנון, (1996), רמון, (תל-אביב: הוצאת שוקן), עמ'. 427

*  יעקבי  גד, (1997)  יומן ניו-יורק,  (תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות),  עמ'. 447

*  מרגלית דן, (1997)  ראיתי אותם, (תל-אביב: הוצאת זמורה ביתן), עמ'.  336

 

פרסומים נוספים:

 

* אופז חיים, (1994), תהליך השלום במזרח התיכון - סקירה,  (ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט, מרכז ההסברה שירות הפרסומים),  עמ' 92.

* אופז חיים, (1996), הסכם ביניים ישראלי-פלשתינאי בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, (ירושלים: מרכז ההסברה, שירות הפרסומים), עמ' 40

* אופז חיים (ער.), (1993), דע מה שתשיב - תשובות לשאלות בדבר הצהרת העקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי, (ירושלים: מרכז ההסברה, שירות הפרסומים),  עמ' 36.

* מיטל יורם, (1995), הממד הכלכלי בהסכמי השלום, (תל-אביב: קרן האמר לשיתוף פעולה כלכלי במזרח-התיכון, אוניברסיטת תל-אביב), עמ' 68.

* גנור בועז, (1995), ישראל והטרור: לפני אוסלו ואחריו, (ירושלים: מרכז שלם, מכון למדיניות לאומית), עמ'. 68

* ישי דרור, (1995)  פיתוח אזורי של תשתיות תקשורת בתנאי שלום, (תל-אביב: קרן האמר לשיתוף פעולה כלכלי במזרח-התיכון, אוניברסיטת ת"א),  עמ' 60.

* גנדל ניל,  (1996) , שוק המכוניות בישראל והחרם הערבי: דיבידנד השלום, (תל-אביב: המרכז לפיתוח ע"ש פנחס ספיר ליד אוניברסיטת ת"א),  עמ'. 16

* הרצוג חנה, (1997), גיאוגרפיה של שלום: נשים ערביות בארגוני שלום,  (תל-אביב: הוצאת מכון גולדה מאיר לחקרי עבודה ורווחה), עמ' 30.

* בר סימן טוב יעקב, (1996), המעבר ממלחמה לשלום: המורכבות בקבלת החלטות - המקרה הישראלי, (תל-אביב: מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום, אוניברסיטת ת"א), עמ' 126

* איכילוב אורית, (1994), תפיסות של מלחמה ושלום בקרב מתבגרים יהודיים וערבים בישראל,  (תל-אביב: היחידה לסוציולוגיה של החינוך והקהילה, אוניברסיטת ת"א), עמ' 41.

* חזוני יורם, (1995) עוז לפורענות בטרם תמורה (ירושלים: מרכז שלם, מחלקת הסטודנטים), עמ' 20

* פסטרנק רחל וצדקיהו שלמה (ער.), (1994), עידן שלום או אבדן דרך: ישראלים מדברים על השלום, (תל-אביב: הוצאת איתאב ומכללת לוינסקי לחינוך), עמ'. 328

*  רובינשטיין אליקים, (1996), השלום בין ישראל לירדן: אנטומיה של מו"מ. (תל-אביב: מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים),  עמ' 18.

*  בלוי טוביה, (1995),  אלוקים באו גויים בנחלתך - מבט תורני על הסכמי השלום,  (קרית-מלאכי: נחלי דבש), עמ' 30.

* גוטניק יוסף יצחק הכהן, (1997), על המצב הביטחוני והסכנה במסירת שטחי ארץ-ישראל,  (ירושלים: הוצאת המחבר), עמ' 31.

*  דלין יוסף, (1993),  ישראל לאן?  (תל-אביב: דולפין),  עמ' 215.

*  ליטר יחיאל, (1993), למשוך בידית הבלימה, (בית-אל: ספרית בית-אל),  עמ' 128.

* קליש ניצה, (1993), התמודדות עם התקווה, (ירושלים: איתנים),  עמ'.112

* שוורץ יואל בן אהרן , (1993), משמעות ההסכם עזה ויריחו תחילה באספקלריה תורנית, (ירושלים: דבר ירושלים), עמ' 72.

* אפשטיין נילי (ער.), (1994), הסכמי שלום בראי הכנסת, (ירושלים: היחידה לריכוז מידע; היחידה להדרכת מורים ותלמידים),  עמ' 133.

* סתיו אריה, (1997), אסטרטגיה מדינית בעידן של טירוף מערכות, (תל-אביב: הוצאת מודן),  עמ'. 312

* תדמור ישעיהו, (1993), "ערכי הידברות ושלום בהוראה ובחינוך: האתגר החינוכי הגדול כיום הוא הדיאלוג בין ערכי יהדות, ציונות ודמוקרטיה" בסקירה חודשית, 8-9, ינואר 1993, עמ' 64-66.

* שלו אריה, (1995), אופציות לסידורי ביטחון, (תל-אביב: מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים), עמ'. 24

* איזובר יהודית, ליבמן נורית ופורד אילנה  (ער.), (1994), תהליך השלום במזרח-התיכון: ביבליוגרפיה נבחרת, (תל-אביב: ספריית שער ציון בית אריאלה),  עמ' 73.

 

 

חדשות

8
7/10/2014
בעמוד 156 פורסם לוח שנתי מרוכז לשנת ...
8
2/10/2014
בהמשך לדרישת הסתדרות המורים, הוחלט כי יוקפאו ...
8
30/09/2014
על המדינה היה לבצע את הבדיקה בזמן ולעלות ולהסדיר ...
8
28/09/2014
הושקה תכנית "מחשב נייד לכל מורה" בכפר ...
8
28/09/2014
הושקה תכנית "מחשב נייד לכל מורה" בעיר ...
עבור לתוכן העמוד