אתה מוכן? שאל הקול בדמי הליל
אתה מוכן? שאל הקול בדמי הליל

אמנון שמוש הוא סופר

 

תנועות הנוער היו במיטבן כשהים סביבנו היה סוער. המאבק על הקיום ועל העצמאות הפיחו בהן רוח חיים, וחסרונן היום ניכר

 

הערה: מתוך קובץ זכרונות בכתובים: "כי מעבר באת ואל עבר תשוב"

 

נעורי נעו בין שלושה קדקודי משולש: הבית, הגימנסיה ותנועת הנוער. זה היה החינוך המשפחתי, הפורמלי והבלתי פורמלי. אם אינני טועה, כך היו נעוריהם של רבים מבני דורי בארץ.

הבית היה עץ ענף, ששורשיו העמוקים משם, גזעו מתעבה בארץ החדשה וענפיו ועליו סופגים אור ממזרח וממערב. הגימנסיה ייצגה והנחילה את התרבות העברית הציונית, את מוסר הנביאים ואת השאיפה להקים מדינה, אור לגויים. התנועה הציבה מול הגימנסיה אתגר חברתי סוציאליסטי, שעיקרו: אני ואתה נבנה לנו, ולכל מי שיצטרף, עולם חדש נפלא; חופש, שוויון ואחווה.

הבית, פעמים נטה והטה לצד הגימנסיה, בעיקר בגישת היסוד שההשכלה היא מעל לכל; פעמים משך יחד עם התנועה, לעולם טוב יותר; לפחות לדור הבא. ותמיד תמיד הזכיר להשכלה שלא תזנח את מקורות היהדות, ולתנועה שגם עולם המחר, לכשיקום, יהיה נתון בידי ריבונו של עולם.

בבית דיברנו שלוש שפות והשתייכנו בגאווה לשלוש תרבויות, העברית, הערבית והצרפתית. ציון, אנדלוס ופאריס השתפכו זו אל זו והסתבכו זו בזו. בגימנסיה ספגנו שקספיר, אייסכילוס ותלמוד ועשינו חג"ם (חינוך גופני מורחב) לקראת כניסתנו ל"הגנה". ובתנועה שרנו ורקדנו עם ואניה וקטיושה וחלמנו על ימי בציר בעמק הירדן ולילות ניחוח חציר במתבן בגליל.

היו הרבה התנגשויות בין שלוש הרשויות בעולמנו. בגימנסיה לא ראו בעין יפה את החולצה הכחולה, ומדריכי התנועה נאלצו להתגנב מאחורי הגדרות כדי להעביר לנו את "הקשר". בתנועה לעגו לשקדנות ולבחינות, שגרמו להחסיר מפעם לפעם "פעולה". בבית התלוננו שבין שולחן ופולחן הכתיבה לבין קן התנועה ואימוני "ההגנה", הילד שוכח את דודותיו ואת אלוהיו. אך במשך השנים נוצרה הרמוניה ונולדה שלמות בתוך אותו משולש, שביצרו אותנו לקראת הבאות. והבאות באו, והצריכו הרבה כוח כדי לשרוד ולהמשיך ליצור. ולהמשיך לחייך.

הגימנסיה - זו "הגימנסיה העברית הרצליה", בבניין המרשים שהכניסה אליו השרתה יראת כבוד ורוממות רוח והדרת קודש. מן הרחוב הסואן נכנסת אל היכל ההשכלה, אל בית היוצר של נשמת האומה. מלים גבוהות, שרכשנו וחשנו במבנה הגבוה, הנאצל, אל מול רחוב הרצל. גימנסיה שבה העלינו את האופרה "אאידה" ואת המחזה "רבי עקיבא" ופעלנו במסגרת המקורית "בית התלמיד".

התנועה - זו "התנועה המאוחדת", שהתפצלה (ואתה גם אנו התפצלנו, ובאיזו התרגשות!!) מן "המחנות העולים" בפילוג המפורסם, ראשון ולא אחרון; סדרת פילוגים שנולדו מהם "איחודים" למיניהם, כמעט בלשון סגי נהור: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, אחדות העבודה ושאר אחדויות שנולדו מחוסר אחדות. היינו לתנועה "כללית" שידעה להתווכח על "הכלליות" ועל מה לא בהתלהבות נעורים, שהפכה לקנאות עיוורת. קנאות שתרמה לדבקות במטרה, שהביאה אותי ואת חברי עד הלום, אך הזיקה לא מעט לאופי האישי ולשלווה הנפשית. קנאה וקנאות מעבירות את האדם על דעתו. לא במקרה לשתיהן שורש עברי אחד. הקנאות שטופחה בתנועות הנוער, היא ורק היא תיזכר לחובתן. בגינה התאכזרנו זה לזה בעשרות שנים של חיים בצוותא  - אנו הבוגרים. אך מול המגרעת האחת, מה רבות המעלות. אנסה לכתוב את שיר המעלות, לתנועה שסיסמתה "עלה נעלה!".

 

                                                   *

 

צר לי על כל מי שלא חווה את חוויית תנועת הנוער. צר לי עליו וצר לי עלינו, שהרי אתו ועם ערכיו עלינו לחיות.

תנועת הנוער הועתקה מחברות אחרות, מנופים אחרים. אבל בארץ שלנו, בתהליך בניינה ועצמאותה היא הגיעה לשיא מיצויה וחשיבותה, הן ליחיד הן לעם ולמדינה. בשרשרת המזון הציונית היא הזינה את הקיבוץ, שהזין את היישוב והכשיר אותו "להיות עם חופשי בארצנו". בניין הארץ ובניין החברה הישראלית הוקמו על יסודותיה. "שירת הנוער" הכינה את הנוער לעמוד תמיד לשירות העם. מסכת "אתה מוכן, שאל הקול בדמי הליל ? - אני מוכן, ענה הקול בדמי הליל!!" הפכה אמנם לפרודיה, אבל ביטאה את רוח התנועה והתקופה.

הפעילות בתנועה כללה: שתי פעולות שבועיות, ערב שבת חגיגי, טיולי אהבת הארץ ומחנות עבודה בקיבוצים. במהלך הדרך העולה משכבה לשכבה (מסוודר קשור למותניים לסוודר קשור סביב הצוואר)  התבצעה כמאליה ההצטרפות ל"הגנה" ובסוף הדרך לפלמ"ח. מסלול שכלל טקסים ומפקדים ומסכתות והענקת סמל התנועה ותהלוכות ברחובות העיר והשתתפות מאורגנת בהפגנות וכיו"ב.

בפעולות השבועיות, אחת משתיהן בשבת, שרנו בצוותא ושיחקנו משחקי רחוב וחברה, התווכחנו על הפעילויות הקרובות, ובעיקר קיימנו שיחות רעיוניות מעמיקות על ענייני דיומא וענייני דחברותא. המדריך בנה את כל מהלך "הפעולה" והנחה את הדיון הרעיוני.

השכבה התחלקה לחוגים. לכל חוג היה מדריך, והיה מדריך ראשי לשכבה כולה. מעל כולם בהיררכיה היה המדריך השליח, חבר קיבוץ, שנשלח על ידי קיבוצו לטפח את דור ממשיכי הקיבוץ, "גרעיני התנועה".

מדריכים יצירתיים הצליחו לבנות "קינים" חדשים מתרומות, להעמיד מקהלות, לפרסם עלונים (לפעמים רק עלוני קיר; באחד מהם פרסמתי את שירי הראשון, בנוסח יל"ג), לביים הצגות ולעצב תערוכות. התנועה התיימרה, ולרוב הצליחה, להקיף את מכלול חיי הצעירים. אפילו בבחירת המגמה בגימנסיה היה למדריך משקל מכריע. בדרך כלל ההמלצה היתה לבחור במגמה חקלאית או בבית ספר חקלאי; שהרי קיבוץ וחקלאות היו היינו הך.

*

איפה תנועות הנוער היום? מה גרם להצטמקותן, שלא לומר להיעלמותן? ממרכז חיי הנוער בארץ הן נעלמו, בלי ספק.

תנועות הנוער היו אידיאולוגיות, מי פחות (הצופים) מי יותר. הן נתמכו והודרכו ונווטו על ידי המפלגות, שהיו במלוא אונן, וסיפקו חברי מפלגה ומצביעים, בבוא היום. הנוער העובד והתנועה המאוחדת היו "של" מפא"י; המחנות העולים של אחדות העבודה (הקיבוץ המאוחד); השומר הצעיר של מפ"ם (הקיבוץ הארצי); בני עקיבא של הקיבוץ הדתי; הנוער הציוני של הליברלים; הצופים של הבורגנות; הסוציאליסטים שבהם הקימו כמה קיבוצים עצמאיים. במרבית התנועות שרו "דגל אדום / נישא במרום / כי בא היום / נתק את הכבלים!".

 התנועה היחידה שגדלה והתעצמה עם השנים והיא פעילה היום יותר מאשר בעידן שבו מדובר (העשור שלפני הקמת המדינה) היא בני עקיבא. האם ניתן להבין מזה, מפני מה נעלמו החולצות הכחולות מן הנוף? אולי.

לכל תנועה היה סמל והיתה תלבושת והיו סיסמאות והיו סניפים או קינים או צריפים. הפעילויות היו דומות. האווירה היתה דומה. האידיאולוגיות היו שונות. היריבויות היו חזקות. זכור לי טיול המונים שלנו בלב היישוב הערבי. על הר גריזים, בלילה חשוך, נתקלנו במקרה בטיול של המחנות העולים, שצעד באותו שביל מולנו. המדריכים הורו לנו להתעלם מהיריבים ולא לומר שלום לחברים, שאתם למדנו באותה כיתה, שמהם התפלגנו זה עתה.

וכך עשו מדריכי הצד השני. עיקר היריבות היה על נפשות הצעירים, שטרם בחרו בתנועה. המצווה הראשונה במעלה היתה "גיוס" חניכים חדשים לתנועה שלנו, מתחת לאפם (וחמתם) של חברי התנועות המתחרות. שיר אהוב במיוחד היה "מאתנו לא כבד / גיוס הנוער הלומד / לתנועה המאוחדת הכללית!". גנבנו את השיר מהמחנות העולים, כמובן, ששרו (במקור)  "לתנועת המחנות העולים!".

רקדנו הרבה. ריקודים שמוצאם בארצות אירופה, מקרקוביאק וצ'רקסייה כפולה ועד יופאי-דיה-יופאידה. מלכת הריקודים היתה ההורה. "הורה רבת אורה / הורה מדורה". אותה רקדו גם כבדי רגליים וביישנים כמוני. שירים ערביים הותאמו להורה, כדי להוסיף נופך מזרחי.

שרנו בכל הזדמנות. שירים רוסיים על הוולגה והדנייפר, על בודיוני ומארוסיה. שירים עבריים שגנבו מנגינות רוסיות, כמו "דוגית שטה" (שרנו "דוגית נוסעת"). שירים חסידיים כגון "בי-צה שנולדה ביום טוב" ו"אל יבונה המקדש" והרבה יא-בא-בם. שירים עבריים שהתלבשו על  מנגינות מזרחיות כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל", "שדמתי..." ו"מה יפים הלילות בכנען". שירי רועים  כמו "שה וגדי", עלי גבעה", "כבה השמש שיקד", "חנן ועליזה". שירים ערביים משובשים, בחלקם שירי הורה ודבקה, כמו "יא בינת שייך אל-ערב", "מוחמד מאת", "סירסנוך כי אנסת, יא מוחמאאאד", "עזבה את בית אביה".

שיא הפעילות התנועתית היו מחנות עבודה בקיבוצים, בעיקר בחופשת הקיץ. זה היה הדבר הקרוב ביותר למחוז חפצנו המשותף: ההגשמה בקיבוץ. וגם הדבר הקרוב ביותר ללב נערה ונער, שטרם חוו אהבה ואהבהבים. היציאה המוחלטת והממושכת מהבית, מאיסוריו וייסוריו ומגבלותיו; מעינה הבוחנת והמרסנת של אמא. טעם מיוחד היה ללילות במתבן על ערמות חציר; לשכיבה בעירום על רצפת בלטות רטובה בבית חבר הקיבוץ, שאתו עבדת והזעת ביום שרב כבד; לבציר ענבים בכרם בצינת שחרית, כשמן הצד השני של שורת האשכולות הבשלים ידיה הזריזות והרכות של בת הקיבוץ החיננית עם זוג האשכולות, הנחשפים לנגד עיניך הרעבות, מוארים בקרני השמש העולה, נעלמים ונגלים חליפות מבעד לעלי הגפן. ואתה נזכר במה שלמדת בעל פה בגימנסיה "אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך". אז מה אם היא לא אשתך!

 

                                                 *

 

האם בעידן הטלוויזיה והאינטרנט יש פנאי לבני נוער לפעילות תנועתית ענפה? האם כאן יש לחפש את התשובה לשאלה "מה קרה לתנועות הנוער"? ספק.

שאלה אחת, הנוגעת גם לתנועת הנוער גם לגימנסיה, ואולי גם ליישוב ולמנהיגותו, מטרידה אותי כל השנים. נעורי עברו במסגרות החינוכיות הללו בשנות הארבעים. בשנת 1946 סיימתי את לימודי התיכוניים ויצאתי להכשרה ולפלמ"ח. בשנת 1945 הכריז "בית התלמיד" בגימנסיה תחרות על כתיבת עבודה בנושא "חורבן הגולה ובניין הארץ בספרותנו החדישה". זכיתי בפרס. קיבלתי את כל כתבי שלום עליכם.

חורבן הגולה היה כבר עובדה מצמררת ידועה לכל. אם לסמוך על זכרוני, חשבנו ועסקנו הרבה יותר בבניין הארץ, עד כדי דחיקה הצדה של השואה. ההתייחסות לשואה בתוכנית הלימודים לא היתה מרכזית בחיינו. על ההתייחסות אליה בתנועה יש לי גם זיכרון, שהיא היתה כנגזרת מבניין הארץ, שהוא עיקר. יש לי גם תיעוד. בקטע מיומן אישי, שמור עד היום, אני מספר על הרצאה ארוכה ששמענו, חניכי התנועה, בקיץ 1943, בבית השיטה, מפי המנהיג הגדול ביותר של התנועה שלנו (היינו אז "המחנות העולים") יצחק טבנקין. אני רושם בראשי פרקים את כל הנושאים שדיבר עליהם. אף מלה על מה שעובר על יהדות אירופה! היום קשה לי להאמין. אבל זה מצטרף לזיכרון האישי של מרכזיות בניין הארץ ושל תפיסת השואה כנדבך לבניין הארץ. לפי כל המסמכים, המנהיג הדגול כבר ידע אז מה שאנחנו טרם ידענו.

שנים אחר כך כעסתי על שליח בתנועה חלוצית אחות, שתוכנית ההדרכה של תנועתו כללה את הנושא "חיסול הגולה"; גם המינוח גם התוכן קוממו אותי. והוא בשלו: חיסול הגולה הוא יסוד מיסודות הציונות. האם כהו עינינו? האם גס לבנו? האם תנופת הבניין והמאבק על העצמאות, שהגיעו בשנים אלה לשיאם, יכולים להצדיק את דחיקת האסון הצדה? ואולי טרם עיכלנו אז את גודל האסון?

נשוב אל תנועת הנוער. בלי ספק, היא הקנתה ערכים. היא עשתה סדר גם בערכים שהקנו לנו הבית והגימנסיה. היא גיבשה את סולם הערכים. כל אדם וכל חברה נקלעים למצבים קשים של התמודדות בין ערכים. מהו הערך העליון בסולם ומה עולה על מה כשאתה חייב להכריע בין כמה ערכים, שכולם חשובים בעיניך - זה המבחן הקשה ביותר, הן ליחיד הן לחברה. בכל אחת מתנועות הנוער היה סולם ערכים ברור, בהתאם להשקפותיה.

אולי כאן שורש הקיטובים והקרעים בחברה הישראלית, שטרם גיבשה סולם ערכים מוסכם על כל מרכיביה. כל עוד אין ערך עליון מקובל ומוסכם, תיטלטל הספינה בין גלים סוערים.

תנועות הנוער היו במיטבן כשהים סביבנו היה סוער. המאבק על הקיום ועל העצמאות הפיחו בהן רוח חיים. האידיאולוגיה המפלגתית שבבסיסן ומרכזיות הקיבוץ בלב האידיאולוגיה והפרקטיקה המפלגתית הזינו אותן. המפלגות, ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, היו בשיא כוחן ורוחן. לכל מפלגה היה עיתון והיה מצע ברור והיו קיבוצים, שעליהם תפארתה, והיתה תנועת נוער. תהליך התרוקנות המפלגות מהאידיאולוגיה ומן הנכסים הללו, תהליך שהגיע לשיאו במפץ הגדול של 2005, שחק את תנועות הנוער. המכה האחרונה שהונחתה עליהן היתה דעיכתה של האידיאולוגיה בתנועה הקיבוצית.

אם כן, נס הוא שיש עדיין תנועות נוער חיות ותוססות בארץ, שירדה מערכיה. יש טוענים שניכרת אפילו צמיחה מחודשת של תנועות הנוער; הפעם בכיוון הפוך, לא תנועות מטעם אלא תנועות מורדות, מתריסות, מהפכניות. אם הנוער לא ינער את החברה הישראלית מאבק השחיתות המחניק, מעוולות העוני ומערפיח העושר המשחית של המאיון העליון, אנה אנו באים. אם הנוער לא ישחרר את המדינה מלפיתת הצבא, שהכיבוש והכוח לחם חוקו, לא נצא ממעגל הדמים.

אתה מוכן? ישאל שוב הקול, קול יעקב, שאינו מאבד תקווה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד