"צריך לנצל כל במה אפשרית
"צריך לנצל כל במה אפשרית

 

שוחחו: רוביק רוזנטל ונמרוד אלוני

 

אביבה בלאיש ואהוד מנור מנהלים בתי ספר ייחודיים על פי מודלים שונים; המשותף להם: מנהל שהוא מנהיג, סגל מורים ברמה גבוהה, שינויים מבניים הכרחיים, ובעיקר: שילוב תפיסה ערכית מגובשת בכל מרכיבי התהליך החינוכי והלימודי

 

אביבה בלאיש היא מנהלת בית הספר היסודי  "גנים" בגני תקווה. ד"ר אהוד מנור הוא מנהל בית הספר העל-יסודי "דרור" במועצה האזורית לב השרון. שני בתי הספר זכו להכרה של "הגף לניסויים ויוזמות" במשרד החינוך, ומשולבים בתוכניות שונות מטעמו.  "גנים" הוא בית הספר המדגים של רשת חמ"ה לחינוך ממלכתי-הומניסטי, ובשנתיים האחרונות משמש כמרכז הדרכה וחניכה במחוז מרכז לבתי ספר הומניסטיים נוספים.  "דרור" סיים תקופת ניסוי אחת בת חמש שנים, ועכשיו הוא בית ספר מדגים וחונך, זכה בפרס החינוך מנשיא המדינה, והפך לקריית חינוך. בשיחה עם השניים משתתף ד"ר נמרוד אלוני.

אביבה, איך הגעת לניהול בית הספר "גנים"?

אביבה: אני בוגרת המכללה ברמת השרון, מורה לאמנות, ואני רואה את השלב הזה בהתפתחות שלי כציון דרך. החשיבה היצירתית שאני משקיעה בניהול באה מהמקום של האמנות. נכנסתי לניהול כי התבקשתי לבוא במקום המנהלת שלי, שיצאה לשבתון. אני זוכרת את היום שבו התחלתי, אחד בספטמבר בצהריים. אמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה לעשות, לנהל בית ספר. הרגשתי שיש בתפקיד הזה יכולת יצירה, השפעה. יש לך משהו בידיים, ואתה יוצר אותו.

מתי זה היה?

אביבה: לפני 14 שנה. לאחר מכן קיבלתי לניהול את בית הספר כצנלסון בכפר סירקין. הוא היה על סף סגירה, היה משבר אמון בין ההורים לבין מערכת החינוך. דווקא שם יכולתי להגשים הרבה מהחלומות שלי. היתה לי יד חופשית, הרגשתי שהפיקוח מאפשר לי לפעול, הדלתות היו פתוחות לפני, ואני יכולה לעשות הרבה דברים. בית הספר החל לגדול ולפרוח, ועבדתי בו ארבע שנים. המקום הפך למשפחה, ובית הספר הפך לחלק מחיי הכפר, גם בטקסים, אירועים וחגים.

משם הגעת ל"גנים".

אביבה: מנהלת המחוז רוחמה קציר ביקשה שאקבל את בית הספר בגני תקווה. שם שררה אנדרלמוסיה גדולה מאוד. ההורים, רובם אנשים משכילים ומבוססים, נעלו את שערי בית הספר, הבעירו צמיגים והשביתו את הלימודים. במשך חמש שנים עברו בבית הספר שבע מנהלות. כל אחת מהן היתה יכולה להיות מנהלת מעולה, אבל נוצר אי סדר. בבית הספר לימדו מורים שפופים שלא האמינו במקצועיות שלהם. הילדים הרגישו שהם מנהלים את בית הספר באמצעות ההורים.

לא נבהלת מהמצב הזה?

אביבה: ממש לא. הגעתי לבית הספר. בשלב הראשון היה לי חשוב לנטרל את כולם, לסמוך רק על עצמי, ועם זאת לתת לצוות להבין שאני לא הולכת לנהל את בית הספר בלי התמיכה שלהם. ההורים ניסו להמשיך לנהל, ואני לא נתתי. במקרה אחד אמא החליטה שהבת תלמד אצל מורה מסוימת. האם באה, הוציאה את הילדה והכניסה אותה לכיתה שבה רצתה. עמדתי לפני דילמה, ועשיתי מעשה שאינני יודעת אם הייתי חוזרת עליו היום: הזמנתי משטרה שהוציאה את האם מבית הספר. היישוב געש ורעש, ובדיעבד זה מאוד עזר לעשות סדר בבית הספר.

כלומר, כאן דווקא הוצאת את ההורים מהתמונה.

אביבה: ההורים לא נכנסו לבית הספר בחצי השנה הראשונה, אבל אחרי חצי שנה הכנסתי אותם. אז הם מצאו בית הספר רגוע ועובד, והחל רומן שלי ושל בית הספר עם ההורים, שביקשו לקחת חלק. המורים לא סלחו להם במהירות. לקח שנתיים עד שהיו מוכנים לשתף פעולה, ומאז ועד היום ההורים הם חלק מהניהול ומחיי בית הספר.

אהוד, אתה מנהל בית הספר "דרור". איך אתה הגעת לשם?

אהוד: מאז ומתמיד עסקתי בחינוך. גדלתי בקריות, הייתי חבר קיבוץ משגב עם וחינכתי שם חברות נוער, ואחר כך הייתי מדריך חברתי בכפר הירוק. ניהלתי את בית הספר התיכון "עיינות" שעמד להיסגר. לקחו חבר'ה צעירים כמוני והצלחנו לאושש אותו. אחר כך הקמתי את בית הספר האזורי "שיטים" בערבה, השלמתי דוקטורט והתברגתי במכללות, וכן הייתי יועץ חינוכי-ארגוני.

כלומר, חצית את הקווים מהחינוך המעשי לאקדמיה. איך חוזרים משם?

אהוד: נקודת מפנה היתה כאשר יחד עם יצחק קשתי וברכה אלפרט הוצאנו ספר שנקרא "בית ספר הטרוגני". במהלך כתיבת הספר הזדמן לי להיות שנה וחצי בבית ספר תיכון טוב, במעמד של מעין אנתרופולוג. שם ראיתי שגם בבית ספר טוב הארגון בנוי בצורה לא מתאימה, והתחזקה בי ההכרה: רק לא חינוך כפי שהוא קיים היום.

מה ראית באותו בית ספר?

אהוד: אתה נכנס לשיעור של 45 של דקות, שהוא זמן רדוד. לא מספיקים כלום. עד שהתלמידים מגיעים והמורה מגיע עוברות 10 דקות. כאשר ההמולה נרגעת והמורה מנסה להתחיל ללמד נותרו אולי 15-20 דקות, ולקראת הסוף שוב יורד הקשב. צפיתי בהמון שיעורים וזה חזר על עצמו. היו הרבה בעיות משמעת, בזבוז זמן וכסף, והחטאה של דברים רבים. היה לי ברור שצריך לעשות אחרת.

מה עשית עם זה?

אהוד: הפכתי ליועץ ארגוני למועצה האזורית לב השרון, התחלתי לעבוד עם התושבים, וראיתי להפתעתי שההורים מוכנים להקשיב לרעיונות די חדשניים שלי איך להקים בית ספר חדש, מה לא לעשות ומה כן. הגשנו תוכנית וזכינו לברכות ולהכרה. עבדתי על הקמת בית הספר כשנתיים, החל משנת 1995. לשבחו של משרד החינוך ייאמר שקיבלנו תנאים מתאימים להכנה. הכשרנו צוות בבית ברל, שנה מראש, בתהליך קלאסי של הקמת בית ספר חדשני, מהאדריכלות ועד חיי בית הספר עצמו. חשבתי שאבוא לשלוש שנים, אבל עברו 11 שנה ואני ממשיך, סימן לכך שבית הספר משיג את יעדיו, ועוד יש מה לעשות.

 

                                               *

 

שניכם הדגשתם צדדים מסגרתיים של העבודה, כמו משמעת, מנהיגות, יחסי הורים. אבל אתם מדברים גם על תפיסה ערכית-תוכנית שונה. מתי התחיל התהליך הזה?

אביבה: אני לא יכולה להצביע על תאריך או יום שבו זה התחיל. אני מעריכה שזה היה בתוכי, הלך והשתכלל עם הזמן, נעשה מאוד מוחשי וקרם עור וגידים.  אחרי השנה השנייה ב"גנים" הרגשתי שכולם סומכים עלי, ומכאן אני יכולה לעשות דברים נוספים, גם אם הם חדשניים. יש מאחורי אנשים שצועדים אתי, ויש אמון ונכונות.

אהוד: הורים מזהים מנהיגות שיודעת מה היא רוצה.

אבל מנהיגות יכולה ללכת לכמה כיוונים. מנהל חזק יכול להסתפק בהשלטת משמעת ללא פן תוכני.

אביבה: למנהיגות חייב להיות פן ערכי. זה מה שההורים מחפשים. הם מבקשים  שהילדים יימצאו במקום שמצמיח אותם ולא רק מספק לימודים.

במה זה מתבטא?

אביבה: התחלנו לשבת ולחשוב בחדר מורים מה סוד ההצלחה, למה אחרי שנתיים אנחנו מרגישים כל כך טוב. מצאנו את המרכיבים. מרכיב אחד היה הדמוקרטיזציה של חברת הילדים. הילדים הפכו מהר מאוד שותפים להוויית בית הספר. נושא ההיררכיה הלך והיטשטש. ילד יכול היה לפנות למנהל או למורה ולהשמיע ביקורת והתקבל בשמחה ובברכה וללא מחיצות. כך היה גם כלפי ההורים. אפשר היה לחשוש שהדבר יביא לערעור המשמעת, אבל  בפועל נוצרה משמעת המבוססת על כבוד והערכה.

בראשית הדרך לא רציתם בשיח הזה.

אביבה: כנראה ההיבטים הערכיים יצרו את הגבולות. לילדים הוקמו רשויות שלהם. הילדים עוסקים בבוררות ובשיפוט, לא בגישור, כי יש מצבים שבהם החליטו שיש להטיל עונש או סנקציה. הילדים גם ביקשו שבתעודה יהיה ציון התייחסות לתקנון בית הספר, והוא ניתן על סמך רישומים לוועדות הבירור. השלב השני היה התעסקות עם תוכנית הלימודים, ופה שברנו את המסגרת.

התיאור שלך מזכיר בתי ספר דמוקרטיים.

אביבה: נכון, אבל לא הכל היה בהחלטת הילדים. סייגנו את סמכויות הילדים על פי חוזר מנכ"ל, על פי  חוקי מדינת ישראל ועל פי אמנת כבוד האדם וחירותו. יש אצלנו מגבלות שאינן בבתי ספר דמוקרטיים קלאסיים. מקור הסמכות אצלנו הוא הצוות הפדגוגי. מכאן עברנו לתוכנית הלימודים. רוב השיעורים הם ביחידות של שני שיעורים רצופים, וביניהם הפסקה.

איך זה עובד? זה איננו שיעור ארוך מדי?

אהוד:  במערכת החינוך יש פער אדיר בין המטרות והרטוריקה לבין המבנה.  מבנה שיעור של 45 דקות אינו מאפשר העמקה. נכון שיש קשיים להחזיק ילדים במשמעת לאורך זמן, אבל השיעור הקצר הנציח את המצב הזה.

אביבה: גם אנחנו הגענו למסקנה שעד שהשיעור מתחיל, ועד שילד מבין את גוף התוכן ונוצר דיאלוג, נדרש זמן. אתה לא יכול לקטוע את התהליך הזה, וזה בלתי אפשרי ב-45 דקות.

השינוי הזה התקבל בקלות?

אביבה: בקלות רבה מאוד. נותרו פה ושם יחידות של 45 דקות, וכאן אנחנו מרגישים באמת שהשיעור נתקע. שברנו מסגרות, גם מבחינה זו שאין לנו שיעור בשפה עברית, בלשון ובהבעה, אלא לכל מחנכת יש בכיתה שש עד שמונה שעות חינוך. לתחום הזה קוראים שיעור נושא. שיעור נושא עוסק בנושאים חברתיים, ברובם מוזנים מהאקטואליה ומחיי  היום יום, ובהם מתעסקים גם בקריאה וכתיבה והבעה.

זה דורש רמה גבוהה מאוד של מחנכים.

אביבה: חלק מהמטלות שלי כמנהלת הן פיתוח סגל. יש לכך דרכים שונות, כמו ישיבות צוות וישיבות מליאה ומפגשי למידה ונושאים והערכה ושיחות אישיות. אנחנו יושבים ומנתחים את תוכנית העבודה יחד. יש המון עבודת צוות. מורה ותיקה חונכת מורה צעירה. בדרך כלל, למורה שנכנסת לעבוד בבית ספר "גנים" צריך שיהיה רקע מאוד מסוים. יש אצלנו היום תשע מורות עם תואר שני.

אין בתפיסת "שיעור הנושא" סכנה של אי התמקדות?

אביבה: בנינו שיעורי נושא במסגרת תוכנית הנקראת תפו"ח, תוכנית פיתוח חינוכית. תלמידי כיתות א', ב' וג' עוסקים בהבניה חברתית. כיתות ד' ה' וו' בלכידות חברתית. בכיתות א' וב' קיים למשל הנושא של "אני בבית", ובמסגרתו נושא של "אני ואחר". אם בשיעורי תנ"ך הילדים למדו את נושא השבת, הם יספרו איך חוגגים אצלי ואצל חבר שלי את השבת, או אצל נוצרים ואצל מוסלמים. שיעור הנושא מאוד מובנה ומאוד עמוס.

התוכנית כולה של "גנים"? שום דבר לא מגיע מלמעלה, מהנחיות משרד החינוך?

אביבה: לא נתקלתי בקושי. התוכנית שלנו עונה על כל מה שמשרד החינוך מבקש. יש עיסוק בקריאה, יש מגוון טקסטים וסוגות.

הניסיון אינו מחייב ללמוד לקרוא באופן נפרד מיתר התחומים? תפיסת "השפה כמכלול" לא זכתה להצלחה גדולה.

אביבה: אינני רוצה להיכנס לזה. היו שגיאות, אבל יש אלמנטים מ"השפה כמכלול" בדרך שלנו, לצד שיטת קריאה כרשת ביטחון, כדי לא לאבד את הפונטיקה. ילד בכיתה א' לומד את "בלי סודות" באופן שיטתי, אבל גם עושה עבודה סביב ספר.

אהוד:  כפי שאת מציגה זאת, בבית הספר היסודי היסוד המארגן שעושה מהפכה הוא היסוד התוכני.

אביבה: כן. ואני מרגישה שאנחנו הולכים יותר מדי על שיטות ופחות מדי על תכנים. אנחנו מתבססים על מורה כולל, המקיף הרבה תחומים ונושאים. המורה הוא עמוד התווך. אני מקפידה להחליף כל שנה מחנך לכיתה, כדי שהילדים יפגשו סוגים שונים של אנשים.

אהוד:  והקשר תלמיד-מחנך לא נפגע בגלל זה?

אביבה: הילדים של היום יוצרים מהר מאוד את הקשר עם המחנכים.

אהוד: לא עדיף מחנך הרואה התפתחות של ילד לאורך השנים?

אביבה: בעיני הקשר הזה הוא מיתוס. כל הדמויות בבית הספר משפיעות. חשוב לגעת בעוד שני היבטים, שיח עמיתים וקבוצות העניין. לכל כיתה יש שעה בשבוע, שנועדה לחצי כיתה לשיח פילוסופי עם המחנכת. היבט שני הוא קבוצות עניין. על רשת הלימוד הרגילה מתלבשת רשת מערכת שעות של קבוצות עניין. ילדים יוצאים מהשיעור לתחומים שהם טובים בהם, והולכים לתחום העניין. למשל, ביום שני מגיעה מורה בשם אירנה ומלמדת כינור. את הכינורות קיבלנו מהמועצה, והילדים מנגנים בכינור, ובכיתה לומדים תנ"ך או כל מקצוע אחר. ראינו שנושא המוזיקה מאוד משמעותי, וחשבנו שבית ספר לא יכול להיסגר בשתיים בצהריים, וחייב להישאר פתוח לפחות עד שבע בערב. לקחנו חבר'ה צעירים מתזמורת צה"ל, ונוצרה עמותת "יובלים". כך גם בתחומים נוספים כמו מחשבים.

 

                                              *

 

אהוד: יש שונות בין שני בתי הספר. בית הספר "דרור" מכיל למעלה מ-2,100 תלמידים, ופועל כישות אחת. יש מעל 200 אנשי סגל ומורים, קמפוס גדול של 80 דונם. המטרה שלי היא להגדיר מהו בית הספר החלופי שראוי ליצור לבית הספר התיכון הנוכחי. מגיעים לזה בהדרגה, אחרי שמנתחים מהן חולשות בית הספר בימינו, ומה אפשר לעשות בתנאים המשחק הקיימים. בית הספר שלנו כולל אוכלוסייה הטרוגנית. מקבלים אצלנו את כל התלמידים, ויש פחות מאחוז נשירה. לומדים אצלנו ממחוננים עד חינוך מיוחד, מדור שלישי למצוקה עד אנשי היי-טק. בית ספר מקבל את כולם.

על מה מבוססת הדרך שלכם?

אהוד: בראש וראשונה על שינוי המבנה. הטענה שלי היא, שאם לא נשנה את המבנה ונתאים אותו לרעיונות שלנו, המבנה הישן לא יאפשר לרעיונות להתממש. המבנה תוקע את המערכת. למשל, עניין הצלצול. החלטתי שבבית הספר שלי לא יהיו צלצולים. עד היום ילדים מגיעים בלי צלצול לכיתה. כמה צלצולים תלמיד שומע במהלך לימודיו? די ברור שאם תמשיך לצלצל, אתה משדר מסר נגד חינוך לאחריות וליוזמה. המבנה שלנו סותר את החינוך הזה. אני מנסה בהדרגה ליצור מבנה שיוצר אקלים מתאים.

דוגמה נוספת?

אהוד: בתי הספר מתאפיינים בכיתות במבנה קשיח. שופכים את התלמידים למבנה הקשיח והלא משתנה, והרבה ילדים מפסידים את יכולתם להתפתח. הרעיון שלי הוא ליצור המון אפשרויות מבניות לתלמידים, להשתבץ לפי קצב ועניין שונים. אחרי שבית הספר הוגמש לחלוטין ויש המון מסלולים, אני לוקח כל תלמיד, מאפיין את הפרופיל שלו ומעמיד את בית הספר על אינדיווידואליזציה. הפרט מותאם אל המסגרות, שיש תנועה ביניהן. כך ילד לא יפסיד שום דבר אם הוא נתקע.

אני דווקא זוכר לטובה את הכיתה הקבועה מא' עד ח' כקבוצת שייכות, שהיא חלק מהזהות שלי.

אהוד: חייבת להיות יחידת השתייכות ברורה, אבל כזו שגם התלמיד יכול לבחור בה. זה לא בית ספר דמוקרטי, אבל לתלמיד יש אפשרויות. הוא יכול לקבוע למי הוא רוצה להשתייך. מצד אחד זה מבנה יעיל ומתפקד, ומצד שני אין בו רק סדר וארגון, אלא גם יכולת של כל תלמיד להכיר את כל המסגרות, להשתבץ ולנוע בהן. אנחנו עושים את זה חמש פעמים בשנה. גם מוסד התעודה הוא ארכאי. ההערכה צריכה להיות מקוונת, ולכלול הזרמת הערכות תמידית. כשזה נעשה חמש פעמים בשנה, על סמך נתונים מגוונים, נוצר בית ספר שהמבנה שלו מאפשר להתפתח ולקבל את התלמידים.

איך משתבץ במבנה הזה הנושא הערכי?

אהוד: אנחנו קיימים 11 שנים. שש שנים בנינו את בית הספר. בעניין הערכי אנו בראשית הדרך. בעיקרון, אין ערך או מבנה אחד המתאים לכל התלמידים. גם פה אנחנו רוצים להציע מבחר דברים. בית הספר ההטרוגני צריך לטפח מי שרוצה ויכול ומתאים לכל עיסוק מעבר למה שמקובל. מי שאינו יכול, יש לדרוש ממנו דברים מינימליים. גם במרחב העיסוק הערכי יש מרחב בחירה. תלמידים שותפים באמצעות מועצות תלמידים ומשפיעים. את טקס יום הזיכרון עושים בוגרים שלנו, וזה מראה עד כמה הבוגרים קשורים לבית הספר ויכולים לקחת חלק. הקמנו בנק זמן קהילתי, ובית הספר מאוד פעיל בתחום הזה.

מה זה בנק זמן?

אהוד: לכל אדם יש זמן לתת, וכדי להיעזר בכך אנחנו מפעילים בנק זמן קהילתי. תלמיד מסוים צריך חונך באנגלית, ואחר צריך סיוע בעבודה במחשב. הבנק מאגד בקהילה את כל מוכנויות האנשים לתת מזמנם, מבצע התאמות ויוזם פעילויות. לא כל אחד רוצה לעסוק בזה, אבל יש מרחב עשייה והקהילה נהנית ממנו. נכשלנו בשיתוף הפעולה הרגיל עם הורים, שמגיעים בפעילויות בית הספר הרגילות. אנחנו קהילה חלשה, עשרים יישובים קטנים ומפורדים, שאין להם מכנה משותף. בנק הזמן הוא חלק ממודל חדש ומצליח. במקום להזמין לאסיפות, לעשות חוגי בית, להתארח אצל כל מי שמוכן, אנחנו מסבירים להורים, מקיימים להורים קורס יזמים חברתיים בקהילה מתמודדת, מכשירים קאדר של אנשים ומלווים עם יועץ ארגוני, ויוצרים גרעין של הורים פעילים. בית הספר הוא המסגרת היחידה כמעט שמאפשרת לאנשים באזור להשתלב במעורבות חברתית.

מעמד המחנך אצלכם דומה לזה שב"גנים"?

אהוד: במערכת החינוך המקובלת, המורים עובדים על בסיס של מידור. לכל מורה כיתה משלו, וזה יוצר אוסף אנשים ששותים קפה יחד, אבל לא עובדים בשיתוף. המידור הזה לא מאפשר להכניס חידושים. אנחנו שברנו את המידור. אנחנו מארגנים את הכיתות שלנו ברביעיות, וכל ארבעה מורים מלמדים במערכת. היחידה הבסיסית של בית הספר מאפשרת המון יוזמה.

נראה שאינך מקבל את רעיון החלפת המחנך מדי שנה.

אהוד: הדברים בנויים על קשר אישי בין התלמיד והמחנך. לא פשוט לרכוש את אמונם של מתבגרים. להתמדה ולקביעות של שלוש שנים בחינוך כיתה יש משמעות. בעזרת הקשר הזה אנחנו מתוודעים להרבה מצוקות. למשל: כשאצל ילד מתחילה להתפתח אנורקסיה.

אביבה: יצירת קשר אישי עם תלמיד איננה פונקציה של מספר השנים שהוא מחנך. אם מחנכת אצלי עובדת עם הילדים שמונה שעות בשיעור נושא, וזו עבודה חברתית, היא יכול להגיע לילדים ולשמוע וליצור קשר גם בשנה אחת. כל מורה מלמדת שמונה שעות ועוד מקצוע בתחום התמחותה, ולכן היא נמצאת עם הילדים 12 שעות.

אהוד: אני לא חושב שצריך להחליף לילד כתובת.

אביבה: בכל כיתה יש כמה ילדים שלא נוצרה ביניהם לבין המחנך כימיה, אז הם יישארו עם אותו מחנך כמה שנים?

אהוד: אצלנו ילד יכול לבחור את המחנך שלו. אבל הוויכוח אינו רלוונטי. כל שיטה שעושים אותה טוב תעבוד בסופו של דבר.

תפיסת הערכים היתה קשורה בעבר לתכנים מוגדרים. היו בתי ספר ברוח תנועת העבודה, מול בתי ספר ממלכתיים דתיים. מהתיאור שלכם עולה עמימות מסוימת בנושא הערכי.

אביבה: אצלנו יש היבט של אזרחות פעילה. אתה לא גומר ללמוד, סוגר את הספר וחושב ש"למדת ערכים". השלב הבא של הלמידה הוא איפה מה שלמדת  פוגש אותך, איפה זה בא לביטוי באקטואליה ובחיי היומיום.

התפיסה הזו מתקשרת לפרה הקדושה שאין מכניסים פוליטיקה לבית הספר.

אביבה: אנחנו קוראים עיתון כל בוקר ומגיבים, ויש לוח שהעיתון נפרש עליו. כשאריאל שרון החל לדבר על ההתנתקות, היתה התרעמות והתלהמות נגדו בחלק מהציבור. המורה בכיתה ד' הביאה את הנושא לכיתה. הילדים אמרו שזה מזכיר להם את הנושא של רצח רבין. המורה שאלה מה הם חושבים, והתפתח דיון מה צריך לעשות אזרח שאינו מוצא עצמו בתפיסת המנהיג. הביאו עיתונות וטקסטים וסיפורי ילדים שעוסקים בסוגיה, והמורה שאלה מה האפשרויות שלנו להגיב. הילדים אמרו שצריך לכתוב מכתב או להפגין. התברר להם שלהפגנה צריך רישיון והם החליטו לכתוב עצומה. הגיע לכיתה עורך דין והסביר להם מה זו עצומה, איך כותבים אותה, מתי היא משמעותית. הילדים ניסחו וכתבו. באחד הבקרים הגיעו לכיתה שישה הורים. חילקנו את הכיתה לקבוצות, וכל ארבעה ילדים עם הורה יצאו למקומות אסטרטגיים בגני תקווה ובסביבה, פנו לאזרחים שעברו שם, הציגו את העצומה נגד ההסתה וביקשו להזדהות. חלק כעסו, בנוסח "מה זה השטויות האלה, תחזרו ללמוד". אחרים אמרו, איזה יופי. חלק אמרו שאינם רוצים לתת את מספר תעודת הזהות, והילדים לא קיבלו את זה. העצומה הגיעה באמצעות הורים למקומות העבודה והופצה באינטרנט, וכך נוצרה עצומה שנשלחה בצורה המקובלת.

בכל זאת, עצומה נגד הסתה עומדת על קרקע בטוחה. נגעתם גם בנושאים פחות קונסנזואליים? הכיבוש?

אביבה: הילדים שלנו מאוד צעירים. בכיתות הגבוהות בהחלט נגענו. כשעלה נושא ההתנתקות רצינו להסביר לילדים במה מדובר. המורה בכיתה א' אמרה לילדים שיש פה בעיה: של מי השטח, של מי האזור, מה לעשות? הילדים בכיתה א' אמרו, אולי צריך לחלק חצי חצי? לצורך הדיון המורה ענתה, אתם צודקים, אבל אתם יודעים איפה עובר הקו? הוא עובר בגני תקווה... יצא שגבעת סביון החדשה היא האזור שהילדים גרים בו ואותו צריך להחזיר. הילדים אמרו, שומו שמים, מה, את הבית שלנו נחזיר? כך התחילו להישלח מכתבים של ילדים בכיתה א' לילדים שעברו את ההתנתקות. הגדולים כתבו מכתבים למשטרה לצבא. כתבנו מכתבים לכנסת, לכל החברים, ובמכתבים נאמר שפוליטיקאי אינו צריך לחשוש מאיומים אלא להיות נאמן לעצמו. ארבעים מהם ענו, והזמינו אותנו לבקר בכנסת. הגענו לביקור והמארח היה דווקא יחיאל חזן, זמן קצר אחרי פרשת ההצבעות הכפולות.  הילדה הראשונה שאלה, איך אתה כחבר כנסת מתייחס לנושא של הצבעות כפולות? חזן היה בהלם ואמר, לא ידעתי שזה מה שישאלו, אני מצטער, טעיתי, אבל התקשורת עשתה מזה יותר ממה שהיה ראוי. הילדה ענתה לו, אני מבינה שהתקשורת אשמה... הוא ענה לה עוד שחברי הכנסת הם הפנים של החברה, ואז אמר ילד אחר: מכם אנחנו מצפים למשהו אחר. השמועה על המפגש הזה עשתה לה כנפיים בין חברי הכנסת.

נמרוד: תפיסת הערכים של הדורות הקודמים אינה רלוונטית היום. אין כאן חינוך ערכי של מפלגות, אלא תפיסות פדגוגיות. המוטו הברור מאוד של הפדגוגיה הזו הוא תפיסת עולם הומניסטית דמוקרטית. יש כאן פואמה פדגוגית מסוג חדש: איך מצמיחים בימינו ילד שישקיע  גם בלמידה משמעותית וגם בתרומה לקהילה.

אהוד: אני מחזק מאוד מה שנמרוד אומר. האוכלוסייה בבית הספר "דרור" מאוד הטרוגנית. יש בה גם דתיים וגם חילוניים, בני ותיקים ובני עולים חדשים, ימניים ושמאליים. מה שחשוב הוא עצם היכולת לשמוע בבחירות האחרונות את כל הקשת הפוליטית, ולדון בזה בתרבות הראויה. זה מה שאנחנו יכולים לחתור לו. זו מלאכה קשה. אנו מיטיבים לייצג אותו אבל מטפלים בעשבים שוטים, ויוצרים אפשרות של תרבות שיח ובימת דיון.

 

                                                *

 

אפשר להחיל את התפיסות האלה על כל מערכת החינוך? ב"גנים" דיברת על סלקציה של מחנכים.

אביבה: חייבים לעשות סלקציה. אתה מפקיד את הדור הבא בידיים של מחנכים.

איך אפשר להפעיל את כלל המערכת לפי עקרון הסלקציה? הדבר רק יגרום להורדת הרמה בבתי הספר ה"רגילים".

אביבה: יש מורים טובים, ועם הכשרה נכונה ועבודה נכונה נוכל להביא מורים רבים למקום האיכותי הזה.

אהוד: בתי ספר ייחודיים אינם מערכת אליטיסטית, אבל הם יוצרים תחושה שטוב שיש כמה כאלה. הם נועדו לנצנץ ולא ליצור מודל לפיהם.

אביבה: אני קיבלתי בית ספר רגיל לכל דבר, ועובדה שהוא הגיע לאן שהגיע.

אהוד: בלי שינוי במאקרו, מערכת החינוך כמכלול לא תגיע להישגים של קבוצת בתי הספר הייחודיים. המערכת פועלת בצורה שאין אפשרות להצליח בה. הזמן שעל המורים להקדיש לדברים חשובים, מעבר להוראה, כמעט אינו קיים. חייבים לשנות פרופורציות. צריך לנצל כל במה אפשרית כדי להציל את מערכת החינוך. מורים מרגישים שהם עובדים במבנה לא ראוי הגוזר עליהם כישלון, מבנה קשיח, לא שתפני, עם מנהל ללא סמכויות. הישועה תבוא גם מהשדה וגם מן המערכת. בלי מנהלים מנהיגים זה לא יעבוד, ולא כל המנהלים יכולים להיות כאלה. במקרה שלי, הפוליטיקאים המקומיים נתנו לעבוד, אבל יש רשויות מקומיות שאינן יודעות לטפח את בתי הספר.

ובכל זאת, מדוע מה שקורה אצלכם אינו עובר למכלול בתי הספר?

אהוד: גם כאן יש בעיה מבנית. בתי הספר ממודרים. הם רגילים לעבוד לבד. אם יש 3,000 בתי ספר, צריך להגיע לכל בית ספר בנפרד. עד שלא ייווצר מבנה שיחייב שיתוף בין בתי ספר, הדברים לא ישתנו. לשיטתי, בית ספר שיש לו הנהלה אחת הוא דבר חוסם. כשיש רק ועד הורים אחד חזק, זה חוסם. אני הולך לארגון ביזורי גדול מאוד, שמאפשר להורים להיות שותפים בהמון תחומים. יש לי חמש הנהלות, שכל אחת עובדת בעניין אחר. פיתחתי רעיון משוגע של הקמת רשת. ניקח את ארבעת בתי הספר שלנו, וניצור מבנה משותף. שני  אחוז מהתקציב ילכו לקופה משותפת ולבניית מטרות משותפות, וכך אפשר יהיה להשפיע גם החוצה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד