הזקן והים
הזקן והים

ד"ר יורם הרפז שימש עד לאחרונה מנהל בית ספר למנהיגות חינוכית בירושלים

 

הזקן והים

 "שובו של החינוך" היא קריאה לחזרה ל"חינוך גדול", לערכים ולאמיתות, לתרבות, להשכלה ולעיצוב האופי והחשיבה. קריאה להשתחרר מהדיכאון הפדגוגי שהשיתו שיקולי התועלת, התחרויות הבינלאומיות והאקלים הספקני

 

המשל

החינוך במובן שאנחנו מתכוונים אליו כשאנו מדברים על  "שובו של החינוך", דומה ל"דג הגדול" מ"הזקן והים" של ארנסט המינגווי: דג גדול ומפואר הנטרף בנחישות על ידי כרישים אכזריים וכל מה שנותר ממנו הוא שלד ענק, שהדייגים והתיירים על החוף מצביעים עליו בתדהמה. מיהו הדג הגדול? מיהם הכרישים? מיהו השלד? מיהו הזקן? ומיהו הים? ובעיקר, האם אפשר ורצוי להציל את "הדג הגדול" מהכרישים הדולקים אחריו? ואם כן, כיצד?

"הדג הגדול": כאשר בני אדם אומרים "חינוך", ואומרים זאת באינטונציה שיש בה חגיגיות המאפיינת דיבור על דברים "חשובים באמת" וגעגועים למשהו יקר שהיה, סימן שהם מדברים על חינוך מסוג מסוים, המכונה חינוך הומניסטי או חינוך ליברלי. לחינוך הזה יש שני מוקדים - ערכים ותכונות. ערכים הם דברים הקיימים "בחוץ", והם כוללים את מה שנחשב לאמיתי, יפה וטוב; תכונות הן הדברים  ש"בפנים," כמו סגולות של אופי וחשיבה. ב"שובו של החינוך" כוונתנו להחזיר את החינוך הזה, או נכון יותר: לעדכן אותו ולהציעו למערכת החינוך.  

החינוך שאנחנו רוצים "להחזיר" הוא חינוך הנאמן ל"אינטרסים הפנימיים" שלו, בהבדל מחינוך המתמסר ל"אינטרסים חיצוניים": הכלכלה, הפוליטיקה, הצבא, הדת, התקשורת. "האינטרסים הפנימיים" של החינוך הם "הלקוחות הישירים" שלו, התלמידים. חינוך הנאמן לעצמו הוא חינוך שמתמקד בפיתוח אישיותו של כל תלמיד ותלמידה. אך "התלמיד" איננו הוויה "אטומה", אלא "פתוחה"; "התלמיד" הוא מכלול זיקות חברתיות ותרבותיות. החינוך שאנחנו מדברים עליו רוצה לסייע לכל תלמיד לפתח זיקות עמוקות וביקורתיות לחברה ולתרבות המכוננות אותו, כאשר בין "עמקות" ל"ביקורתיות" יש מתח פורה.

החינוך הזה מכוון לפיתוח האישיות של התלמיד באמצעות השפעה על זיקותיו לחברה ולתרבות. החינוך ההומניסטי הוא אכן הדג הגדול והמפואר ביותר בים החינוך. בים הזה שוחים דגים אחרים, אך החינוך שאנחנו מדברים עליו מייצג את המטרה הגבוהה ביותר מכל מטרות החינוך.

הכרישים: הכרישים שוחים בלהקות שונות; אציין שתיים, גדולות וחזקות במיוחד: להקת התועלתנות ולהקת הספקנות, או אם לדייק - להקת התועלתנות החומרית ולהקת הספקנות הצינית. הלהקה הראשונה, התועלתנית, אינה מתרגשת מ"הדג הגדול" ומהמטרה השאפתנית שלו. להקת התועלתנות מקדמת, או "משווקת", בלשונה, אידיאל חינוכי אחר: תועלת. תועלת פרטית ותועלת חברתית. על פי האידיאל שלה, יש ללמד צעירים אותם הדברים שיועילו להם במלחמת ההישרדות בחברה התחרותית של ימינו, ויועילו לחברה במלחמת ההישרדות שלה בשוק העולמי התחרותי. האידיאל התועלתני בחינוך נדחף "מלמטה" בידי ההורים ו"מלמעלה" בידי המדינה. ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו רופאים או עורכי דין, או מהנדסי תוכנה, כלומר: יעשו קריירות מוצלחות. והמדינה רוצה שאזרחיה יתפקדו היטב בכלכלה עתירת ידע ויזמוּת ויבטיחו את הישרדותה בשדה הקרב הגלובלי. כרישי התועלתנות דורשים אפוא מהחינוך לסגת מהיומרות האתיות, האינטלקטואליות והאסתטיות שלו, ולהיות "מציאותי". במציאות יש לצייד את התלמידים ב"כלים" שיעזרו להם להתקדם בחיים ולקדם את החברה, ולא לבלבל את ראשם עם זיקות מפוקפקות לתכנים "תרבותיים".

הלהקה השנייה, להקת הספקנות הצינית, נוגסת בדג בצדו האחר; היא מפקפקת בכל האידיאלים של החינוך לאמת, ליפה ולטוב. את התנועה הקלה שלה במי הזמן היא מלווה בתרועות סוחפות: "הכל יחסי!" ו"הכל אינטרסים!". אנחנו, מכריזים כרישי הספקנות לעומת "הדג הגדול", רואים את האחוריים של כל הערכים והאמיתות שלך; מאחורי כל הערכים והאמיתות "האוניברסליים" שלך מסתתרת נקודת מבט יחסית, תלויה בזמן ובמקום. הדבר היחיד המוחלט בה, שאינו תלוי מקום וזמן, הוא חתירה בלתי נלאית לכוח. "התרבות", על כל האידיאלים הנשגבים שלה, אינה אלא מנגנון מתוחכם להדרת ולהשתקת "האחר" ושמירה על ההגמוניה של בעלי ההון הכלכלי, החברתי והתרבותי. מהותית, טוענת להקת הספקנות, "החינוך לערכים" אינו אלא חינוך תועלתני, אבל ערמומי יותר. שני "החינוכים", המנוגדים כביכול, החינוך לתועלת והחינוך לערכים, שרירותיים ורודפי שררה באותה מידה.

כרישי הספקנות הצינית אינם מחזיקים באידיאל התועלתני, אך הם מסייעים לו, בכוונה תחילה או בלעדיה, וגם לא מחזיקים באידיאל לא-תועלתני; הם בעיקר ביקורתיים, או דה-קונסטרוקטיביסטים. כלומר, שוללים ומפרקים את כל הערכים והאמיתות, להוציא כמובן הערכים והאמיתות שלהם. אין להם מחויבות לבניית חברה ויחיד באמצעות ערכים ואמיתות חלופיים. 

השלד: השלד הוא מה שנותר מ"הדג הגדול" לאחר שהכרישים טיפלו בו - בית הספר של ימינו. המקצועות הנלמדים בבית הספר הם שאריות "הדג הגדול". בבית הספר מלמדים אמנות, ספרות, תנ"ך, מתמטיקה וביולוגיה, הבלתי שימושיים לכאורה, כלומר: שלא לצורך רכישת מקצוע או תועלת מיידית, אלא לשם הרחבת אופקים, לשם שכלול המחשבה ועידון הטעם. אך כל זה נלמד לבחינות הבגרות, ובחינות הבגרות הן עניין שימושי מאוד. מועיל לרכוש תעודת בגרות, עתירת בונוסים ככל האפשר, משום שהיא תנאי להשגת תעודה נוספת במוסדות ל"השכלה גבוהה", שהיא תנאי להשגת מקצוע "מכובד", הנושא עמו תגמולים. תלמידים לומדים אפוא לא משום שיש לנלמד איזו משמעות פנימית, לא משום שהוא אומר להם משהו חשוב על העולם ועל עצמם, אלא משום שהם חשובים ל"בגרות".

לא רק כרישי התועלת השתלטו על בית הספר וכופפו את הנעשה בו לאידיאל שלהם, אלא גם כרישי הספקנות הצינית (או "המפרקת") תרמו את חלקם: הם החלישו בהדרגה את הטיעונים בזכות חינוך הומניסטי ועירערו את ביטחונם של אחרוני המורים המבקשים לעורר בתודעת תלמידים זיקה ל"תורה לשמה", לאהבת חכמה שאינה תלויה בדבר. 

הזקן: מיהו בסיפור שלנו? הוא מייצג את אלה המבקשים להגן על "הדג הגדול" בכל מחיר, בלי להתחשב בכך שהים אינו אותו ים והכרישים אינם אותם כרישים. "הפלגתי רחוק מדי", ממלמל הזקן כדי להסביר לעצמו את החטא ועונשו. "הזקן" הוא כל אלה המפליגים רחוק מדי בלי להביא בחשבון את גודל הדג, את נחישות הכרישים ואת אמצעי ההגנה הדלים שבידם. הבעיה העיקרית היא אפוא הזקן ולא הכרישים. אם אנחנו רוצים להביא לחוף "דג גדול", עלינו להתחשב במכלול התנאים בים וביצורים השורצים בו; וכאשר אנחנו מתחשבים בכל התנאים, כלומר חושבים באופן אקולוגי, אנחנו מגלים שגם "הדג הגדול" אינו אותו דג.

המשל שלנו מיצה את עצמו. הבה נדבר בלשון הנמשל.

 

                                              *

 

הכותרת "שובו של החינוך" עלולה להטעות. אנחנו לא רוצים להשיב את החינוך ההומניסטי או הליברלי כפי שהיה לכאורה ביוון העתיקה או בעידן הנאורות או בראשית המדינה, או באיזה זמן מיתולוגי אחר. אף לא ברור אם היה אי פעם חינוך כזה; החינוך תמיד מתגעגע לתקופה שקדמה לו, המתגעגעת אף היא לזו שקדמה לה. אנחנו רוצים חינוך הומניסטי מסוג מסוים, שמתאים את עצמו לתנאים התרבותיים והחברתיים השוררים היום. וכאשר אני אומר "מתאים", אין פירוש הדבר שהוא עולה בקנה אחד אתם, תומך בהם ומחזק אותם, אלא גם סותר אותם או חותר תחתיהם; אך עושה זאת באופן מותאם, כלומר: מתוך התחשבות בכל טיעוני הנגד ובאילוצי המציאות.

נקודת המוצא שלנו היא אכן חזרה ל"חינוך גדול", חינוך לערכים ולאמיתות, לתרבות, להשכלה ולעיצוב האופי והחשיבה. אנחנו קוראים לחינוך להשתחרר מהדיכאון הפדגוגי, שלא לומר הדיכוי, שהשיתו עליו שיקולי התועלת, התחרויות הבינלאומיות והאקלים הספקני המשתק. רק חינוך כזה עשוי, לדעתנו, להשיב את ההתלהבות והכבוד העצמי להוראה וללמידה, ולהפוך את בתי הספר למקומות של משמעות, יוצרי משמעות. אך כאמור, "החינוך הגדול" צריך להתייחס ברצינות לביקורות התיאורטיות ולעובדות "בשטח". התייחסות כזאת תגדיר אותו מחדש.

הגדרה חדשה, מותאמת, של החינוך ההומניסטי-ליברלי יכולה לתאר אותו כחינוך להבנה, או אם רוצים מלים גבוהות יותר: חינוך לחכמה או חינוך למשמעות. הגדרה כזאת היא תולדה של התמודדות עם הביקורת התועלתנית, הביקורת הספקנית וביקורות לא פחות חשובות אחרות של החינוך ההומניסטי-ליברלי.

לאור הביקורת הספקנית, החינוך להבנה נגמל מהיומרה האפלטונית להקנות לתלמידים אידיאות טרנסצנדנטיות של האמיתי, הטוב והיפה, ולעצב באמצעותן אופי וחשיבה. הוא מגדיר את מטרתו כהוראה לצורך הבנה, ומגדיר הבנה כיצירת מודל, רשת מושגית, רעיון, סיפור או ייצוג של העולם, שקהילה תרבותית מסוימת יכולה להמציא באמצעים העומדים לרשותה בזמן נתון. הבנה, גם בהגדרה צנועה זו, מאפשרת לאדם לפעול בעולם באופן נבון והגון יותר.

מבחינה מטאפיזית זו אמנם הגדרה צנועה של הבנה, אך מבחינה פדגוגית זו הגדרה שאפתנית ביותר. שכן בתי הספר אינם מלמדים להבנה, אלא לזכירה קצרת טווח של "חומר" לשימושי השיעור או לבחינה. הבנה היא מצב מורכב יותר. הבנה בהקשר שלנו היא יכולת לפרש את המציאות ולפעול בתוכה באמצעות "הרעיונות הגדולים" ו"הסיפורים הגדולים" שבני אדם פיתחו ומפתחים במסעם להבין את העולם ואת עצמם. למסע ולתוצרים שלו קוראים תרבות. החינוך להבנה חותר למצב שבו תלמידים יבינו את עולמם באמצעות הרעיונות והסיפורים שהתרבות מעמידה לרשותם.

הרעיונות והסיפורים שבני אדם פיתחו מתארגנים ב"דיסציפלינות": תחומי ידע בעלי מושאי מחקר מוגדרים, מושגי יסוד והליכים של ייצור ידע, עם שיטות אימות והפרכה. הדיסציפלינות הן כלי החשיבה וההבנה הטובים ביותר שיש לנו; הן העדשות העשירות ביותר שהתרבות יצרה לצורך התבוננות במציאות ופעולה בה. אם רוצים להבין את העבר וההווה, כדאי לפנות לתחום הידע היסטוריה; אם רוצים להבין את החברה, כדאי לפנות לסוציולוגיה; אם רוצים להבין את הנפש האנושית, כדאי לפנות לתחום הידע פסיכולוגיה, וגם להיסטוריה, לספרות ולאמנות; וכדי להבין את מבנה החומר כדאי לפנות לכימיה; וכדי להבין תנועה של עצמים בחלל כדאי לפנות לפיזיקה; וכאשר רוצים להבין מהן דיסציפלינות ומהו ידע, כדאי לפנות לפילוסופיה. הפילוסופיה צריכה לקבל קדימות בחינוך להבנה, ולחזור ולהיות "מלכת המדעים". 

עם זאת, חינוך להבנה אין פירושו הוראה אקדמית של הדיסציפלינות התיאורטיות. "אנחנו מלמדים ילדים ולא דיסציפלינות!" אומרת סיסמה ידועה. ואכן, הוראה להבנה חייבת להביא בחשבון את מצבו של כל "ילד", כי הבנה היא אקט יחידאי של יצירה, עשייה פרטית של משמעות. אי אפשר לעשות הבנה "מבחוץ", או לכפות אותה על התודעה; הבנה היא מה שהתודעה עושה בעצמה. "איש אינו יכול למות בשבילך", אמר פילוסוף ידוע, ובאותו האופן, איש אינו יכול להבין בשבילך. החינוך להבנה חייב להתחשב במצב התודעה של כל ילד, במה שמעסיק אותו ובמה שחשוב לו להבין.

ועם זאת, החינוך להבנה אינו חינוך שבו "הילד במרכז", כשם שאינו חינוך של "תוכנית הלימודים במרכז"; חינוך להבנה הוא חינוך של "המפגש במרכז" - מפגש בין "הילד" לתוכנית הלימודים; בין רעיונות וסיפורים, אופני חשיבה וגישות שהתרבות פיתחה, ליחיד במצבו המיוחד. כדי שתיווצר הבנה, היחיד חייב לגלות עניין במה שהתרבות מציעה לו. אם היחיד (גם המורה) לא בא לפגישה, כפי שקורה בבתי הספר, אין פגישה, אין הבנה: יש שינון של פרטי מידע ומיאוס גדול. וכאשר יש הבנה, יש תשתית לזיקות עמוקות וביקורתיות כלפי התכנים המובנים.      

בתגובה לביקורת של התועלתנות, החינוך להבנה אומר שאין דבר מועיל יותר מהבנה של העולם ושל עצמנו; מועיל מבחינה מעשית ומועיל מבחינה משמעותית. כלומר, כאשר אדם מבין, הוא נוהג באופן נבון ויעיל יותר בעולם. יתר על כן, ב"עידן הידע" שלנו, שבו הידע הוא "חומר הגלם" ו"האנרגיה" של התעשייה, הבנה של ידע לצורך ייצור ידע היא תנאי להשתלבות בעולם העבודה; וחשוב לא פחות, ואולי יותר: כאשר אדם מבין את הרעיונות והסיפורים הגדולים של התרבות, חייו משמעותיים יותר: הוא רואה וחווה יותר, עולמו נעשה עשיר ומעניין יותר. 

תגובה הולמת לטיעוני הספקנות והתועלתנות אינה עושה את כל העבודה. יש טיעונים מכיוונים אחרים. למשל, מתלמידים: האם כל התלמידים יכולים ללמוד לשם הבנה? או ממורים: האם כל המורים יכולים ללמד להבנה? קל לענות שכן. "כל אחד יכול!" אומרת הסיסמה הרווחת. אך אין זה ברור שכך הדבר. בהחלט ייתכן שחינוך לשם הבנה, באותו מובן "שאפתני" שהצגנו, הוא עניין לתלמידים ולמורים מסוימים. אולי מעטים, אך אינני חושב כך. החתירה להבין, החתירה למשמעות, משותפת לכל בני האדם. ויש כמובן טיעונים ביקורתיים אחרים שצריך להקשיב להם.

 

                                            *

 

הסביבה החינוכית

כיצד נראית הסביבה החינוכית שנועדה לחינוך להבנה? סביבה חינוכית היא מסגרת המעוצבת לצורך השפעה על קהל מסוים. יש לה כמה יסודות. למשל, מטרה (המוגדרת לפעמים במושגים של "הבוגר הרצוי"), שיטת הוראה, שיטת הערכה, דפוס למידה מועדף, תוכנית לימודים, מבנה פיזי וארגוני, אקלים; וכל זה שרוי בים של אילוצים: תקציבים, תקנים, בחינות בגרות, חוזרי מנכ"ל, סוג מורים, סוג תלמידים, בתי ספר מתחרים, ציפיות הורים ועוד ועוד. נתעלם מהאילוצים ("האילוץ" הוא לפעמים "מקלטו של הנבל", זה שאינו רוצה לשנות), ונתאר בקצרה את אופיים של מרכיבי סביבה חינוכית המעוצבת לצורך חינוך הומניסטי-ליברלי המוגדר מחדש כחינוך להבנה.

מטרה: "הבוגר הרצוי" הוא אדם בעל זיקות עמוקות וביקורתיות לחברה ולתרבות. הוא מבין את העולם ואת עצמו בעזרת ובהשראת הרעיונות והסיפורים "הגדולים" של התרבות. הוא אינו מחיל על העולם ועל עצמו רעיונות וסיפורים "גדולים" ללא בדיקה; הוא נכנס אתם לדיאלוג, לדיון, לוויכוח. בכך הוא מצטרף ל"שיחה הגדולה" של התרבות ותורם לה, כדי לפעול באופן חכם ומוסרי יותר ולחיות חיים מלאים יותר.

הוראה: מכיוון שהבנות אינן עוברות ישירות מהמבין ללא מבין, הוראה להבנה היא הוראה עקיפה, כלומר: היא יוצרת תנאים ללמידה עצמית. "עיקרה של ההוראה", כתב דייוויד פרקינס, "אינו במה שהמורה עושה, אלא במה שהיא גורמת לתלמיד לעשות". ההוראה נותנת אפוא קדימות לעשייה של התלמידים; היא מעוררת ומערערת אותם, כדי שייצאו "להשתקם" באמצעות למידה. היחסים בין ההוראה ללמידה אינם יחסים של סיבה-תולדה. ההוראה היא רק גורם אחד ממכלול הגורמים ללמידה, ואין היא בהכרח הוראה ישירה (פרונטלית).

למידה: למידה לצורך הבנה אינה מבוססת על הקשבה פסיבית ומִחזור "החומר" הנלמד. למידה להבנה היא למידה חקרנית ופעילה המווסתת במידה רבה על ידי התלמיד, על ידי מה שהוא מבין ומבקש להבין. הלמידה מוגדרת בשני היבטיה: התהליך והתוצר. מצד התהליך היא כרוכה במעורבות, בעניין, בחתירה להבנה; ומצד התוצר היא כרוכה בהבנה, כלומר: ביכולת להפעיל רעיונות וסיפורים "גדולים" לצורך פרשנות של תופעות בעולם, לרבות המפרש עצמו. 

הערכה: הערכה לצורך הבנה היא הערכה מעצבת ולא ממיינת, כלומר: היא מעריכה את התלמידים לא כדי למיין ולתייג אותם, אלא כדי לסייע להם להעמיק את הבנתם. לכן זו הערכה מתמשכת, המהווה חלק רצוף ו"בלתי מורגש" מתהליך הלמידה, ולא בחינה הבאה בסופו ומשתלטת עליו. הערכה לשם הבנה היא גם הערכה מיידעת, כלומר: מספקת לתלמידים מידע ותמיכה הדרושים להמשך הלמידה והמחקר.

תוכנית לימודים: תוכנית הלימודים מיועדת להעמקה ולא לכיסוי (כיסוי במובן של "ריצה" על ידע רב והסתרת המתחים הגלומים בו), לעיסוק ברעיונות ובסיפורים "גדולים" לצורך השגת הבנה ומודעות. בתוכנית לימודים לשם הבנה "אלוהים נמצא בכללים", במכלולים המעניקים לפרטים משמעות. כמובן, יש רעיונות וסיפורים רבים ואי אפשר לעסוק בכולם. אך התהליך - הבנה בעזרת ובהשראת רעיונות וסיפורים - הוא העיקר. למשל, הבנת ההתנהגות של בני אדם ובעלי חיים בעזרת הרעיון של האבולוציה, הבנת העידן המודרני בעזרת הסיפור של המהפכות הצרפתית והתעשייתית.  

מבנה פיזי וארגוני: מטרת המבנה הפיזי והארגוני היא לספק תנאים אופטימליים ללמידה עתירת הבנה. ארגון החלל - ספרייה גדולה, חדר מחשבים משוכלל, פינות עבודה נוחות; וארגון הזמן - יותר זמן פרטי ופחות זמן ציבורי-כיתתי, לצורך למידה אישית עתירת חשיבה ("ילדים בבית הספר עסוקים מדי בשביל לחשוב" כתב ג'ון הולט). הסיסמה "פחות הוא יותר" מנחה את ארגון הסביבה החינוכית שלנו: פחות תלמידים על מורה (כלומר, יותר יחס אישי), פחות מקצועות לימודים (שניים חובה והשאר רשות) ופחות נושאים בכל תחום. 

אקלים: אקלים חינוכי הוא ביטוי מטאפורי שקשה להגדירו אופרטיבית, אך בחינוך לשם הבנה, שיש בו "למידה לשמה", האקלים הוא קריטי. אקלים אינטלקטואלי צריך להיות מדבק, כמעט סוגסטיבי; הוא גם צריך להבטיח רשת ביטחון, כלומר לאפשר לתלמידים להטיל את עצמם ל"התפלספות" עם אחרים או עם עצמם בלי לחשוש מפני לגלוג של תלמידים אחרים, מפני "תת-התרבות" של מתבגרים המשתקת את הפעילות האינטלקטואלית בבתי הספר.

סביבה חינוכית לשם הבנה היא סביבה שטרם נולדה. יש לה רמזים פה ושם המוכיחים שהיא אפשרית ורצויה, אך היא עדיין לא תוכננה והוקמה מן המסד עד הטפחות. סביבה כזו היא "דג גדול" שאפשר וראוי להביא לחוף.  

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד