יבנאל היא משל
יבנאל היא משל

פרופ' זאב גריס, יליד יבנאל,  מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

 

 

חלומות מכל המינים שוקעו וגם הוגשמו ביבנאל, אחד המקומות היותר חשובים בערש המפעל הציוני החלוצי: חקלאות עברית, חינוך מגשר וחיים לצד ולא כנגד השכן הערבי; על יבנאל השתלטו הברסלבים, וגם חלומותיה התפוגגו בישראל של היום

 

בקיץ שנת תש"ל נפצעתי קשה בהפגזה על הר דב, בהיותי בשירות מילואים. ימים אחדים אחרי שנותחתי, כששכבתי במחלקה הכירורגית בבית החולים רמב"ם בחיפה, שמעתי פתאום, בשעת צהריים שקטה, קולות ורעשים מן המסדרון. כעבור דקה הופיעה אחות בפתח חדרי, מלווה בזקן שנשען על מקל ולו משקפים הנראים עבים כמו הלבניות של בתי הזיקוק בחיפה. האחות שאלה: יש כאן מישהו מיבנאל שנפצע בגליל? מיד זיהיתי את הזקן כיחזקאל ברנדשטטר מיבנאל, חברו מנוער של סבי, חיים צימרמן, והשבתי: "בטח את מתכוונת אלי".

יחזקאל ניגש אלי ואמר: "כשנודע לי שנכדו של חיים צימרמן נפצע בגליל, החלטתי שאני חייב לבקרך בבית החולים, ומאחר שממילא היה לי תור לרופא עיניים בחיפה, צירפתי לנסיעה לרופא ביקור אצלך". באתי במבוכה. בטרם הספקתי להשיב לו דבר, המשיך יחזקאל ואמר: "זה לא פשוט שנכדו של חיים צימרמן נפצע בגליל, כמו שלא היה זה פשוט כשחיים ואני החלטנו לרכוש איכרות ביבנאל ולהתיישב בה. אז היה סבך פועל בחוות כינרת, ומטעמה יצא עם חבורת פועלים לעבד את אדמת אום ג'וני, אותה אדמה שעליה נוסדה אחר כך דגניה. אני באתי לשם לדבר אתו ולקבוע מתי נעלה להתיישב ביבנאל. כשהגעתי לשם, אמרו לי שחיים חורש בשדה. הלכתי אליו לשדה, ובזמן שהוא חרש תלם אחד, היה יכול עסקן לכתוב מאמר שלם ל'הפועל הצעיר' על חשיבות כיבוש הארץ ועבודת האדמה. כך זה היה אז וכך זה היום. לכן התרגשתי כששמעתי שנכדו של חיים צימרמן נפצע בהגנת הגליל".

 

                                          *

 

יחזקאל ואשתו דבורה היו מחבורת "הרדיקלים", כך קראו אנשי יבנאל לבני החבורה שהתיישבו בה. הם קראו לחבורתם "קדימה". הוא ואשתו היו מקדמי ידע ושימוש באמצעים מודרניים בבית ובמשק. לדברי אמי שרה, יחזקאל ודבורה ברנדשטטר הכניסו את האסלה הראשונה לבית שימוש בגליל התחתון, ואליה עלו לרגל, לראות את הפלא, כל תושבי המושבה והיישובים בסביבה. ליחזקאל הצטרף אחיו יהושע, שלימים שינה שמו למוקדי. יהושע היה כל ימיו אוהב ומאהב של נשים. לאחר שבע שנות חיים ביבנאל, היה ממייסדי קיבוץ בית אלפא, יזם של יצירה כלכלית ואמנותית: הקים את משק הבקר בארץ ומפעלים של הקיבוץ הארצי,  וביסס את "הבימה" עם אחת מנשותיו, מרגוט קלאוזנר. הוא גם עשה קריירה של צייר נאיבי בעל מוניטין. בחבורה היו עוד חלוצים מאנשי העלייה השנייה, ובהם סבי וסבתי, חיים צימרמן וחיה ברכה. אליהם הצטרפו אחיו שמואל צימרמן ואשתו מרים, חיים יפה ואשתו מרים, אחיו דב יפה, היחיד מבין "הרדיקלים" שכתב זיכרונות, גרשון גרינפלד ובנימין דוכובני.

 "הרדיקלים" היו בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, שהעדיפו להתיישב במושבה ולקיים בה חיי שיתוף, ערבות הדדית ועבודה. הם עלו על הקרקע לפני שחברותיהם לחיים באו ליבנאל, ולכן שכרו חלוצה דעתנית, עקשנית ובעלת חלומות, תחיה ליברסון, לבשל בשבילם. היא הושפעה מתוכנית החבורה לפתח משק חלב עברי, והיתה לימים רפתנית ובעלת משק עצמאי במושב נהלל. גם היא כתבה זיכרונות, ובהם רסיסים מסיפור חייה.

 "הרדיקלים" נאבקו למען יסוד מערכת חינוך אחת במושבה, לדתיים וחופשיים, והצליחו, למרות התנגדות עזה של חלק מתושביה הדתיים של יבנאל, ובראשם השוחט ר' מאיר הרכבי. אחד מבניו, שנודע כעילוי, נפטר בדמי ימיו. בנו השני, צדקיהו, מרד באביו, למד משפטים בביירות והיה לשופט מחוזי ידוע בתל אביב בעת המנדט הבריטי. צדקיהו הרכבי היה לאביו של האלוף, איש המודיעין והפרופסור, מומחה למדעי המזרח ולאסטרטגיה, יהושפט הרכבי. הסבא ר' מאיר ניסה לשמר בעקשנות את עולמה הישן של דת ישראל, והנכד היה לגיבור המהפכה הציונית, שעבר מהפך נפשי ביחסו לפתרון הסכסוך עם הערבים. יהושפט הרכבי, שפעל במרץ לחשיפת משמעותה ההרסנית של האמנה הפלשתינית, היה האיש שבסוף הקריירה שלו יצא להטיף את לקחיהם המרים של מלחמת בר-כוכבא והשגעונות המשיחיים והלאומיים, בעבר ובהווה.

מירושלים הוזמן לבית הספר העממי ביבנאל, כמורה ומנהל, האדון אורי, שהיה דתי נאור. בנים ובנות ישבו בבית הספר בטורים נפרדים, אבל למדו יחד שיעורי קודש וחול. ומה היתה התוצאה מכך בחיי הפרטיים? כאשר הייתי בן תשע, שיכנעה אימי את אבי, שהיה דתי והתפקר, שחשוב שאלמד, בצד לימודי בבית החינוך לילדי עובדים במושבה רחובות, לימודי קודש באופן פרטי. כך זכיתי ללמוד שנים רבות מפי הרב פנחס בומזא, לימוד שהוליכני למקום שלבי חפץ: פילוסופיה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, לימודים שהפכו את תחביבי האהוב, קריאת ספרים, למקור פרנסתי כמורה.

 צא וראה. שמואל צימרמן, אחי סבי, עלה ארצה ליבנאל ובכליו תעודת מורה עברי מוסמך, מבית המדרש החדש למורים עבריים באודסה. סיפורו של בית מדרש זה לא סופר עדיין. היה הוא אחת היוזמות התרבותיות של אגודת "בני משה" באודסה, שמנהיגה הרוחני היה אחד העם, הוא אשר גינצברג, הפובליציסט הגדול.

 בין מנהלי בית המדרש למורים היה הסופר והלמדן התלמודי הגדול מנדלי מוכר ספרים. מנהל אחר היה יוסף קלויזנר, דודו של הסופר עמוס עוז, שהיה עורך השני של "השילוח", עיתונם של חברי אגודת "בני משה" ועיתון-הדגל של המשכילים הלאומיים הציוניים בסוף המאה הי"ט. לימים, כשעלה קלויזנר לארץ, היה ממקימי החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. לרשימה מכובדת זו יש להוסיף את "רב צעיר", ר' חיים טשרנוביץ, שנודע בעולם המחקר בזכות חיבוריו "תולדות ההלכה" ו"תולדות הפוסקים", הרבה יותר משנודע בשל ניסיונו הכושל לממש את רעיונו של מנדלי מוכר ספרים להכין קיצור של התלמוד הבבלי, ועוד הרבה פחות כאחיו של שמואל טשרנוביץ, אביהם של הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ, ושל איש משרד החוץ ושגרירנו בצרפת, יעקב צור וסבו של הסופר מוקי צור  איש קיבוץ עין גב, בנו של יעקב.

 היה זה בית מדרש שבין פטרוניו היה גם המשורר חיים נחמן ביאליק. שמואל צימרמן ויתר על קריירה של מורה עברי בארץ ישראל, לשם עבודת אדמתה. נכדו של אחיו חזר להיות מורה בישראל.

 יש לשאול, בכמה יישובים בארץ לחמו והצליחו לקיים מערכת חינוכית ציבורית אחת לדתיים ולחופשיים? היום הרי רואים הכל את פרי הבאושים של פיצול מערכות החינוך טרם קום המדינה ולאחריו. הכל רואים את טיפוח ההפרדה של ציבורים שלמים אלה מאלה, הפרדה המסומנת במוסדות חינוך ומגורים נפרדים בשכונות נפרדות, ואשר תוצאתה יצירת מחלוקות ופילוגים והעצמתם. כל בר דעת יבין, שהמתחים והפילוגים שעינינו רואות היו ממותנים אילו היה בארץ כולה חינוך ציבורי משותף, לאורך כל ימי חידוש ההתיישבות בה.

 

                                           *

 

"הרדיקלים" העסיקו רק עובדים עבריים, בעוד חלק גדול מאיכרי יבנאל נזקקו לעבודת פועלים ערבים, "החאראתים", שבאו מן הגולן. הפועלים העבריים היו חלוצים שבאו ארצה כבודדים ובחבורות, וקודם עלייתם על קרקע משלהם בחרו להתנסות בעבודת האדמה אצל איכרי המושבות.

עמדתי להתחתן עם רותי פניאל ואמה, רבקה, אמרה לי כשבאתי לביקור ראשון אצלה בחיפה, כי אנו מוכרחים לבקר את אחיה הגדול, הדוד משה דמבו. באנו לביתו בשיכון "סולל בונה" בשכונת נווה שאנן. הדוד קיבלנו בסבר פנים יפות ומיד שאל אותי: "מה שמך?" עניתי: "זאב גריס". הוא הרהר רגע ואמר: "לא, אינני מכיר מישהו בשם גריס", והוסיף: "ומה שם אמך ושם משפחתה לפני שהתחתנה?" השבתי: "שרה צימרמן". הוא שאל: "איפה גדלה אמך?" עניתי לו: "ביבנאל". הוא חייך ואמר: "חכה רגע בבקשה", הלך לחדר הסמוך והביא אלבום ישן, דיפדף בו והראה לי תמונה של בחור צעיר, גבוה ונאה, ועל ברכיו ילדה כבת תשע שנים. הוא הביט בי ושאל: "אתה יודע מי הילדה?" עניתי:" לא", והוא המשיך ואמר:" זאת אמא שלך והיא יושבת לי על הברכיים. אני ואחי אהרן היינו פועלים במשק של סבך, חיים צימרמן, בתקופה שניסו לגדל שם טבק". שאלתי אותו אם הוא ואחיו נותרו חקלאים, והוא ענה: "לא, אני חלמתי להיות מהנדס ולא היה לי כסף ללמוד בטכניון, שרק נפתח בחיפה, בראשית שנות העשרים. אז אחי אהרן הלך לעבוד כפועל בניין ומימן לי את הלימודים, ואני למדתי וסיימתי כבוגר המחזור הראשון של הטכניון בהנדסה אזרחית".

אמי שרה סיפרה לי כי אמה חיה נהגה כהרבה חלוצות מנשי העלייה השנייה, ולאחר לידת כל אחת מבנותיה חיכתה שנה-שנתיים כדי לקחתה לבית הוריה הדתיים שגרו בעיירה ברסטצ'קה בווהלין, היום אוקראינה. רצה השטן וכשאמי שרה היתה בת שנה, לקחה אותה סבתא חיה ואת אחותה הגדולה יבנאלה, ביולי 1914, למסע זה. כשהגיעו לרומניה, לנמל קונסטנצה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ולא היה אפשר לחזור לארץ או לנסוע לברסטצ'קה. למזלה, חותנה, הרב יואל צימרמן, שהה אז בעיירה בוהוש ברומניה, לשם בא לחתונת תלמיד חביב שלו עם בת חסיד חשוב מחסידי הרבי מבוהוש, שהיה צאצא המגיד ר' דב בער פרידמן ממזריץ. שם נתקעה אמי עם אמה ואחותה למשך כל שנות המלחמה העולמית הראשונה. כשהסתיימה המלחמה לא ויתרה סבתא חיה על תוכניתה ולקחה את בנותיה לעיירת הולדתה ולבית הוריה. מכיוון שלא היה קשר מכתבים עם רומניה במשך המלחמה, היו סבי ואחיו ובני ביתו בארץ משוכנעים שסבתא חיה נעלמה ללא שוב עם בנותיה.

 אמי חזרה ארצה לבושה כילדה חסידית ודוברת יידיש שוטפת. לדבריה, כשהגיעו לחיפה וירדו מהספינה למזח, קידמו את פניהן ופני שאר העולים הרבה חלוצים שדיברו אליהן ביידיש, אבל היא החליטה, מיד, שהיא תדבר רק עברית. כאילו בשנות חייה בעיירה בוהוש שטפו את מוחה שם גדודי מגיני השפה העברית. אמי הוסיפה וסיפרה שמצאה, לאחר מות הוריה, מכתב ששלח אביה חיים צימרמן לאמה חיה, לאחר שחזרה לארץ, כאשר עבד כמנהל אגודת "החקלאית" בחיפה, שנדבר בה להלן, וחיה אשתו עבדה באיכרות ביבנאל.  במכתבו התלונן ששגתה כשנתנה מחצית הכסף שנתנו לה הוריה למחיה בארץ, לחברה שעמדה להתחתן ובגלל מצוקות העתים והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה לא יכלה לקבל עזרה כספית מהוריה.

מי שניזון רק מפרסומי הרדיקליים של אנשי העלייה השנייה, ומסיק שהם נתנו גט פיטורין מלא לעברם ולקשריהם עם בית הוריהם והעולם היהודי הישן, יוכל ללמוד לקח מסיפור זה, על ההבדל בין המוצהר והתעמולתי לבין החיים הממשיים.

 בדקתי את גיליונות "הפועל הצעיר" משנות מלחמת העולם הראשונה וראשית שנות העשרים למאה העשרים, ומצאתי כי כמעט בכל חוברת, המלאה מאמרים וכתבות מלאי להט מהפכני אנטי דתי, יש מדור מודעות אישיות רחב, ובו מודיעים החלוצים להוריהם כי הגיעו בשלום ארצה, ובו מפרסמים הוריהם המודאגים תחינות ובקשות לילדיהם, שייצרו אתם "למען השם" קשר. מצאתי שהנהלת "הפועל הצעיר" מבטיחה לקוראיה בארץ ובחו"ל כי המודעות נפוצות על פי הסכם גם בעיתונות היהודית בחו"ל ומגיעות לכל קצווי ארץ. הבטחות אלה הולידו מודעות שפירסם ב"הפועל הצעיר" גם חובש בית המדרש הגדול בשכונת מאה שערים בירושלים, שחיפש את קרוביו שזה כמה שנים נותקו קשריו אתם. אלה פורסמו ליד הודעתו של החלוץ יהודה קופילביץ, ממקימי מפעלי האשלג בים המלח, לחלוצים ברוסיה כי הגשים את מאוויהם ועלה לארץ.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן היתה מצוקה כלכלית גדולה, היו "הרדיקלים" בין יוזמי הקמת "התאחדות המושבות בגליל התחתון", שאכן הוקמה בשנת תרע"ה. יוזמה זו איפשרה התארגנות מהירה של האיכרים בשעה שהתורכים הכריזו על גירוש תושבים לא-עות'מנים ממרכז הארץ, דהיינו גירוש הרבה מן המתיישבים היהודים שהיו נתיני מדינות אחרות. המגורשים כללו את תושבי תל אביב ומושבות יהודה והשרון. איכרי הגליל התחתון יצאו בשיירת עגלות להביא לגליל את משפחות המפונים, לשכנם אצלם ולדאוג למחסורם, עד יעבור זעם.

עם תום המלחמה יזמה "התאחדות המושבות בגליל התחתון" הוצאת קבצים ספרותיים בשם "הגליל". לשם עריכת הקובץ הראשון, שהיה גם האחרון, הזמינו את הסופר א"ז רבינוביץ, שישב בתל אביב. בקובץ "הגליל" א', טבריה תרע"ט, נכללו ידיעות על הגליל ורשימות מעט יושביו. גולת הכותרת בו היא מאמרו של המלומד היהודי הגדול, שלמה זלמן שכטר: "צפת". במאמרו תיאר שכטר בתנופה את העיר צפת וקורותיה, במיוחד בימי גדולתה במאה ה-16, עת היתה מרכז עולמי של מחפשי גאולה. אלה, ובראשם האר"י ור' משה קורדובירו, כתבו חיבורי תורות קבליים. תלמיד האר"י, ר' חיים ויטל, כתב את היומן המיסטי הראשון בישראל: "ספר החזיונות". כרוח הימים שבהם שכטר כתב את חיבורו, הוא הקפיד לציין כי חקירת הלהט המיסטי שאחז בחלק ניכר מחכמי צפת במאה ה-16 "היא עניין לרופא ולא לתיאולוג". היה בדברי שכטר חיזוק לגישתם המעשית של איכרי הגליל, שלא האמינו כי לימוד מיסטי והתבוננות בסודות האלוהות יביאו גאולה.

בעוד רוב בני המושבה יבנאל למדו שש שנים בבית הספר המקומי ואחר כך הצטרפו למבוגרים לעבודות המשק, דאגו "הרדיקלים" שבניהם ובנותיהם ימשיכו ללמוד. שלושת בני משפחת חיים יפה למדו לימודי המשך והפכו לאנשי צבא וביטחון מובהקים: אברהם לאלוף פיקוד הצפון ובעל אחד מאוספי ספרות הילדים העברית הגדולים בארץ; אורי למפקדי הפלמ"ח ואיש קיבוץ מעוז חיים; ושאול לאחד ממקימי הסיירות בפלמ"ח ובצה"ל, ואיש קיבוץ יקום.

עמוס ברנדשטטר למד בבית הספר החקלאי כדורי, והיה חקלאי ואיש ביטחון כל ימיו, ביבנאל ובצה"ל. אחיותיו, הבוגרת ממנו רות, ואביטל הצעירה, למדו בבית הספר הריאלי בחיפה ובשלוחתו בפרדס חנה. הראשונה, רות עמירן, היתה לפרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת שם עולמי בחקר הקרמיקה בארץ ישראל. הצעירה, אביטל עמיר, היתה לשליחת ישראל כאשת שגרירינו בארצות שונות, רחבעם עמיר, יליד וילנה שעלה ארצה כמורה עברי וממנה יצא בשליחות מוסדות היישוב, כצנחן לאירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה. אחר כך היה מושל צבאי של חיפה במלחמת השחרור ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.

בנותיהם של חיים וחיה צימרמן למדו בסמינרים למורים ע"ש דוד ילין בירושלים: יבנאלה, שסיימה לימודיה בסמינר לוינסקי, ואחותה הצעירה שרה, שהחלה לימודיה בסמינר לוינסקי וסיימה אותם בגימנסיה הרצליה. כשעברה יבנאלה לתל אביב, לסיים לימודיה בסמינר לוינסקי, ואמי היתה צריכה להתחיל ללמוד לימודי המשך לבית הספר העממי, נסעה סבתא חיה ברכבת עם שתי פרות, מתחנת צמח ועד לתל אביב, כדי למכור חלב שיחלקו בנותיה ללקוחות מתל אביב. כך חשבה לסייע במימון לימודי בנותיה. היה זה קודם להקמתה של "תנובה".

 יבנאלה, הבכורה בבנות חיים וחיה צימרמן, הפכה לאחת ממובילות ומקימות החינוך המשותף בתנועה הקיבוצית, בהיותה חברת קיבוץ רמת יוחנן. אחותה הצעירה, אמי שרה, למדה חקלאות באוניברסיטה באיטליה, כמו כמה מבני אנשי העלייה השנייה: רענן בנו של יוסף וייץ, ויעקב בנו של הסופר ר' בנימין, הוא יהושע רדלר-פלדמן. הם נאלצו ללמוד בחו"ל כי לא היתה פקולטה לחקלאות בארץ עד שנות הארבעים. לימים היתה שרה צימרמן-גריס פרופסור למחלות צמחים במכון וולקני בבית דגן, והמומחית הגדולה בארץ לאבחון מחלות תפוחי האדמה.

 יש לשאול כמה מנהיגים מקומיים וארציים הבינו, בעבר ובהווה, כאותה קבוצה עלומה של הרדיקלים, שחינוך הוא ההשקעה היסודית ביותר לאומה, ושבניה של אומה שהשקיעה מיטב משאביה בחינוכם הם המחצב החשוב ביותר שלה. מהצד האחר אפשר לראות כי בני הרדיקלים, שרובם פרשו כנפיים, לא חזרו למושבה יבנאל. מכאן מתבקש לשאול, עד כמה השכילה ההתיישבות העובדת לאפשר חינוך מגוון ורחב לבניה, ועד כמה יצרה תשתיות ומקום שאליו יוכלו לחזור אלה שיצאו להשתלם במרחקים.

 

                                          *

 

הרדיקלים היו בין היוזמים והמקימים של ארגון "החקלאית". הוא הוקם במפגש של בוקרים ונוקדים ביבנאל בשנת תרע"ט, כאגודה לביטוח ואחריות הדדית של מגדלי הבקר והמקנה. תחילתה של "החקלאית" כיוזמה של אנשי הגליל, עמק הירדן ועמק יזרעאל. אחר כך היא היתה לאגודה הפרושה על כל הארץ. זאת אגודה שבזמן הקמתה לא היה לה אח ורע בארץ או בחו"ל.

מי היו מייסדיה? בני תורה שהפכו לחקלאים, ואשר קודם לעלייתם ארצה ראו פרה ושור שנגח בדפי הגמרא בלבד. כשהקימו את האגודה שלהם היה משק הבקר בארץ בחיתוליו. הם חיו בתנאי רעב. הם ניסו לגדל פרות ערביות, מקומיות, לאספקת חלב, פרות שבקושי הניבו חלב כדי צריכת משקי הבית של מגדליהן. אבל גם כשלא נשקף להם עתיד מובטח כחקלאים, הם העזו לחלום על משק בקר ומקנה לתפארת, משק שבו יהיה ארגון משותף לבוקרים ולנוקדים, לשם ביטוח הבקר והמקנה ולקבלת טיפול רפואי, דהיינו שירות וטרינרי.

 מייסדי "החקלאית" תכננו שירות וטרינרי שיכלול מימון של מחקר לקידום טיפוח והשבחת הבקר והמקנה וקידום הידע הרפואי, שיביא למניעת מחלות והתגברות עליהן, אם ייפגעו הבהמות המבוטחות. לייסוד השירות הווטרינרי הזמינה הנהלת האגודה השיתופית החדשה וטרינר ציוני מגרמניה: ד"ר שלמה פרוינד, שבא לגליל בלוויית אשה זהובת שיער, שיופיה ושמלותיה טרפו ימיהם ולילותיהם של החלוצים. באותו זמן, ראשית שנות העשרים, נשותיהם ובנותיהם של האיכרים תפרו לעצמן שמלות משקי זרעים שהגיעו ליבנאל מחו"ל, ועליהם הדפסי פרחים. כל שיכלו נשות החלוצים במושבה לחלום עליו, טרם בואה של אשת הווטרינר, היה לאסוף כסף כדי קניית שמלה ערבית רקומה חגיגית, שאותה ילבשו בשבתות ובחגים.

 "החקלאית" היתה לסמל ולדוגמה של שותפות עניינית וחברית בין יריבים פוליטיים. היא היתה לדוגמה במאמציה לטיפוח משק הבקר והמקנה בארץ ולמימון מחקר רפואי, כמו מחקריו של המומחה לטפילים הנודע הפרופ' שאול אדלר. "החקלאית" היתה הבסיס להקמה המאוחרת יותר של התאחדות מגדלי הבקר והמקנה בישראל, המייצגת את אחד הענפים שבהם הולך שמה של החקלאות הישראלית לפניה בעולם כולו.

כאשר אחד מאבות המדע הביטחוני בארץ, ארנסט דוד ברגמן, כונה לגנאי "בעל חלומות", כתב בראשית שנות החמישים דוד בן גוריון כי "בימי השיבה לארץ אין מעשיים יותר מבעלי החלומות". דבריו אלה מתאימים להפליא למייסדי "החקלאית". אמת יש לומר, שכדרך ארגונים שהתעשרו והתמסדו, גם "החקלאית" מנעה במשך שנים רבות, בתירוצים שונים, פתיחת בית ספר לווטרינריה בארץ, כדי שתוכל לשלוט טוב יותר בשוק העבודה במקצוע. אבל פגם זה לא יעיב על זכויותיה הגדולות. פגם זה גם לא יעיב על חלקה המרשים של מושבה קטנה בגליל התחתון ביצירת מוסדות תשתית לקיומו של העם. בהבדל מ"המשביר", שנוצר סמוך בזמן בידי החלוצים, כארגון משותף להספקת כלי עבודה, זרעים וחומרים אחרים הנחוצים למשקים החקלאיים, וסופו שהפך לרשת חנויות כלבו בבעלות בעלי יוזמה פרטיים, נשארה "החקלאית" אגודה שיתופית ארצית לביטוח וטיפוח הבקר והמקנה בארץ.

הרדיקלים היו מיוזמי קדיחת הבארות הראשונות בבקעת יבנאל ורישות הבקעה בצינורות כחלק ממפעל המים המקומי. חיהל'ה צימרמן בת שמואל סיפרה, באוסף סיפורי המושבה בספר "המאה הראשונה", שכאשר בא לבקר במושבה הברון רוטשילד, בחברת יועצים ומומחים, שטחו לפניו נציגי האיכרים בקשתם לסיוע כספי לקדיחת הבארות. התערב בשיחתם אחד מיועציו ואמר לברון כי עליו להיזהר מיוזמות כאלה, כי עדיף שימשיכו איכרי יבנאל לגדל, כפלאחים הערבים, גידולי בעל בבקעת יבנאל, כי אם ייעתר הברון לבקשתם ויעזור לממן חקלאות שלחין, יבואו האיכרים חדשות לבקרים אליו בדרישות נוספות להטבת תנאי חייהם, ולא יהיה לדבר סוף. שמע הברון דברי יועצו ואמר ליועץ אחר לידו: "בבקשה קנה עבורי מאחד האיכרים כאן חמור ותן אותו לבעל העצה, כדי שירכב עליו עד דמשק, במקום על הסוס שבא אתו לכאן, כך יוכל לחשוב יותר טוב על המשמעות של הצעתו".

כאשר קמה מדינת ישראל היתה לשלטונות הבנה לחקלאים ולהשקעתם ביצירת תשתיות. נציגי השלטון הסכימו להקמת קרן השוואה, שתפקידה היה להשוות את מחירי המים לחקלאות למחירי המים למשק בכלל, תוך התחשבות בהשקעת החקלאים בפיתוח משק המים ובצרכיה המיוחדים של חקלאות המקיימת עצמה בארץ שחונה. כל זאת, כדי שמחיר המים לחקלאות לא יחסל אותה. היום חוגגים מעל דפי העיתונות המומחים לכימות וחישוב של עלות מול תועלת, ולכן צריכים החקלאים, ואנשי יבנאל ביניהם, להילחם על זכותם שיישמע בעיתונות גם קולם, ושתרומתם ליישוב הארץ ושמירת ריאותיה הירוקות ועיבוד אדמותיה בידי יהודים יובאו גם הם בחשבון העלות והתועלת הכוללים של האומה.

סיפר לי יואל, אחיה של חיהל'ה ובנו של שמואל צימרמן, המעבד אדמות משפחתנו ביבנאל, כי בעיצומה של התעמולה למען מזרח תיכון חדש, שבו יגדלו בשבילנו בעזה עגבניות ושאר ירקות, ובגדה המערבית עופות לביצים ולבשר, בא להרצות ביבנאל את הבשורה הכלכלית החדשה פרופסור מתל אביב. לאחר שפרש בהרחבה את משנתו הסדורה, שאל אותו יואל באיזה דרך הגיע ליבנאל, דרך ואדי מילק או ואדי ערה? ענה הפרופסור שדרך ואדי מילק. שאלו יואל מדוע נסע דווקא דרך ואדי מילק? ענה הפרופסור כי בוואדי ערה זורקים אבנים על המכוניות שנוסעות בכביש. אם כך, אמר לו יואל, "בנסיעה הבאה, לאחר מימוש התוכנית שלך, לא תוכל לנסוע גם בוואדי מילק, כי גם שם יזרקו עליך אבנים".

 ניסיונותיו של יואל לפרסם ב"עיתון לאנשים חושבים", "הארץ", סיפור זה, עם תוספות מידע ולקח, נחסמו בידי המומחים לכלכלה בעיתון, כי עיתונות חופשית בעיניהם משמעה עיתונות החופשית לפרסם רק מה שהם רוצים.

 יואל רצה לכתוב כי רודפי החקלאות הישראלית עוצמים עיניהם מכך שאין בשטחים הכבושים פיקוח של הגנת הצומח ופיקוח וטרינרי. יואל רצה לכתוב כי אין בחשבונם של המומחים ליצירת מזרח תיכון חדש הסגת התוצרת החקלאית הישראלית ובעצם ויתור עליה, לטובת תוצרת שמושקית ומזובלת במי ביוב ובתוכו צואת אדם; לטובת תוצרת שמזיקים מודברים בה בחומרים האסורים בשימוש, בארץ ובמדינות מתוקנות, על שום הפגיעה המתמדת והרעה בצרכני התוצרת ובמגדליה.

 יואל רצה לכתוב כי בישראל גרמה המדיניות המכוונת לחיסול החקלאות לירידה במספר החקלאים היהודים הפעילים, בגבולות הקו הירוק, מ-85 אלף בשנת 1985, לעשרת אלפים בשנת 2005. יואל רצה לכתוב כי ביבנאל ובית גן, המושבה הסמוכה לה, יש עכשיו 25 איכרויות פעילות, במקום 225 איכרויות בשיאה של החקלאות העברית בבקעת יבנאל. אמנם 25 איכרויות אלה חוכרות חלק ניכר מהאיכרויות הלא פעילות, אבל הגיל הנמוך ביותר של איכר בהן הוא יותר מחמישים שנה. דהיינו, אין בנים ממשיכים, והפועלים במשק החקלאי אינם יהודים אלא  זרים, פעם ערבים מקומיים ומהשטחים, ועכשיו פועלים תאילנדים.

יואל רצה לכתוב כי אומה שחושבת כי אחרים יגדלו בשבילה צורכי אוכל בסיסיים שחקלאיה יצרו עבורה, תעמוד לפני אדמות שננטשו ושדות שיבשו. שדות אלה ייקנו בידי אנשי קש ויזמים ערבים ישראלים, שיפעלו מכוח ובשליחות עשירים פלשתינאים, או "חובבי ציון" אחרים מערב הסעודית וארצות ערביות אחרות. כל זאת, מפני שהערבים יודעים היטב מהו ערך קרקע חקלאית לאומה, לא פחות משיודעים הם ערך ההתמדה של אחיזה בקרקע, כחלק מיסודות הקיום הלאומי.

 אכן עיני ראו הקיץ, בביקור באזורים חקלאיים בגרמניה, שגם חכמי הכלכלה שם מובילים להרס החקלאות שלהם, בתואנת אירופה הגדולה, המאוחדת והחדשה; אירופה שבה אין עוד צורך בתוצרת היקרה של חקלאי גרמניה. אבל ספק בעיני אם הסכנה באובדן החקלאות בגרמניה לקיומה הלאומי של המדינה תשתווה באופן כלשהו לסכנה שלפניה עומדת מדינת ישראל, שהתאחדותה והתמזגותה במזרח תיכון חדש מתרחקת יותר, ככל שנדמה שהיא מתקרבת.

 

                                          *

 

כשבאנו לקבור את אמי שרה בבית הקברות ביבנאל, על פי צוואתה, ראינו לצדו משטח גדול יצוק מבטון. שאלנו את בן דודה יואל צימרמן "למה משמש המשטח?" והוא ענה שהיינו צריכים לשאול "למה ישמש המשטח?". כשהתפלאנו על תשובתו, הסביר כי בנו אותו שם המצפים למשיח, שעל פי האגדה יופיע בגליל, כדי להקל על נחיתתו, שכן יבוא משמים.

הוא הוסיף והסביר לנו שכאשר שרצו מנהיגי המדינה לחסל את המעברה שהקימו בראשית שנות החמישים בצמח שלחוף הכינרת, פנו לאביו שמואל, שהיה ראש אגודת האיכרים בגליל התחתון ולשאר פרנסי המושבה, וביקשום שייחלצו למשימה הלאומית של יישוב העולים. מנהיגי המדינה הפצירו בהם שיסכימו  להקצות שטח אדמה ביבנאל לאנשי מעברת צמח, שחיו בה בתנאים מחפירים. המנהיגים הארציים ומנהיגי המושבה לא העלו בדעתם שהעולים, שרובם ככולם שומרי דת ומסורת מבית אביהם בארצות ערב, יתעוררו יום אחד ויגלו כי הם רוב תושבי המושבה וכי זכותם לשלוט בה, על פי כללי הדמוקרטיה.

 המהפך השלטוני במושבה איפשר להם לבנות בתי כנסת כאוות נפשם ולהכין משטח נחיתה למשיח; כמו שכללי הדמוקרטיה איפשרו לתעמולה החופשית של מלבי שנאה עדתית לגרום לפרחחים מתוסכלים מבני העולים אנשי המעברה, לפרוץ לבית המועצה ולפזר לכל רוח, ברחובות המושבה, את דפי הארכיון שבו נשמר תיעוד עברה של יבנאל.  פועלים קשי יום דתיים אלה, שעבדו בשדות עמק הירדן ומושבות הגליל התחתון, התיישבו בדרומה של המושבה, בבתים קטנים ועלובים שהמדינה בנתה בשבילם. אליהם הצטרפו דתיים אחרים שקנו מבנים בלב המושבה, דתיים המבדילים עצמם מיוצאי מדינות ערב, אלה אנשי הפלג האמריקאי של חסידי ברסלב. גם חסידי ברסלב אלה מחכים להופעת המשיח בגליל, אבל כנראה הם מחכים למשיח אשכנזי, שהוא בן דמות מנהיגם המת ר' נחמן, נכדו של הבעש"ט, שנטיותיו המשיחיות כבר נודעו לבני דורו בראשית המאה הי"ט. בניגוד לאנשי העמל הדתיים בני עדות המזרח, חסידי ברסלב מקיימים עצמם בשיטת "החלוקה", בלבוש מודרני, דהיינו, באיסוף כספים למימון האברכים וכלי הקודש שלהם ולא בעבודה עצמית.

אפשר לשאול, הכיצד עלו בתוהו הניסיונות ליצור מערכת חינוכית ציבורית משותפת לדתיים וחופשיים ביבנאל? האם רק עקב אכלוסה בתושבים המסורתיים של מעברת צמח? או שמא למנהיגי דת ישראל בארץ היתה מלכתחילה רתיעה מהשתלבות שומרי תורה ומצוות במערכת חינוכית, שקללתה לטעמם רבה מברכתה, שכן תפיל ברשת חיי החולין רבים מהמתחנכים בה. דהיינו, כוחות גדולים מכוחותיהם של "הרדיקלים" ביבנאל פעלו אז ופועלים עתה להכשיל כל ניסיון לייסד מנגנוני חינוך משותף לעם היושב בציון. כל זאת למרות המחיר הנורא שניאלץ לשלם בפיצול תחושת הזהות שלנו והסולידריות זה עם זה.

 

                                          *

 

סיפר לי רואי רמות (הוכמן), בן בית גן הצמודה ליבנאל, בנם של חגי הוכמן וזיווה קורדוב ילידת יבנאל, שכאשר היה בן עשר לערך, אחרי מלחמת ששת הימים, עמד ליד ביתו ברחוב הראשי הנמשך בין יבנאל לבית גן, ומהן לכפר תבור. לפתע עצרה לידו מונית וירד ממנה איש מגודל, לבוש חליפה, שנראה כערבי. הוא פנה לרואי בעברית ושאל אם הוא מכיר את אריאל הוכמן ויכול לקרוא לו. רואי השיב לו שאריאל הוא דודו ושיקרא לו. כשבא רואי עם דודו אריאל, שגר בסמוך, לפגוש את הערבי, השתהו שני הגברים המגודלים לרגע, בחנו בעיון איש פני רעהו, והתחבקו. שאל הערבי את אריאל, איפה חגי אחיך? ואריאל השיב לו שחגי גר קרוב למקום שבו עמדו ושוחחו, והציע לו מיד לקחתו אליו.

 כשנפגשו השלושה בביתו של חגי, הקשיב רואי לשיחתם ולמד ממנה כי שם הערבי מוסטפה, ושהוא בן גילם של אריאל וחגי בקירוב. משפחת מוסטפה גרה בכפר לוביה, שחורבותיו מצויות היום ליד צומת גולני. לוביה היה ידוע ככפר של פורעים, שהפריעו דרך קבע לתנועה העברית לטבריה וממנה. משפחת מוסטפה היתה העשירה בכפר ולה טחנת קמח בנצרת, וכמה חנויות בבעלותה בטבריה. בנוסף לאלה היו למשפחה שדות רבים.

למורת רוחם של רוב תושבי הכפר, ניהלה משפחת מוסטפה, במשך שנים רבות לפני מלחמת השחרור, יחסים אמיצים עם תושבי יבנאל ובית גן. למשה הוכמן, אביהם של חגי ואריאל, היו עסקים משותפים עם אבי משפחת מוסטפה. חגי ספר כי כאשר היה כבן 14 שלחו אביו לטבריה, שאליה וממנה הוביל נוסעים מיבנאל רשל, שקנה אוטובוס קטן פרטי, שאתו הצטרף מאוחר יותר כחבר ל"אגד". משה הוכמן אמר לחגי שילך בטבריה לחנותו של מוסטפה האב, וזה יתן לו משהו במעטפה, שאותו יחביא בתחתוניו ויחזור ליבנאל עם רשל. חגי המשיך וסיפר שבא לחנותו של מוסטפה בטבריה, שהיתה מלאה בלקוחות ערבים. מוסטפה האב אמר לו לחכות. לאחר שהלקוחות הלכו, ספר לפניו כמות כסף גדולה, שכמוה לא ראה קודם מימיו, הכניסו למעטפה ואמר לו להחביאו בתחתוניו ולהביאו לאביו משה.

 עוד שמע רואי מאריאל דודו, כי לאחר שאספו את הלוחמים בני יבנאל לתדרוך ערב לפני כיבוש הכפר לוביה, במלחמת השחרור, דהר אריאל על סוסה בלילה לכפר ובא בחשאי לביתה של משפחת מוסטפה להזהירה. בני המשפחה לא רצו לברוח ללא חלק מרכושם, והרעש שהקימו תוך כדי התארגנותם, גרם לתושבי הכפר לחשוד בהם. הם התפרצו לביתם ומשראו שאנשי משפחת מוסטפה אורזים חפצים, השתלטו עליהם, קשרו ידיהם ורגליהם והעלו אותם בכוח על משאית. הם נסעו עם המשאית לגדות הירדן, שם הכריחו בני לוביה את משפחת מוסטפה לעבור את הנהר. כך גורשו בני מוסטפה מביתם והחלו בנדודיהם כפליטים. חגי ואריאל שתמהו, לאחר כיבוש לוביה, מה עלה בגורלה של משפחת מוסטפה, שאלו את האורח להיכן התגלגלו בני משפחתו. האורח סיפר ששלטונות ירדן מיקמו אותם במחנה פליטים, אבל הוא הצליח לצאת ממנו ולעבוד כפועל שכיר במדינות המפרץ. הוא התקדם בעבודתו, התחתן והתבסס, כך שיכול היה לאפשר לבניו חינוך גבוה ולעודדם להגר למדינות המערב. עכשיו, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הבין שאולי יש לו אפשרות לחזור לארצו, החליט לבלות את אחרית ימיו בארץ מולדתו, ואליה חזר.

 בני משפחת הוכמן קראו לביתם את חיימקה לבקוב, שהיה איש ביטחון והכיר את משפחת מוסטפה ועזרתה לאיכרים בשנות המאורעות. חיימקה לבקוב דאג שמוסטפה, הבן שחזר, יקבל גמלה קבועה ממשרד הביטחון וסיוע בשכירת דירה בטבריה. שם גר עד שמת.

מה הלקח מסיפור זה? שהיו בעבר ושייתכנו בעתיד יחסי שכנות קרובים בין יהודים לערבים? שלא כל היהודים והערבים עשויים מעור אחד? או בקצרה, שיש תקווה שלא לנצח תאכל חרב?

 

                                         *

 

 אפשר לתהות אם החלומות של תושבי יבנאל היום יעזרו להם ולבניהם להיאחז בה ולפתחה, כך שלא תשקע ותיעלם.  אפשר לתהות אם יבנאל אינה אלא משל לשאר יוזמות להפוך סדרי חייו של העם היהודי וליצור בו את הפירמידה, שאבות הציונות חשבו כי היא פירמידת קיומו של כל עם בריא. זאת הפירמידה שבסיסה מעמד עובד של חקלאים ופועלים עבריים, ובקצה חודה המתפרנסים מעבודת הרוח.

 אפשר לתהות הכיצד טחו עיני אבות ההתיישבות מראות כי החברה המודרנית היא חברה עירונית מתועשת ברובה, ועכשיו חברה של תעשיות חכמות.

אפשר לתהות מדוע השקיעו חלבם ודמם של רבים בפיתוח חקלאות, שלקיומה ושגשוגה בתנאי משק מודרני צריכים היום אחוזים ספורים של כוח העבודה במשק הישראלי, ולכן מלכתחילה לא יכלה החקלאות להיות בבסיס התחדשות העיקרי של עמנו בארצו.

 אפשר לתהות אם הקינה שקוננתי על מותה של החקלאות הישראלית אינה קינה על עולם שנעלם, כדרכו של כל עולם שמשתנה בקצב שאינו מאפשר לנו, בני העולם הישן, את השינוי הנפשי שיביא להשלמתנו אתו.

אפשר לתהות מדוע הניסיונות לקשור את החניכים החופשיים ביבנאל למסורת אבותיהם לא השפיעו לדורות, אפילו ביבנאל עצמה. קליטת העולים שומרי המסורת, בני המעברה בצמח, לא תסביר את כשלון מעשיהם החלוציים של "הרדיקלים" בחינוך. ממש כשם שאין להסביר את קריסתה המוחלטת של רשת בתי החינוך לילדי עובדים, עם הקמת החינוך הממלכתי בארץ, רק ברשעותו כביכול של דוד בן-גוריון. אבותינו הצליחו לעמוד מול גלי איבה ושנאה משך דורות, ולקיים את מערכת החינוך המסורתי היהודי, למרות הניסיונות לחסלה. אין לנו הסבר מספק  מדוע כשלה וקרסה המערכת החינוכית החדשה שרצו ליצור בארץ.

 לכן יבנאל היא משל, משל למקום שחלומות מייסדיו ראו אותו כארץ חמדת אבות שתהפוך לכלי מלא חמדה לדורות. יבנאל היא משל למה שקרה לרבים מן העולים לארץ, לנולדים בה ולגדלים בתוכה. בהבדל מדברי חז"ל כי "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה", יבנאל היא מקום ממשי במרחב ובזמן, ולא רק מקום בתודעת יושביה ומי שחי בה פעם כמוני.

 יבנאל היא משל לכוחות יצירה מופלאים שהיו וישנם בעמנו.

 יבנאל היא גם משל לתקווה שכוחות גנוזים שהקימוה הם שיחדשוה.

 יבנאל היא משל לחלום שאפשר לחלום ולקיים בשאר מקומות בארץ.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד