בין מורדות הלבנון לערבות הנגב
בין מורדות הלבנון לערבות הנגב

נחומי הר ציון הוא מוזיקולוג, חוקר הזמר העברי, מרצה בלימודי פולקלור באוניברסיטת בן-גוריון, ובמכללות ספיר ואחוה

 

שירי הזמר הארץ ישראליים מספרים בפרטי פרטים את נוף הארץ ואת חוויית כיבוש הארץ במסעות; לנגב ולגליל יש כאן מעמד מיוחד

 

מושג רחב ומקיף בזמר העברי הוא "שירי ארץ ישראל", שלרוב כלולים בו שירי-זמר שמחבריהם מתארים את הארץ או את נופיה, מביעים געגועים, אהבה, קשר, שייכות, ומאמתים בכך את שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". מתוך המכלול הרחב אתרכז בחטיבה ממוקדת של "שירי אזור", קרי, שירים המתארים חבלי ארץ, אזורים בארץ ישראל, ויש בהם מרכיבי התיאור של נופים ואתרים, געגועים, אהבה, קשר ושייכות.

בחינת הנושא תרחיב את הראייה הכללית של "שירי אזור", ובתוך כך אצביע על המרכיבים, המאפיינים והסממנים הייחודיים של כל אזור שבו נעסוק.

בראייה הכללית, המחברים הכותבים על אזור מסוים, כנושא מרכזי או משני, מתייחסים לאזור כסביבה משלוש נקודות מבט עיקריות:

תיאורי נוף, קווים וצורות בנוף, תנאי אקלים, משקעים ועוד.

תיאורי החי והצומח באזור.

תיאורים המעמידים במרכז את האדם, תרבותו ומפעליו.

בשל הכוונה להתמקד בתופעה ולהעמיק בה, בחרתי לעסוק במרכיב הראשון, המתאר כיצד מחברי השירים תופסים את תנאי הנוף והאקלים, וכדי לחדד את הנושא, בחרתי לעמוד על שני אזורים: הנגב והגליל. הריחוק הגיאוגרפי ביניהם מאפשר לבחון את התפיסה הייחודית של כל אזור, וגם לבדוק איך מתיישמים האפיונים הכלליים בכל אחד מהם.

בבדיקת שירי-הזמר העוסקים במרכיב זה, ניכר שיוצרי השירים נתנו לו ביטוי עשיר. אבדוק, אם כן, כיצד הם מבטאים את הנוף וצורותיו בשירי הנגב והגליל. בסוגרים מובא שם השיר המצוטט.

 

                                                *

 

הנוף המשתקף בשירי הנגב הוא "אדמה בלֵב מִדבר / ללא צֵל עץ ללא מטע" (את אדמה), והיא בודדה, צחיחה וחשופה; "מִדבר עזוּב בנגב, מרחב ידיים" (מדבר בנגב), מרחבים של "ארץ מול שמיים" (השמעת איך בנגב), או "כְּחוֹל מֵעָל וחול מלמטה" (זאת הדרך לאילת), "חול מִדבר אין-סוף אין קֵצֶה" (מעבר לנהר) ו"פיסת מִדבר צרובה בארץ חֲרֵבָה" (בית הערבה).

לעתים זו "ערבה, ערבה עד-קֵץ" (זמר הבוקרים), או "ערבה צחיחה" עם "רוח צח נושֵׁב במִדבר" (גמלים), או "ישימון וּמלֵחָה... ארץ נגב! / אֶרץ חֲשׂוּפה מִסַּחַף ורוחות" (באר שבע); ולעתים אלו "חולות של המדבר" (שיר אהבה בדואי), כשמסביבך "ימין וּשׂמאל, רק חול וחול / יצהיב מִדבר ללא מִשעול" (אורחה במדבר), "לא ערער, לא דרדר, לא עץ... / מרחבים אבודים עַד אין-גֶמֶר" (זמר הבוקרים) ו"האדמה תצהיב בלַהַט שֶׁמֶש / ואבק מחניק יעוף ברוּם" (עין גדי).

הגליל, לעומת זאת, מתואר בשירים כארץ של הרים וגיאיות, "מין גובה של פְּסָגות ושל הרים", שהמטייל בו מתלהב: "הגליל, גַּלֵּה לי שביל / בין הר וָגיא" כי "אֶת לִבִּי הִקפִּיץ גליל / בַּמעלֶה וּבַמוֹרָד" (טיול בגליל); או אז הלב נמשך "אל הסלעים... / אל מִדרונות הבר... / אל חֵיק ההר" (קסם כלנית לעד), וההולך בנוף "עינָי[ו] אל ההרים" בתחושה מיסטית, כי "על הרים שוכן הלַיִל", "על ההר שוכן ענן" ו"עֲרפֶל מָלֵא הגיא" (ליל גליל). דוגמה לאווירה מיסטית כזאת ניתן למצוא בראש פינה, ש"בין סלעֶיהָ בגליל / חֲבוּיה בחֵיק הָהָר", "בַּמִדרון היורד מצְפַת" (בין ראש פינה לצפת), שהרי "למעלה צפת, למטה אַתְּ", והדרך אליה היא "שביל סוֹלַל עֲלֵי מוֹרָד" (ראש פינה).

לצורך יצירת תחושת שלמות, כחלק אינטגרלי מתיאורי הנוף, משתלבים בו רגשות ואירועים, כשהאוהבים נפגשים בנוף ומתארים את חוויותיהם: "דהרנו בֶּהרים... / עַד אֲפֵלה כיסתה גם הר וָגיא" (בדרך לתבור); האוהב מתרגש מכך שאהובתו "תדַלֵג על הֶהרים" (מה יפים הלילות בכנען), ובת צפת חיה בתוך "הרוח, הֶהָרים והלילות" (אני מצפת). בשיר הפסטורלי מופיע "בַּמורָד חליל רוֹעֶה" והעדרים "יָרדו, גָלשו מעל ההר"  (ערב בגליל). בשירי המיתוס על תל חי, יוסף טרומפלדור יושב "עֲלֵי גִבעה שָׁם בַּגליל"  (בגליל)  והולך "דרך הרים, דרך גבעות... / לגאול את שֵׁם תֵּל-חַי"  (בגליל, בתל חי).

מחברי השירים, לבד מתיאורי הנוף, התייחסו גם לתופעות נוף ייחודיות, הקיימות בכל אזור, על פי מיקומו ותנאיו. ארץ המדבר מתוארת בכתובים השונים כמקום "חול גבעות וּמרחבים" (חול וגבעות), עם נופים מתונים וחד-גוניים, מחד, ותהומות וצוקים, מאידך; במבט בוחן יותר נמצא את תופעות הנוף הייחודיות של הנגב: "ראשי המכתשים" הנמצאים "מֵעֵבֶר לחומת החולות" (רכב אש); מכרות הנחושת, "מִכרות שלמה הומים בלֵיל / והמדבר עונֶה בשיר הַלֵּל" (מכרות שלמה); שקע הערבה וים המלח, לרגלֵי הרי אדום "מול הָרֵי מוֹאָב" (תפילת ים ומדבר), מקום שם "עֵמק סדום גָּפרית וָמֶלַח" (סימונה מדימונה); ואדיות צחיחים "באפיקי הנגב" (את אדמה) ו"פלגים ... חותרים בשממה" (עין גדי). וכמובן נאוֹת המדבר, המוצאות ביטוין בשירים רבים.

ואיך משתקפים בשירים הנופים הייחודיים של הגליל? בנופי הסלעים, שפורטו כבר לפני כן, שהם גם חלק מהמיסטיפיקציה הצמודה לגיבורי הגליל, לדמותו של יוסף טרומפלדור למשל, שבגבורתו "צורים בָּקַע, סלעים הֶעְתִּיק" (בגליל); ב"אבן בַּזֶּלת" (בין ראש פינה לצפת), האבן הייחודית במסלע הגליל המזרחי ו"במעיינות הנסתרים"  (הכלייזמרים בצפת) בצפת וסביבותיה. פנינת נוף בלעדית היא מפגש הנחלים המקסים, המתרחש באצבע הגליל, כש"חַצבָּאני, בַּניָאס ודן... / התלכדו מימיהם... / וְהיו לַירדן האיתן... / וּמֵאז תֵּל אֶל-קָאדִי נִקְרָא המקום" (תל אל-קאדי). לא הרחק ממנו "בין איילת וּמטולה / מִשְׂתָּרֵעַ עֵמֶק חולָה"  (בין איילת למטולה) וּבמרכזו אגם, או במינוחו היום, אַגמוֹן החולה, הוא "מי מרום" (ליל גליל), ששותף לעיצוב האופי האנושי הגלילי, כי "שמיים של גליל וּמי מֵרוֹם / הִשְׁכּינוּ בעיניי אֶת החלום" (אני מצפת). ומה נשאר ממנו היום? "מן החולה לא הִשארתָּ שום דבר חוץ משְמוּרָה" (טיול בגליל).  

אין לשכוח שתי תופעות נוף מיוחדות נוספות: באצבע הגליל, ליד מטולה, "בגבולְךָ בועֵר 'תנוּר' במֵי מַפָּל", ובגליל המערבי, על חוף הים, "בראשְׁךָ נִקרה תלבִּין"  (טיול בגליל) .

טיבם של שירי-הזמר שהם הולכים כדרך הטבע, ומציגים את הנוף ותופעותיו כתוצאה של תנאים אקלימיים, המכוונים לכל אזור שהם מתארים. תנאים אקלימיים, קשים בדרך כלל, מצויים בשפע בשירי-הזמר הנגביים. המדבר הוא "מָקום שָׁם חוֹם עולָם / גם בַּלילה אש תלַהֵט" (מעבר לנהר), "השמש בשמיים לוהֶטת" (תשיר לי שיר של מדבר), "יום השרב מלַהֵט צָהֳרָיו" (במסילה לבאר שבע), "הזיעה ניגרה... / וַאֲבָק מֵעֲברים"  (אל הגבים), וה"רוח... יַכֶּה עילָפון / כאן בַּשימָמון" (חול גבעות). אנשי עין גדי כותבים: "מַכָּה השמש בַּמִדבר בַּחֲרבוֹת שָׁרב / והרוחות זורות אבק וּמלח על פצעיו" (הללויה), ואחרים, טיילים, ש"גלגל השמש על ראשם הָלַם" (הסלע האדום) מספרים על "אֶרץ מלוחה, רוח וָזַעם" (לך למדבר), "רוח בַּמִדבר נושבת / ...הסופה הִנֵּה עובֶרת / על הדֶרך היא דוהֶרת"  (הדרך לאילת)  - וזו רק אחת מסופות החול הקשות וכל-כך ייחודיות לחבל ארץ זה, שבו "הסופה טָרפה הכל"  (שיר אהבה בדואי) ו"המִדבר כיסה אותָך / בְּאָבק לָבן וָרַך"  (בית הערבה). ואולי בשל כך, השירים המתארים את תנאי המדבר גם מרתיעים רבים מלחיות בו, כי זהו "נגב... שְׂבַע רוח וָחול"  (הו, נגב)  ו"חום השֶׁמש העולָה ויוקֶדת" ו"הסופות תבואנה... / אַל תֵּלֵך לשָׁם!" כי "שָׁם לוהט הדרום" (שם בכביש דימונה).

תנאים אקלימיים אחרים מאפיינים את ארץ הגליל, "ארץ נושֶׁבת וָקור", "על הר ערפל וְענן" (לצפון באהבה), "ערפילים הֵליטו לוֹט" (שירת הנודד), "ערפל מָלֵא הגיא"  (ליל גליל) והוא "קודר וּמעורפָּל" (ערב בגליל). והרוח? יש ש"רוח בא קל קליל" והיא "רוח לֵיל" (ליל גליל) ויש ש"רוח עז נָשַׁב מֵעָל" (ערב בגליל); אך חוץ מהיותה קשה היא גם רומנטית: לעתים "הרוח הנוגֶנת במַצובָה / ושורֶקת בעֶברון" ולעתים "הרוח רון תרון" (בוא אתי אל הגליל). עם זאת, בדרך כלל, הגליל הוא "מַמלֶכת הכּפור" (לצפון באהבה), "חורף הגיע / כבר שֶׁלג יָרַד"  (כאן בצפת)  והלילות "צוננים הֵמָּה וּבהירים" (מה יפים הלילות בכנען).

 

                                              *

 

אחד המוקדים המשמעותיים של התנאים האקלימיים הם המים, מרכיב מרכזי בהתייחסות המחברים. האין והיש בנושא "הרטוב" הזה ניכרים היטב בהבחנות ובהבדלים הגדולים בין שני האזורים, הגליל והנגב.

כשבנגב עסקינן, המחסור במים הוא גולת הכותרת במלחמת הקיום. אחד ממדרשי השמות של הנגב מצביע על חיבור אותיות השורש נ'ג'ב', כיוון שחבל ארץ זה יבש ומנוגב ממים; לכן, נושא זה, המים, או נכון יותר המחסור במים, הוא ממאפייניו המובהקים של מאגר שירי-הזמר של אזור זה. מכיוון שהמדבר הוא "ארץ לא מים" (לך למדבר), ארץ הנגב "מתפללת רֶגב-רֶגב: / הָבו לנו מים!" ולכן שרים ומקווים יושבי הנגב: "עוד נַרְוֶךָּ ורָוִיתָ / עוד נרוֶךָּ מים" (שיר לנגב), "בַּאֲפיקֵי הנגב / נַשקה נַרוה כל רֶגב" (את אדמה), "הנגב הַללוּהו / אחים לעֵת כזאת / אָסם שוקֵק עֲשׂוּהו" (אחים נדרימה)  ומבטיחים: "עוד נִשזור לך, נגב, שירֵי תהילה" (הו, נגב). אחרים, טיילי המדבר, מבקשים: "היכן הדרך לַגבים בין הֶהרים... / והשבילים פה לא ברורים" (אל הגבים); ובמקביל, הנוודים, רוכבי השיירות, "מתפללים לאללה / שֶׁיִתֵּן מים!" (תשיר לי שיר של מדבר), וכשמגיעים לבאר המים וקוראים: "עֲלי בְּאֵר, באר עלי!" הבאר עונה: "מימיי נִכלָאו!" (עלי באר). כש"ביקשו לשתות רועה וָצאן / אך המעיין חָרַב" - מה עשו? הלכו "למצוא מקום שבו קולֵחַ / פֶּלג לרגלי הרים" (פעמוני הצאן). בנושא זה אין חדש תחת השמש. משורר תהילים שר: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי... בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (צמאה לך נפשי), והכוונה, כמובן, גם לצמא רוחני; עם זאת הובטח לנו, באותם מקורות קדמונים: "יְבַקַּע צוּרִים בַּמִּדְבָּר / ... וַיוֹרֵד כַּנְּהָרוֹת מָיִם"  (יבקע צורים)  ו"יְשֻׂשּׂוֹם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה... כִּי נִבְקְעוּ בַּמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (ישושום).

באותו הקשר, בשירי הנגב והמדבר נזכרים מקורות המים השונים, שהם גם מקור המחיה לאנשי המדבר. כך מסופר במקרא על עוזיהו המלך: "וַיִבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַחְצוֹב בּוֹרוֹת רַבִּים" (ויבן עוזיהו), וגם אם המים מצויים "בְּבור עתיק-יוֹמין" הרי ש"מִנקיקָיו עורֵק מים עוד נַחֲפושׂ" (אל אדמות לכיש).

מקבילה לבור הבאר, שהשותים ממנה מכירים בערכה ומודים לה: "הֵי, תודה, הו, בְּאֵרי! / הו, באר, הַרבִּי טוּבֵך! / מָחָר אבקש זוּלתֵך" (עלי באר), ובכך ממשיכים את מסורת שירת המדבר, ששרו בני ישראל בערבות מואב, לפני בואם לארץ המובטחת: "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" (במדבר כא יז-יח). כי זה טיבה של הבאר, המקנה מטובה לכל עובר אורח: "באר בַּשׂדה חֲפָרוהָ רועים / ועֶדרֵי זָרים יַעַטרוּהָ" מכיוון ש"נדדו, הלכו בעִקבֵי-הרים / רועים אֲשֶׁר כָּרוּהָ" (עלי באר).

לעומת התחנות הזמניות לנוודים, נאת המדבר מקנה חיי-קבע ליושביה; כך, למשל, "עין גדי היא נוֵה מִדבר" (עין גדי), שיד אלוהים נגעה בו "וַיתֵן מעיין מים בעין גדי... / וַיתן אדם וּבית בעין גדי" (תפילת ים ומדבר), ומאז "פלגים בָּך חותרים בַּשממה!" ולכן "עתיד מזהיר צופֵן לָך המחר!" (עין גדי). ואם לא מסתפקים במשאבי הטבע, משנים סדרי בראשית ומביאים את המים מרחוק ב"צינורות, עורקֵי הנגב" ו"מן הברז אל הרֶגב / יעלו מֵימֵי תהום", והאדם שׂמח: "נגב, מַמטרות עָלֶיך!... / אדמה תיתן פִּריָה בְּאֵין גֶשם משמיים" (לשיר זה כמו להיות ירדן).

מול ביטוי של חסר קיומי ומשמעותי כל כך, שירֵי הגליל מביעים שפע מים, והשירים מקרינים שׂמחת חיים ליושביו. כך "פלגים יִזרמו ... / בַּשבילים הכחולים  הקרים", ו"זַכִּים המים בִּנחָליי" (דרך ישנה). לשפע הזה מצטרפים "עֵמֶק החולָה / עמק נוי רְחב-ידיים / מבורך כולו במים"  (בין איילת ומטולה) ואגדות צפת, המספרות על "האר"י טובל עם תלמידיו / במעיינות הנסתרים" (הכלייזמרים מצפת); ומכיוון ש"עכשיו הגענו לִמטולה / הנוף ירוק כאן בגליל"  (פינה שקטה)  "וּמִנחלים בַּגיא קורא אלי קולו" של עדר הצאן (כאן הצפת). והרי בגליל מצויים מאגרי המים שלנו - כי בירדן "המתחיל למעלה בצפון" נמצאים "גאון מֵימֶיך" וכל חיינו "שוטפים כמו ירדן"  (לשיר זה כמו להיות ירדן). במקור אנרגיה איתן זה הכיר גם בעל "התקווה", נפתלי-הרץ אימבר הקורא ומלהיב: "הלאה, ירדן, הלאה זוֹל / יֶהֱמו גלֶיך! / ...הרעֵם קול / בַּהֲמון מימֶיך... / הלאה זרום ... / יֶהֱמו מִשבָּריך ... / והרעֵם בְּגלֶיך!" (הלאה ירדן). ובכלל, מכיוון ש"הירדן - נהר / הכינרת - ים / וּמי-מֵרום - אֲגָם", הרי ש"הגליל הוא שיר / של הר, נהר וים וניר" (הגליל הוא שיר).

 

                                              *

 

מעשה החזון הציוני עולה כתשובה לנתונים הגיאוגרפיים והאקלימיים של כל אזור. כך מתחבר לאקלים המדבר ולמקורות המים התלויים בו חזון הפרחת השממה, שהוא ייחודי לנגב בפרט, ולחזון הציוני בכלל. חזון זה מתממש ביישובים שצמחו בנגב, ולאורך הרצף ההיסטורי צמח גם הביטוי המזומר לחזון הזה.

כך היה ב-1943, עם הקמת שלושת המצפים, ולמימוש החזון הציוני הצטרפו שירי-הזמר: "הִתנָעֵרָה, כְּבוד מִדבר... / הוי, מדבר הַנְבַּע מֵימֶיך / לִצמֵאֵי חזון אבות... / גילו גיל, פולחֵי הרֶגב; לחזון אשר היה" (הוי, ענק), שחובר להקמת גבולות; "לאדמתֵך מקור חיים / תהי זֵעָתֵנו לִמטַר רביבים" (את אדמה), שהוקדש להקמתה של רביבים; ו"אלֶיך שָׁם מִדבר עזוּב בַּנגב / ...כי שם טמונה תקווה של עם יָגֵעַ" (מדבר בנגב), שנכתב בבית אשל בראשיתה.

כך המשיכו הכותבים ב-1946, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, עם מבצע הקמת 11 הנקודות, והיו שותפים בהרמת מפלס התקווה הלאומי: "מול מדבר ושמיים / יֻטַּע כאן פַּרדס / יֻזרמו פַּלגי מים... / וקץ לשממה, לציה, למדבר" (הו, נגב), ולכן "עיינות בך, הנגב / עוד יפריחו, יַרוו כר" (ברכת הגליל), וזאת למרות "איזה חום! / סופות אבק וּלבָטים... / הם תָקעו יָתֵד בנגב"  (י"א הנקודות) - שנכתבו לכבוד 11 הנקודות.

ביטוי החזון נמשך עם גלי ההתיישבות המואצת אחרי קום המדינה, בשתי דוגמאות ייצוגיות ביישוב הערבה: "הו, יָטְבָתָה! אַתְּ בֵּיתֵנו לנו / אור וָצֵל בלב מדבר" (מחול יטבתה), ליום העלייה לקרקע של יטבתה; ו"הי, אילת! / עוד נִבנֵך, עיר וָאם, בַּמדבר... / אַתְּ קרית הפלאים לַמחר!" (זאת הדרך לאילת), לחג העשור של העיר הדרומית.

במקביל לחזון הפרחת השממה בנגב, ממולו, בקצה הצפוני, נמצא את חזון יישוב הגליל: "כאן השמש לא תכזיב... / כאן הרוח רון תרון... / כאן הגשם גשם-אֵל" ו"כאן הדשא עַד עולם" (בוא אתי אל הגליל).

יישוב הגליל יתממש, כי "הגלילה! פְּעָמֵינו נא נָרים!" ולמרות ש"עוד רבה שָׁם הקדחת / וּשמָמה על כל שביל - / נעלה וּבלי כל פחד / נְחַיֶּה אֶת הגליל" (הגלילה). כך נמשיך גם כש"טנק וּטרקטור יד ביד יֵצאו לחרוש עִם בוקר אור / תֶּלם-פֶּלא מיָדפַת, וּמתֵל-חי עַד אלמגור" (טיול בגליל), ו"אֶל החולָה נעפילה / וּביצותיה נייבֵּש... / אֶל החולָה עֲלֵה וָרֵשׁ... / ויישוב חדש נקים!" (אל החולה). זוהי, כמובן, רשימה חלקית בלבד, שכן להתיישבות בגליל היסטוריה ארוכה ומפוארת.

 

                                              *

 

כותבי השירים כללו בלי משים ביצירותיהם נתונים רבים של צורות הנוף, תופעות נוף ייחודיות ותנאים אקלימיים של אזורי הנגב והגליל, אך ייתכן שגם נתנו לנו להסיק מכך דבר מה על תכונות אופייניות של אזורים נוספים. הרי "זֶמר כְּפָרים" משתרע "ממנרה בֶּהָרים / עַד אילת לחופי עֲרָבה", (זמר כפרים) ו"אֶת הארץ, בי נשבעתי, / רק לכם כולה נתתי / מִנִּי דן ועַד ים סוף" (הדרך לאילת).  

 

 רשימת הפזמונים ומחבריהם

 אורחה במדבר [ימין ושמאל]: יעקב פיכמן, דוד זהבי

 אחים נדרימה: אברהם בן-זאב, יעקב וייסמן-שגיא

 אל אדמות לכיש: עמנואל זמיר

 אל הגבים: יעקב שבתאי, סשה ארגוב

 אל החולה: מחבר לא ידוע, יואל ולבה [עפ"י "לא אל שכר הלב פתוח"]

 אני מצפת: נתן אלתרמן, משה וילנסקי

את אדמה: אריה יחיאלי, לחן בדואי

 באר בשדה: עמנואל זמיר

 באר שבע: עמנואל זמיר

 בגליל [עלי גבעה]: אברהם ברוידס, לחן ערבי בעיבוד נחום נרדי

 בגליל, בתל-חי: אבא שנלר-חושי, לחן רוסי

 בדרך לתבור: בנימין אביגל, שלמה וייספיש

 בוא אתי אל הגליל: אהוד מנור, יאיר רוזנבלום

 בין איילת ומטולה: אפרים תלמי, אפרים בן-חיים

  בין ראש פינה לצפת: מאיר מינדל

 בית הערבה: חיים חפר ועמוס קינן, שמוליק קראוס

 במסילה לבאר-שבע: דן אלמגור, ניסן כהן הב-רון

 ברכת הגליל: חנן שדמי, דוד זהבי

 גמלים: משה דור, יוסף הדר

 דרך ישנה: דודו ברק, שייקה פייקוב

 הגליל הוא שיר: יעקב-דוד קמזון, משה ביק

 הגלילה: לוין קיפניס, נחום נרדי

 הדרך לאילת [הי דרומה לאילת]: חיים חפר, מאיר נוי

 הו, נגב: חיים הלפרין, מרדכי זעירא

 הוי, ענק: צבי אטקין, אלכסנדר אברמוביץ'-ארגוב

 הורה ממטרה: יחיאל מוהר, משה וילנסקי

 הכלייזמרים בצפת: נעמי שמר

 הלאה ירדן: נפתלי-הרץ אימבר, אברהם-צבי אידלסון

 הללויה: יענקל'ה גלפז, מני גל

 הסלע האדום: חיים חפר, יוחנן זראי

 ויבן עוזיהו: דברי הימים ב כו, יוחנן זראי

 זאת הדרך לאילת: יחיאל מוהר, שלמה וייספיש

 זמר הבוקרים: יעקב אורלנד, מרדכי אולרי-נוז'יק

 זמר כפרים: עמנואל זמיר

 חול גבעות: יעקב אביצוק, יוסי מוסטקי

 טיול בגליל: יעקב שרת, רפי בן-משה

 י"א הנקודות: ישראל-פוצ'ו וייסלר, מימי קלמר

 יבקע צורים: תהילים עח טו-טז, אהרון שפי

 ישושום: ישעיהו לה, דוד זהבי

 כאן בצפת: נעמי שמר, לחן עממי שוויצרי

 ליל גליל: נתן אלתרמן, מרדכי זעירא

 לך למדבר: חיים חפר, אלכסנדר ארגוב

 לצפון באהבה: דוד ברק, נורית הירש

 לשיר זה כמו להיות ירדן: נעמי שמר

 מדבר בנגב: אריאל רוזנברג, לחן עממי רומני

 מה יפים הלילות בכנען: יצחק קצנלסון, לחן עממי ערבי

 מחול יטבתה: עמנואל זמיר

  מכרות שלמה: אברהם בן-זאב, אוסקר סלאדק

 מעבר לנהר: אנטון רובינשטיין, עברית: שאול טשרניחובסקי

 סימונה מדימונה: חיים שלמוני, שלמה וייספיש

 עין גדי: איתן פרץ, דב אהרוני

 עלי באר: אריה יחיאלי, דוד זהבי ואפריים בן-חיים

 ערב בגליל: רפאל קלצ'קין, פואה גרינשפון

 פינה שקטה: יגאל בשן ויורם צדוק

 פעמוני הצאן: אוריאל אופק, יוסף הדר

 צמאה לך נפשי: תהלים סג ב-ג, לחן חב"די

 קסם כלנית לעד: עידית חכמוביץ', נחום היימן

 ראש פינה: שלמה סקולסקי, צבי בן-יוסף

 רכב אש: נעמי שמר

 שיר אהבה בדווי: יצחק ויינגרטן, יצחק קלפטר

 שיר לנגב [השמעת איך בנגב]: אברהם שלונסקי, אלכסנדר-אוריה בוסקוביץ'

 שירת הנודד: אהרון אשמן, מרדכי זעירא

 שם בכביש דימונה: עמוס אטינגר, דב זלצר

 תל אל-קאדי: רות חפץ, אמיתי נאמן

 תפילת ים ומדבר: יעקב גלפז

 תפסנו ראש-פינה [אל תשתני ראש-פינה]: יורם טהרלב, יגאל בשן

 תשיר לי שיר של מדבר: מחברים לא ידועים

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד