לראות את התנ"ך
לראות את התנ"ך

חיים גרוסמן הוא מרצה בחוג לפולקלור בירושלים ובבאר-שבע, מורה בתיכון עירוני ה' בתל-אביב

 

העשורים הראשונים למדינה היו מוצפים בדימויים תנ"כיים, על שטרות, בולים, כדים, יצירות אמנות ועוד ועוד. ראוי ונחוץ לחזור אליו ולראות בתנ"ך מקור מוסכם של זיקה לארץ, לשפה, לדימוי נבואי

 

אריה מוסקוביץ, מ. אריה בשמו המקצועי המוכר לכל, צייר מאייר ומולידם החזותי של גיבורים כמו "הבלשים הצעירים", "הימאים", "קופיקו" "צ'יפופו" ו"דני דין", צייר בראשית שנות החמישים שורה ארוכה של סצינות תנ"כיות, שאותן ביקש להציג בתערוכה נחשבת ולהפכן אחר כך גם לאיורים לסיפורי תנ"ך לילדים. העובדה ששירת בחיל הים, שם יצר את דגלי וסמלי החיל, הביאה אותו גם לפגישות אקראי עם בן גוריון, שר הביטחון, שלא הניח ידו גם מסמליו המתגבשים של הצבא העברי. באחד הפגישות ראה בן גוריון מקצת מציורי התנ"ך של מוסקוביץ ואהב את הצבעוניות של מראות ארץ תנ"ך קסומה ורומנטית שהפיק במכחוליו. "צייר יפה את התנ"ך וגיבוריו", האיץ בו בן גוריון, "חשוב שהילדים יאהבו תנ"ך". משנה ברורה, שתמציתה התנ"ך כסיפור ציוני של ישיבה רצופה כאן במולדת, ה"מדלגת" על אלפיים שנות גלות. בן גוריון ראה בתנ"ך מקור וכלי ראשון במעלה להוכחת הקשר בין העם לארצו ההיסטורית, ולהנחלתו של קשר זה.  כמו כן ראה בן גוריון בתנ"ך מכנה משותף אידיאי במדינת ישראל.

אניטה שפירא העריכה את התנ"ך בתפיסת בן גוריון ככלי השווה לאידיאולוגיות גדולות אחרות, וכמצע אפשרי יחיד, ששימש לבניית אחדות חברתית בין קיבוצים וגָלויות אנושיות, במסגרת פרויקט הממלכתיות הישראלית. תנ"ך של לאומיות ואוניברסליות, יהדות וציונות שנכרכו יחד והעניקו תשתית פרשנית רחבה למושג ארץ ישראל, כזירת ההתרחשות המקיימת ובונה, שוב, חיי עם בארצו.

ציורי התנ"ך של מ. אריה הם אנחנו, קרי, דור ראשון לגאולה שהתהדר בסביבה מדומיינת של מקומות רבי הוד, גדושי קסם של צבעים וריחות המשמרים ראשוניות קדומה. אוריינט תנ"כי-ישראלי צבוע בצבעי הזמן הציוני של שמי תכלת מוארים ממעל וצהוב-כתום של חול ואדמה, המהווים מסגרת של אידיאה לאומית מצוירת.  התנ"ך והוראתו היו כלי פדגוגי מרכזי בחינוכו של הצבר עוד בימי המנדט. סיפורי התנ"ך היו לתבנית נוף מולדת שבה נעו ילדי ישראל, בהכוונת מערכת החינוך הפורמלית, שהיטיבה להפוך בדפי התנ"ך ולעשותם צו של אהבה לארץ, נופיה ואנשיה. לא מפת גבולות שאין בלתה, לא "שלנו ורק שלנו", אלא עולם של גיבורים, מלכים ונביאים, שאמרו את שבחי הארץ. היתה גם הקרן הקיימת לישראל, כמובן, שכה היטיבה לייצר חוויה של שותפות בכל עץ שניטע בט"ו בשבט, ובכל סל של ביכורים בדרכו ירושלימה, משחזר חוויה תנ"כית של עלייה לרגל. 

הוויה ברורה זו לא היתה רק ביטוי לקוד החינוכי, אלא ביטוי לחוויית כל של יצירה באפיקים רבים ומגוונים של אמנות שימושית והנאה מתוצריה. במרחב אמנותי זה הופקו תוצרים של ציור וקישוט, לשימוש ולהנאה אסתטית לקטן וגדול, בארץ ובעולם, בכל הממדים ובכל החומרים. תבליטים ותמונות, אלבומים וגלויות, תכשיטים, מלבושים ובובות. זה היה מערך מכליל של תנ"ך וסמליו שתורגמו ל"ישראליות", לעיני צעיר ומבוגר, תושב ותיק ועולה חדש, והפיקו אהבה והזדהות עם מקום.

מה משמעותה של הוויה זו? האם היה זה מהלך מכוון המתנהל באמצעות סוכני תרבות, או בעיקר הוויה משמעותית בתהליך הבניית הישראליות הציונית? יצירה מחודשת של תשתית תרבותית המבקשת להנחיל אהבה ושותפות רגשית לחזון נבואי רב פנים, או חתירה לביסוס תעודת קניין על אדמת הארץ מול כל אויב וצר? תרבות סובנירים ארץ ישראלית הנשענת על פופולריות של ייצוגי התנ"ך בתודעת קונה פוטנציאלי מבית ומחוץ, או נדבך נוסף במהלך תרבותי מכליל? קו ייצור של  תוצרי תרבות עממית, שתכליתו מכירה, או גם דיאלוג שיווקי של רצון וצורך בהגדרת זהות בין יחיד לחברה ובין עם לארץ?

 

                                             *

 

מדי שנה, באמצע כיתה ב', זכו תלמידי ישראל לבוא בברית עם ספר התורה החדש שקיבלו בטקס חגיגי. היה זה שער לסיפורי התורה, לעלילות מלכים וחזיונות נביאים, בפרשנות רחבה ואוהבת שלא ביקשה לה חבירה אל מצוות "עשה" ו"אל תעשה", אלא ביקשה ליצר חוויה ולהעשירה במלים ששינונן המחיש את יפי המראות. כך במערכת החינוך שלימדה מלים, פסוקים; כך בנופים ובמראות, ימה וקדמה צפונה ונגבה, בטיולים, סיורים ו"ימי שדה"; כך במציאות שבה מנהיגי אומה החשיבו וציטטו את שפת תנ"ך; כך במציאות שבה בנה לו נשיא מדינה "צריף" המעוטר במגוון דימויים ונופים מהתנ"ך; כך במציאות שבה התנאתה הכנסת ב"משכן"; כך במרחב ציבורי שקושט בפסוקי קוממיות מקראיים, המכוונים לאזרחי מדינה חדשה שקיימו מצוות חזרה אל שמות עבריים; כך גם נדפסו שירונים  של צה"ל, ההסתדרות, משרד החינוך, הסוכנות והקק"ל, גדושי שירה שכולה פסוקים שהולחנו והיו לשירים.

הוויית "ימי תנ"ך" היתה נסוכה על רבות מכרזות העצמאות של העשור הראשון. בשנת תשי"ב נוסחה הודעה על תחרות העיצוב בסעיף "הרעיון" כך: "המשאלה היא שבפלקט יבואו לידי ביטוי אמנותי מצבה של מדינת ישראל בשנה זו וייעודיה בעתיד הקרוב". הכרזה הזוכה של תשי"ב, בעיצוב פאול קורנובסקי (קור) מתל אביב, הבליטה שתי נשים כמו-תנ"כיות, המשלימות זו את זו ברצף חזותי ותמטי של מראה אנושי. שתי התנועות של הנשים יצרו, בצבעוניות עזה, צעד אחד שלם ששזר את המשמעות של ראשית זריעה, שאחריתה הנפת אלומת השיבולים. יצירת עבר תנ"כי וחיבורו להווה באמצעות הדימוי הנשי התקיימו למן ימי "בצלאל", ימי ראשית ההתעוררות הלאומית ויצירת ביטוייה החזותיים. המראה האוריינטליסטי, שבלט באמנות השימושית של זאב רבן, החליף את מראה החלוץ התנ"כי שקודם לתצוגה אידיאית מודרנית יותר. כך התקיימה השוויוניות הנשית, נשמר הקשר לעבר התנ"כי.

קו אידיאי-עיצובי דומה התקיים גם בכרזת תשי"ד, בעיצוב "רולי". האלמנט המרכזי בכרזה, העשויה בטכניקת הפוטומונטאז', הוא מבנה אבן המורכב משש לבנים חדשות, המונחות זו על גבי זו. תחתן אפריז עתיק מבית הכנסת באשקלון. על גבי האפריז עיטור תבליט של מנורה בעלת שבעה קנים, עם שלוש רגליים, ולצדה לולב, אתרוג ורוזטות (שושנים). מתוך הלבנים צומח ענף של זית. מבנה האבן המסמל את הארץ בבניינה הנשגב, במבט מלמטה, הזכיר גם פירמידת מדרגות של ימי מקרא. המבנה של ההווה מקיים המשך לנדבך ארכיאולוגי קדום, תזכורת כמו-רנסנסית לקלאסיקה הנוכחת בהווה וקו חיבור למודרניות ישראלית מתחדשת.

            כרזת תשט"ו, בעיצוב גידי קייך, שבה והבליטה הוויה דומה החוברת לשבעה דגלי ריבונות של הווה, בכרזת שבע שנות עצמאות לישראל. במרכז הכרזה צריח, מבצר של 12 אבנים שחקוקים עליהן סמלי 12 השבטים, קיבוץ גלויות של שבטי ישראל. גם כרזת  יום העצמאות תשי"ח, בעיצוב מרים קרולי, ניצבה עדיין במציאות חזותית של "ימי תנ"ך", במראה של עשר דמויות העסוקות בבניית פסיפס ובתוכו האות י', המספר 10 והמלה עשור. הדימוי הרשמי קיים רצף דימויים המקשרים הווה לעבר תנ"כי, והתקיים גם בכרזה בדמות רצפת הפסיפס. כך גם בשטר עשר לירות בעיצוב יעקב צים, שבגבו הוצג  "ספר ישעיהו, המגילות הגנוזות", ובבולי מועדים לשמחה תשכ"א בעיצוב אשר קלדרון, שהציגו גיבורי תנ"ך; ואפילו בכרזת "אל על" בעיצוב דן רייזינגר, שעשה גם הוא שימוש  במראה פסיפס כדי להציג "עלייה לרגל לארץ הקודש". ארץ תנ"ך של ממסד המבקש לחזק קוממיות וריבונות.

ייצוגי התנ"ך בהפקה הממלכתית נעדרו התייחסות לארץ וגבולותיה הפוליטיים. העדר הסכמה בינלאומית על גבולותיה של ישראל החדשה היה כמובן סיבה מרכזית לכך. העדר זה בלט בתוצרי האמנות של היצרנים הפרטיים השונים, שהיו מחויבים פחות לממלכתיות, והעדיפו להפיק ולמכור דימויים אנושיים כביטוי לריבונות החדשה. כאן בלט מראה התימני שאומץ כתנ"כי על ידי אמני "בצלאל" והורחב למראה כמו-תנ"כי מאפיין ומוכיח קיבוץ גלויות והצלחתו במולדת אבות מתחדשת. הממסד הבליט את הדימוי התימני-תנ"כי, וכך היה מראה נערה תימניה עדוית תכשיטים לאיקונה ממסדית בתיק תצלומים של "שנת עשור", שהופק וחולק לכל. כך היה מראה אדם תימני (הכוונה לאדם חי ולא לתמונה...), העוסק במלאכת יד עממית, ייצוג מרכזי בביתן ישראל בתערוכה העולמית בבריסל 1958. הארץ מלאה המולת ייצור של הדימוי הזה במגוון רחב של תוצרים: בובות בד, פקקים מגומי, אריזות ממתקים של "עלית".

מפעל "משכית", שהוקם בשנת 1954, חיפש ומצא הגדרות זהות ישראליות תנ"כיות בדמות בדים, שטיחים ומלבושים, בנוסח "מעיל המדבר" האופנתי. העבודה, שנעשתה ברובה בידי עולים מזרחיים, ביקשה לקיים מסורת יהודית הנקשרת למרחב גיאוגרפי קדום ומשמרת ייצוג הווה של הוויה עתיקה. סמלי השבטים ליוו את האיקונוגרפיה הציונית מראשיתה, כמימוש חזותי לקיבוץ גלויות והתנחלות מחודשת בלב נחלת אבות מקראית. בדף ברכה צבעוני שנדפס בירושלים בכמה גרסאות, למן ראשית המאה, שובצו מראות ישן וחדש של סמלי סכימה מוכרת של המקומות הקדושים, ולצדם מראה תל אביב בבניינה. אלה קושטו בסמלי השבטים ועוטרו בפסוקים רבים. בעוד מראה סכימת המקומות הקדושים דהה והלך, נתחזקה תבנית סמלי השבטים, מכוח שיבוצה כתימה מרכזית בגרפיקה ממסדית, שקיבלה כמובן ביטוי חזותי רב גם בגרפיקה ובאמנות השימושית של היצרנים הפרטיים. אלה חברו בגאווה למראה הלאומי במגוון רב של תוצרים כמו אגרות, פנקסים, מחזיקי ספר, סכיני חיתוך נייר מעוטרים וצלחות קישוט ממתכת - כמיטב מסורת תרבות הסובנירים הישראלית.

 

                                              *

 

"ימי תנ"ך" בהוראה ומשמעות כרונולוגית רחבה של ישיבת עם בארצו התקיימו גם בעולם חפצים ותוצרים לחגי ישראל. כחלק משגרה ציונית הורחבה תשתית עממית יהודית גם למהות לאומית-ציונית מודרנית, שקיבלה ביטוי בחומר וצורה. בדגמי מנורות חנוכה בשנות העשרים, בעיצובו של זאב רבן, שולבו שלושה מדליונים: מדליון מרכזי ועליו מנורת שבעת הקנים המעוטרת באריות מכונפים, ומתחת, שני מדליונים שהציגו מראה מטבעות עתיקות שנוצקו בימי מרד בר כוכבא. חיבור חזותי אחר של "בצלאל" שילב ימי חשמונאים של גבורה עברית בארץ ישראל בדמות מתתיהו ויהודה המכבי. איזכור אחר חידדה עבודת הצורפות שנתעצבו בה מנורות כסף בעבודת פיליגראן - מלאכת מחשבת עברית שהוראתה תזכורת לימים קדומים. במרבית מנורות החנוכה של שנות החמישים והשישים בלט הצבע ה"ייחודי", שתמציתו גוון מתכת-ירקרק, שניתן למרבית התוצרים באמצעות הפטינה הירוקה: מראה שנתפס כ"נחושת עתיקה", השבה ונכרית במכרות נחושת תנ"כיים. מראה הצבע הירקרק, שהושג בתהליכים תעשייתיים-כימיים, במשולב עם צבע נחושת ופליז, עיטר קו תמטי ישראלי שהובלטו בו מוטיבים של מראה "קדום". מראות של נופי הארץ, מכבים גיבורים, וכמחייב מסיפור החג - כד השמן. זה היה זכר הנס וסמל לתנובת שבעת המינים בארץ. 

בכל אלה היה כדי לקשר בין עבר להווה ולחזק המשכיות שהדגישה מסורת ומנהג מתחדשים, ובוודאי לא מהות שתמציתה שטח גיאוגרפי. כך הילכה לה בחג השבועות רות התנ"כית, כך שימשו דמויות משה ואהרון סימני דרך בדגלי חג שמחת תורה, וכך התקיימו דמויות עוטות שלמה תנ"כית, שהמחישו עבר חקלאי באגרות של ברכה: שנה טובה של עבר, הווה ועתיד. אלה היו איורים וברכות שנכתבו בסגנון תנ"כי והדגישו קונבנציות עיצוביות, לא רק של מלכים מרחיבי ממלכה, אלא גם של אנושיות צבועה בגעגוע לימי בראשית לאומיים. 

נערה נושאת-כד היתה "דימוי הכרחי" שהובלט בציורי התנ"ך של אבל פן, כמו אצל רבים מאמני "בצלאל", ונסמך על סיפורי האבות המתאהבים באימותינו. בשנות החמישים והשישים "סבבו" במקומותינו נשים רבות שכד על כתפן או ראשן. דימוי זה בלט מאוד בתוצרי הקרמיקה של חברת "קרמוס", שהציגה מבחר מראות תנ"כיים בגלזורה בוהקת. השימוש בקרמיקה לביטוי אמנותי נקשר במסורת עתיקה, שהתקיימה בארץ בידי הערבים והבדווים מאות שנים, והוליכה גם לימי התנ"ך העבריים. החומר נקשר אל הקדום, הארכאי, המקיים זיקה שורשית עם האדמה ומייצר תודעת בעלות ושייכות. תוצרי הקרמיקה קיימו דיאלוג אידיאי עם עבודת הקדרות הקדומה שנחשפה בחפירה ארכיאולוגית והמחישה בגילוייה נוכחות וזיקה למקום.

ביטוי לכך היה בעבודותיו של אהרון כהנא, שביקש לחבר "ימי תנ"ך" למודרניזם של צורות בשנות החמישים. האמנות השימושית, לעומת זאת, לא ביקשה לה "דרך" אלא המחשת מהות "מוכרת" של ייצוגים בוהקים, שמצאו פינה בכל בית ולב. התוצרים התמימים גדושי הצבע והקיטש התקיימו באסתטיזציה חריפה שכיוונה להזדהות, אהבה וכמובן למכירה. מראות כאלה חיזקו תחושת שייכות למקום של תמימות ויופי, שהכהתה מסרים פוליטיים נוקשים הנסמכים על בשורת הבטחה לאומית.

הקרן הקיימת אוהבת ילדים, מאז ולתמיד, והיא טרחה לציין זאת בסיפוק כשילד נולד, ונכנס, וסיים והתחיל. הילדים אהבו את "הקרן הקיימת" שאהבה ילדים שאוהבים שאלות בחשבון. "נלמד חשבון",  הציע המחבר י. פלר בשנת 1958, ושאל: "בכיתה 42 תלמידים. הכיתה הביאה מנחה לקרן הקיימת מכל שבעת המינים הנזכרים בתורה: חיטה, שעורה, גפן (פרי הגפן), תאנה, רימון, זית שמן, דבש. בשבעת מינים אלה נשתבחה ארצנו. וזה היה סדר התהלוכה: א) בראש התהלוכה הלכו 7 קבוצות נושאי הביכורים - קבוצה לכל אחד משבעת המינים: 3 תלמידים בכל קבוצה. ב) מאחוריהם הלכו 9 מנגנים. ג) השאר.... תלמידים היו מחוללים". מחוללים ברכב וברגל למלא מצוות חג של "זיכרון ביכורים".

ציורי התנ"ך של גוסטב דורה היו ספר חובה בכל בית, ותוגברו וחוזקו בסדרות רבות של "תוצרת הארץ". סיפורי התורה וגיבורי התנ"ך במשחקיו של בנימין ברלוי היו בסוף שנות החמישים מצע מזמין, מבטיח ומקיים הנאה ב"חידון התנ"ך" עם עמוס חכם, חתן התנ"ך, וב"מסעות שלמה המלך" של הוצאת "עמרנה". חברת המסטיקים "פם-פם" יצרה גם סדרות של גיבורי תנ"ך ובראשם משה, גיבור הוליוודי ראוי בסאגת "עשרת הדיברות". התחרות הארצית נושאת הפרסים שקיימה החברה היתה, רובה ככולה, חידון תנ"ך בנוסח, "בנחלתו של איזה שבט היתה חברון?". "בנק לאומי" חילק לחוסכיו הילדים שי: משחק לוח של "מסע בני ישראל במדבר". ומשהגיע התלמיד, אחרי ארבעים שנה, ארצה, זכה למחברת שעל כריכתה מפת חלוקת הארץ בין השבטים, שהחיתה סיפור מקראי של "שתי גדות", וסימנה הווה אופטימי של אחדות חברתית ופוליטית בישראל של גדה אחת. 

 

                                             *

 

"ימי תנ"ך" הם סיפור של עבר; סיפור ישראלי רגיל משהו, שראשיתו להט ציוני והמשכו, כך נראה, אחר מאוד. תמצית חשיבותו של התנ"ך בשנים אלה, מעריך יאיר זקוביץ, במאמרו "סוף המאה של התנ"ך", מסתכמת בהצגתו כשטר קניין ובעלות על אדמת הארץ, נחלת פלג אחד הטוען לבעלות לא רק על ארץ ישראל "השלמה", אלא גם על ספר התנ"ך השלם. ציבורים יהודיים רחבים, לעומת זאת, שסיפורי התנ"ך היו בעבר נוף תרבותם הלאומית, שוב אינם מוצאים עניין בספר עצמו, בשפת דימוייו, עלילות גיבוריו וערכי הנצח שבדפיו. שלא במקרה, גדל הניכור בין העם ל"ספר הספרים" שלו. כך הלכה ופשטה בעשורים אחרונים בורות, שהגיע עד מחשבת עיווים לבטל את בחינת הבגרות בתנ"ך.

לא "המקצוע" הולך ונעלם, אלא תמצית הוראתו: מסורת עבר שכה היטיבה בחיזוק קשר של אהבה והזדהות בין צעיר לנוף מולדתו, והיתה ל"יהודיות" ויהודי מתנחל בחלקי ארץ, ותו לא. "ימי תנ"ך" נשטפו בשפע זרמים של התפרקות ישראלית ממיתוסים. עייפות אידיאית פינתה מקומה ל"הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום" (ישעיה ה' ח'). גם חיים נחמן ביאליק, נביא מודרני של לאומיות מתחדשת, קרא קריאה דומה. בראשית שנות השלושים הוא נשא נאום לפני פעיליה של הקק"ל. גאולת קרקע היא אכן תמצית ומטרה ראויה, קבע, אך אין בה אלא מעט ללא מסד תרבותי רחב, אנושי, רב גווני, עממי, המבקש לדבר אל כולם. כך ביאליק על ארץ התנ"ך, וכך גם דור שלם שהחרה החזיק אחריו.

  גלבוע ותבור כבסיס לאהבה לעבר היסטורי בארץ, ראש ממשלה הדורש "תנ"ך מצויר יפה", מורה הדורשת ומממשת ידיעה, ציטוט והמחזה של "בעין דור" רב ההוד; עמוס חכם כגיבור תרבות ושטף של תוצרי תרבות לקטן ולגדול; אלה היו תוצרי אהבה של קשר וזיקה לארץ ועברה, צורך להתגונן מפני המתנכל בהווה ולחלום על שלום נבואי. ובעיקר, מופת של שיבת ציון בנוסח עזרא ונחמיה, שכולה בנייה, יצירה וחזון אנושי, של חברת ההופכת "אור לגויים". אלה ואלה התקיימו מכוח הגדרת החברה את עצמה, מכוח משב רוח לאומי בארץ ובחוץ, מכוח צורך אידיאי במערכת החינוך המגובה בתפיסת קוד של ידע הראוי להילמד, עוני בגיבורים בעידן ריבונות מתחדשת וצורך שיווקי של עשייה עממית בתרבות טכנולוגית ענייה.

 ברור ומובן לכל, שאי אפשר לחזור לרוח לאומית תנ"כית המייצרת זהות ישראלית מתחדשת ומשווקת תרבות בדמות תוצרי אמנות שימושית בעולם מודרניסטי תזזיתי. אך תהיית דור צעיר עכשווי חסר נחת רוחשת, מתקיימת ואף מתחזקת. דור זה שוב אינו מצויד בארץ ישראל תנ"כית אחרת של חומר, רוח ולקח של אהבת ארץ, שכולה גם אקסיומה ברורה של אהבה וקשר לרעיון לאומי וחזון נבואי, הנבנית גם בהסמלה נאיבית בתוצר אמנותי-עממי. לטובת תהייה וחוסר נחת רבה של הווה, צריך לספר סיפור של חברה ושל מטעניה הסמליים בימים לא רחוקים. סיפור של אידיאה המבוטאת בנייר עטיפה של מסטיק, בגלויה, בחוברת ציור נאיבית ואביזר קישוט זניח. 

יצוין ויובהר: זהו "סיפור" שכולו עבר, שראוי לספרו בהווה. האם אפשר לחזור ל"שם"? לא. ילדי הווה יכולים למצוא מעט "תנ"ך" בביקור במוזיאון בנוסח נאות קדומים; מחוז זיכרון מקראי מוזיאלי, ששוב אינו חלק מרקמת חיים, הגם שחשיבותו מתקיימת. האם צריך לחזור ל"שם"? נראה שלא. ראוי לחברה שתלך קדימה, אך תטרח גם לשוב ולהציץ מעבר לכתפה, אל עברה הקולקטיבי. האם צריך לשוב ולקיים דיאלוג עם נרטיב של עבר ציוני, שתמציתו תוצר קישוט תמים וצבעוני, ולתהות על הווה? ודאי שכן.

             כן, כי זה יפה ותמים וראוי, יוצר זהות ומחזק הזדהות. תהליכי החינוך הלאומיים שהתקיימו במקומותינו בימי המנדט ובעשורים ראשונים של ימי מדינה היו, במידה רבה, תוצאה של הבנייה מודעת ומושכלת, שכיוונה לחינוכו הציוני של דור, והצליחה בכך. מקצת מתהליך הבנייה זו ראוי ויכול להתקיים שוב. הצגת התהליך כנחוץ והבנייתו הם כמובן עניין למאמר אחר. כאן נבקש לקבוע כי ראוי ונחוץ לנו לשוב ולהדגיש נרטיב-עבר של "ימי תנ"ך". או-אז ישוב אולי ויתחדש הקשר בין תלמיד למכורתו, בעידן של התרופפות. אז יתקיים כמציאות אפשרית של קונסנזוס נחוץ גם תנ"ך של זיקה לארץ, לשפה, לדימוי נבואי ראוי ולמסר של בין אדם וחברו, ולא רק בינו למקום. הוויה שאולי תוליד שוב מחברת ותמונה, ואולי אפילו חפץ ומוצר "תנ"כי" של געגוע.

אז מה היה לנו? סיפור עבר, תהיית הווה, ואולי גם עתיד המשרטט ציווי אפשרי של "תנ"ך עכשיו", לכולנו.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד