התמר: נוף מקומי, סמל נצחי
התמר: נוף מקומי, סמל נצחי

פרופ' נורית קידר מן החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב

 

התמר, שכולנו מכירים וחיים במחיצתו, אם בסביבתנו ואם בייצוגיו בעבודות חזותיות, הוא רב-רבדים: רבדים של מציאות, של חלום, של סימן ושל סמל לעולם שמעבר

 

המסייר בעריה של הארץ, כמו גם במרחביה הפתוחים, יגלה כי התמר המצוי ממשפחת הדקליים הנו מרכיב נפוץ ושכיח בנוף המקומי. אך  שדרות התמרים, שכה הורגלנו להן בכניסה לערים, או עצי תמר ברחובותיה של עיר, לא היו חזון נפרץ בשנותיה הראשונות של המדינה. זאת, על אף היות התמר מזוהה מאז ומתמיד עם ארץ-ישראל: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכבוד, שפעת קורות לקרות בהן את הבית, כך ישראל אין בהם פסולת..." (בראשית רבא, מא, א). שדרת התמרים שהובילה לבית-הספר החקלאי מקווה ישראל היתה מחזה נדיר, ולבטח אהוב, עד שנות השישים. אך מאז התרבו נטיעות עצי תמר ובה בעת נעשה שימוש רווח בדימוי החזותי של התמר במטבעות הישראליים, כשם וכסמליל (לוגו) של גופים וחברות; הוא מופיע אף בסמל מוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב.

מאמר זה מבקש לתהות  על מקומו  של דימוי התמר בכמה מסורות חזותיות בארץ ובתרבות המערב והמזרח.

 

                                                *

 

בתנ"ך מוזכר התמר פעמים רבות כמסמן מקום, כגון יריחו עיר התמרים (דברים לד, 4) או דבורה היושבת תחת תומר דבורה (שופטים ד, 5), מצד אחד, ומצד אחר הוא משמש מטאפורה, כמו למשל "צדיק כתמר יפרח" (תהילים צ"ד, 13). התמר הוא אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ-ישראל, כפות התמרים נדרשות לבניית הסוכה, והלולב הוא אחד מארבעת המינים.

הדימוי הסכמטי של התמר, ובדרך כלל הצגתו כמבנה מבודד, מביאים להבנתו כסימן וסמל. ואכן, במסורות החזותיות הקדומות הוא מסמן מקום, אך יחד עם זאת מסמל גם את הניצחון על המוות, את הנצח.

מסורת היצירה בארץ-ישראל מימי קדם נטתה לצורות סכמטיות וגיאומטריות,  ולא היתה פיגורטיבית באופן מובהק. עוד לפני בוא האיסלאם, האמנות מקומית לא נטתה ליצירת דמות אדם הרואית. כך, למשל, בפסיפסי בתי הכנסת בארץ  במאות 4-6 לספירה היא מתוארת בצורה סכמטית ודקורטיבית, ולא כמובילה עלילה דרמטית. במסורת כזו, דימוי עץ התמר הדקורטיבי והסכמטי, היוצר נוף שלם סביבו מחד גיסא, ומערכת סמלית מורכבת מאידך גיסא, היה דימוי  מרכזי ובולט.

כבר ברומא הקיסרית הובנו כפות התמרים במשמעות של ניצחון ונצח, ולכן  התקבל הקיסר בשער העיר בכפות תמרים שסימלו את היותו קיסר-אל, ובן-אלמוות. תפיסות אלה הובעו גם באמנות  החזותית הרשמית שנוצרה מטעמו של הקיסר, ובה דימויי אלות הניצחון המפוסלים או מצוירים, כך שהן מוצגות לעתים קרובות עם ענפי תמר בידיהן.

 מסורת צורנית זו, שהתקיימה ברומא מאות בשנים והשתמשה במערכת דימויים סמליים ובדימוי התמר באופן ספציפי כסמל הנצח, אומצה בחלקים גדולים שלה על ידי הנצרות. המציאות הכפולה של התמר כסמל וכמציאות פיזית בלטו בעיקר באמנות הנוצרית. כבר בתקופת הנצרות הקדומה מסמל התמר את חיי הנצח של המתים על קדושת האמונה הנוצרית, את גן העדן שנכון להם. דימויו ממשיך לבטא משמעויות אלה בימי-הביניים.

 באמנות היהודית בתפוצות, מאז ימי-הביניים ובעת החדשה, התמר מסמל את ארץ-ישראל, ובזכות זיקתו זו מיוצג פעמים רבות על כלי קודש ובית שונים, כגון חנוכיות, קערות וכו'.  וכך, בין הדימויים החזותיים הרבים של ארץ-ישראל וירושלים - הכותל המערבי, קבר רחל, סיפור המרגלים - התמר בולט כדימוי של נוף, כסימן, כסמל.

אתאר את דימוי התמר בכמה תחנות בתרבות המערב, ואולי אלה יאירו את דימוייו מאוחר יותר בתרבות הישראלית.

הדימויים מן הארץ מבקשים כנראה לסמן מקום. הדימוי הנודע ביותר מופיע על המטבע שטבעו הרומאים לאחר המרד הגדול (המאה הראשונה לספירה), שבו מסמלים עץ התמר והאשה הבוכייה בצלו את "יהודה השבויה": התמר, את נופיו של חבל ארץ יהודה; האשה את תושביו. בדימוי מפוסל של עץ התמר על אבן תומכת מבית הכנסת בכפר נחום, מן המאה הרביעית כנראה, הגזע, הפרות והכפות של העץ מתוארים בדייקנות. דימוי מבודד זה רומז לבאות, כי התמר היחיד יסמל כאמור את הארץ גם מחוצה לה. מתוך דימויים רבים במיוחד של התמר בנצרות הקדומה, אזכיר את התמרים המופיעים במפת מידבא מן המאה השישית, ומסמלים את יריחו.

בנצרות הקדומה ובאמנות ימי-הביניים מסמל התמר את חיי הנצח, גן העדן, ובעת ובעונה אחת הוא מתפקד גם כאלמנט פונקציונלי בתמונה. התמר הוא דימוי נפוץ באמנות הפסיפס והפיסול של העיר ראוונה באיטליה. לעובדה זו חשיבות מיוחדת כי העיר היתה בירתה של האימפריה הרומית המערבית מסוף המאה החמישית ועד אמצע המאה השישית. כעיר נוצרית מרכזית, התגבשו בראוונה דימויים מגוונים, גם של הצגות כריסטולוגיות וגם של סמלים כגון הקונכייה והתמר. על תקרת כנסיית הטבילה של האריאנים, מסוף המאה החמישית, מוצגת סדרה של עצי תמר לסירוגין עם דימויי השליחים, כהבטחה של חיי נצח למאמינים ולציון נצחיותם של השליחים. בתוכנית הפסיפסים של כנסיית סנט אפולינרה אין נואוו בראוונה של המאה השישית,  על קיר הספינה הצפוני, מוצגים דימויי שלושת המלכים, המאגים הבאים לחלות את פניהם של ישו והמדונה, לסירוגין עם דימויי עצי תמר היוצרים קומפוזיציה קצבית: גזעיהם מסוגננים ונראים כפמוטות המחזיקים את כפות התמרים המתפרשות מתוכם. הענפים מתוארים בצורה חופשית למדי ופרי התמר יורד מטה. כך משמש התמר בעת ובעונה אחת סמל לשמים ולחיי נצח, ורכיב ארכיטקטוני המפריד בין הדמויות. על אותו הקיר, בעקבות שלושת המלכים, מתוארת שורה של קדושות נוצריות, המוצגות כנסיכות ביזאנטיות, וביניהן דימויי עצי התמר, ולכל עץ שלושה ענפים, סמל לשילוש הקדוש.  

בראוונה מופיע דימוי התמר על קבוצה גדולה של ארונות קבורה מן המאה השישית, המוצבים בכמה כנסיות ובמוזיאון העירוני. על ארונות אלה מסמל עץ התמר את חיי הנצח המובטחים למת. על חזית אחד הארונות מופיעים דימויים סמליים בלבד, ללא דמויות אדם, כמו שתי קשתות עם שני צלבים במרכזן, ובשני צדי החזית שתי קשתות ובתוכן שני עצי תמר. תיאורים אלה מדברים על הנצח והתחייה, ומייצגים  שפה אמנותית סמלית וברורה.

התמר כסמל גן העדן והנצח מופיע גם בחדר הכתר של המלך רוג'ר השני (1130-1154) בפלרמו שבסיציליה, שבחצרו הרב-תרבותית הסתופפו מוסלמים, נוצרים-יוונים ונוצרים-לטיניים. תקרת החדר מעוטרת בסמלי מלכות כמו אריות וחיות אגדיות, והקירות מתארים מראות גן העדן ובהם עצים מרהיבים מניבי פרי שלחלקם צורות משונות, עם עצי תמר שכפותיהם נפרשות כקרני שמש משני צידי הגזע. בינות לעצים מופיעים ציידים אגדיים ובעלי-חיים כמו אריות, איילים וטווסים. דימויי העצים מתוארים בצורה חזיתית, מבודדת וקווית לגמרי, וכל עץ בנוי כדימוי ארכיטקטוני. יחד הם יוצרים נוף אגדי.

תיאורי התמר באמנות המערבית במאות ה-12 עד ה-19 הם רבים מספור. לפעמים העץ שפל צמרת ומעניק מפריו למשפחה הקדושה בדרכה למצרים; לפעמים הוא חלק ממראה גן העדן, שבו יושבים המבורכים. ציירים נודעים כגון יאן ואן אייק (1390-1440), שהבליט את התמר בין עצי גן העדן בציור המזבח הנודע מגנט (1432), או אנדראה דל  ורוקיו הפלורנטיני (1435-1488), שתיאר את עץ התמר בהרחבה בתמונת הטבילה של ישו, וסימל בכך את ארץ הקודש, היכן שנעשתה הטבילה, ואת חיי הנצח, העמידו ציורי מופת לדורות הבאים.

 

                                              *

 

ציור התמר בארץ-ישראל של המאה ה-19, בעבודותיהם של הציירים "האוריינטליסטים" שבאו מאירופה למזרח, נתפס בעיניהם אקזוטי ובעל זיקה לסיפורי התנ"ך. הם ציירו נופים ואנשים במצרים, סוריה וארץ-ישראל, ויצירתם היתה מצד אחד תיעוד של מה שראו עיניהם, ומצד אחר הציגה מציאות מיופה ואידיאלית. "האוריינטליסטים" מואשמים היום בהצגת תמונה מעוותת של המזרח, אם בהצגת אנשיו ובעיקר נשותיו בצורה חושנית מאוד, ואם ביצירת סטריאוטיפ של הנוף המזרחי.

בעבודותיו של  דייוויד רוברטס (1796-1864), הידוע בציירים האלה, מופיעים עצי התמר כרכיב בציור נוף רומנטי. וכך ניתן לראותם בקבוצות, כשענפיהם מתנועעים ברוח, במקומות שונים בארץ. תפיסה זו נוטשת את הפן הסימבולי והמסמן, ומנסה להעביר את רוח המקום ואת רשמיו של האמן מן הנוף.

צייר אחר הוא גוסטב דורה (1832-1883), שעיטר את סיפורי התנ"ך ואת כתביהם של סופרים כמו סרוונטס בתחריטיו. תחריטי התנ"ך שלו מתארים את נופיה של ארץ-ישראל ומניחים, לדעתי, תשתית לציור שעתיד להתפתח כאן. הקשר של התרבות הישראלית לגוסטב דורה ראוי לתשומת לב שלא זכה לה עדיין במחקר התרבות הישראלית.

דורה עבד אמנם במחצית הראשונה של המאה ה-19 בצרפת ובאנגליה בעיקר,  אך ציוריו איירו את ספרי תנ"ך, סיפורי המקרא וספרי לימוד והגדות פסח בארץ  כמאה שנה לאחר שנוצרו, 1930-1960. דורה הועדף על פני אמנים ישראלים בני שנים אלה, כנראה בשל העובדה שציוריו יצרו דימויים הרואיים  של גיבורי התנ"ך, שקל היה להזדהות עמם.

התמר בציוריו אינו דומה לזה שפגשנו אצל רוברטס, אלא הוא מסמן את ארץ הקודש. באחד מתחריטיו (1830) נראים אברהם ומשרתו בדרכם למקום העקידה. בתמונה זו הוא אינו מסתפק בהצגת עצי התמר, אלא מציג גם את שיח הצבר. עוד לפני שהציונות עשתה שימוש בצבר ובמשמעויותיו לסמל את בן הארץ הזאת, הוא יוצר את הדימויים הללו של נוף ארץ הקודש, דימויים שסייעו בשנים שלאחר מכן לכונן את הקשר אל הארץ.

בתמונה אחרת, שבה מתאר דורה את מיכל המורידה את דוד מביתה, ניתן לראות את השילוב בין בית בארכיטקטורה קלאסית לעץ התמר שעומד ברקע, ליד שני דימויים של שיחים מטפסים. השגבת העלילה מושגת בתיאור הבית הקלאסי,  ואילו עץ התמר מורה על ארץ הקודש.  איור סיפור דבורה הנביאה של גוסטב דורה אינו עולה בקנה אחד עם התיאור המקראי: "והיא יושבת תחת תומר דבורה". דורה מתאר אותה כשהיא מניפה ידה ממושבה על מדרגות נישאות, ועץ התמר אינו מופיע כלל בתמונה. ואמנם, אין מסורת מערבית המתארת את דבורה יושבת תחת התומר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים חילחל דימוי התמר גם לתרבות העממית, והוא מופיע בין השאר על כלי בית; למשל, על צלחת משנות העשרים מתואר התמר לצד הפירמידה והגמל, סמל למצרים. תיאורי מצרים ועצי התמר יהיו במאה ה-19 לא פחות נפוצים  מהתמר בארץ הקודש. מקומו של התמר לא נפקד גם בציורי תקרות שעיטרו את בתיהם של ערבים אמידים בערים בארץ, המביאים ממראות מצרים והנילוס.

התפיסות החזותיות המחוטבות ביותר של ראשית הציונות מתבטאות בעבודות אמני "בצלאל" מאז ייסודו בשנת 1906. אלו מעמידות תפיסה חדשה, השואפת לאידיאליזציה של ארץ הקודש. האמנות העברית החדשה, לא הישראלית, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, רוצה ליפות ולהציג מחזות מושלמים ומסוגננים שאין בהם רבב, והדמויות התנ"כיות שראינו אצל דורה מתורגמות לדמויות ערבים ילידי הארץ כמייצגי סיפורי התנ"ך.

ביחס לדימוי התמר שהופך שגרתי ב"בצלאל" נראה לי, שהמקורות שעמדו לרשות האמנים השונים בהקשר זה הם מרובים: מסורת האמנות המערבית מצד אחד, והמסורת היהודית מצד אחר. דימויי התמר, יש לזכור, מופיעים על פרוכות או על חנוכיות בפולין לבטח מאז המאה ה-17. התמר מופיע באיורי זאב רבן איש "בצלאל" לשיר השירים. מעבר לתיאור מעשה האהבים על מרפסת ומשוכת הגפנים, ליד הים או הכינרת, מופיע התמר המבטא, בניגוד לסמל גן העדן בנצרות, את הארץ ויופייה, חלק מהנוף המקומי.

אהרון שאול שור, ממורי "בצלאל", צייר בשנת 1923 את נוף ירושלים והשתמש בתמר, החוצה את התמונה כולה לשניים: מצד אחד הר הבית עם כיפת הסלע, מצד אחר מראות של מבנים עירוניים קרובים. הדקל אינו רק סמל, אלא רכיב פונקציונלי בתמונה עצמה. בעבודה אחרת של שור, "מבט מתל-אביב ליפו", הוא יוצא לדרכים חדשות. המבנים בצדי התמונה  מקבלים אופי כמעט קוביסטי; נהייתו אחרי תיאור הבתים החרבים בולטת, והתמרים שונים לגמרי זה מזה ומתנועעים ברוח. כאשר  צייר אותם במשיכות מכחול ספורות, הם הפכו להיות חלק של נוף, ולא עוד סמל.

בשטיחי "בצלאל" התמר הפך להיות דימוי נפוץ. באחד מהם, דימוי התמר, היוצא מתוך אמפורה ולצדו צמד איילות, הוא מרכזי ומתפרש על פני השטיח כולו. עבודה זו מחזירה לתמר המבודד, הנמצא במרכז, כפי שהוצג בתקופות הקדומות, את סמליותו.

בתמונות האריחים מתוצרת "בצלאל", המשולבים בחזית בית הספר "אחד העם" בתל אביב, מתוארות ארבע ערי הקודש, יפו, טבריה, חיפה וחברון, ובשתיים מהן (יפו וחיפה) חוצה התמר את התמונה. הגזע דק מאוד ולא טבעי, ענפיו מסוגננים, ותלישותו מן המציאות מעידה על היותו סמלי.

האמנות העממית בארץ השתמשה בדימוי עץ התמר. כך עשתה תעשיית המתכת שפעלה בשני העשורים הראשונים למדינה. אף שזו תעשייה עממית, אפשר לראות את הסנטימנט של עושיה לנוף החדש בארץ-ישראל. בחנוכייה מתוצרת בית-החרושת "תמר", השַמָש מוצב על שיח הצבר, ואילו זוג אוהבים יושב בצל עץ תמר. בעבודה עממית זו הסמל והסנטימנט חוברים זה לזה. במערכת עישון של  בית-החרושת "תמר" מתוארים גמל וקבוצת עצי תמר. הייפוי של התמרים כקבוצה אחידה המסוככת על הגמל היא האופיינית ליצירה באותם השנים.

 

                                               *

 

הצייר נחום  גוטמן (1898-1980), שלא צייר בזיקה לסימבוליקה של "בצלאל", ביקש עדיין ליצור מראה מסתורי ופיוטי של הארץ החדשה. בציור מ-1929 מופיע בית ורוד קוביסטי ולצדו תמר, שגם הוא, בדומה לתמונות האריחים של "בצלאל",  מגיע באלכסון מהפינה ולו כפות דשנות. ציור אחר של גוטמן מתאר נשים מוסלמיות ההולכות בתוך צמחייה עבותה ביפו, ומרחוק נראים רכבת ועצי תמר שצומחים מתוך אזור ירוק. כאן יש מרכיבים חתומים בתמונה, אך לא סמליים. בתמונה נוספת של גוטמן המרכיבים נעשים יותר חילוניים ויותר גראפיים.  וכך נראים איש קורא לאשה עם כד על ראשה, ושני עצי תמר מרכזיים ליד גלגל מים וליד בית האחוזה עם ברוש ומדרגות.

תמונה של ראובן רובין (1893-1974) המתארת עצי תמר אינה שגרתית, שכן בציוריו מופיעים בדרך כלל עצי זית. בציור אחד מופיעים עצי תמר רבים בכל חלקיו, עד ליצירת מעין מטע תמרים במקום רחוק או דמיוני. כדי להדגים את ייחודם של ציורים ראוי להשוותם לארבע יצירות של פיקאסו, שמופיע בהן התמר, מהשנים  1955-1958, שצוירו בסטודיו שלו בעיר קאן. פיקאסו מפרק את התמר לגמרי, בלא סנטימנט ובלי רצון ליפות או לסמל את מה שישנו בסטודיו שלו או את המבט דרך החלון החוצה. הוא מסמן את הגזע של התמר באמצעות טרנספורמציה של קווים, את המרכז בקווים נוספים, ולכן דווקא התמר שלו יכול לעורר אסוציאציה לדמות אנושית ולא להישאר עץ בלבד. בעבודה זו ובאחרות אפשר לראות את ההבדל העצום בין הציירים של ארץ ישראל לפיקאסו, שאהב את קאן והיה חלק מן החיים  בריביירה הצרפתית הרבה שנים, אבל נשאר רחוק מעירוב סנטימנט או משאלות לב בשפה האמנותית.

רחובותיה של העיר תל אביב בשנות השישים ידעו נטיעות מתוכננות של עצי תמר. אמנם גם בתל אביב הקטנה היו עצים ממשפחת הדקליים, אך אלו היו בדרך כלל וושינגטוניות. בצפון הישן, ברחוב ליפסקר למשל, ניטעו זוגות עצי תמר כרכיב ארכיטקטוני, מעין שני שומרים של הבית. עצים אלו לאו דווקא מצלים ופעמים רבות הם חוסמים את האוויר מלזרום לבתים, אך בולט הרצון לשמר את דימוי השומרים. ברחוב סמוך ניטעו שני תמרים נוספים, קרוב מאוד לבית, ואיש לא חזה כנראה לאיזה גובה עצום תגיע צמרתם. בבית דירות גבוה יותר, מסוף שנות השישים, רואים את התפרשות הענפים על פני החזית כולה, ואילו ברחוב מִצפֶה הענפים הדוקרניים חודרים לתוך המרפסת. אנו מבינים עד כמה מראה עירוני זה הוא מיוחד במינו ומלמד על חשיבותו של התמר בעיני מתכנני העיר, גם אם הוא גורם לפעמים אי נוחות לתושביה.

יחד עם המסורת הציונית שראשיתה ב"בצלאל", נעשו עבודות של קרמיקה ארמנית בירושלים, מאז 1919. קרמיקה זו היה בעלת תפיסות ומקורות השראה משלה. אתמקד בעבודותיה ובלוחות האריחים המונומנטליים של מארי בליאן, שהתמודדה מאז ראשית דרכה האמנותית בשנות החמישים שוב ושוב עם דימוי הדקל. מארי בליאן (ילידת 1924) באה מתוך מסורת הקרמיקה הארמנית, שהיא למעשה מסורת טורקית, המכירה מוטיבים איסלאמיים. אבל בציור הטורקי של איזניק או של קוטחיה, הדמות האנושית כמעט אינה מופיעה, ולתמר אין תפקיד מרכזי, בניגוד להופעתו בשטיחים, כמו אלו שהשפיעו על אמני "בצלאל". כאשר האמנים הארמנים התחילו לעבוד בירושלים, בראשית המאה העשרים, הם פנו למקורות ההשראה שעמדו לרשותם בארץ: הפסיפסים הנוצריים הקדומים ואלה  של חירבת אל-מפג'ר.

בלוח הנקרא "גן העדן הירוק", מראשית שנות השמונים, ציירה מרי בליאן עצי תמר יחידים על רקע ירוק, אך בשכנות לעצים אגדיים אחרים ולדימוי השאוב מחירבת אל-מפג'ר, של אריה המתנפל על איילה. פרחים וטווסים  פזורים על הלוח ולצדם עצים, ציפורים ופרחים, שהופיעו בפלרמו או בראוונה, שהיא מחברת ובונה מחדש בלי שהכירה יצירות האלה. בלוח אחר של מארי בליאן, "פיתוי התמרים", התמר נראה כמו שטיח תפילה. צמרתו נתונה בתוך קשת רבת מפתחים והגזע מתואר כמו שטיח ארוג.

באמצע שנות השמונים התבקשה מארי בליאן על-ידי אורה הרצוג, אשת נשיא המדינה דאז, להעמיד שלושה לוחות למרפסת הסוכות בבית הנשיא בירושלים. באחד מהם התמר מופיע על רקע שריגי גפן ולצדו אריה טורף, כבשה, איילות, וענפיו בוקעים כלהבות ירוקות. בשני הלוחות האחרים מתוארים עץ תאנה ואיילים ושיבולים ועץ רימונים או תאנים, עם שתי איילות כחולות. בהשוואה בין הלוחות ניתן  לראות את התמר זוכה לייצוג חשוב ומרכזי לעומת שני העצים האחרים, העומדים בצדי הלוחות ורק צמרתם מתפרשת.

בלוח אחר גדול במיוחד, "המסע", מוצגת ספינת מפרש עתיקת יומין דחוקה בין שני עצי תמר שהגזעים שלהם מתעקלים וברום צמרותיהם מקננות ציפורים. מארי בליאן עוברת כאן לרכיבים פנטסטיים. המסע שלה בספינה הוא דחוק, וכלי השיט אינו מתקדם אלא נשאר עומד בין שני גזעי התמר.

העבודה הפנטסטית מכולן, "שמחת הכוכבים", נבנית על-ידי שני ברושים בחלק התחתון. צמרת הדקל, בחלק העליון של הלוח, הופכת להיות מופשטת לגמרי, ומרכזה הוא גזע. הצמרת והגזע מוקפים בכוכבי לילה ותואמים לציפורים הכחולות המקננות בחלק התחתון.

ההתמודדות עם נושא הדקל בעבודתה של מארי בליאן מגיעה לשיאה בקיר אריחים שהזמינה אצלה עיריית ירושלים בשנת 2004, לצורך הצבתו ברחוב כורש. זהו קיר בן אלף אריחים. קו אלכסוני חותך ומפריד בין ים ליבשה, והתמר האלכסוני מלווה בתמר קטן יותר ובברוש, הנמצא בתחתית הלוח, ליד האוניות. קיר זה מקבץ את המוטיבים האופייניים ליצירותיה הקודמות של מרי באליאן. הדקל הוא בעל גזע כחול ולידו עומד עץ לימונים. לעבודה זו קראה היוצרת "רזי גן העדן". בחירתה בתמר ובעצים האחרים משקפת את הבנתה אותם כבעלי משמעות סמלית.

התמר, דימוי שכולנו מכירים וחיים במחיצתו, אם בסביבתנו ואם בייצוגיו בעבודות חזותיות, הוא רב-רבדים: רבדים של מציאות, של חלום, של סימן ושל סמל לעולם שמעבר. 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד