מאגר מים שהיה למצבת זכרון
מאגר מים שהיה למצבת זכרון

פרופ' מעוז עזריהו מן החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה

 

 מגדלי המים לא שימשו רק כמאגר של מים, אלא גם כמאגר של משמעויות סמליות, שנוספו להם בגלל נסיבות הקמתם והשימוש שנעשה בהם במאבקים על הארץ

 

מגדלי המים המתנשאים מעל בניינים ועצים אינם רק חלק ממערכת אספקת המים היישובית. הם גם חלק בלתי נפרד מהנוף הארץ-ישראלי. המטרה המקורית שהנחתה את בוניהם היתה שימושית, דבר שבא לידי ביטוי בעיצובם האדריכלי, שהיה בכללו פשוט. אך מעבר לתפקיד שיועד להם, מגדלי המים נטענו גם במשמעויות סמליות. רוויים במשמעויות הארכיטיפיות של המים כתנאי הכרחי לקיומם של חיים, ושל המגדל כאובייקט בולט בנוף, המתריס נגד חוק המשיכה, נטענו מגדלי המים במשמעויות ציוניות. בראש ובראשונה הם זוהו כמאפיינים מובהקים של נוף ההתיישבות ומכאן גם של הנוף הארץ-ישראלי.

מאמר זה עוסק במגדלי המים כמרכיבים מכוננים של הנוף הארץ-ישראלי בתקופות שונות. הכוונה אינה להציג דיון גיאוגרפי שלם ומקיף בכל מגדלי המים שהוקמו במסגרת מפעל ההתיישבות הציוני, וגם לא לדון בהיסטוריה האדריכלית של מגדלי המים. מאמר זה מתמקד בשלושה שלבים עוקבים של ההיסטוריה התרבותית של מגדלי המים, שבכל אחד מהם בא לביטוי היבט סמלי ייחודי שהיה אופייני לתקופה והעצים את התפקיד הייצוגי שהיה למגדלי המים בתרבות.

*

נוף ההתיישבות הציוני

אובייקטים המתנשאים מעל סביבתם מושכים תשומת לב. עובדה טריוויאלית זו מסייעת להבהרת תפקידם המיוחד של מגדלי המים בהתפתחות הגיאוגרפיה התרבותית של נוף ההתיישבות הציונית. בשנות השלושים והארבעים, כאשר היתה למפעל ההתיישבות קדימות גבוהה בסדר היום הציוני, בעת שייסוד יישובים חדשים נתפס במונחים הרואיים, נעשה מגדל המים לסמל ייצוגי של התחייה הלאומית והנוף המתהווה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. הדבר השתקף בהופעת הדימוי הוויזואלי של מגדל המים באיקונוגרפיה הציונית של התקופה.

בשנות העשרים קיבל מגדל המים צורה אדריכלית אופיינית: מבנה בטון של מאגר הניצב על עמודים. בצורה זו, הניתנת לזיהוי בנקל, היה מגדל המים לסימן-נוף ציוני. "מגדלי מים המזדקרים אל-על, נושאים שלום וברכת-יצירה", כפי שכתב אפרים תלמי, היו למרכיב אינטגרלי של נוף ההתיישבות הציונית, עד שנעשו לסמל ייצוגי: "ראית מגדל מים, ראית התיישבות יהודית", קבע עזריה אלון בתוכניתו ברדיו. בתקופה זו נעשה מגדל המים למוטיב חוזר בייצוגי הנוף הציוני, שכלל גם שדות חרושים תלמים, מטעים ובתים עטורי גגות רעפים אדומים. מגדל המים הופיע באילוסטרציות ויזואליות של נוף ההתיישבות, במגוון רחב של הקשרים, מתחום התעמולה הציונית הרשמית ועד לגרפיקה השימושית. תצלומים של מגדלי מים הופיעו בספרים שנועדו לפאר את הישגי המפעל הציוני. כך, למשל, בתצלום של "רועה עברי וברקע מגדל מים", שהופיע בספר לימוד לתלמידי כיתה ה' שהודפס בתל אביב בשנת 1930; ציור של מגדל מים שהופיע בספר לימוד לעברית המיועד לעולים חדשים, אשר בו משמש המגדל אילוסטרציה לאות מם. מעבר ליתרון שהיה למיקומה של האות מם בתחילתן של כל אחת משתי המלים המרכיבות את הצמד מגדל-מים, הדבר גם מעיד על הערך הייצוגי שהיה למגדל בנוף התחייה הלאומית. כך, לימוד השפה העברית והזיהוי האיקוני של מגדל המים כמרכיב בסיסי של הנוף הציוני נכרכו זה בזה.

באיקונוגרפיה הציונית של התקופה סימן מגדל המים את המודרניזציה של הנוף המקומי. לפי התפיסה הציונית השלטת, נוף ההתיישבות היהודית ייצג את הקידמה, והמודרניזציה של הארץ לפי הדגם האירופי היתה יסוד מוסד של תחיית העם בארצו הישנה-חדשה. באידיאולוגיה הציונית, תחיית העם והארץ היו שזורים זה בזה. בשנת 1910 תיאר משה סמילנסקי את היישובים היהודיים הקיימים כ"...נאות-חמד בתוך מדבר העצלות, הפראות והטרדיציה העבשה" מסביב. במסגרת פרשנית זאת, מגדל המים ייצג את הנוף ה"חדש" וה"מודרני" שיצרה ההתיישבות היהודית: "מגדל המים נעשה אחד הסמלים הטיפוסיים המבחינים בין הכפר העברי לטובה מהסביבה הערבית", כפי שנכתב בספר שהוציאה קרן היסוד בשנת 1939.

לפני הקמת מדינת ישראל, היה הניגוד בין הנוף הציוני לנוף הפרה-ציוני מוטיב חוזר באיקונוגרפיה הציונית. משנות העשרים ואילך, רעיון המודרניזציה שרווח בתפיסה האידיאולוגית של הציונות הקונסטרוקטיבית השתקף בנופים חלוציים של שדות מעובדים ויישובים כפריים. הכפר הערבי ייצג את הנוף הישן, שנגזר עליו לפנות את מקומו לנוף החדש של היישוב השיתופי לסוגיו, הנבנה במסגרת ההתיישבות היהודית. גלוית שנה טובה שהודפסה בתר"ץ (1930) מציגה באופן אלגורי את הברכה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה": השנה הקודמת יוצגה בנוף של ביצות, הריסות וגמל לצד כפר ערבי ומסגד, והשנה החדשה יוצגה בנוף התחייה הציונית - חלוצים מעבדים את אדמתם על רקע יישוב יהודי עם מגדל מים. בקומפוזיציה הזאת, מגדל המים סימן מודרניות וקידמה, בעוד צריח המסגד ציין מסורת ונחשלות.

תפיסה שונה של היחסים בין ה"ישן" ל"חדש" נגזרה מהתפיסה הציונית הבסיסית, שלפיה ישראל החדשה והמודרנית מייצגת את חידוש הנוכחות היהודית במולדת העתיקה. כרזה תיירותית שהופקה בישראל בשנת 1950 ייצגו שני מגדלים, בהתאמה, את ישראל העתיקה ואת ישראל החדשה או המחודשת: מגדל דוד, סמל קונבציונלי של ירושלים, מצויר בצבעי חום כהים, ניצב מול נוף יישובי צבוע בצבעים בהירים ומגדל מים לבן במרכזו.

בתקופת "המדינה שבדרך" סימנו מגדל המים ונוף ההתיישבות הכפרית בכלל את החדש והמודרני. בשנות החמישים הורחב נרטיב הקידמה וכלל מרכיבים נוספים של ההתיישבות החלוצית. הדבר בא לידי ביטוי בולט בסדרת השטרות שמדינת ישראל הנפיקה בשנת 1958: נוף ההתיישבות החלוצית ומגדל המים הופיעו על שטר חצי הלירה. השטרות האחרים הציגו פנים נוספות של ישראל המודרנית, כמו התעשייה, שלה הוקדש השטר של חמש לירות, והטכנולוגיה, לה הוקדש השטר של עשר לירות.

בשנות החמישים נעשה מגדל המים ייצוגי לנוף ההתיישבות הכפרית בישראל. האיור למודעה שהתפרסמה לרגל מלאת 25 שנה ליסודה של "תנובה" הציג נוף של משק חקלאי, שכלל שדות חרושים ובאופק יישוב, שהאלמנט הבולט בו הוא מגדל המים. בכרזה שהודפסה בשנת 1955 במסגרת מסע תעמולה לעידוד המעבר "מהעיר אל הכפר", מגדל המים ייצג במפורש את נוף ה"כפר", וזאת בתקופה של עיור מואץ של ישראל. מאוחר יותר נעשה מגדל המים לייצוג של הקיבוץ. כדוגמה ניתן להביא מפה פיקטוריאלית של עמק יזרעאל שהודפסה בשנות התשעים, ונועדה לעודד תיירות לאזור שהיה בשנות העשרים והשלושים ערש ההתיישבות השיתופית בכלל וההתיישבות הקיבוצית בפרט. האיקון של מגדל המים מיצג כאן את הקיבוץ כסוג של יישוב יהודי, ואילו מגדל כנסייה וצריח מסגד מייצגים יישובים של ערבים-נוצרים וערבים-מוסלמים בהתאמה. בהתאם למקרא של המפה, מגדל המים הוא שווה ערך איקוני לצריח המסגד ולמגדל הכנסייה.

באופן אירוני, בשלב הנוכחי של ההיסטוריה האיקונוגרפית שלו, נעשה מגדל המים לסמל של נוף "מסורתי", השייך במובהק לעבר הציוני. הדבר בא לידי ביטוי באיור שהופיע על שער מוסף "עסקים ומחשבים" של "מעריב" במארס 1997. הכותרת לאיור היא "גולשי ארצנו", והמסר המרכזי של הקומפוזיציה הוויזואלית הוא הניגוד בין הגולשים, הם גולשי האינטרנט הישראלים, החברים בקהילה גלובלית, לבין "ארצנו", המיוצגת בנוף הישראלי. הגולשים מרחפים מעל הנוף, דבר המבטא את אי-שייכותם ל"ארץ". "ארצנו" מיוצגת על ידי נוף מסורתי של התיישבות כפרית ציונית, הכולל מגדלי מים. המשמעות הפטריוטית של מגדלי המים באה לידי ביטוי גם בדגלי הכחול-לבן המונפים עליהם. אך בעוד הדגלים מחוברים לאדמה, הגולשים מרחפים באוויר. הארץ מייצגת מציאות סולידית ותחושה קונקרטית של מקום, בעוד הגולשים מייצגים מציאות וירטואלית. הפרשנות שמציע האיור מנוסחת במערכת התייחסות תרבותית המגדירה את העכשווי והרלוונטי במונחי העולם הפוסט-מודרני שמיוצג על- ידי האינטרנט.

חשוב להבחין כי בהקשר פרשני זה נעשה מגדל המים, שהיה סמל ציוני של קדמה ומודרניזציה, למסמן של הנוף המסורתי, ובמשתמע, של מה שנתפס כמיושן וכלא-עדכני. אך חשוב להיווכח, שגם במשמעות זאת, האיור שב ומאשר את תפקודו של מגדל המים כאלמנט איקונוגרפי מכונן של נוף ההתיישבות הציונית. אבל עכשיו, הקשר החד-ערכי בין דימוי מגדל המים ובין הייצוג הוויזואלי של הנוף הכפרי הישראלי כבר אינו מחייב. כך, למשל, איור צבעוני שהכין דודו גבע לעמוד השער של "עכבר העיר" במאי 2002. במרכז האיור שתי פרות היושבות באחו, ואחת מהן מתלוננת על חג השבועות: "החג הזה סחט אותי, אחותי". ברקע נראה נוף כפרי מיושב של שדות מעובדים, שורות של עצי ברוש ובתים עם גגות אדומים. מגדל המים נעדר מהאיור. 

                                          

                                               *

 

נופי זיכרון

המרכיב הבולט בנוף התיישבות "חומה ומגדל", כפי שגם מעיד השם, היה מגדל השמירה. בתקופה שבה הביטחון היה עניין קיומי, הקמת מגדל השמירה קדמה לבניית מגדל המים. על חשיבות מגדל השמירה שהוקם בהתיישבות "חומה ומגדל" (1939-1936) ניתן ללמוד גם מהשיר "המגדל הראשון" שכתב נתן אלתרמן לרגל העלייה לקרקע של תל-עמל, הראשון ביישובי "חומה ומגדל", שיר שבו מופיעה השורה "המגדל הראשון את הנדר נדר". ביישובים מבודדים שימשו מגדלי המים גם כמגדלי תצפית, ופונקציה זאת טענה אותם במטען סמלי נוסף. כמאגרי מים וכמגדלי תצפית ושמירה, היו מגדלי המים לביטוי המובהק בנוף של אתוס ההתיישבות וההגנה. קשר זה התבסס לאחר מלחמת העצמאות, באמצעות מגדלי המים של נגבה ויד-מרדכי, שנעשו מצבות זיכרון למערכה שניטשה על היישובים במלחמה. מגדלי המים שחדלו לשמש בתפקידם המקורי היו לסמלים של מיתוס הגבורה המקומי; וכמו הטנק בדגניה והמשוריינים בדרך לירושלים, הם זכו למעמד מיוחד בנוף הזיכרון של מלחמת העצמאות.

בקרבות מלחמת העצמאות שימשו מגדלי המים האלה כעמדות תצפית והיו מטרה להפגזות תותחים מצריים. לפי הערכה, מגדל המים של נגבה נפגע מ-150 פגזים מצריים. בשל הנזק הם חדלו למלא את תפקידם במערכת אספקת המים היישובית, אך לאחר הקרבות עברו גלגול תפקודי והוגדרו מחדש כ"שרידים מקודשים" המשמשים עדות היסטורית למערכה על היישוב. הגדרתם כמצבות זיכרון היא שמנעה את פינוי שרידיהם של המבנים, שחדלו לשמש בתפקידם המקורי.

שאלת גורלם של מגדלי המים עלתה על הפרק של השיקום בנגבה וביד-מרדכי מיד בתום הקרבות. יש לזכור, כי מבחינת האתוס ההתיישבותי, הניצחון בקרב הובן במונחים של שיקום היישוב והשבת החיים במשק למסלולם, ולא התקיים דיון בשאלת ההנצחה. סוגיית גורלם של מגדלי המים עלתה לדיון במסגרת המאמץ לשיקום הקיבוצים שנהרסו בקרבות. מכיוון שאספקת המים היתה בעדיפות עליונה, היה צורך להתייחס לנושא מגדלי המים. בנגבה נשקלה אפשרות לשקם את מגדל המים המחורר, אך המומחים היו חלוקים בדעותיהם בנוגע למעשיות הדבר. בתחילת 1949, כחמישה חודשים לאחר תום המערכה, התקבלה החלטת פשרה: "לפי שעה, עד שיוכרע בשאלה זאת, הוקם ליד הבריכה מגדל, שעליו שני טנקים שיכילו 12 מ"ק מים. אכן, תהיה זו בריכה בזעיר אנפין". כלומר, בשלב זה שאלת אספקת המים היתה בעדיפות עליונה, ורק באפריל 1949 התקבלה ההחלטה להפוך את מגדל המים למצבת זיכרון:

"על פי הצעת המוסדות, תישאר בריכת המים הקודמת לעמוד נקובה, וייעשו בה רק כמה תיקונים כדי להבטיחה ממפולת - לזיכרון תעמוד - לזכר הקרבות על ביתנו ומפלתו של האויב. בפינה שעל יד חדר האוכל נורתה כבר אבן הפינה לבריכה החדשה... יש להניח שתוך שלושה חדשים, שוב יזרמו המים ברשת הצינורות שבכל הפינות".

מגדל המים של יד-מרדכי היה אחד המבנים היחידים ששרדו ביישוב לאחר הכיבוש המצרי, שנמשך כחמישה חודשים. כשנכבשה יד-מרדכי מחדש באוקטובר 1948, על-ידי גדוד 55 של חטיבת "גבעתי", הונף הדגל הלאומי על המגדל. בעוד מגדל המים של נגבה עמד על תלו ושאלת תיקונו היתה רלוונטית, הנזק שנגרם למגדל המים של יד-מרדכי היה חסר תקנה. בראשית חורף 1949 התמוטטו שלושת העמודים שנותרו, והמגדל קרס. ההחלטה שלא לפנות את ההריסות ולהשאיר את מבנה הבריכה שנפל על ראש הגבעה הושפעה, כנראה, מההחלטה שהתקבלה בנגבה להפוך את מגדל המים למצבת זיכרון.

בשני הקיבוצים נעשו מגדלי המים נקודות חשובות בטקסי הזיכרון שהתקיימו בהם לציון המערכה. ביום השנה הראשון לשחרור הקיבוץ מהכיבוש המצרי הונפו דגלי הלאום על מגדל המים החדש, כדי לבטא באופן סמלי את שיקום הקיבוץ. בטקס שהתקיים בנגבה ביום השנה הראשון לקרב המכריע על הקיבוץ (12 ביולי 1948) נתלתה על מגדל המים הנקוב הכתובת "נגבה 1948", ועל מגדל המים החדש שנבנה בינתיים נתלתה הכתובת "נגבה 1949". בפרשנות שניתנה לכך הוצגו שני מגדלי המים כ"דבר והיפוכו". הדיאלוג הסמלי בין שני מגדלי המים ביטא את הניצחון בשדה הקרב, שאותו ייצג מגדל המים הישן, ואת הניצחון במערכה לקימומו של הקיבוץ, שאותו ייצג מגדל המים החדש.

בפועל, ההחלטה לשמר את שרידי מגדלי המים ההרוסים כמצבות זיכרון הפכה אותם ל'עדים" המספרים בנוף המקומי, באופן לקוני וישיר ביותר, את סיפור המערכה והניצחון, והעוצמה הדרמטית שהיתה למצבות זיכרון אלה נגזרה מתפקודם כ"עדות היסטורית": לא רק שסיפרו את ההיסטוריה, אלא גם היו חלק ממנה. הפיכת מגדלי המים למצבות זיכרון לא דרשה מאמצים או השקעה כספית בקנה מידה גדול, אך האפקט שהיה לכך על נוף הזיכרון המקומי היה מיידי ודרמטי. תלמיד תיכון שביקר עם כיתתו בנגבה ב-1957 סיפר בעלון בית ספר את רשמיו מהטיול לנגבה, שבו הראתה המורה לתלמידים "את מגדל המים המפוצץ שהשאירוהו למזכרת ממלחמת השחרור". תלמיד תיכון שביקר עם כיתתו ביד-מרדכי ב-1953 כתב על רשמיו מהביקור: "על הגבעה ניצבה הבריכה ההרוסה והנקובה ככברה, שעמדה על כרעי תרנגולת. זאת הבריכה שלידה הצטלם פארוק מלך מצרים לשעבר ופירסם את התמונה כמלך כובש ליד מצודה ענקית נכבשת. אכן היתה זו "מצודה"... אך הבריכה מסמלת כי פגעו המצרים בנוף, אך בנשמה לא פגעו ונשמת החלוציות פעמה באנשי יד-מרדכי שוב, ושוב הם הקימו כאן קיבוץ פורח".

 

                                              *

 

נופי נוסטלגיה

מגדל המים היה לחלק מהמרקם המנטלי של חיי התושבים והקהילה. ביישובים רבים שימשו הם והרחבה שלידם מרכז טקסי. הדבר התבטא לא רק בהנפת דגלים על המגדל בימי חג וזיכרון, אלא גם בטקסים ובמסדרים שנערכו ברחבה ליד המגדל. לדוגמה ניתן להביא את מגדל המים שנבנה ברחוב מזא"ה בתל אביב, בשנים 1926-1924, ששימש כמוקד טקסי של חיי העיר. בחגיגות חנוכה תרצ"א (1931), למשל, הוצבו על המגדל חנוכייה ותזמורת הכבאים העירונית ניגנה ממרומיו, כשלמרגלות המגדל התכנסו תלמידי בתי הספר בעיר. מגדל המים היה לביטוי של תחושת המקום, כפי שניתן להיווכח מהופעת ייצוג גרפי של מגדל מים בסמלי יישובים שונים, בהם חדרה, גבעתיים, רעננה, קריית אונו, אבן יהודה ואלפי מנשה. החיבור הישיר בין מגדל המים והווי החיים הקהילתי העניק למגדלי המים פוטנציאל נוסטלגי, שמימושו בא לידי ביטוי בעת שנשקפה סכנת הריסה למבנים לצורכי פיתוח עירוני. בנסיבות אלה נעשה מגדל המים לנושא העומד על סדר היום של השימור.

נוסטלגיה מבטאת געגועים לדרך חיים שאיננה עוד. לפעמים מתבטאת נוסטלגיה בשימור אובייקטים פיזיים שנתפסים כמשמרים את העבר במבנה החומרי שלהם. מכאן גם הקשר ההדוק שבין תחושות נוסטלגיה לעבר ובין הרצון לשמר מקטעים של העבר "כפי שהיו". תחושות נוסטלגיות לעבר באות לידי ביטוי בדרישה לשמר בניינים ישנים, המוגדרים בנסיבות אלה כ"בניינים היסטוריים". כלומר, המטען ההיסטורי המיוחס לבניין הוא שעושה אותו ראוי לשימור. התוצאה של השימור היא יצירת נופים של נוסטלגיה.

תודעת שימורם של בניינים היסטוריים בישראל התגבשה בעקבות הריסת הבניין הישן של גימנסיה הרצליה בשנת 1959, כדי לפנות מקום למגדל משרדים (מגדל שלום). הבניין ההיסטורי הוקם בתקופת היסוד של העיר והיה לסמל התחייה העברית. זמן קצר לפני הריסתו נהרס מגדל המים הראשון שהוקם בתל אביב. סמיכות הזמנים העניקה למגדלי המים הישנים ביישובים שונים, כאלה שחדלו לתפקד במערכת אספקת המים היישובית, ערך היסטורי. התביעה לשימורם נוסחה במונחים של צורך לשמר את ההיסטוריה המקומית. כאשר נודע על הכוונה להרוס מגדל מים ישן בחיפה, התפרסמה כתבה שכותרתה "הרס הזיכרונות". עיריית נהרייה בחרה באופציה אחרת והחליטה להפוך את מגדל המים הישן של העיר למוזיאון מקומי.

כעדות היסטורית לתקופת הראשית וכמוליך של זיכרונות, מגדל המים היה "מועד" להיטען בערך נוסטלגי. הנוסטלגיה לעידן החלוצי בשנות השמונים באה לידי ביטוי בהקמתם של מוזיאונים להתיישבות. ההתייחסות למגדל המים כאובייקט של נוסטלגיה לתקופה שחלפה מהעולם, מצאה ביטוי ברור בספרו של מאיר שלו "רומן רוסי". האסוציאציה של מגדל המים עם ההיסטוריה המקומית וזיכרונות הילדות של מי שגדלו במקום קיבלה תוקף מיוחד בעת שהתבררה כוונת הרשויות להרוס את המבנה שחדל לתפקד. הרס מגדלי מים שחדלו לתפקד במערכת אספקת המים העירונית היה תופעה מוכרת. אבל לפעמים עורר האיום בהריסתם מאבק ציבורי לשימורם. בדרך כלל היתה זו יוזמה של פעילי שימור, שטענו שיש צורך לשמר את המבנים הללו בגלל ערכם ההיסטורי ובגלל תרומתם לתחושת המקום של היישוב המסוים. במקרים כאלה, מגדלי המים הישנים שחדלו לתפקד הוגדרו מחדש כמרכיב של המורשת המקומית, שחובה לשמרה. המבנים הישנים, חלקם אפילו מטים לנפול, היו לביטוי פיזי בנוף היישובי של תודעת ההיסטוריה המקומית.

דוגמה לכך היא מגדל המים של קריית חיים, שנבנה מיד עם יסודה בראשית שנות השלושים. בשנות החמישים, בעקבות שיפור התשתית של מערכת אספקת המים ביישוב, חדל המבנה לשרת את המטרה שלשמה נוצר. בשנת 1989 פנה ראש עיריית חיפה לוועד קריית חיים בדרישה לשפץ את המבנה המתמוטט או להרוס אותו, כי הוא מהווה סכנה בטיחותית. לאור ההערכה שהשיפוץ יהיה יקר, החליט הוועד בשנת 1991 על הריסת המבנה. ההחלטה נתקלה בהתנגדות תושבים ותיקים והמועצה לשימור אתרים היסטוריים. לאחר שורה של צעדים משפטיים הוחלט לדחות את ההריסה, כדי לאפשר גיוס כספים לשיפוץ המבנה. במודעה שהתפרסמה בעיתונות הארצית נקראו תושבי קריית חיים, בעבר ובהווה, לתרום כסף למען שיקום המגדל, בנימוק שהוא בעל ערך היסטורי ולאומי ומסמל את ראשית ההתיישבות במפרץ חיפה. הלחץ הציבורי הביא לשינוי עמדתו של ועד הקריה, ובשלהי דצמבר 1993 הוא פירסם הודעה שבה העלה על נס את ערכו ההיסטורי והציוני של מגדל המים.

התברר כי הכספים שגויסו לא הספיקו לממן את שיקומו של המבנה. באוקטובר 1994 נהרס מגדל המים. אחד המקומונים דיווח על כך בידיעה שכותרתה "61 שנות היסטוריה נמחקו בענן של אבק", ומקומון אחר דיווח כי "קרס הסמל של קריית חיים". הרשות המקומית הפכה את השטח שעליו עמד מגדל המים לגן ציבורי, "גן המגדל". במרכז הגן ניצבה רפליקה של המבנה שנהרס, כתזכורת הן למגדל הן להריסתו.

בפברואר 2002 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בסכסוך בין תושב הרצליה פיתוח ועיריית הרצליה בנוגע לגורלו של מגדל מים ישן ומט לנפול. התושב, שמגדל המים ניצב ליד ביתו, ביקש שהעירייה תהרוס את המבנה בטענה שהוא מהווה סכנה לציבור. העירייה ביקשה להשאיר את המגדל על מכונו, אך לא נקטה כל צעד מעשי לשיקומו. במהלך המשפט עלתה לדיון שאלת ערכו ההיסטורי של המבנה. עיריית הרצליה הציגה חוות-דעת של המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, ולפיה "מגדל המים שימש את כוח המגן העברי בחלק מפעילויות ההגנה באזור". בשם ראש העיר נטען כי "מדובר במגדל שמירה מתקופת השלטון המנדטורי שראוי לשמרו, שכן לא נותרו רבים כמותו". העותר הביא את עדותו של פעיל "הגנה", שגרס כי המגדל לא שימש את הארגון. מנקודת מבטו של העותר, השאלה שעמדה לדיון היתה: "היש להפוך מגדל מים סתמי, שלא הוד והדר לו, לבניין המיועד לשימור?" בפסק הדין נזף השופט בעותר ובעיריית הרצליה. הוא קבע כי "הדאגה הבטיחותית" שהפגינו העותרים לא היתה אלא "אחיזת עיניים", וכי למעשה "עצם הימצאות המגדל היא לצנינים בעיני העותרים". השופט גם קבע כי על העירייה לעשות את עבודות השיקום של המגדל. בכך, גם אם הדברים לא נאמרו במפורש בפסק הדין, אישר השופט את קביעתה של המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, ולפיה "בשנים האחרונות גברה ההכרה בחשיבות שימור מגדלי המים ברחבי הארץ כתופעה התיישבותית, אדריכלית ותרבותית".

 

                                              *

 

הפונקציות הסמליות שנוספו למגדלי המים שנבנו בראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ביטאו והדגישו את חשיבות המבנים בעיצוב התרבותי של הנוף הציוני. הן בחשיבות שיוחסה להם באיקונוגרפיה של הנוף הציוני והן באופן שבו הם ממצקים תחושות של נוסטלגיה, מגדלי המים נתנו ביטוי קונקרטי לטיעונים אידיאיים, להצהרות פוליטיות, לאסוציאציות היסטוריות, לתחושת מקום ולזהות מקומית. כמבנים פיזיים וכייצוגים גרפיים, מגדלי המים תפקדו כנקודות התייחסות בולטות בהערכה התרבותית של הנוף הציוני בשלבים היסטוריים שונים של עיצובו.

מגדלי המים לא שימשו רק כמאגר של מים, אלא גם כמאגר של משמעויות סמליות, שנוספו להם בגלל נסיבות הקמתם ובעקבות השימוש שנעשה בהם במהלך ההיסטוריה. משמעויות סמליות עשו את מגדלי המים לחלק בלתי נפרד של התרבות הציונית. למרות ההבדלים בין הפונקציות הסמליות השונות, המשותף להן הוא ההקשר הציוני. הצירוף של הפונקציות הסמליות שיוחסו למגדלי מים נתן תוקף לתפיסתם כאלמנט מכונן של הנוף הציוני, כמבטאים תחושת מקום ותחושת מולדת וכמייצגים בנוף תחושה של רציפות היסטורית המנוסחת במונחים של שייכות למפעל הציוני.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד