נקודות חן וצלקות: המישור, ההר
נקודות חן וצלקות: המישור, ההר

אריק גלסנר הוא מבקר ספרות

 

התשוקות הנד"לניות, הבנות צלופחתיות, שאני מגלה בעצמי פתאום, לבית, לנחלה, לאדמה, לעמק חפר, נראות לי קשורות להתבגרות. מסע אישי בין עיר לכפר, בין מדבר להר

 

א

בסתיו האחרון, בגיל 32, נתקפתי לראשונה געגועים לכפר. גדלתי בעמק חפר, בכפר הרא"ה. בנות צלופחד, נכדותיו של חפר, ביקשו להן נחלה ממשה. מדוע ייגרע חלקנו, הן שאלו. ואילו אני, בשנות העשרים שלי, ביקשתי להימלט מהנחלה אל העיר, מצמוד הקרקע לדירה שכורה, מהמוּכרוּת לאנונימיות.

מגיל 26 אני גר בתל אביב. תל אביב, למי שניזון ממיתוס "העיר הגדולה", התגלתה בחלוף השנים כעיר קטנה למדי. אחרי כמה שנים שחייתי בה התחלתי למדוד, בתוך כמה זמן מרגע צאתי מהבית אפגוש מישהו מוכר. לא סלבריטאי - זה לוקח מעט מאוד זמן, בעקבות הפיחות שחל במעמד בשנים האחרונות - אלא מישהו מוכר לי. חישבתי, שלא יוצאת חצי שעה של שיטוט בעיר ואני פוגש פרצוף כזה. את העיר התחלתי למדוד במידותיו של הכפר. למשפחתי סיפרתי, בהשתאות, שמעולם לא היו לי כל כך הרבה חברים במרחק הליכה כל כך קטן. יותר מבכפר, אפילו, הבהרתי. ממני לבת דודתי, למשל, שעברה גם היא לתל אביב, זה כמו מהבית שלנו לבית של יגאל, חבר ילדותי, שגר ליד הישיבה, בקצה הכפר, אמרתי. הגילויים הללו היו נעימים בתחילה, לאחר מכן עוררו תהיות.

אבל אני מקדים את המאוחר ואף את המאוחר מאוד.

ב

מאחורי בית ילדותי בכפר היה לנו פרדס. שני דונם של קלמנטינות, תפוזים ואשכוליות. אבי ז"ל הפך אותו למטע כשנטע בו "נשירים", שעל פי המקובלות אינם יכולים לגדול כראוי באקלים מתון כמו זה של מישור החוף. המקובלות צדקו: הם גדלו בהצלחה חלקית. האפרסקים, למשל, היו רכים מדי מוקדם מדי ונטו למשוך טפילים.

עבודת האדמה היתה חשובה לאבי אף על פי שאת עיקר פרנסתו מצא בהוראה, בניגוד להוריהם של רבים מחברי ילדותי, שהיו חקלאים אמיתיים ולכן, כנראה,  ייחסו לעבודת האדמה פחות ערך רוחני. את ייחוס הערך לעבודת האדמה קיבל אבי מהוריו. אמו עלתה ארצה מליטא בראשית שנות השלושים ופגשה בקבוצת הכשרה של הקיבוץ הדתי את אביו, שעלה מפרנקפורט. השניים נדדו עם ילדיהם ברחבי ארץ ישראל העובדת ונמשכו לקיים את אורח חייהם הדתי דווקא במקומות שאינם דתיים. הם עברו בעמק יזרעאל ומשם לאצבע הגליל ומשם לשיפולי פתח תקווה ולבסוף, בתחילת שנות החמישים, למושב משמר השבעה. שם הקים סבי בית כנסת ופיתח תיאוריה ופרקטיקה של זיבול אורגני לעצים סביב ביתו. ובכל זאת הוא מצא את פרנסתו, לבסוף, כפקיד בחברת החשמל בבית דגון.

כשהיינו ילדים, אנחנו, הנכדים, עזרנו לסבתי (סבי נפטר ב-1973, שבועיים לפני שנולדתי, ואני קרוי על שמו) לפזר את שאריות האוכל ליד העצים שסביב ביתה והבטנו בתימהון מסוים - עד כמה שאפשר לתמוה על משהו בילדות, שבה כל דבר הוא הכלל כי טרם התפתח חוש המידה לבחינת היוצא ממנו - בשקיות הנייר שכיסו את הפרות על העצים שלה כאילו הם מתנות הפתעה לימי הולדת. בתימהון גדול יותר הבטנו בשירותים מחוץ לבית, שהיו פתוחים לבור גדול. הרעיון שסבתי הצנומה, האוחזת ספרים בידה, מהדקת את מטפחתה לראשה ושאינה אוכלת בשר אלא בשבת, משתתפת בתהליך הדישון הטבעי היה לא נתפס.

כשסבתי באה לביתנו בכפר, ראשית מעשיה היתה "לרדת לפרדס" ולקטוף משהו. סבתי ראתה בפרדס מקום מקודש, ובעבודת האדמה התעלות רוחנית. אני שנאתי לרדת לפרדס. זו היתה עבודה ואני גיליתי בחרדה מסוימת, כבר בילדות, שאני שונא לעבוד. אבל חשתי אשמה על כך ולכן נלוויתי אליה ועקבתי אחר מבטה שליבב את הפרות לפני שקטפה אותם. לפעמים, בסיום הקטיף, היתה סבתי מתיישבת עם ספריה, ספרי קודש וספרי שירה, במרפסת הנשקפת לפרדס, ומותחת קו ברור בין עיסוקיה הרוחניים לקטיף. כשבגרתי מעט ונמשכתי לקריאה בספרים הללו ניחמתי את עצמי שבמשיכה הזאת אני מכפר על האדישות שלי כלפי "הפרדס" (למעשה, כאמור, המטע).

ג

בחופשות הקיץ נשארנו לפעמים, האחים, בביתה של סבתי במשמר השבעה לכמה ימים. לעתים נלוו אלינו כמה בני דודים. בביתה של סבתי, שביקרה באופן עקרוני אך מעורפל את "הטכנולוגיה", לא היתה טלוויזיה ולא היה טלפון. הימים היו רבי פעילות, אבל הערבים היו ארוכים ומעט עצובים. כשרצינו לדבר עם הורינו היינו הולכים למכולת במושב ומטלפנים אליהם.

האדמה במשמר השבעה מגורגרת וחומה-שחורה, פניה צימחו עשבים סגופים ושורטניים, ובעיקר משכה את עינינו העובדה שהיא חרושה סדקים. הסקנו שרעידות אדמה פוקדות את המושב מדי פעם, ברווחים שבין ביקורינו. הסדקים באדמה התפשטו גם על פני הכבישים המיושנים במושב. הם הפחידו אותנו כי רימזו על אי יציבות מתפשטת, ומפני שהזכירו את הקמטים בפניה של סבתי. אם לא הייתי חושש מספרותיות יתר הייתי אומר, שהסדקים באדמת משמר השבעה היו המפגש הראשון שלנו, הילדים, עם עובדת המוות. בכפר, לעומת זאת, האדמה סמיכה וכבדה ושום סדקים לא מתפשטים על פניה. החזרה הביתה היתה חזרה אל היציבות של ההורים ושל האדמה.

ד

בקיץ 81' בישרו לנו ההורים שאנחנו עוברים ל"חבל ימית". אבי היה פעיל בתנועת התחייה ותכננו "לעצור את הנסיגה מסיני". לא עברנו לימית עצמה, אלא, עם עוד כמה עשרות משפחות, למושב ששמו תלמי יוסף. שהינו במקום חצי שנה אבל אני ידעתי שמקומנו האמיתי הוא בכפר. לכן יכולתי ליהנות מהאדמה הצהבהבה, ההדוקה והשטוחה שהקיפה את הבתים הספורים בתלמי יוסף, ועוד יותר מהדיונות המרהיבות והבתוליות בימית, אליה נסענו כל בוקר רבע שעה לבית הספר. המרחבים של האדמה הצהובה, שהתחלפה, עם הקירבה לים, בדיונות הלבנבנות, היו מושכים אך מלאי בדידות. הכפר הירוק בעמק חפר נראה, לעומתם, כלבו של "הסהר הפורה" (עליו למדתי מקריאה ב"אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל"); ארץ נושבת מוקפת ארצות נושבות נוספות, כפרים, מושבים וקיבוצים, וביניהם פרדסים מוריקים. כשפינו אותנו נקרעתי בין האידיאולוגיה לרגש. האידיאולוגיה עצבה על הנסיגה, הרגש שמח על החזרה לכפר.

ה

בשלבים הראשונים של גיל ההתבגרות התפתחה אצלנו, ילדי הכפר, תחושת הטריטוריה. המשחקים שלנו קיבלו חזון, הפכו לאפּיים. התחלנו לחלק את הכפר, לשחק "שני דגלים", להקים חבורות ומחנות סודיים ב"פלחות". ה"פלחות" נראו אז אינסופיות ובתוכן תחנות שמקלות מעט על ההתמצאות: הבאר, המזבלה, בית הקברות, מגדל מים ישן.

כשאני חושב היום על ילדותי, אני תמה עד כמה הנוכחות שלי בנוף היתה טבעית ומוטבעת כל כך עד שלא נתתי את דעתי לחילופים המהממים של עונות השנה. היום, בתל אביב, עטוית שלמת בטון ומלט, אני דרוך לסתיו ולאביב כמו שלא הייתי מעולם בילדותי. אני דרוך אליהם, אבל במחשבתי אני מצוי בכפר וממתין לשלוליות  שייקוו במקומות הרגילים כפי שהן נקוות כל חורף בדרך לבית הספר, לקלמנטינות או, לחלופין, לאבק הקמחי של השבילים בפלחות בקיץ. אולי זה טבעה של הילדות, שבגלל ראשוניותן של החוויות החילופים, עונות השנה במקרה הזה, אינה מעוררת פתיעה מיוחדת.

ו

אני חושש שאחד הסימנים המוקדמים ביותר לנטייה שלי לספרות התגלה בטיול השנתי של כיתה ה'. נסענו לנגב (או למדבר יהודה, אני לא זוכר) וכשחזרנו הכרזתי בפני הורי שהנוף של המדבר הוא הנוף האהוב עלי ביותר. היתה בהכרזה הזאת מהנאת הפרדוקס. דווקא הלא-ירוק, הלא-רך, הלא-רטוב, ובעיקר: הלא-מיושב, אהוב עלי. היתה בכך, בקצרה, הנאה פיוטית. לא שרציתי לגור במדבר, זכרתי את חבל ימית, אבל כיעד לטיולים העדפתי מדבריות.

ז

בינתיים קרו דברים. שניים מאחיו של אבי עברו להתנחלויות. הנוף בשתיהן, למרות המרחק הרב ביניהן, נראה לי דומה. הרים לא לגמרי ירוקים, הרי טרשים לא לגמרי קרחים, ובדרך יישובים ערביים עם הריח העז שנדמה מורכב מתמהיל של שמן זית ונפט. אבי, משום מה, ביכר להמשיך להתגורר בכפר. אולי היו אלה סיבות טכניות (משכנתא וכדומה) ואולי משהו בכפר במישור החוף משך אותו במיוחד, האנשים, זיכרונות ילדותו, אינני יודע. על כל פנים, להתנחלות לא עברנו. הנוף בהתנחלות היה, כמובן, "ארץ ישראל" הרבה יותר מאשר הכפר במישור החוף. ההרים השוממים בחלקם, בתיהם הוותיקים של הערבים, הזְקָנים של הגברים בהתנחלויות של דודי ודודתי. בכפר בעמק חפר היו מעט מאוד זקנים. שפמים היו, כמו לאבי, אבל זקנים, כמו לדודי, מעט.

אבל יש לזכור ש"ארץ ישראל", כמו כל מושג, נחוותה כמשהו מעט חיצוני, ואילו הכפר, כמו כל מציאות נתונה, היה משהו פנימי, טבוע. הכפר היה בחלקו של שבט מנשה, למדתי, שבט הרבה פחות מיוחס מאפרים, בנימין ויהודה, ששכנו בהרים. מחלון ביתנו לימד אותי אבי להבחין ביום צלול, אחרי הגשם, בקווי המתאר של הר גריזים והר עיבל שנשקפו במזרח, וכאילו הקלו עליו את הישיבה במישור החוף, בנחלת מנשה, הבן הבכור ואטום השכל במקצת של יוסף.

אבי, כמובן, תמך בהתנחלות והתרגש מנוף הקדומים של יהודה ושומרון, אבל דווקא את המלה "נוף" ("תראה איזה נוף, אריק"), שנאמרה ברטט התפעמות והיתה מקודשת כמעט, ייחד לחלקים אחרים בארץ. כשנסענו לכינרת, למשל. אולי גם אצלו, מי שהיה ב-67' כבר מבוגר למדי, בן 28, "ארץ ישראל" היתה מושג מעט שונה מה"נוף" המציאותי של גבולות 49'.

ח

ופעם אחת נוצר עימות בין "הכפר" ל"התנחלות". זה היה ביום העצמאות 85', אני חושב, במלאות 50 שנה לכפר הרא"ה. החדשות שהסתננו על החגיגות שעומדות להתקיים היו מדהימות. הכפר יהפוך ללונה פארק ענק. אומגות מראשי העצים, קרונות מתפתלים קשורים לטרקטור, קרוסלות ענק, דוכני מזון. הילדים העבירו זה לזה בהתרגשות את החדשות. חלמתי בלילות על שינוי פניו של הכפר. כמו החלום המפעים, החוזר שוב ושוב, על הבית שלנו השקוע עד גגו במים ואני צולל בין החדרים, מתחת לשולחנות, עולה במעלה הספרייה.

כמה ימים לפני יום העצמאות הודיע לי אבי ששנינו נוסעים לשומרון ביום העצמאות. יישוב מוקם בהר גריזים, הר הברכה, שנשקף ביום צלול מביתנו, ושמו "ברכה". האם התקוממתי? נראה שלא. התקיים שוויון בין שני הפיתויים. נסענו ועברנו דרך שכם (במקום שבעוד כעשור, בצבא, אקלע בו למארב בקבוקי תבערה). הדרך במעלה ההר התפתלה. בחוץ היה קר. אלפי אנשים עמדו בצדי הדרך. לא הייתי רגיל למספר כזה של אנשים. אבל לפתע הבחנתי שהם מסוג לא-מוכר. בכובעים, כמו יצאו לטיול, לא בכיפות; בבגדים צבעוניים, לא בגוונים חמורים. הם משלום עכשיו, הסביר לי אבי. מפגינים נגד. היה משהו מפחיד באנשים האלה, במספר שלהם, בזרות שלהם, בשנאה שלהם. לבסוף הגענו לפסגה. דגל, כמה קרוואנים, נאומים, רוח סכינית. אחר כך, במשך שנים, העלו חבריי זיכרונות מיום העצמאות ההוא, שנפל חלל בזיכרון שלי.

ט

אבל הניגוד בין "הכפר" ל"הרים" לא היה שלם. לא רק באי-המודעות שמאפיינת את הילדות, שגורמת לילד לא להיטיב להבחין בניגודים או בהקבלות, אלא גם במודעות של אותה תקופה. כי הרי ידעתי כבר בשלב מוקדם יחסית, שמהישיבה שלנו בכפר -  "אם ישיבות בני עקיבא" - יצאו ישיבות-בנות שלבסוף, בשל דוחק המקום כנראה, העפילו כמה מהן להרים. ואכן, באיזה שהוא רובד לא-מודע נראה נכון שהישיבה בכפר ניצבת על גבעה, "גבעת הישיבה", כאילו מישור החוף התגבע בכמיהה, שמצאה אחר כך את ביטויה השלם בהרים ממזרח לו.

באופן מוזר - או אולי לא מוזר כל כך, אם נניח שהביטוי "מישור בחוף" נתפס כמחייב כל סנטימטר - תפסתי את הכפר שלי כמצוי במישור. גם כשנאלצתי להודות שהישיבה הסמוכה לכפר יושבת על גבעה, הכפר שמתחתיה נותר במחשבתי שטוח. אני חושב היום שזה מוזר, כי היציאה התדירה לפלחות, ברגל או באופניים, וההתבוננות ממזרח, גילתה בקלות את העובדה שהכפר גם הוא ניצב על גבעה. גבעה קטנה, אבל גבעה.

לקראת בר המצווה שלי קיבלתי מבן דוד חילוני ומשכיל שלי את הספר "מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס. ההקדשה בספר הסבה את תשומת לבי במרומז ובתקווה לסכנות הקנאות הפוליטית והדתית, שמגולל יוסף בן מתתיהו, אבל תוכנו המיליטריסטי, תיאורי הקרבות, דווקא הוא שילהב את רוחי. באחד הימים, כשהבטתי בכוורת הבתים של הכפר מהפלחות, נדמה בעיני הכפר להרודיון ולגמלא בו זמנית, כפי שמתאר אותם פלביוס. בתים על גבי בתים המאיימים לצנוח אל התהום (בגמלא). 

י

כשאבי נפטר ב-1986, הוא נקבר בכפר. בית הקברות שם הוא מקום סולידי, אם אפשר לומר כך. מצבותיו פשוטות והוא מישורי ולא מבליט את עצמו, כמו הכפר עצמו. האדמה דשנה וקל לכרות בה קברים. סבי, אביו של אבי, לעומת זאת, נקבר באחד מבתי הקברות היפים בארץ. מעל שדה יעקב (אחת התחנות שעברו הוא וסבתי בשנות נדודיהם), סמוך לקריית טבעון. בית הקברות הזה מתנשא מעל חלקו המערבי של עמק יזרעאל והתמונה מרהיבה. הוא הפך לי לתחנה תיירותית מדי פעם כשאני נוסע ל"צפון" ("צפון" פירושו חופשה, כמו ש"דרום" פירושו צבא). בית הקברות נמצא בעצם על ספו של "הצפון", מיד אחרי שיוצאים מהמנהרה של ואדי מילק, שאליה נכנסים מהמציאות המשעממת של מישור החוף ויוצאים, הופ!, לנוף החופשה המרהיב של "הצפון". לשותפיי השונים למסע ל"צפון" היה קצת מוזר לחנות בראש ובראשונה בבית קברות, אבל הנוף המתיק מיד את העיכוב. כשמזכירים את בית הקברות המפורסם בכינרת אני גא בכך שאני מכיר בית קברות יפה לא פחות. כשדודתי נרצחה בפיגוע לפני שנים מספר היא נקברה בעפרה. לעומת בית הקברות בכפר, בית הקברות שם טרשי וקטן למדי. בית קברות צעיר עדיין.

יא

כשהתחלתי ללמוד בישיבה התיכונית נפל לידי ספר של דרשן חרדי. היום אני חושב שהיה זה ספר של אורי זוהר, שלא הכרתי אותו בפועלו החילוני ולא בפועלו הדתי באותה תקופה. בספר ניתן ביטוי למחשבה שהיתה צפה במעורפל במוחנו הנערי: בארץ ישראל יש מגוון נופים, מעין תמצית של נופי שאר ארצות תבל. באיזו  מדינה אחרת תמצא מדבר נורא כמו הנגב או מדבר יהודה ופסגות מושלגות כמו החרמון, ובמרחק קצר כל כך אלה מאלה? איפה עוד תמצא את המקום הכי נמוך בעולם, 300 מטר ויותר מתחת לפני הים, בצד חוף ים ארוך בגובה פני הים?

אבי, כמו יצחק אבינו, לא יצא מעולם מהארץ, ולא יכול היה להפריך את התפיסה הזאת. אבל אמי, שעלתה מארגנטינה, לא התרשמה כל כך מהטיעון. היא גדלה לגדות הנהר הרחב בעולם, הריו דה לה פלאטה, שמגדתו האחת לא רואים את הגדה האחרת, ואת מפגשה המאכזב עם הירדן תיארה לי פעם. היא קצת מיתנה את תיאור אכזבתה כשראתה את אכזבתי.

יב

את החורף הגדול של 91' עברתי בגובה 900 מטר מעל פני הים, בישיבה הגבוהה בבית אל. שלג ירד, נערם לגובה חצי מטר, ובחורי הישיבה הרציניים לא נמנעו מלהטיח זה בזה כדורי שלג. לאחר יומיים או שלושה השלג הפך בחלקו לקרח. בהיעדר מגפיים חדרו רסיסי שלג לנעליים והפכו למים קפואים. כוויות קור עלו ברגליים. היה קר, קר נורא ונמאס. המראה הלבן היה חדגוני ותפל והתגעגעתי במעורפל לרבגוניות של האדמה החומה, הצמחייה הירוקה, הכבישים האפורים, המכוניות הצבעוניות. לכפר. צריך היה להיזהר לא להחליק בחוץ או, במקום שלא התקשה השלג, לא ליפול למלכודת של שלג חצצי. גם השלג עצמו הזדהם ונמלא כתמים שחורים, כמו הריאות המעושנות שראיתי פעם בסרטון תעמולה נגד עישון ביסודי, כאילו שפכו עליו נפט או שמן שרוף. כעת השלג לא רק הציק ונמאס, הוא גם לא היה יפה.  

זכרתי שאבי סיפר לי על הפעם היחידה שירד שלג במישור החוף. זה קרה כשהוא היה נער, בשנות החמישים. אבל אפילו בחורף הקשה הזה של 91' לא זכה מישור החוף להתכסות בלבן. אולי השלג במישור החוף ירד אז בשנות החמישים כחלק ממכלול הקשיים של מדינה צעירה, והיום, כשמקומו של מישור החוף מובטח ומוסדר, לא מופרת הנורמליות האקלימית שלו?

יג

בספסל הראשון של בית המדרש בישיבה הגבוהה למד בנו של ראש הישיבה, שהיה מבוגר ממני בארבע שנים לפחות. הוא ישב כשרגלו הימנית מונחת תחתיו ומבצבצת ממותן שמאל והתנועע במתיקות על הסטנדר שלו. הוא עילוי אמיתי, אמרו כולם, אך כמו הלל הזקן, הוא לא סירב לאף שאלה טיפשית של תלמידי שיעור אל"ף. למעשה, נוצר לפעמים מעין תור של שואלים ליד מקום ישיבתו. עיניו המאירות היו מרוכזות בשואל כאילו בשאלה הנשאלת תלויים חייו של המשיב. הוא התיר את הקושיות בשכל בהיר ועמוק, כשקולו נוהם וכמעט אינו נשמע. גם בלימודי ה"אמונה" הוא היה נחשב למעמיק ביותר. כשעמדתי לעזוב את הישיבה ניהלתי אתו כמה שיחות שאני זוכרן לטובה. הוא לא ניסה להניא אותי מהחלטתי, אלא הסתפק בהקשבה אוהדת ובדאגה פרקטית לעתידי. בשיחתנו האחרונה אמרתי לו שנראה לי שההרים האלה, החוויתי בידיי סביבי, מצריכים אישיות קשה ואני רך יותר, כמו האדמה של מישור החוף. הוא צימצם את עיניו והסתפק בנענוע ראש לאות שהבין את כוונתי.

יד

בשנות העשרים שלי, כאמור, רציתי להימלט מהכפר. הרגשתי חנוק. ישבתי בבית והזיתי את תל אביב. תל אביב של מעלה. אני זוכר, וסומק, כמו שאומרים, עולה בלחיי, איך ראיתי פעם בכפר, באמצע שנות התשעים, את התוכנית "החמישייה הקאמרית". בסוף התוכנית נכתב שכל מי שרוצה לשלוח רעיונות והערות לתוכנית מוזמן לעשות זאת. בהתלהבות של תמימים ישבתי וחיברתי מערכון. נושאו היה רפתן ממושב בעמק חפר שלא מצליח לשמוע גלגל"צ כי עמק חפר נמצא בדיוק בין אזור הקליטה התל אביבי ואזור הקליטה החיפאי של התחנה (מה שנכון). המערכון עבד על הרעיון של חקלאי מחוספס, שמתגלה כמי שמבין בדקויות המוזיקה הפופולרית. המערכון ניסה להגחיך את הפרובינציאליות, אבל שליחתו מלאת התקווה לתל אביב היא אולי סמל מוצלח יותר לפרובינציאליות הזאת.

טו

יש לי תיאוריה על תל אביב. אנשים באים אליה בגילאי עשרים בחיפוש אחר היופי, ויוצאים ממנה בחזרה לפרובינציה בגילאי ארבעים כי היופי הופך כבר למטרד, קשה לשאת אותו, קשה לקיים בצדו משפחה. אני עוד לא שם, בגיל ארבעים, אבל געגועים, כאמור, החלו תוקפים אותי לכפר בסתיו האחרון.

יז

בכפר הרא"ה יש, כמו בכל המושבים בסביבה, מגדל מים. כשהיינו ילדים טיפסנו עליו ברטט-התרגשות והשקפנו על מרחבי הפרדסים שנמתחו לכל עבר והפרידו בין המושבים. כשהייתי נער היה כבר הטיפוס על מגדל המים בחזקת סכנה. אני מניח שכבר לא נעשה בו שימוש ולכן לא טרחו לתקן את מדרגות הבטון החסרות שהובילו לפסגתו. מוטות הברזל, שפרצו מהבטון בשאננות לעבר השלבים החסרים, ריחרחו בתדהמה את האוויר שקידם אותם בחללים הפעורים והתעוותו מאימה. על האדמה הונחו המדרגות שנשרו מזקנה כמו שיניים, ושאיש לא טרח לפנות. כעת היה הטיפוס לפסגה אתגר של ממש, אך מי שהעז לעלות, כנגד האיסור המפורש של ההורים, יכול היה לראות כתמים צהבהבים ושוממים מתפשטים בתוך הירוק של הפרדסים.

היום, סביב רוב המושבים בעמק חפר אין פרדסים בכלל. הקרקע הופשרה לבנייה והיישובים מתפשטים ומתחילים להתקרב בחשדנות זה אל זה. ביום שעקרו את "הפרדס" מאחורי בית הורי לא הייתי בכפר. כשבאתי לביקור הבטתי בקדרות בשממה שנפרשה לפני. בני משפחה אחרים פרצו בבכי.

גם אוכלוסיית עמק חפר משתנה. המגורים הכפריים קורצים למעמד הבינוני-הגבוה והוא שש לפרוק את מה שצבר בעיר על אדמת העמק ולהתקין לו דירות נאות. אחרי עשרות שנים של קיפאון יחסי, בתוך עשור השתנה עמק חפר לבלי הכר, והשינוי והתזזיתיות נמשכים והולכים. אבל את מגדלי המים לא הרסו. על מגדל המים של היישוב השכן, הסמוך לכביש הראשי, הוצב שלט ענק ואדמדם של "זוגלובק". גם על הדופן הענקית של אחד המתבנים במושב שלי נמתחה יריעת ענק כחולה-לבנה של מחלבות "גד". ואילו בכניסה למושב, בשילוט כהה, הזהה לזה שמיועד בדרך כלל לציון אתרים היסטוריים, מתבשרים הבאים על מחלבה מסחרית שפועלת אצלנו בעשור האחרון.

יח

בצעירותי בזתי ללהיטות הנדל"נית של בני האדם וראיתי בה חומרנות שאני פטור ממנה. והיום? אני אולי לא נקי מחומרנות אבל התשוקות הנד"לניות, הבנות צלופחתיות, שאני מגלה בעצמי פתאום, לבית, לנחלה, לאדמה, לעמק חפר, נראות לי קשורות יותר להתבגרות. ואני אומר "התבגרות", אתם מבינים, בלשון נקייה.  

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
21/11/2018
היום תעלה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק ...
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד