הרהורים מסוכסכים על ארץ ברכה ו
הרהורים מסוכסכים על ארץ ברכה ו

אליעז כהן הוא משורר, חבר כפר עציון

 

מהיכן אתחיל לכתוב על ארץ-ישראל, שהיא אצלי יומיום פשוט וחי וגם מיתוסים המרקדים סביבי? כיצד כותבים תוך הישרת מבט, בתשוקה, על ארץ זו שלרבים מאתנו, וגם לי ברגעים רופפים, נהפכה למין דיבוק מרדף, לעול לא עוד אהוב?

 

מהיכן אתחיל לכתוב על ארץ-ישראל?

מהחלון מולי ניבטת תאנה עירומה, שהשירה לא מזמן את עליה האחרונים. אני כבר יכול לראות בקצות ענפיה ניצת עלים. מאחרי התאנה מתגבהות פסגות עציון בקווים צלולים, ומאחוריהם רכסי הרי חברון מיטשטשים באופק. זה הנוף שוודאי שאף לקרבו אבינו הקדמון אברהם בהתהלכו לא רחוק מפה, ב"דרך האבות". מעט מצפון לנו קבר יעקב את רחל, וממש כאן, קילומטרים ספורים מהבית, במגדל עדר, נטה את אוהלו.

אם הייתי מניח עכשיו את העט ויוצא רגלית, בטיולי השבת שלנו, בשביל המקיף את הקיבוץ, היה נפתח לפני עמק ברכה, שם ניתנה תשועה למלך יהושפט ושם, בשעת דמדומים, אני מדמה לפעמים את חיילי חשמונאי מחרפים נפשם בין רגלי פילים הלניסטיים.

אני לא נזרק אל געגועים מקראיים עכשיו, או מתפייט. כך אני חי, לעתים. אני חווה רבדי זמן מעורבב, כמו צולל בתל-ארכיאולוגי רב-שכבות ושולה משם דבר. אלה חיי בארץ-ישראל, בילדות שבשומרון, בבחרות שביהודה. כך אני חי גם בחיי הפרטים ביותר - זוכר גם זיכרונות שאינם לגמרי שלי, כאלו שעברו בירושה, בסיפורים שנצרבו אל תוך מחזור הדם, ששבים וצפים ונחבטים בי מזמן לזמן.

 

                                                *

מהיכן אתחיל לכתוב על ארץ-ישראל, שהיא אצלי יומיום פשוט וחי וגם מיתוסים המרקדים סביבי? כיצד כותבים כעת, תוך הישרת מבט, עדיין בתשוקה על ארץ זו שלרבים מאתנו, וגם לי ברגעים רופפים, נהפכה מברכה לקללה? למין דיבוק מרדף, לעול לא עוד אהוב?

כך כותב בחודשים הללו חיים גורי, מאחרוני נאמני משורריה של הארץ: "עיבל/ דרך הברזל./ ועוד גפרית ומלח./ ואיך יוצאים מזה/ ... / גפרית ומלח, שלוחת יד./ גם צדיקיה על אבן אחת/ עוד עשניה עולים למרומה/ עוד אחרוניה - על מה?!/ אל תט אחורה לפגוש מבטה./ דום נציב אבן זכרון מראיתה/ ... / מזבחת האבן מעלות האללי./ אפילו שמה בלבד היה נגוע/ חמדת אבות משוררה ומהוללה/ ... / ועוד אבות בשתיקתם/ כי  בבכורם יסדו ובצעירם הציבו דלתותיה/ בנדרי אהבתם./ יריחו. דקלים דואים באובך חם/ ושגוב ואבירם".

כך, במחזור גדול ועצוב, "עיבל", שטרם ראה אור, מתחשבן-מקונן גורי על עצמו ועלינו ועל הארץ הזאת ש"אפילו שמה בלבד היה נגוע".

הארץ שמחתכים אותה בחומה ומתנתקים.

 

                                              *

 

אז איפה מתחילים? אולי במורשת הקרובה שלי, בסבים שלי, שמכל אחד מהם ינקתי משהו באהבת הארץ. סבא חזקו, שעלה ב-1933 ובלא פינוק, כרבים מבני דורו, נקרא לכל עבודה, בבניין ובשדה. סבא, שהתמנה למפקד הפלוגה הדתית של ההגנה בפתח-תקוה אם המושבות, שידע לשלב כבר אז מתינות ציונית-דתית עם מסכת ערכים יהודית-הומניסטית ולהנחיל זאת לילדיו ואחר-כך לנכדיו. ששכל את בנו-בכורו אליעזר, שאת שמו ואת זכרו אני נושא, בקרב המיתלה במערכת  סיני. שהמשיך לחנך אף אותנו, בלא מורא ובלא מרירות, להיות נכונים למסור את הנפש על ערכינו. סבא, שיחד עם סבתא חרשו את הארץ ברגליהם, לאורכה ולרחבה, והעבירו אף לנו את חדוות הגילוי והפליאה של נוף הארץ, שנדמה שהכל מקופל בה, בקטן.

וסבא חיים, שגדל במשפחה חסידית בלודז' בפולין ומרגע שעמד על דעתו היא נכוותה בלהט הבית"רי-רוויזיוניסטי של ז'בוטינסקי. סבא שבבחרותו "התפקר", הצטרף לחבורתו של ז'בוטינסקי ונדד עמו בערי אירופה, לשלהב יהודים רבים. שהעפיל לארץ כמעט ברגע האחרון, בשלהי 1938, יחד עם סבתא, וברבות הימים התגייס לאצ"ל; שעם השנים שב לאמונתו ויסד, יחד עם חבריו יוצאי אצ"ל ולח"י, את בית הכנסת "בית דוד" בתל אביב.

זכרונות רבים לי מבית הכנסת הקטן והצנוע, שבמרכזו לוח הנצחה ל"הרוגי מלכות", עולי הגרדום, חבריהם של מייסדי בית מקדש מעט זה. באירועים מיוחדים היה בא "המפקד", מנחם בגין, לתפילה ולקידוש, ואז נפרשות היו מחדש עלילות הגבורה ושירי מרי ואהבת הארץ היו עולים בגרונות עלמים.

וסבא, כנראה, גם הוא העביר הלאה וכך אבא שלי, בעודו שקוע עד צוואר בעבודת הדוקטורט שלו בטכניון, התעורר לגיבוש גרעין התיישבות על אדמות יהודיות סמוך לכפר בתיר, היא בית"ר הקדומה, מקום מושבו של בר-כוכבא, ריבון יהודי אחרון טרם תקומת מדינת ישראל. בלהט ובנחישות מנסים חלוצי בית"ר המתחדשת להתיישב במקום. השנה - 1970. ארבע שנים ויותר לפני גוש אמונים, ועמם, ברוח-גבית, גדולי הרוח של תנועת נאמני ארץ ישראל השלמה. אלתרמן הגדול הקדיש להם מטוריו. התקשורת הישראלית והעולמית עקבה אחר הקבוצה הצעירה והאלמונית. ניסיונות ההתיישבות סוכלו פעם אחר פעם, ולאחר כמה חודשים הקבוצה התפרקה.

אני כבר זוכר צעדות שומרוניות בחורף, על הכתפיים של אבא, עטוף היטב. מעפילים אל שומרון העתיקה, היא סבסטיה. אבא ואמא שלי הצטרפו למייסדי "גרעין מערב השומרון" של גוש אמונים, ולאחר שנים מספר אנחנו עוברים לאלקנה. כאן גבעות אפרים כבר פועלות פעולתן. הבית טבעי, האדמה קרובה, העשב ירוק וחי, פרחי בר מנקדים את שרואה העין והיא אינה שבעה. הנועזים מבין הילדים קורעים פרצות בגדר, הולכים אל מעבר, מגלים עולמות חדשים בסתר הוואדיות, בציפיית הבוקר חרישית ללהקת צבאים ליד המעיין. הבטה קרועת-עיניים בשכנינו הערבים - במסיק הזיתים המרים, בחריש בחלקות הקטנות, בתיקון הטרסות והשומרות.

 על הגבעה הסמוכה ליישוב התנוססה הגורן העתיקה. סביבה תעלות קשר רבות שנותרו מהלגיון. שם משחקים במחבואים ובמשחקי מלחמה, לפעמים סתם יושבים בצל עצי הזית העתיקים, שהמבוגרים אמרו לנו שהם שם עוד מהימים של אברהם אבינו. אני זוכר כיצד אנו מנסים להקיף את הגזעים הרחבים. לסוליות הסנדלים של סוף הסתיו נדבקו פגרי-זיתים שחורים שנותרו מן המסיק. היה שם עץ אחד, אני נזכר, שלמדנו איך להיכנס אליו, אל פנימו, להיות אחד עמו.

לא רחוק משם, על סף הגורן, היינו עומדים, נושאים עיניים למזרח: ארץ השומרון נפתחה לנו משם על הרריה וגאיותיה, הכפרים הקטנים המשובצים בה, היישובים הראשונים שהנצו. ארץ הזיתים הזאת.

אני כותב את המראות הללו עכשיו ונצרב. לפני כמה זמן לקחתי את הילדים העציונים שלי לגורן הזיתים העתיקים. את פנינו קידמה חומת בטון ענקית, שלמולה חזרתי שוב להביט מלמטה למעלה, כילד. נוף הארץ קרא אלי מעבר לחומה. בתי מסחה השכנה היו שם, כנראה, וכל הרכסים, ואי אפשר היה אפילו להביט.

אבל אני חוזר ונשאב אל הימים הראשונים ההם: כשהיינו שבים מהשפלה אל השומרון בשעות הלילה, בכביש הצר המתפתל, כבר מרחוק יכולנו לזהות את אלקנה שלנו, שמראית היתה ככתר על אחת הגבעות השוממות שבאופק. איזו גאווה מילאה אותנו. אנחנו גדלים כילדים ועמנו ארץ השומרון, שגם בחלקיה העבריים קמה לתחייה. אנו, כיישוב ותיק יחסית, חונכים יישובים חדשים. מבקרים וצועדים ומעמיקים מגע. בחטיבת הביניים טיילנו אל לב הארץ ממש, למקומות שהיום כבר כמעט אינני יכול להגיע אליהם. וכך אנו בקיאים ביובלי נחל קנה, ובפרצי המים של נחל תרצה,  מעפילים לגריזים ולעיבל ולהר כביר, חוקרים בסמטאותיה של שכם העתיקה והחדשה ומתפללים בקבר יוסף, וכבר המשפט האחרון הזה מעביר בי כמירמור געגוע.

 

                                               *

 

בשנים ההן, לפני האינתפאדות, לא התעוררה כלל שאלת היותנו שם. גם העורף הישראלי, בחלקים גדולים שלו, הוסיף לתודעה החלוצית ועלה אלינו לרגל, לביקורים ביישובים ולטיולים בין חמוקי ארץ התנ"ך. כמאורע יוצא דופן אני זוכר הפגנת שבת אחת של פעילי שלום עכשיו, שקידמנו אותם בפרחים ובעוגות.

גם אל יושבי הארץ הערבים באנו פתוחים והם, ברובם, ואין זו רק ראייה נאיבית של ילד דאז, נדמה שנפתחו גם אלינו. בין טיולי השבת היינו מוזמנים למסחה ולבידיה השכנות. למדנו בכיתות הראשונות ערבית, דבר שלא היה מקובל כלל, בוודאי לא במסגרות חינוך הממ"ד. כבר אז ניתן היה אולי לזהות ריח סופה שתבוא, איזו עננה. אני זוכר שב"יום האדמה" בכל שנה הזהירו אותנו ההורים לא לעבור את הגדר. באופן עמום מבהיק אצלי עתה שבב זיכרון על רימון שנזרק בלא לגרום לנפגעים על רכב בדרכו ליישובנו, ועל יידויי אבנים. באותם הימים עוד לא שיערנו את מחירה הגבוה של הארץ.

 

                                                *

 

בשנות הנערות, למגינת לבה של אמי, פניתי ללימודים בישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה, אם הישיבות בני עקיבא, שם התקרבתי מאוד לראש הישיבה, "אבי דור הכיפות הסרוגות", הרב המשורר משה צבי נריה. הוא זה ש"גילה" את נטיות הכתיבה שלי ועודד אותי להשקיע בהן. הוא גם זה שחשף אותי לאורותיו של מורו הגדול, הרב קוק. בתוך תורותיו הרחבות של הרב קוק, הדגישו תלמידיו, ובעיקר המובהקים שבהם, בנו הרב צבי יהודה, הרב שאול ישראלי והרב נריה, את יחסו לארץ-ישראל ולסגולתה. כעין פיתוחה הפילוסופי של תורת הנסתר, דרך משנתם של ר' יהודה הלוי והמהר"ל מפראג. אנו, קבוצה קטנה של תלמידים, היינו מתאספים בביתו של ראש הישיבה הזקן ושותים בצמא את דבריו. משפטיו הארוכים הפיוטיים של הרב קוק הפכו בפי הרב נריה לשירה של ממש, והילכו עלינו קסם. הגם שבית הורי הסתייג, כנרמז, מהשפעת רבנים, חשתי שהרב נריה אינו כופה את רעיונותיו, אלא רק מעורר את סקרנותנו ללכת ולהעמיק בספרים עצמם.

הנה דוגמה מתוך פתיחת הרב קוק לתורות "אורות ארץ ישראל" שלו:  "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני קניין חיצוני לאומה, ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה". ובהמשך: "יצירה עצמית ישראלית במחשבה ובתוקף החיים והמפעל, אי-אפשר לישראל אלא בארץ-ישראל". ומשפט שכיוצר צעיר ודאי שבה את רוחי: "הדמיון של ארץ-ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור".

בשנות הנערות זכיתי לשמוע כמה פעמים את חנן פורת, אף הוא מבוגרי הישיבה בכפר הרא"ה, מבניה השבים של כפר עציון וממחוללי גוש אמונים. חנן, שהיה באותן שנים סוג של "אליל נוער", אולי במובנים נאצלים יותר מהמקובל בחברות אחרות, הוסיף לי בדברו על הקשר שבין עם ישראל, ארץ ישראל ואלוהי ישראל, את הממד הארוטי, שהנפש הרומנטית שלי מוגנטה אליו.           

סביב כיפת אולם בית המדרש בישיבת כפר הרא"ה חקק הרב נריה ארבע מאמרותיו של הראי"ה קוק, כאמירות יסוד שלו. שנים מאוחר יותר, בשעת לילה מאוחרת בבית המדרש של ישיבת ההסדר "אור עציון", כתבתי את השיר "היצמדות", בתוך מחזור בהשפעת האמרות.

 

                                              *

 

השיר הזה כבר מגלה פנים נוספות ברומן הלא גמור שלי עם ארץ-ישראל. חרדות רבות ליוו אותי לקראת הגיוס. מעולם לא הייתי פייטר גדול או בעל כושר גופני גדול, והאמת היא שגם די חששתי למות. ידעתי גם, שקרוב לוודאי שלא אוכל להפגין את מסירות הנפש וההקרבה כפי שגילה דודי המת, אליעזר, שעל שמו נקראתי. ובכל זאת הייתי חייל קרבי בחיל השריון, לא מצטיין בחיל, אבל ניסיתי למלא את שירותי כפי שחונכתי, והופתעתי לגלות בתוכי מטמוני אומץ וכוח סיבולת.

במהלך השירות הגעתי למקומות שאולי לא הייתי מגיע אליהם בלעדיו. בכל מקום כזה, כערך מוסף לפעילות הצבאית, התמזגתי עם טבעה של הארץ. במסגרת הטירונות וההכשרה הבסיסית כשריונאי, הפעלתי את כל כוח התבוננותי במדבריות הדרום. הגדוד שאליו נבחרתי ישב בבקעת הירדן. במסלולים ובשמירות הייתי נשאב אל פריחת האביב, אל מעוף הסנוניות, ובאימונים ובתעסוקות בקווי הגבול מיששתי את צדדיה המסתוריים של הארץ, את גווה במוצבים חבויים על הירדן והירמוך, את עורפה בארץ הלבנון, את כפות רגליה ביטבתה ובניצנה. ובכל העת הזאת לא מעט היו הרטטים של השתאות והתרגשות שהנה, אני הקטן, ברכב הפלדה או בלעדיו, נושא על שכמי משהו מעולה הכבד והטוב של הארץ, וכן גם את דודי המת על כתפי.

לעומת זאת, שנאתי את השבועות הספורים בשירות שבהם הוקפצנו לשומרון ולחברון. להיות במקומות הבית הללו ובכל צעד שלך, כלובש מדים, אתה חש כמדקרות את מבטי הערבים, ויש פעמים שהיית מבקש באותם רגעים פשוט להיעלם.

 

                                                *

 

מעט לאחר שהשתחררתי נפל יואב, חברי הטוב מן הילדות באלקנה, שהיה מהנועזים שלנו. הוא המשיך להסתער בראש חייליו, גם לאחר שנפצע, והוכרע בקרב בלבנון. כרינו לו קבר ראשון באלקנה, אל מול הוואדי שאליו היה מושך אותנו  בשבתות מעבר לגדר.

 

                                                   *

 

כאשר שבתי לבית המדרש, לאחר השירות, כבר הייתי אחר. בשלהי השירות פרצה אצלי כתיבה כמעט אקסטטית, ממקום בלתי מוכר של חוויה ושפה. התורה הנלמדת בספרים, ובכללה תורות ארץ-ישראל של הרב קוק, התעמעמה באיזשהו מובן. מעט החווירה. העולם הפנימי שצף, ובמפגש עם המציאות פרקתי מטען ארוטי גדול, עם הארץ ועם אהובתי אפרת. כושפתי וכתיבת הפרוזה הומרה בשירה שבתחילה לא היתה מובנת אף לי. מעט מעט הלכתי והתבהרתי. אולי כמו הדמיון הזה לארץ ישראל, שדיבר עליו הרב קוק. ובאמת, בשירים רבים, אימאז'ים של הארץ וסתריה ומתח ארוטי שהלך והתעצם בקשר הזוגי, התמזגו לאחד.

בדיסוננס כמעט בלתי אפשרי החלה באותו הזמן החרב המתהפכת של הסכם אוסלו לרחף מעל לראשינו. אפרת ואני היינו בשלבי קינון ובמעין גן-עדן פרטי, ומסביב יהום הסער! החרדה על מפעל ההתיישבות, על הבית עצמו, הלכה והתעצמה. באותו זמן החלטנו להקים את ביתנו שלנו באחד הליבות הפועמים, אולי הלב בה"א הידיעה, בכפר עציון.

 

                                              *

 

המשיכה שלי לכפר עציון שאובה אף היא מאותו "תל ארכיאולוגי" מקראי-אקזיסטנציאלי שתיארתי. יש לה גם שורשים קרובים יותר למשפחתי מצד אמי, שנטלה חלק ביסוד כפר עציון הראשונה, בשנים תש"ג-תש"ח ובשיבה למקום לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים.

אני חש שיש כאן, בכפר עציון, איזשהו מבוע של קדושה בלתי פוסקת, כמו פעימות מעיין שנמשכות מאבות האומה, עם דוד ועמוס ששוררו לא רחוק מכאן, דרך עלילות גבורת חשמונאים ובר-כוכבא ועד למיתוסים חיים ועקודים של דור תש"ח, הנוף עוצר הנשימה ואוויר הפסגות הנישאות כאלף מטרים מעל לים. ועוד משיכות, שכדרכן של משיכות אינן נהירות עד תומן. משהו מזה אפשר למצוא בשיר שנכתב סמוך להגעתי בכפר עציון, "משירי הכפר וההר".

 

                                              *

 

האתגר לחיות במקום קדוש, במקום של עקידה בעבר ושל חיים תוססים בהווה, תוך רקמת חיים עדינה גם עם השכנים הערבים, שב ותעצם בשנים הללו, שנות "המאורעות" המוכרות כ"אינתיפאדה השנייה" וההתנתקות, זו שהיתה ואלו שעלולות עוד לבוא. שוב מורגש מחיר הנשיאה בעול הארץ, ובמיוחד במקומות האלה. שוב פוקדות החרדות ומערערות על עצם יסודות הבית.                     

הדיסוננס שב ופקד אותי, כמי שמחובר לנופי הארץ, בשנות האינתיפאדה, ויוצג כאן בשיר "מסע אהוב בארץ ישראל, תשס"ב". בשיא מאורעות הטרור, כאשר נדמה כי קללת כל יום קשה משל חברו, והטבע הארץ-ישראלי בשלו, ממשיך להטריף באביב חושני כבכל שנה.

גזירת ההתנתקות גוררת אותי אחורה, אל הילדות, אל המאבק בימית ב-1982, ומשהו מזה נשזר בחלקו הראשון של המחזור "שירים שנכתבו בחו"ל". בחודשים שלפני מימוש הגזירה העתקתי את האמפתיה והחרדות מפני הדבר שעלול לבוא למתיישבי קטיף לביתנו שלנו, בכפר עציון. משם, וממקומות נוספים, נכתבה ה"ההזמנה לבכי".

                                              *

 

בימים כאלה שבים ועולים בזיכרוני, לצד כל מראות וזיכרונות הארץ שאצרתי, דבריו הנרגשים של הסופר אהרון מגד, שאמר לנו, קבוצת יוצרים, רבנים ואנשי רוח מכל גווני החברה הישראלית, שנפגשו ביום השלושים לרצח רבין בתל אביב, לפני יותר מעשר שנים. "מה שמחריד אותי", אמר אז מגד, "היא שמנסים להיפטר מארץ-ישראל, שהפכה להיות 'שטחים'. והלא זו הטרגדיה, בניסיון להתנכר, להשיל מעצמנו את הזיקה למקומות הללו שהם-הם ארץ-ישראל ההיסטורית: שילה, בית-אל, שכם וחברון. גם אם לא נהיה שם, בנפשנו אנו מוכרחים להיות שם".

מתוך "שירים למעלה מאריאל", פואמה שבכתובים, אני מצרף כמה בתי-שיר, שנכתבו בעקבות שירות מילואים בגזרת אריאל שבשומרון, לא רחוק מערש ילדותי. בבית השישי סוג של נחמה, אולי אהבה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד