למרות הכל, אהבת הארץ
למרות הכל, אהבת הארץ

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד בן צבי

 

איך לחנך היום לאהבת הארץ? איך אפשר לקרב לארץ שאנו רק קצת יותר ממחצית יושביה? איך ניתן ליצור זיקה לארץ מסוכסכת ונוטפת דם? לעניות דעתי, אין לנו פתרונות אחרים מאלו שהיו לאבותינו. זו ארצי. זו הארץ של כל אחד ואחד מאתנו. ארץ העם. ארץ מאז ולעולם

 

משנות העשרים של המאה העשרים ובמשך כיובל שנים היה קונסנזוס בארץ-ישראל לגבי מעמדו של י"א באדר. "היהודים החדשים" הצדיעו בכל י"א באדר להיאחזות הציונית בארץ, וכולם כאחד רוממו את שמו של יוסף טרופלדור. ה"ימין" וה"שמאל" התחרו ביניהם על ניכוסו של טרומפלדור. זה כתב את שמו בת' וזה כתב בט', אבל הכל הסכימו כי האיש ראוי להערצה בזכות התנחלותו בגבול הצפוני של הארץ, עיקשותו לאחוז בידו האחת פעם בשלח ופעם במחרשה, לחימתו הנועזת  ובעיקר מתוך הוקרה לאמירתו האחרונה על סף מותו: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". אלפים נהרו בכל שנה לעצרות הלאומיות למרגלות פסל האריה של מלניקוב (מאז נחנך בשנת 1934). עשרות אלפים נכחו בעצרות שהתקיימו בכל רחבי ארץ (בכיכרות עירוניות, בהתיישבות העובדת, בבתי הספר, בתנועות הנוער ועוד). לא היה לוח עברי שלא צוין בו במסגרת מודגשת ובאותיות בולטות: "י"א באדר: יום תל-חי".

   בשנות השבעים, אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי המהפך הפוליטי בישראל, ובעת ובעונה אחת עם גל הפוסט-מודרני שהתפשט במערב, חל שינוי בלוחות השנה העבריים. שוחטי הפרות הקדושות והציניקנים ניצחו. כולנו התחלנו לשכוח. ציון י"א באדר באותיות חג בולטות נמחק לחלוטין. כיום, קשה לומר "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" בלי שמישהו יגיב מולך בצחוק: "הרי ברגע האחרון הוא שירבב קללה רוסית"....  המגיב יעיר אמנם בחיוך, אך יתכוון במלוא הרצינות. על פי רוב, בלי לדעת את העובדות.

למרות זאת, כדאי לדעת: כל ההיסטוריונים הרציניים שהעמיקו וחקרו את פרשת תל-חי (ובראשם שולמית לסקוב ונקדימון רוגל) מסכימים גם היום שהאמירה "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" נאמרה גם נאמרה. הם מביאים שורה של עדויות ברורות לאמירה זו של טרומפלדור, או לאמירות זהות ומקבילות, הן בכתב והן בעל פה. הם גם מוסיפים ראיות אחרות, על פי היכרותם את אופיו של האיש ואמירות דומות שלו בנסיבות קשות אחרות. זאת ועוד: הם מזכירים ביטויים דומים של אישים אחרים, שטרומפלדור הכירם היטב, באותו דור ובאותה תקופה. 

אבל מה חשובים המומחים? "רוח התקופה" קובעת יותר. כניסוחו של אחד-העם: "האמת ההיסטורית" חשובה הרבה יותר מן "האמת הארכיאולוגית". העיקר איננו מה שהיה, אלא מה שמאמינים שהיה.

 והיום רוב הציבור מתקשה להאמין. מסרב להאמין.

 

                                               *

 

   איך ננחיל את הזיקה לארץ-ישראל ואת הערכים הציוניים בתקופה כל כך צינית וא-ציונית? איך נקשר את בנינו-חניכינו לארץ שמציאותה כה קשה והיא רוחשת מאבקים ומלחמות? כדי לנסות להשיב על כך, נלך לעבר.

 איך ביקשו אבות-אבותינו לשמור את הקשר לארץ ישראל? דרך המלך אשר עשרות דורות של יהודים שמרו באמצעותה על הקשר לארץ היתה קיום מצוות הדת. נודה על האמת, חזרנו לארצנו בזכות התפילות היומיומיות (שמכל ארצות תבל תמיד כוונו לציון), בזכות הברכות היומיומיות (למשל, ברכת המזון, שהזכירה את ארץ-ישראל וירושלים בתום כל ארוחה) ובזכות שלל המנהגים הדתיים שהבליטו את הארץ (בימי שגרה ובימי חג ומועד). אין תופעה דומה של עם שניתק ממולדתו ושמר על קשר חי עמה במשך אלפי שנות ניתוק. אנו עשינו זאת, בזכות השמירה על הדת.

 מה קרה ב"מרד הציוני", בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים? כיצד טיפחו אז את הזיקה לארץ? סבינו והורינו "תירגמו" את המצוות הדתיות ל"מצוות" ציוניות. גם כשמרדו בדת, נותרו מסורתיים. המסורת קבעה לא פעם את יחסם לארץ. קודם כל המשיכו להדגיש את "ספר הספרים", והבליטו את ה"הוכחות" המצויות בתנ"ך לקשרינו לארץ.

  ברל כצנלסון, מהבולטים באנשי העלייה השנייה העובדת, קבע כי אלמלא התנ"ך לא היינו מגיעים כלל לארץ-ישראל, וכי "הספר הזה שימר את הקשר עם המולדת" (הערה 1). חברו, דוד בן גוריון, היה מראשי המאמינים בערכו של המקרא לעיצוב מחודש של העם היהודי ולהסברה וחינוך יהודיים בזמנו. הוא הירבה לצטט מן התנ"ך, ועם בגרותו, ובעיקר אחרי הקמת המדינה, ראה עצמו גם כחוקר מקרא. במה שראה כמחקריו גרס את קדמות העברים בארץ כנען, וטען כי אברהם אבינו לא היה אלא אחד העברים אשר חיו בארץ. לדבריו, שבטי העברים הקדמונים כלל לא גלו מצריימה: הם נשארו נאמנים לארצם ומולדתם. רק משפחתו של יוסף עזבה את הארץ. כאשר נקרא להעיד בוועדת פיל (1937) הוא הדגיש את הזכות היהודית בארץ-ישראל וקבע: "לא המנדט [הבריטי] הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". בעיניו, זו לא היתה רטוריקה. הוא חזר וטען כי לא הבריטים יקבעו אם תהיה ריבונות יהודית בארץ-ישראל ומה יהיו גבולותיה. לפי תפיסתו, המקרא הוא זה שקבע את הגבולות ההיסטוריים של הארץ, אך אנו נהיה מוכנים להתפשר גם על גבולות מצומצמים, בתנאי שיינתן לנו להקים מדינה יהודית עצמאית. באותה שנה כתב לידידו ויריבו הפוליטי יצחק טבנקין: "התנ"ך שימש [לנו] מעין תעודת לידה, סייע להריסת החיץ בין העם והארץ, טיפח הרגשת מולדת". אצל בן גוריון וחבורתו, התנ"ך הפך לתעודת הזהות של "היהודים החדשים". זו היתה הראיה כי לכל יהודי מגיע "סרטיפיקאט" לארץ. כי לכולם יש "מניה" בארץ.

 רוב חניכי בן גוריון, כגון תלמידו המובהק משה דיין, בן נהלל, גדלו על ברכי התנ"ך. בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך" סיפר דיין על מורו משולם הלוי, שהוליך אותו ואת חבריו בשבילי התנ"ך: "לתנ"ך - עדיפות ראשונה... אצל משולם למדנו תנ"ך... למדנו את הפרקים ובעיקר למדנו לאהוב את הספר.... הכרנו את טבע הארץ כמות שהוא כיום, וכמתואר בתנ"ך" (הערה 2). בספר אחר שלו, "לחיות עם התנ"ך", הוסיף: "ידעתי כי הצו 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', לא באוזני אברהם בלבד הושמע אלא באוזני אבי ואמי, ובאזני רחל [המשוררת] ותנחום [המורה], והוא שהביאם לדגניה". (הערה 3). לא פלא כי אחרי מלחמת ששת הימים, בשעה שדיין כיהן כשר ביטחון, הוא הכריז: "חזרנו לענתות ושילה שלא על מנת להיפרד מהן".

כל ספרי התנ"ך, כולל, למשל, ספר יהושע, היו מקובלים עד שנות החמישים והשישים על כל החוגים החילוניים ביישוב. כך, אפילו הצעיר נתן יונתן, חניך השומר הצעיר, כתב בנעוריו (1943) בעיתון התנועה: "יש לחזור... אל תקופת התנ"ך... כי התנ"ך הוא מעיין לא אכזב" (הערה 4).  אורי ברנר, סגן מפקד הפלמ"ח, בנו של הסופר יוסף חיים ברנר, קבע כי התנ"ך נותן את התשובה לשאלה המטרידה "מה כוללת ארץ-ישראל?". כאחד האנשים הבולטים בקיבוץ המאוחד העיד על השקפת תנועתו: "[זו] אותה ארץ, שההיסטוריה שלנו על פי התנ"ך מתארת את תחומי ההתנחלות... ארץ אבותינו... אותו תחום שאבותינו התנחלו בו ויישבו אותו במשך תקופה ארוכה ובכך הפכו אותו לארץ-ישראל" (הערה 5). ברוך בן-יהודה, אביה של נתיבה בן-יהודה, שהיה האחראי לאגף החינוך עם הקמתו של משרד החינוך והתרבות בשנת 1949, סיכם ופסק: "כל בניין ציוני שלא יוקם על הבסיס הזה של התנ"ך יהיה בניין של גפרורים, העלול להתמוטט לכל רוח מצויה ביותר" (הערה 6).

אנשי מקצוע טרחו להשיב את השמות התנ"כיים והתלמודיים לאתרי הארץ. אלו החלו לכבוש מחדש את ארץ התורה שבכתב ואת ארץ התורה שבעל-פה על ידי החזרת שמותיה הקדומים. החוקר אברהם משה לונץ (1918-1854) היה אחד הראשונים שעשו זאת. ב"לוח ארץ ישראל" הראשון שלו, משנת 1895, פירסם את הסיפור "אורחת נערים ליריחו, הירדן וים המלח". בסיפור מובאות דוגמאות אחדות לניסיונות לקבוע שמות עבריים ליישובים הערביים ולאזורים הערביים שבהם טיילה הקבוצה. כך, למשל, מסופר על הכפר אל עזריה, השוכן ממזרח לירושלים: "יושבים בו כארבעים משפחות מוסלמים ונוצרים גם יחד [כדאי לשים לב: היום זהו כפר של יותר מעשרת-אלפים נפש!, צ"צ]...האירופים יקראו לו 'ביתניה'... והוא הכפר 'בית היני' המוזכר בתלמוד פסחים ולדעת אחדים מחוקרי ארץ-הקודש אחד הוא עם העיר 'ענייה' הנזכרת בישעיהו (י, 30)". או, דוגמה שנייה: "הגידה נא לי אדוני מה שם מורד ההר הזה? [הצעירים העבריים פונים לערבי זקן]. 'עקבת אל חאט' יקראו לו היום על-שם המעיין הזה - ענה הזקן - אולם אנוכי זוכר כי בימי חלדי קראו את המקום הזה 'עקבת אל חדוד'. השם 'חדודו' או 'בית חדודו' [אומר המדריך]... אינו זר לנו. הוא נזכר במשנה יומא (פרק ו' משנה ח') והוא היה התחלת המדבר אשר אליו הוליכו את השעיר המשתלח והמרחק הנזכר במשנה הנזכרת, שהוא שלושה מילין, גם הוא לא ינגד לפי דעתי לתכונת המקום הזה כאשר ראינו... השם 'בית חדודו' אמר המורה לתלמיד - יאות למורד ההר הזה, אשר מדרגותיו חדות ושנונות במאוד".

מלאכת הקביעה של שמות עבריים היתה קלה הרבה יותר, בשעה שייסדו מושבות עבריות חדשות. כך כינו בשמות תנ"כיים, או בצירופים תנ"כיים, שורה של מושבות בעלייה הראשונה (את כל אלו שלא נקראו על שם "הנדיב הידוע" ובני משפחתו...). כך: פתח תקווה, ראש פינה, ראשון לציון, יסוד המעלה ועוד. כולם התבססו על ביטויים מקראיים.

כבר בימי השלטון העות'מני חזרו לכנות את חבלי ארץ בשמות השבטים העבריים הקדמונים. כך: הרי יהודה, מדבר יהודה, הרי אפרים, הרי נפתלי, עמק זבולון, רמת יששכר, רמת מנשה. אזורים אחרים זכו להיקרא על שם יישוב מרכזי ששכן בהם. כגון: עמק יזרעאל. מובן מאליו שהמשיכו לעשות כן בימי המנדט הבריטי ואחרי הקמת המדינה.

הארכיאולוגיה, ובראש וראשונה זו של ימי הבית הראשון ושל ימי הבית השני ועד ימי מרד בר-כוכבא, הפכה אחת היתדות הראשיות להתחברות המחודשת אל ארץ-ישראל. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, ארכיאולוגים שונים, יהודים ולא-יהודים, קישרו את התנועה הציונית עם העבר המקראי ועם העבר הבתר-מקראי.

   רבים נהרו לשמוע, רובם בעיניים נוצצות, על גילויים ארכיאולוגיים יהודיים בירושלים, בבית שערים ובטבריה, בחצור ובמגידו, במצדה וברמת רחל, בלכיש ובערד. הארכיאולוגיה הפכה, כלשונה של שולמית גבע, "כלי חפירה בידי התנועה הציונית, קרדום לחפור בו" (הערה 7). היא סיפקה לחברה הישראלית את "אלבום התמונות המשפחתי, ובו תמונות הישראלים המעטים המגיעים לאחר שנות סבל ונדודים לארץ ישראל וכובשים אותה בכוח תכסיסיהם, עליונותם המוסרית ואמונתם, מידי עמים חזקים ורבים מהם.... היא סיפקה את המקבילה ההיסטורית למלחמת השחרור" (הערה 8).

   בן גוריון היה מראשי המסייעים לטיפוח הארכיאולוגיה. הוא החליט כי יש להשקיע משאבים ממלכתיים בחפירות ארכיאולוגיות כמו החפירה המונומנטלית במצדה, שהסתייעה בצה"ל. באחד מוויכוחיו עם חיים הזז, הסופר שתבע מבן גוריון הכרה בחינוך ליהדות מקפת שתכלול את כל המקורות היהודיים, כולל את אלו שנוצקו בגולה, השיב לו ראש הממשלה: "צריך להעמיק את הקשר עם הארץ... כאשר יגאל ידין סיפר על החפירות שלו, בהר הנגב - באיזו רעדה וגיל שמעו את דבריו. כאילו ידו של בר-כוכבא הושטה לנו. לא ידעו אם היה בר כוכבא או בר כוזיבא, ופתאום נעשה לוחם חי; זה מדבר ללב" (הערה 9). המשורר הלאומי נתן אלתרמן, מעריצו של בן גוריון, המשיך באותו כיוון. הוא ניסח את דעתו על חשיבות הגילוי של מכתבי בר-כוכבא בשירו הנפלא "כדי החרס" (הערה 10), שבו כתב בין היתר:  "הנה מגדות עין-גדי ומתל-קסילה/ ומסתרי נקרות עין-פשחה ביהודה/ בקצב אין-תקדים להימסר התחילו/ כל כתב וקלף/ וכל אגרת יעודה".  לאלתרמן, שופרו של הדור, היה ברור: הארכיאולוגיה מחייבת. היא מעידה על שורשינו בארץ ותובעת מאתנו יום-יום את העמקת השורשים.

למעשה, כל מי שגדל בארץ ישראל בשני העשורים הראשונים למדינה, נלקח במסגרת בית הספר, או עם תנועת הנוער, או עם הגדנ"ע, לחפירות ארכיאולוגיות שונות ומגוונות. גם כשלא הצליח לראות את "הוד הקדומים העברי" - או גרוע מכך, כשלא חפץ לראות זאת - הרוב סביבו חש זאת וראה. אלו שהתמזל מזלם הצטרפו בעצמם לחפירות ארכיאולוגיות וזכו להיות שוליות של ענקי המגלים ההיסטוריים. "החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה" פרחה. אלפים השתתפו בכינוסיה ושתו בצמא כל פירור של קשר לארץ שהוצג שם. הארכיאולוגיה היתה תחליף לדת או, נכון יותר, היא הצמיחה "דת אזרחית" חדשה. יש לציין כי  כבר בשנות החמישים היו שתקפו את אותו "בולמוס ארכיאולוגי" ואת אותה "דת אזרחית" וטענו ש"פולחן של מוצגים" עלול לבוא במקום "החינוך לערכים יהודיים".

 

                                              *

 

הוראת ההיסטוריה היהודית הלכה והתבססה כדרך הלימוד העדיפה להבלטת הקשר לארץ ישראל לאורך הדורות. היו היסטוריונים שטענו, מתוך הגזמה רבה, כי ההתיישבות בארץ לא חדלה מימי הבית הראשון ועד ימינו. הספר היהודי הראשון על ההיסטוריה של ארץ-ישראל לדורותיה היה ספרם של דוד בן גוריון ויצחק בן צבי "ארץ-ישראל בעבר ובהווה" (יצא לאור בניו-יורק בשנת 1918). בהקדמה לספר הם פוסקים: "גאולת ארץ-ישראל בידי היהודים לא תוכל לבוא ללא גאולת ידיעת ארץ-ישראל בידי מלומדים יהודים". השניים קראו "לכלל הכוחות האינטלקטואליים ביהדות העושים בשדה המחקר היהודי" להתגייס לנושא ידיעת הארץ (הערה 11).

הצירוף של שיעורי היסטוריה ולמידה פעילה, של הלימוד בכיתה ושילובה ביציאה לשדה  כונה בארץ "שיעורי מולדת". שיעורים אלו הגבירו מאוד את הזיקה לארץ. נעשה מאמץ שכל החניכים יכירו קודם כל את סביבתם הקרובה: כל פלג קטן וכל גבעה נמוכה, כל צמח וכל בעל חיים. ההיכרות, כך האמינו, תיצור קירבה. המשורר עלי מוהר סיכם את פעולתם של שיעורי המולדת עליו ועל חבריו הצברים וכתב בין היתר: "אז בבית הספר/ על הקיר תמונה/ והאיכר חורש בה את האדמה./ וברקע: הברושים,/ שמי שרב חיוורים./ האבק יצמיח לנו לחם/ שנהיה גדולים".

דרך אחרת להתקשרות לארץ היתה, כידוע, לימוד של יצירות ספרותיות "ציוניות". כך, אחד המקורות הספרותיים החשובים שחיברו מחדש את העם היהודי לציון היתה שירת "תור הזהב" בספרד, שהבליטה את הקשר לארץ-ישראל. ראש וראשון היה ר' יהודה הלוי, מחבר השיר 'ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך', ושירים רבים אחרים. שירו "יפה נוף", שנכתב לפני כ-800 שנה והולחן בידי ינון נאמן בעשור השלישי למדינה, מוכר בעל פה לרבים. רחובות ושכונות ברחבי הארץ נקראו על שם השיר: רחוב יפה נוף ושכונות יפה נוף. יהודה הלוי ומשוררי ספרד האחרים זכו לתחייה בארץ, אך גם סייעו להחייאת הארץ. שירת געגועים ל"ארץ ציון וירושלים" ופיוטים דומים נוספים נכתבו גם בארצות אחרות. רבות מהן בקהילות ישראל במזרח. כך, השיר הידוע "קריה יפהפייה", שלמעשה הפך לשיר עם, נכתב בתימן בידי ר' יחיא אל צהארי (טועים ומשייכים אותו לר' שלום שבזי).

בשנות העשרים והשלושים בלטו בארץ משוררות ומשוררים כמו רחל, דוד שמעוני, יהודה קרני, אסתר ראב, אורי צבי גרינברג. אלה כתבו עשרות שירי אהבה לארץ-ישראל. רובם על ירושלים והעמק, על הכינרת והגליל. א"צ גרינברג היה הקנאי מכולם. הוא תבע מן המשוררים והסופרים העבריים התגייסות מוחלטת למען הארץ: "הספרות - לתכלית האדם-האומה.... מוכרחה להיות ספרות הגואלת, המשועבדת בכל אותיותיה להולכים בקרב. מצווה להיות כארון הברית במרש-הגייסות, ולתורת הכובשים בזמן ובמקום". משנות העשרים ובעיקר משנות השלושים הוא זכה למעריצים רבים. אחרי הקמת התנועה הרביזיוניסטית הוא הפך לנביאם-מחנכם של חוגי "ימין". אולם גם אצל משוררי ה"שמאל" נשמעו קריאות להתגייסות טוטלית למען ארץ-ישראל. כך, למשל, אצל אברהם ברוידס, משורר הנוער העובד, נשמעה התביעה מכל יהודי להיות נכון לעקוד את עצמו למען הארץ:  "זאת ארצנו,/  קן הסלע,/  ארץ להבי יקוד - /  כל חיינו בכף הקלע,/  כל חיינו על סלעיה נעקוד" (הערה 12). 

"הדור הארץ-ישראלי החדש" (החילוני) פירסם מימי מלחמת העולם השנייה ואילך ספרות שרובה ככולה היה טבול ארץ-ישראליות יוקדת. רוב הספרים העבריים זכו אז להימכר באלפי עותקים, ופעמים רבות בעשרות אלפים, וכמעט בכל בית עברי הכירו אותם. במקביל, החלו משוררים צעירים לפרסם מאות שירים ארץ-ישראליים. בלטו ביניהם חיים גורי, חיים חפר, ע' הלל, זאב. בימי המנדט ועוד יותר בשנות המדינה פרחה גם ספרות הילדים והנוער. זו עשתה נפלאות בקישור הצעירים אל הארץ. כך, למשל, יצאו מהדורות רבות של ספרי אליעזר שמאלי, רבקה אלפר ("המתנחלים בהר"), ימימה טשרנוביץ-אבידר ("שמונה בעקבות אחד" ואחרים), פוצ'ו-ישראל ויסלר, יגאל מוסינזון. העולים החדשים והצברים החדשים ינקו את ארץ-ישראל דרך הספרים. 

אברהם משה לונץ היה, כנראה, היהודי הראשון שהקדיש את חייו לחקירת ארץ-ישראל, והוא היה אחד הראשונים אשר עודדו את הטיולים בה. כבר בשנת 1876 פירסם מורה דרך לירושלים בשם "נתיבות ציון וירושלים", ומשנת 1882 הוציא לאור שנתון לידיעת הארץ שקרא לו "ירושלים". הטיולים החינוכיים ברחבי הארץ דורבנו על ידי המורים העבריים הראשונים כבר בסוף המאה ה-19. תרבות המסעות הקבוצתיים והטיולים בחבורות התעצמה מאוד אחרי מלחמת העולם הראשונה. המחנכים-המדריכים חזרו וציטטו באוזני חניכיהם: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בולכם נתתיו". בשנות העשרים של המאה העשרים בלטו במסעותיהם תלמידי הגימנסיה הרצליה ב"עיר העברית הראשונה". אלה יצאו, בהדרכת מוריהם, למסעות "היסטוריים" למדבר יהודה ולים המלח (כולל חופיו המזרחיים, לצד נחל הארנון), לנגב ולגליל. מצדה הפכה, על פי הגדרותיו של עוז אלמוג, ל"מצודת הנוער" ו"מקדש לפטריוטיזם". לא היה הוכחה נעלה יותר לקשר למולדת מאשר המסע לאזור עין-גדי והטיפוס על המצדה.

כך תיאר המשורר אברהם ברוידס מסע למצדה עם חבריו החלוצים, כנראה בשנות השלושים: "הדבר קרה בשעתו, בחודש ניסן, הוא מועד הזיכרון לנפילתם הטראגית של גיבורי מצדה. השתתפתי בסיור חלוצים... בשעה ארבע כבר ניצבנו מול גוש ההר ובטרם יעלה השחר התחלנו לצעוד... תוך עמידה הסתכלתי להנאתי בנוף המרהיב והקוסם... ראשי המסוחרר לא יכול לשאת ביפעה המסנוורת... זרקתי מבט אלכסוני למרחב המצודה, ונצטיירו לי היכלי-סוד רוחפים באוויר. השמים נתלקחו בזהרם התכול, הבהיר. השמש כבר עלתה בעוז ובהדר. החום גבר... אספתי שארית כוחותי והתאמצתי להתגבר" (הערה 13). המסע הצריך "מדים" מיוחדים: בגדי חאקי (רצוי מכנסיים קצרים), כובע טמבל, נעליים גבוהות עם "פאטס" (חותלות). ה"נבחרים" צעדו בסנדלים תנ"כיים. המסע כולו היה תלוי בנשיאת "חגור פילים": תרמילי-גב כבדים עמוסי שימורים, שמיכות או שקי-שינה. כל אחד נדרש להביא עמו גם פנס, אולר וחבל ולפעמים גם אקדח וכלי נגינה. "היהודים החדשים" התחרו ביניהם לא רק מי יעמוד בכל הסבל והייסורים, אלא גם מי יכיר יותר אתרים, מי יידע יותר לספר עליהם, מי יוכיח שהוא קשור אליהם יותר.

בן גוריון, שמעולם לא היה איש של מסעות קבוצתיים, ידע בתבונתו כי צריך לעודד גם את תרבות המסעות והטיולים. במכתב לפילוסוף נתן רוטנשטרייך הדגיש את חשיבות הסיורים בארץ, וכתב: "תודעת המולדת חשובה מאוד לנוער הישראלי - אבל הוא ימצא אותה לא בספרי פינסקר והרצל אלא בתנ"ך (במקצת ב'אהבת ציון'). הוא מוצא אותה בסיורים בארץ [בעקבות התנ"ך]" (הערה 14).

בקיץ 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, ארץ-ישראל השלמה "נפתחה" לפני המסיירים והמטיילים. העם נהר בהמוניו לירושלים המזרחית ולגולן, ליהודה ושומרון ואפילו לעזה. ניסן כהן-הברון כתב אז והלחין את השורות הבאות: "תנו לנו רק תרמיל על שכם/ ואז נלך מעזה עד בית-לחם./ ועת נבוא לבית לחם נשירה שם/ זמר לאברהם". 

 

                                              *

 

נופה של ארץ ישראל היה מוכר היטב כבר ליהודים בגולה, אבל שם הכירו בעיקר את האתרים הדתיים: הכותל, מגדל דוד, קבר רחל, מערת המכפלה. בן גוריון סיפר כי נופי הארץ נקבעו בתודעתו עוד כשהיה בן שלוש לערך. הוא צייר לעצמו את נופה על פי רקמת הפרוכת של ארון בית הכנסת בפלונסק. לפי זכרונו היו שם אריות שנשענו על דקלי התמר.

עם ראשית ההתיישבות הציונית צצו נופי ארץ נוספים ביצירות אמנות רבות.  הם שלטו הן על גבי כלי פולחן (חנוכיות, פמוטים וכו') והן על גבי כלים שימושיים (צלחות, כדים, קערות, מאפרות וכו'). בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטרפו לסמלים המסורתיים נופים כגון תל אביב, העמק, הגליל, מפרץ חיפה, הכינרת. כלים ועליהם איזושהי התייחסות לארץ הוצבו כמעט בכל סלון עברי. ציורים ארץ-ישראליים ותמונות ארץ-ישראליות נרכשו על ידי בעלי-בתים, בעלי-חנויות, ראשי-מוסדות.

   הארץ-ישראליות חדרה לכל. כך, מאיירי הספרים למיניהם, למבוגרים וכמובן לילדים ולנוער, ציירו את "ארץ התנ"ך", ארץ של גמלים וזיתים, של רועי צאן וגבעות. מאוחר יותר בא תור המושבות. אחריהן באו הפרדסים והשדות שבעמק ואלה נעשו האיורים הפופולריים. הציבור היהודי הוצף בפלקטים, כרזות ותמונות של "גאולת הארץ".

מעניין להפנות את שימת לב למאמר שנכתב בשנות העשרים על ידי מחלקת התעמולה של הקרן הקיימת, והצביע על מדיניות מתוכננת של הצפה בכתובות ובתמונות ארץ-ישראליות: "צריך להציף את הקהל היהודי בסיסמאות ותמונות, לרתק את תשומת לבו, ליצור אטמוספירה של אי-מנוחה... להפיץ את התמונות והסיסמאות בכל מקום שרגל יהודי מגעת: בבתי עם, לוג'יות, בתי מסחר, מרכזי חברות והאגודות, משרדיהם של מוסדות הצדקה, של חברות לעזרה הדדית, משרדי רבנות, ספריות, תיאטרונות, מקומות מנוחה ורחצה, בבתי מקלט, בבתי חולים, בבתי מרקחת, אמבולטריות, בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בבתי ספר, בחדרי המתנה של רופאים, בבתי אוכל, בבתי מלון, פנסיונים... לא יישאר מקום אשר לא ימצא שם פלקט מצויר עם טקסט קצר וברור" (הערה 15).

תפקיד חשוב יועד לבולי ארץ ישראל ובעיקר לבולי הקרן הקיימת. בחוברות הסברה של הקרן הקיימת מודגשת החשיבות של הבולים לעיצוב נפשם של הצעירים. אמנים הובאו לצייר את הבולים ואלה זכו להידפס ולהישלח במאות אלפי עותקים ואולי בסך-הכל במיליונים. מעניינת "ההדרכה הארץ-ישראלית" שניתנה לציירי הבולים. כך, למשל, נתן ביסטריצקי הגיב על אחת ההצעות לבולים של הצייר נחום גוטמן: "עיר החוף המצוירת בציורו של כב' היא ערבית טיפוסית. נראה שכב' התכוון ליפו. במקומה של זו, אנחנו מציעים ומבקשים לצייר את חיפה עם הכרמל ועם הנוף של המפרץ. אז יהיה את הציור השלם באמת ויתן לילדים מושג על בניין העברי בארץ. חיפה ומפרצה קרובים לנו מבחינה זו, ששם נעשית עבודה גדולה של הקהק"ל" (הערה 16).

 עם ההתפתחות הטכנולוגית החלו להפיק שקופיות שיועדו לפנסי הקסם. סטים של שקופיות מנופי הארץ הוכנו על גבי זכוכיות לטובתם של מרצים שהקרינו אותן בפנסי הקסם שלהם. אחד המרצים היותר פופולריים היה זאב וילנאי. מאוחר יותר, בשנות השלושים והארבעים, יצרו גם "סרטים נעים". אלו הוכנו להקרנה בלוויית הקלטות-קול מלאות בפראזות.

בארץ-ישראל, יחסית לארצות אחרות, אין הרבה אנדרטות ואין כמעט פסלי אישים או מצבות-גבורה ללוחמי הארץ. האנדרטות והפסלים הקיימים הפכו אתרים ציוניים של ביקורים ועלייה לרגל. כך האריה השואג בתל חי של מלניקוב, שכבר הזכרנו, ופסליה של בתיה לישנסקי בחולדה ו"מגש הכסף" (היום ביד בן-צבי בירושלים), כך האנדרטה של נתן רפפורט בנגבה ופסלו של אלכסנדר זייד הרוכב על סוסו על שיך אבריק (היום, טבעון) ועוד. אחרי מלחמת העצמאות הוצבו בשער הגיא ("באב אל ואד") שלדי המשוריינים שנפגעו בעת המלחמה על העיר. זו אנדרטה ריאלית המצמררת את לבו של כל מי שעולה לירושלים.

החל בעשורים האחרונים של המאה ה-19 ולמעשה עד ימינו, הזמר העברי על אלפי שיריו, הטמיע את ארץ ישראל אצל היהודים החדשים. השירים, ללא ספק, התנחלו בלבבות. הם, אולי, החיבורים החזקים ביותר המחברים לארץ צעירים ומבוגרים.

השירים הושרו בערים הישנות ובערים החדשות, באוהלי חלוצים, במושבות ובקיבוצים, בגני ילדים ובבתי הספר, בתנועות הנוער ואף בחצרות בתים. חלק מהשירים הפכו לשירי מחול וזכו להיות הורות סוערות, ואחרים היו למחולות קצביים רגועים יותר. לא פעם השירים הושרו בלוויית אקורדיונים או מפוחיות פה, חליליות או בללייקות, טמבורים וגיטרות. הם הושרו בקומזיצים על-יד מדורות, במעגלי-שירה שונים, בהם רבים בתנועות הנוער, בערבי שירה בציבור בכל רחבי הארץ ורבים במסיבות פרטיות.

   מאות שירים הובאו ישירות מן המקורות ובעיקר מן המקרא. הרבה פחות שירים נסמכו על המקורות הבתר-מקראיים, בעיקר המשנה והגמרא. חלק מהשירים היו שירי תפילה וגעגועים. חלק אחר ציטט ישירות מן התפילות והברכות, ואחרים חובר בנוסח של תפילה. שירים רבים כללו בתוכם צירופים מן המקורות ההיסטוריים, אך נכתבו בלשון החדשה. רוב המשוררים ראו צורך לכתוב על ארץ-ישראל. חלק מן השירים נכתבו כשירי ערש נוגים, ואחרים היו שירי עבודה ועמל, חלקם שירי ילדים ואחרים נכתבו למבוגרים. חלקם שרו על חבלי ארץ מסוימים: מאות שוררו על ירושלים, עשרות שירים נכתבו על הכינרת, העמק, הגליל, החוף והמדבר. המסורת המוסיקלית הציונית ינקה ממקורות שונים. תחילה יובאו לכאן מנגינות חסידיות ושירי תפילה יהודיים. לא-פעם הגיעו מנגינות יידישאיות, לחנים רוסיים, שירי עמים שונים. לאט ובהדרגה צמחו כאן עוד ועוד מלחינים ארץ-ישראליים. אלו כאילו התחרו ביניהם על חיבור שירי אהבה לארץ.

בשנות המדינה היה תפקיד-מפתח ללהקות הצבאיות. הלהקות סייעו ליצירה ולהפצה של מאות שירים. השירה הפטריוטית פרחה במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. אבל היא כמעט דעכה אחרי מלחמת יום הכיפורים. פירוק הלהקות הצבאיות בשנות השמונים פגע גם הוא בשירים הקולקטיביים-פטריוטים. מאז, רק משוררים ספורים העזו לשורר ולהלחין שירי אהבה לארץ ולנופיה. שניים שבלטו במיוחד היו נעמי שמר ואהוד מנור. בשנות התשעים, ובעיקר במחצית השנייה של העשור האחרון במאה העשרים, שני אלה זכו לפחות ופחות השמעות באמצעי התקשורת.

 

                                               *

 

איך לחנך היום לאהבת הארץ? איך אפשר לקרב לארץ שאנו רק קצת יותר ממחצית יושביה? איך ניתן ליצור זיקה לארץ מסוכסכת ונוטפת דם, "ארץ שיושביה היא אוכלת... לפעמים גם היא גוזלת את כבשת הרש... ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה"?. 

 לעניות דעתי, אין לנו, המחנכים בדורנו, פתרונות אחרים מאלו שהיו לאבותינו. גם בימינו, התשובה הדתית היא ללא ספק התשובה החזקה מכולן. אבל היא איננה מתאימה לרוב הציבור היהודי. לא ניתן לתבוע חזרה בתשובה כדי להגביר את זיקתנו לארץ-ישראל, אך אסור להתייאש מהחתירה להעמקת הקשר לארץ. עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר בדרכים הישנות נושנות, ואף על פי כן ובאותו הזמן ממש עלינו לתור גם אחר דרכים חדשות לגמרי.  למרות הכניעה של רבים בתוכנו לתהליכי הגלובליזציה (ולמעשה, לאמריקניזציה ולחומרנות), כדאי להדגיש באוזני חניכינו כי רוב מדינות העולם עדיין נלחמות במלוא עוצמתן על ייחודן הלאומי-תרבותי. זאת ועוד: רובן ככולן אינן חוששות לחנך לאהבת המולדת ולפטריוטיזם.

אנו חייבים ללכת בדרכי רוב האומות. עלינו לחנך לאהבת ארצנו ולהמשיך את הביקורת הנוקבת על החיים היהודיים מחוץ לארץ. אולם, עתה הביקורת על "יהודי סיר הבשר", וכן על היורדים, אינה יכולה להיות רק שוללת או רק שונאת. אסור שהביקורת תהיה יהירה ומתנשאת. אי אפשר שהיא תתעלם מפגמינו אנו, ומן העובדה שאנו איננו אטרקטיביים די הצורך ליהודי התפוצות, וגם לחלק של בנינו המסרבים להישאר כאן.

היום הנטייה המופרזת בציבור היא להדגיש את הוראת השפות הפרקטיות, אנגלית, מתימטיקה ושפות המחשב. למרות זאת, עלינו להמשיך ולהעמיק בתוכנו את החינוך ההומניסטי רחב האופקים, ולהבליט במיוחד את הזיקה למסורת. למרות המתח בין חילוניים ודתיים שכולנו חשים בו, כדאי לזכור ולהזכיר תמיד כי רוב החברה היהודית בישראל מצויה באמצע. היא אינה דתית, אך גם אינה אנטי-דתית. היא עדיין מסורתית. מחקרים שונים מראים כי יותר ממחצית היהודים בישראל צמים ביום הכיפורים, לא אוכלים חמץ בפסח, נמנעים בקביעות מלאכול טרף, עורכים סעודות שבת מיוחדות, מדליקים נרות שבת במועד עם ברכה ועוד. החינוך לאהבת ארץ, בנוסח ישן-חדש, הולם מאוד את הרוב המסורתי. שם אין אנטי-ציונים חרדיים וגם לא פוסט-ציונים חילוניים. הם מחכים לחינוך לאומי זהיר. כן, הם מחכים לחינוך פטריוטי. אותם אפשר וצריך לחנך באמצעות שלל המקורות היהודיים: באמצעות המקרא, המשנה והתלמוד, והמחשבה היהודית לדורותיה. אסור לנו להסתפק רק ב"ספר הספרים". ארון הספרים היהודי השלם חייב להיות פתוח לפני הדור.

עם רוב הציבור ניתן להמשיך ולהאדיר את השפה העברית. בסיועו, אין לוותר על מתן שמות עבריים היסטוריים לרחובות, ליישובים, לאזורי הארץ. היום נטוש על כך מאבק מחודש. חלק מערביי מדינת ישראל תובעים לחזור לשמות הפלשתיניים. חלקם, לפחות, רוצה כי ירושלים תהיה אל-קודס, הרצליה סידניי עלי, נתניה אום חאלד ועוד. אבותינו כבר אמרו: "השם הוא הנפש". ראוי לזכור זאת ולא לוותר. רצוי מאוד לחזור ולהעמיק את הידע הארכיאולוגי, אך צריך לחפש דרכים אטרקטיביות יותר להפצתו.

כל עדות מימי המקרא מעמיקה שורשים ומקרבת לארץ-ישראל. למשל, פיסת הכסף שעליה "ברכת כוהנים", שהתגלתה לפני שנים אחדות ליד הכנסייה הסקוטית בירושלים (הברכה מופיעה כמעט מלה במלה בספר ויקרא), או הכתובת "בית דוד" שנמצאה בתל דן. העדויות מימי הבית השני מרעישות ומלהיבות: הקברים מימי המשנה והתלמוד בבית שערים, מגילות מדבר יהודה, החפירות באזור הכותל ועוד. אנו חייבים להתמיד במלאכת החיבור אל הממצאים הארכיאולוגיים, בהקמת מוזיאונים לשם הצגתם, בסדרות של הרצאות ובספרים. עלינו לחפש כל הזמן את האופנים המפתים שימשכו את הקהלים הרחבים יותר ולא רק את העלית: סרטים, סרטי טלוויזיה, מצגות.

   הוראת ההיסטוריה אמנם נתונה ב"צרות ציוניות" בגלל הגישות הפוסט-מודרניסטיות והפוסט-ציוניות, אבל אין סיבה לחדול לעסוק בהיסטוריה. עלינו להתמודד הן עם "ההיסטוריונים החדשים" האנטי-ציוניים בארץ ובעולם ועם ההיסטוריוגרפיה הפלשתינית (שלפיה הכותל, לדוגמה, היה שייך לאבותיהם). רק אם נעשה זאת באובייקטיביות ובהתמדה  נצליח. אשר ללימודי הגיאוגרפיה והטבע, אסור לצמצמם כפי שהם הצטמצמו בשנים האחרונות. הם צריכים להתרחש גם בשדות ולא רק במעבדות. רק כך ימשיכו לעורר קירבה והזדהות. שיעורי המולדת חייבים להיות נפוצים הרבה יותר בגיל הרך, הן בגני הילדים והן בחינוך היסודי. 

   אסור בשום פנים ואופן לוותר על לימוד הספרות העברית, ואין להיוותר רק עם הספרות המודרנית. מן הראוי שכל תלמיד יהודי בישראל יכיר יותר את השירה העברית לדורותיה, כולל שירת ספרד והשירים והפיוטים הנהדרים שנכתבו בכל גלויות ישראל. מן הראוי ללמוד יותר את ההגות והספרות של ראשית המאה העשרים (ביאליק, א"ד גורדון, ברל כצנלסון) ולא להסתפק בספריהם של סופרים המככבים בשנים האחרונות ברשימות רבי-המכר. כל בית צריך יותר ממרפסת.

   יש להמשיך לעודד את הטיולים בכל רחבי הארץ ואין להסתפק בסיורים בכמה אתרים בערים הגדולות ובמעבר מקניון לקניון בתוכן. אין כל ספק כי צודקים אלו הטוענים שמתקשרים לארץ-ישראל ברגליים. יש להשקיע יותר בתרבות הטיולים ולעמוד על כך שכל ילד בישראל יכיר את סביבתו הקרובה, יהיה בירושלים, יגיע לנגב ולגליל ויבקר בשורה של אתרי-יסוד.

   ליצירות האמנות יש כוח רב: לאמנות הפלסטית, לתיאטרון, לקולנוע, לטלוויזיה. לפחות הערוצים הממלכתיים חייבים לטפח יותר את יצירות האמנות המחזקות את הממלכה. יצירות אלו מותר להן שתהיינה גם נוקבות וגם ביקורתיות, אך אסור שתוותרנה על אהבת הארץ. בזמננו לא ניתן עוד לגייס את האמנים, אך חשוב לעודד אירועים אמנותיים כמו "פסטיבל התנ"ך", תערוכות בנושאים ארץ-ישראליים, שידורי יצירה ישראלית מקורית ועוד.

   חייבים במיוחד לטפח מחדש את הזמר העברי. מן הראוי לחזור לשיעורי הזמרה (מגן-הילדים ועד בית הספר התיכון). ערוצי השידור הממלכתיים צריכים לשדר יותר שירים ישראליים.

   האם הצעדים שמניתי מספיקים? אין ספק שלא. ילדינו-חניכינו יהיו קשורים באופן עז יותר לארץ-ישראל רק כשישרור כאן שלום וכשתהיה כאן מדינה תרבותית. כשהמשטר יהיה יציב יותר ונהיה פחות מפולגים. כשלא יהיו כאלה פערים במדינה. כשיופחתו העוני והאלימות. כשכולנו נחוש כאן טוב יותר.

בימי היישוב טענו כי רק ילידי הארץ, הצברים, יהיו קרועים פחות "בין שתי מולדות", כביטוייה של המשוררת לאה גולדברג, ורק הם יוכלו להסביר את קשריהם לארץ בפשטות. אז, רק מעטים היו בני הדור השני והשלישי של ילידי הארץ. היום המצב השתנה. רוב הצעירים הם צברים. לרובם מעולם לא היתה ארץ אחרת. הם נולדו כאן. שייקה פייקוב כתב והלחין עבורם-עבורנו את השורות הבאות: "ארץ, ארץ, ארץ,/ ארץ תכול אין עב,/ והשמש לה כדבש וחלב./ ארץ בה נולדנו/ ארץ בה נחיה,/ ונשב בה, יהיה מה שיהיה".

 על פי השיר כולנו, "הצברים", מכירים בכך שזו ארץ התורה. אנו יודעים כי בה נוצרה שפת האמונה. אולם, מעבר לכל: זו הארץ בה נולדנו. זו הארץ של שפת אמנו. של חברי ילדותנו. של משפחתנו. של עמנו. לכן, נתמיד ונחיה בה. כמו שצרפתים חיים בצרפת. כמו שאנגלים קשורים לאנגליה. כמו שיוונים גאים ביוון. כמו שמרוקאים קשורים למרוקו. ואולי יותר מכולם: כי ההיסטוריה שלנו כאן עמוקה יותר, ארוכה יותר. כי משפחותינו ניסו לגור בארצות אחרות ורבים מהם הושמדו שם. כי יצירות-ענק אוניברסליות נכתבו כאן בידי אבותינו. כי תרבותנו נוצקה כאן ושייכת לכאן.

זו ארצי. זו הארץ של כל אחד ואחד מאתנו. ארץ העם. ארץ מאז ולעולם.

 

הערות ביבליוגרפיות:

ב' כצנלסון, כתבים, כרך יא, עמ' 33-32.

מ' דיין, אבני דרך, תל אביב, 1976, עמ' 29.

מ' דיין, לחיות עם התנ"ך, ירושלים 1978, עמ' 29.

השומר הצעיר, העלון החינוכי, גיליון פברואר 1943.

מתוך: במבחן, בטאון 'מחנות העולים', מס' 77, מארס 1971.

הציטטה מובאת בספרו של ע' אלמוג, הצבר – דיוקן, תל אביב 1997, עמ' 58.

ש' גבע, 'הארכיאולוגיה המקראית הישראלית בראשית דרכה', זמנים, 42, קיץ 1992, עמ' 93.

שם, עמ' 97.

הפועל הצעיר, 25/9/62, דו שיח בין ד' בן גוריון וח' הזז, עמ' 18.

נ' אלתרמן, הטור השביעי, ספר ראשון, תש"ג- תשי"ד, תל-אביב, תשל"ה, עמ' 457-455.

הספר הופיע במקורו באידיש בשנת תרע"ח. התרגום העברי  יצא לאור בירושלים בשנת תש"ם: ד' בן-גוריון וי' בן-צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה, עמ' 26-25.

שירו של ברוידס הודפס בקובץ שערך י' נריה, אשל, על קברו של הקדוש אברהם איסר הלוי כץ, קבוצת אברהם, ירושלים, תרצ"ט.

הרשימה של ברוידס פורסמה מחדש בספרו של א' ליפסקר, לעמל יולד, שירת אברהם ברוידס, חיפה וקריית שדה-בוקר, 2000, עמ' 302-301.

חזות ג', ירושלים 1957, עמ' 17.

קרננו, שנה ד', גליון א', תרפ"ז, עמ' 6. הדברים הובאו בספרו של י' בר-גל, סוכנת תעמולה ארץ ישראלית, הקרן הקיימת לישראל, 1947-1924, חיפה 1999, עמ' 28.

קטע המכתב הובא בספרו של י' בר-גל, סוכנת תעמולה ארץ-ישראלית, חיפה 1999, עמ' 78.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד