נלחמים במלחמה שכבר הוכרעה
נלחמים במלחמה שכבר הוכרעה

ד"ר שולמית גבע, מבקרת ספרי עיון בעתונים ובכתבי עת

 

שני ספרים חדשים על משבר ההשכלה הגבוהה מציעים זוויות ראייה שונות על המשבר. הקובץ "קץ האקדמיה בישראל?" מצביע על כשלים מהותיים שספק אם ניתן עוד לתקן אותם; ספרו של עמי וולנסקי מספק ראייה רחבה של המציאות העכשווית

 

תחושה של ערב משבר מלווה את שני הספרים שייסקרו להלן. הכותבים, המשקפים מן הסתם דעת רבים אחרים הקשורים להשכלה הגבוהה בישראל, חשים כי המכונה חורקת וגונחת, וכי משהו חייב להיעשות כדי להחזירה לפעולה תקינה.

זו לא תחושה מקורית. הרגשה טורדנית שהעניינים לא מתנהלים כמו שהם צריכים להתנהל, שהאקדמיה עומדת לפני פורענות ולכל הפחות לפני ירידה ברמתה ובמעמדה החברתי והציבורי, מלווה את העשייה המחקרית והלימודים האקדמיים כמעט באורח קבע.  סיבה אחת לכך היא הדנ"א של האקדמיה, שלעולם יהיה בה רוב של אנשים חכמים יותר מהממוצע, ואינטלקטואלים ברמה גבוהה מהמצוי בכל חברה אחרת. אלה גם אנשים שמרכיב בסיסי בעבודתם ובהווייתם, בלי קשר לתחומם הספציפי, הוא הטלת ספק. לכן טוב שזאת ההרגשה. אקדמיה מרוצה מעצמה היא זו שתעורר חשש ודאגה, יותר מזו החוששת ודואגת.

 

                                              *

 

קובץ המאמרים  קץ האקדמיה בישראל? (אילן גור זאב (עורך): עיונים בחינוך. במת דיון של הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה. הוצאת הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה. 405 עמודים) מגוון מאוד בנושאיו. העורך קיבצם מכל האוניברסיטאות בארץ. ובכל זאת יש איזו נימה משותפת לכולם, כשהם תוקפים את האקדמיה בישראל ואת בעיותיה. זו בעיקר דרך הצגת הטיעונים, הדומה כל כך אצל רבים מהם. באורח טבעי, זו המסגרת הקלאסית של דיון אקדמי, כמעט ללא חריגות. לא מעט מהמאמרים פותחים בסקירה היסטורית, וזו לרוב משמימה וחסרת ייחוד. איש מהכותבים לא ראה כנראה את הקשר בין הצורה שבה הוא בונה את טיעוניו לתוכן דבריו. כל כך חזק מעמד המסגרת במערכת האקדמית, שגם משתתפי דיונים הנוגעים במשברים מקפידים לשמור אותה.

ארבעה עניינים עוברים כחוט השני בקובץ. הראשון בוחן את בעיות הניהול האקדמי-אוניברסיטאי; השני את מידת הנגישות הרצויה לחינוך הגבוה: "אקדמיה לאלפים או לאלופים", אם להשמיע את סיסמת "הפועל"; השלישי בוחן את השלכות נהירת האלפים על רמת הלימודים והמחקר בכל מוסד ובמכלול האקדמיה; הרביעי בוחן את הקשר או התלות בין האקדמיה לתקציבי מדינה. בעניין זה כרוכה גם שאלת העצמאות של האוניברסיטאות כלפי המדינה והממשלה.

מרבית הכותבים הביקורתיים עוסקים באקדמיה ובניהול הידע והמחקר כפי שהם התנהלו ומתנהלים היום. מהפכת המידע הממוחשב והשלכותיה המופלגות כמעט לא ניכרת בהם. אבל היא זו המשנה את פני הלימוד והמחקר האקדמי, ולא רק בתחומים שבהם המחשב פעיל, כמו מחקרי רפואה, הנדסה או פיזיקה, אלא גם בתחום מדעי החברה והרוח.

עד לפני עשור היה יתרון גדול למי שזכר, למשל, את כל תקדימי בית המשפט העליון, או את כל צלמיות החרס מתקופת הברזל השנייה, על פני האחרים. היום נדרשות כמה לחיצות על המקלדת, והידע נגיש לכל. אפשר להגיע לא רק לרשימות עצמן, אלא גם לפירוט המקרים ותאריכיהם בדוגמה הראשונה, או למקומות הממצא, האחסון והתצוגה בדוגמה השנייה. וגם לכל נתוני הפרסום הראשוני ומאמרי הביקורת והניתוח לשתי הדוגמאות.

הדברים נכונים בכל התחומים שבהם ההכרה הרחבה של גוף הידע היא מרכיב מהותי באיכות המחקר ועומקו. אלה שניחנו בזיכרון קטלוגי, או שבהעדר יכולות מחקר אינטלקטואליות מעמדם באקדמיה מבוסס על היותם אנציקלופדיות או קטלוגים מהלכים, מאבדים את יתרונם. צבירת גוף הידע הולכת ומאבדת את ייחודיותה ואת המרכיב האיכותי שלה. מידענות ממוחשבת מחליפה אותם.

השינוי אינו קטן ואינו טכני. הוא עתיד לגרום לשינויים מקיפים, עד מהפכה בתוכניות הלימודים. שיעורי הקניית גוף הידע הבסיסי יוכלו להצטמק ולעבור למסגרת לימוד עצמי, המגובה בהדרכה ברמת תרגיל. ההרצאות יוכלו להתבסס על ידע נגיש רחב יותר. החוקרים ייבחנו לפי רמת המחקר שלהם, ולא על פי רמת הידע הבסיסי.

מאמרו של יקי קולינה מנשפרוינד "אוניברסיטה - לשם מה? לקראת מניפסט סטודנטיאלי", הוא בין אלה שדווקא נוגעים בשינוי הזה. אלא שהוא עושה זאת במסגרת ביקורת חריפה וכוללת על "הסטודנטים". במסגרת זו הוא בוחר להדגיש את השפעת המהפכה הזאת על שגרת הלימודים. בקרב הסטודנטים, הוא טוען, יש היום תשוקה לא לדעת. סטודנטים לומדים ופועלים במטרה להיות מומחים לנושא ופרופסורים מן המניין, ולא לצורך לימוד, צבירת ידע, חקר האמת. זו טענה שימיה כימי החינוך בכלל והאוניברסיטאות בפרט. בקרב אינטלקטואלים, לימוד לצורך לימוד אינו מסתיים לעולם. לא עם סיום הבי-איי ולא עם קבלת הפרופסורה  והקתדרה. אין בין זה לבין הרצון להגיע לתעודה מוכרת ולא כלום. יכול סטודנט להקפיד מאוד בכל חובות התואר שלו ולהזדרז בקבלתו, ולהיות שוחר ידע לשם ידע, איש ספר ואינטלקטואל. מנגד, יכול סטודנט להתעכב עד בוש בכל נקודה בלימודיו, להירשם לעוד ועוד קורסים, לקרוא עוד ועוד רשימות ביבליוגרפיות ולהתלונן על האמת המתרחקת ממנו, כדי לחפות על אינטליגנציה מועטה וקשיים להתגבר על חומר הלימודים.

            מנשפרוינד מצר על כך שהספרייה מאבדת, ואולי כבר איבדה, את מקומה כחלל לימוד שווה ערך לזה של חדר ההרצאות. הנגישות למאגרי מידע באמצעות המחשב והרשת מביאה לכך. היא מביאה, הוא אומר, לכך שסטודנטים לא פותחים ספר עד סוף התואר הראשון. את כל הידע הנחוץ הם מקבלים מהאינטרנט, מצילומים ומתדפיסים. הסטודנטים אוחזים בידיהם צרורות דפים. כמעט ולא רואים סטודנט אוחז בספר. צרור דפים לא מעורר כבוד ולא סקרנות כלפי תחום הלימודים והמחקר. חומר הלימוד נעשה אינסטרומנטלי, לא אינטלקטואלי.

אני חלוקה על הכותב. אמנם נכון שסטודנט שצריך לקרוא מאמר בכתב עת ומוריד אותו מהרשת, נמנעת ממנו ההנאה של דפדוף בחוברת וקריאה מקרית של מאמרים אחרים. אבל מנוע החיפוש של אותו סטודנט יגלה לו מאמרים ומחקרים נוספים שפורסמו בסדרות, בקובצי מאמרים או בכתבי עת שאינם מצויים בספריית המחלקה שלו, בגלל בעיות תקציב. סטודנט שיתפתה לקרוא מאמרים אחרים בכרך כתב העת, או יפתח ספרים הנמצאים ליד הספר שביקש על המדף בספרייה, הוא גם זה שיפתח ויקרא מאמרים ופרקים נוספים ברשימה שקיבל ממנוע החיפוש. זה שלא יטרח לפתוח אותם הוא זה שלא ידפדף בספר.

ביקורת בת ימינו על סקרנות, על אינטלקטואליות, על חריצות, על מחויבות כלפי הלימודים וכלפי המחקר, אמורה להשתחרר מהשוואת התמונה הנראית לעין לזו שנראתה לפני עשר שנים ויותר.

*

גם דניאל ספרן-הון במאמרו הסטודנטים ו"המודרניות השנייה", מבט "אופסימיסטי על הסטודנטים באוניברסיטה של תל-אביב מעלה לדיון את הסטודנטים ועולמם. גם הוא מנתח את החברה הסטודנטיאלית והאוניברסיטאית במונחי התקופה שלפני מהפכת האינטרנט. האוניברסיטה היא חברה לעצמה, הוא אומר, ובו בזמן היא משקפת את החברה כולה. תהליכים המתרחשים באוניברסיטה משקפים תהליכים חברתיים בארץ ובעולם.

האירוע המרכזי שמדגיש הכותב הוא השתלטות הניאו-ליברליזם והגלובליזציה. אלה תהליכים המשפיעים על היחס בין יחיד לממסד. הראשון נעשה מכשיר של האחרון, ולהפך, בחברה הכללית ובחברה האוניברסיטאית. הקהילה האקדמאית מאבדת את לכידותה. היא מפסיקה להיות "קהילה". כל מרכיב בה, סטודנט, מרצה וחוקר, ייראה עצמו כאטום הפועל למען עצמו בלבד. לפי המחבר, הדבר יביא לריסוק העשייה אינטלקטואלית-מדעית-אקדמית, האמורה לפעול על בסיס קבוצה וקהילה.

גם מאמר זה לוקה במה שלוקה קודמו. במקום לקונן על מה שהיה ואיננו - אווירת הקמפוס, הספרייה כבית היוצר של החשיבה האקדמית, או מעמד הפרופסור והסטודנט - אפשר להתרכז בבניית העולם החדש שבתוכו פועלת המערכת האוניברסיטאית. לרבים מהפרופסורים, העומדים היום בראש המערכות באוניברסיטאות, קשה מאוד לברך על השינויים. רובם ככולם למדו לפני המהפכה הזאת. הישיבה בספרייה, לכל היותר מול מסכי המיקרו-פיש, היתה חלק בלתי נפרד מנוף לימודיהם. כשהם רואים את הספריות הריקות מתלמידים (ההולכים בשבילי הקמפוס עם מחשבים ניידים) הם רואים ירידה כללית ברמה.

זמן קצר לפני שהתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה יצאה לאור האנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל. אחד הפרופסורים, סיפרו במחלקה, ביכה את הכנסתה לספרייה. לתלמידים יהיה הרבה יותר מדי קל, הוא טען. אין תחליף לימודי וחינוכי לקשיי חיפוש חומר בין המדפים. זו גישה האומרת: המסלול שעברתי, ההכשרה שקיבלתי, הקשיים שלפניהם ניצבתי, הם-הם התפריט לרכישת השכלה  והכשרה המקצועית ואין בלתם. זו תמצית החשש של בינוניים מטלטול הסירה. אבל הסירה כבר מיטלטלת. חלק מהבינוניים והאפרוריים יפלו ממנה. זו, לטעמי, בשורה טובה.

 

                                              *

 

מאמרו של ברגמן "בירה זו ללא מנהיג" נוגע באותה סוגיה: הבינוניות המבקשת להנציח את עצמה. הוא עושה זאת תוך עיסוק בשאלת הניהול האוניברסיטאי, נושא שמופיע בלב או בשולי רוב המאמרים בקובץ. ברגמן מגיש נוסח כתוב של הרצאה, ששרידי הקצב הרטורי עדיין ניכרים בה. קל לנחש שהיתה מרתקת. זה מאמר מרתק ומקומם על הניסיון שנכשל, או הוכשל, לתכנן וליישם קריטריונים מדעיים בינלאומיים למינויים והעלאות בדרגה בקרב הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית, במקום הסתמכות על חוות דעת של עמיתים. לדבריו, שינוי השיטה תבלום את הירידה המתמשכת ברמה, ואף תגרום להעלאתה.

            ממאמרו של ברגמן משתמע כי ירידת הרמה, אולי אף ראשית שקיעתה של האוניברסיטה העברית, נובעים מהמבנה הארגוני שלה. אין מערכת היררכית באוניברסיטה, הוא טוען, אלא "שלטון" הרוב, שהוא, כמו כל רוב, בינוני מאוד ברמתו. הקובעים והמחליטים הם חברי הסגל האקדמי, בהם אנשים שמיטב שנות מחקרם כבר מאחוריהם, וכל דאגתם לשמור על המצב הקיים ולבצר את הישגיהם. הם אלה שיכשילו כל ניסיון לשנות או להחליף את הסולם שבו טיפסו הם. כך הפך  "נשיא האוניברסיטה" לתואר כבוד חסר אמצעים ומשמעות, חסר שיניים. גם לחבר הנאמנים אין סמכויות ביצועיות. זהו תואר כבוד או סימן למעמד חברתי, או לחשבון בנק מכובד. הכוח מצוי בידי הסגל האקדמי, וחבריו לא יעשו דבר שיסכן או יערער את מעמדם, שהושג בהליכה בתלם. הם האחרונים שירצו לשנות בו משהו.

שמירה קפדנית על הקיים וחוסר נכונות לשבור מפעם לפעם מסגרת הם מתכון לירידה איטית, לאפרוריות ולבינוניות. אבל בכך לא תמה השפעתה הרעה על האוניברסיטה, טוען ברגמן. היא גם נוטה למלא את שורות הסגל בתלמידים נאמנים וצייתנים. כמו שיש סכנות בנשואי קרובים, בוודאי אחרי כמה דורות, כך יש סכנה לאיכות האקדמית בטיפוח תלמידים נאמנים ומינוים למשרות ההוראה והמחקר באוניברסיטה שבה למדו. אנשי הסגל הממונים על המינויים, הקידומים בדרגות ומתן הקביעויות, נוטים אל בני צלמם ודמותם, לא אל אלה המתנגדים להם או מקיימים סדר יום אקדמי שונה. דנ"א חדש לא נכנס למאגר.

ברגמן צודק, כמובן, בהצביעו על התופעה ועל הסיכון הטמון בה. אפשר להשוות זאת לדיון הציבורי המתקיים עכשיו בעניין המינויים לבית המשפט העליון. המתנגדים, מבקשי השינוי, טוענים שקבוצה קטנה ומוגדרת מנציחה את עצמה ואת השקפת עולמה וערכיה בבחירת שופטים שנוצקו לפי אותה תבנית. מעניין לראות שבשני המוסדות, אותן סוגיות עומדות על סדר היום: החשש מהתערבות הפוליטיקאים, הצורך לשמור על רמה גבוהה כלפי פנים וחוץ, ההכרח לשמור על ריחוק כלשהו מההמון הסוער. בהקשר זה מעניין לראות שבשניהם יש התנגדות עזה לשאלוני משוב.

בשאלות של ניהול וסמכויות, של מעמד הנשיא כלפי חברי הסגל והחשש מהתערבות חיצונית, עוסק גם מאמרו של  אורי כהן "מוסדות ניהול האוניברסיטאות:  מיסוד המודל הדואלי". כהן משרטט משולש כוחות, שבו פועלים זה נגד זה וזה בצד זה הסגל האקדמי, הפוליטיקאים והציבור. הפעילות והמתח קובעים את סדר היום האוניברסיטאי, ואת ההבדלים בין מוסדות להשכלה גבוהה למוסדות מחקר.

מפתח להבנת חלק ניכר מהבעיות של ניהול האוניברסיטאות הוא תוצאות השיטה שהיתה נהוגה מאמצע שנות השלושים עד שנות התשעים. זו התקופה השנייה, על פי חלוקתו הכרונולוגית-עניינית של כהן. לא קשה לראות כי לפחות חלק ניכר מהבעיה הוא שתקופה זו נמשכה יותר מ-50 שנה, זמן ארוך מדי. תקופה זו, שראוי היה לה להיות שלב ביניים, ארכה יותר מחמישה דורות אקדמיים. אילו הניבה הצלחה מרשימה, ניחא. אבל לא כך היה. התקופה קיבעה דברים שהיחלצות מהם דורשת מאמץ וכוחות אדירים. ראוי לזכור כי לא תמיד מצליחים חוקרים ואנשי רוח, גם אם הם דומיננטיים בתחומם המקצועי, לנהל חוג, מגמה, מחלקה או ספרייה, קל וחומר פקולטה או אוניברסיטה. הרי קופתן הריקה וחובותיהן המצטברים של האוניברסיטאות הביאו אותן להיסמך יותר ויותר אל הקופה הציבורית, שממנה הן מתקשות להיפרד. זו הרי ראשית כניסתם הבוטה של הפוליטיקאים לתמונה. להוציאם, להגדיר מחדש את תחומי הקשר וההשפעה שבין האוניברסיטאות כמוסדות לימוד ומחקר לבין הציבור, זו משימה הדורשת לא רק כוח ציבורי רב, אלא גם אישיות בולטת. מישהו כמו פרופ' אבישי ברוורמן מבאר-שבע.

ובחזרה לכהן: מאמרו  מנתח את ההתפתחות ההיסטורית שבין התקופה שבה שלטו כמה דמויות דומיננטיות לבין ימינו, כשמשרת "נשיא אוניברסיטה" הפכה להיות משרת כבוד מרוקנת מסמכויות. ההתערבות החיצונית התגברה מאוד. החשש מפני מה שהתחיל כדריסת רגל תקציבית ועלול להמשיך בהתערבות בניהול, ועוד יפזול לתכנים. עוד הוא מנתח את השיטה של קיום שתי מערכות חינוך גבוה: האוניברסיטאות העוסקות במחקר ולימודים גבוהים, והמכללות העוסקות בהשכלה גבוהה בכלל, ובנוסף לזה בתחומי הלימוד הטכניים-ישומיים. גם "לימודי התעודה" באוניברסיטה יכולים להיכלל בקבוצה זו.

למרות הנושא והחלקים הטכניים הלא מעטים, מאמרו של כהן עובר את מבחן הקריאה. הוא קריא ושוטף ברוב חלקיו, ובעיקר מעורר מחשבות רבות. ומה עוד אפשר לבקש ממאמר אקדמי?

קריאה רצופה בקובץ מעוררת בעיקר צער. לאו דווקא בגלל הנושאים שבהם עוסקים המאמרים, אלא בגלל הרושם הכללי העולה מרובם. רוב הכותבים נלחמים במלחמה שכבר הוכרעה. רובם ככולם מתייחסים לאקדמיה ולחינוך הגבוה כמי שעומדים מול מציאות שמלפני 20-25 שנים. שורה ארוכה של בעיות ומכשלות מוצגת, נדונים רמת בוגרי מערכת החינוך המגיעים לאקדמיה, דרכי הפיקוח על המכללות המתרבות ומגוון סוגיות ביחסים עם הציבור והממשלה (קרי, הפוליטיקאים); אבל ההתמודדות הזאת מתקיימת, כך נראה, תוך התעלמות מחילופי העתים. אם היה תאריך הפרסום של המאמרים אי שם במחצית השנייה של המאה הקודמת, איש לא היה שם לב.

 

                                              *

 

ספרו של עמי וולנסקי  "אקדמיה בסביבה משתנה: מדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל 1952-2000" (מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה והוצאת הקבוץ המאוחד סדרת "קו אדום". 422 עמודים) מתייחס למהפכה המתרגשת על ההשכלה הגבוהה, כפי שמעידה תחימת המסגרת הכרונולוגית. וולנסקי מצליח להישיר מבט אל שורה ארוכה של שינויים העוברים על האקדמיה. הוא סוקר את כל הפעילויות סביב האקדמיה והאוניברסיטאות: משאלות הנוגעות להתחלת הלימודים כמו קביעת סף כניסה, מבחנים פסיכומטריים ומכינות, ועד הדרך הארוכה מאוד המובילה לשיטת המכללות. ספרו גדוש נתונים. הוא מביא, בציטוט ישיר או עקיף, מאות ואולי אלפי מקורות הקשורים לתולדות האקדמיה וגלגולי מדיניות ההשכלה הגבוהה: מכתבים, נאומים, תזכירים, הרצאות, פרוטוקולים של ישיבות. הוא מזכיר בשמותיהם, במעמדם ובתואריהם משתתפים בכל ועדה שבה הוא דן. ובכל זאת מצליח וולנסקי לעבור, במרבית חלקי ספרו, את מבחן הקריאה.

למרות הנושאים הטכניים והדיווחים היבשים כמעט, זה ספר מעניין וקריא ולכן גם פוקח עיניים ומטריד. הוא גם מעודד השוואה, אגב קריאה, לתופעות מקבילות המתחוללות במערכות אחרות במדינה. למשל, הזמזום הטורדני במערכת בתי המשפט, או הקולות הנשמעים סביב דיונים בענייני סל הבריאות והתרופות, ההכנות לרעידת אדמה או הקשיים בהקמת מחלפים. העובדה שספר שעוסק בבעיה אחת, גם אם רחבה, מצליח להסעיר כל כך את המחשבות תוך כדי קריאה, מעידה על טיבו ועל עוצמתו.

וולנסקי מרחיב מאוד בשאלת מעמד המכללות. הוא סוקר בפירוט רב את תהליך כניסתן האיטית לסצינה האקדמית, את סוגיהן והעתיד הנשקף להן.  מסקירתו עולה, שמאבק האוניברסיטאות על בלעדיות בקביעה מי מהן תחלק תארים ומי לא, אינו עניין של שמירה על הגמוניה בלבד. האוניברסיטאות השיגו את רמתן הגבוהה בעמל של עשרות שנים. מוניטין אלה יכולים לרדת לטמיון בזמן קצר מאוד, אם חלוקת התארים תיעשה ללא פיקוח אקדמי קפדני. כניסת נציגי הציבור, שמניעיהם שונים ולפעמים מוטים, ושמירת הרמה המחקרית אינה תמיד בראש מעייניהם, יכולה לחולל הרס. וולנסקי דן ארוכות בירידת מעמדה של מועצה להשכלה גבוהה, דיון ששום גוף לא יוצא ממנו צחור כנפיים. לא המועצה, לא הפוליטיקאים, לא שרי החינוך ולא ועדות החינוך. אבל אם צריך לבחור בין המועצה להשכלה גבוהה, על טעויותיה והתנהלותה הלא-תמיד קשובה למקומות ולזמנים, לבין הכנסת, שלעולם תכניס הרבה מדי שיקולים תלויי זמן ומקומות, הוא יצדד בראשונים. עולה מדיונו, שהמועצה היא זו שתקפיד בסופו של דבר על רמת הלימודים והמחקר.

וולנסקי מסב תשומת לב להרכב המורים במכללות: בניגוד למה שמנסים להציג המתנגדים לפריחת המכללות, חלק מהמורים בהן הם חוקרים מאוניברסיטאות מכובדות, ואף הטובים והמפורסמים שבהם. חלק אחר הם דוקטורנטים שחוקרים באוניברסיטת-האם ומלמדים במכללה. אלה מביאים את המוניטין, הידע הרחב והניסיון המקצועי והלימודי, וגם את התנופה המחקרית, הרעב ללימודים ולמחקר והנטייה להתחדשות מתמדת שמאפיינים צעירים באשר הם. רמת הלימודים וכובד הראש זהים לאלה שבאוניברסיטה. הוא גם מצביע על כך שפרופסורים בעלי מעמד בכיר באוניברסיטאות היו בין מעצבי המכללות. בשל כך נוצרה מחויבות בין טובי המורים והחוקרים למכללות החדשות. לאוניברסיטאות, ולמכללות שתחת כנפיהן, יש "מחזור דם משותף", לטובת שני הצדדים.

בדיון על גיוון אפשרויות הלימודים הגבוהים מעלה וולנסקי את הצעת הוועדה לתכנון ותקצוב, בעקבות שיטה הנהוגה בארה"ב, שם מכללות קהילתיות הן במקרים רבים מאוד הצעד הראשון בתהליך רכישת תואר אקדמאי. אם תונהג שיטה זו בארץ, יוכל כל מי שירצה, בהנחה שהוא ניחן בכישורים המתאימים, להתחיל את לימודיו במכללה מקומית או אזורית שאינה אקדמית. אחר כך יוכל  להמשיכם במכללה אקדמית (ועל פי התנאים הרווחים היום, לקבל בה תואר ראשון), ולהשלימם באוניברסיטת מחקר. מסלול זה יכול להיות דומה למסלול שעובר הסטודנט באוניברסיטה הפתוחה. זו מאפשרת למי שרוצה ללמוד לימודים אקדמיים מלאים ולקבל תואר, אבל נסיבותיו מונעות ממנו אפשרות להיות סטודנט במשרה מלאה, לממש את רצונו. שני המסלולים האלה, האוניברסיטה הפתוחה ומדרג מכללות, יכולים להביא לכך שכל מי שירצה בהשכלה גבוהה, בתואר, בעתיד של לימודים לתארים גבוהים ומחקר, ימצא את המסלול המתאים לו ולנסיבות חייו. כל זאת, כמובן, תוך שמירת הרמה הלימודית והאקדמית הגבוהה.

בדיון על ירידת הרמה האקדמית בשל צמיחת המכללות מצביע וולנסקי על בעיה שאולי אינה "אקדמית", אבל היא זו שתדרדר את האקדמיה, הרבה יותר מחסרון ההשכלה של סטודנטים או התפרקות הקמפוס כקהילה: התחמון והרמאות. גניבת הדעת המשותפת למנהלנים בשלוחות האוניברסיטאות הזרות ולאנשים שרצו לקנות בהן תעודת בי-איי לצורך העלאת שכר. אם תופעה כזו תקבל, חלילה, איזושהי לגיטימיות, או שתתקבל בסלחנות, תתחיל הספירה לקראת קיצה של מערכת המכללות.

וולנסקי מיטיב מאוד לעשות בנוגעו בסיפור הכואב הזה. אמנם מדובר בעבירה פלילית, שלכאורה אין צורך להתעכב עליה בדיון על מערכת ההשכלה הגבוהה; אבל פגיעתה רעה וקשה ועלולה להיות משמעותית, כמו פגיעה של פקידי בנק מועלים.  בינם לבין המערכת הבנקאית אין ולא כלום, ובכל זאת הם אלה שמוטטו בנקים, בישראל ובבריטניה, ולא השקעות כושלות.

מערכת המכללות, כפי שהיא היום, היא פרי עבודת הכנה עצומה וארוכה ומאבקים אין-ספור, כפי שמתאר ספרו של וולנסקי. אלה נעשו מתוך רצון להעלות את מספר הלומדים במוסדות חינוך גבוה ועם זאת לשמור על רמת הלימודים והמחקר באוניברסיטאות, העומדות בשורה אחת עם מוסדות המחקר הטובים בעולם. כל עוד זה בסיס הדיונים, יש עתיד טוב יותר לאקדמיה ולמדינה. ברגע שייכנסו שיקולים זרים, המערכת עלולה להתמוטט. לכן רצונם של הפוליטיקאים, בעלי סדרי היום משלהם, להיכנס לניהול האוניברסיטאות, הוא מקור לדאגה. עושר הרוח היחסי שרווח פעם והתחלף בדלות (התואר "פרופסור" שימש פעם כינוי גנאי ולעג בפי דוד לוי) מדאיגים מאוד את המחבר, כמו את כותבי המאמרים בקובץ הראשון שנסקר כאן.

ההשכלה הגבוהה נעשתה להמונית, אך מוסדותיה הוקמו בתקופה שהיא היתה כמעט סקטוריאלית. זרם הסטודנטים ומוסדות הלימוד מציף את המערכת. מה שהיה בעבר נחלת יחידי סגולה או בעלי מעמד מוגדר, הוא היום המוני. הניהול ואפילו המסגרות הפיזיות, כמו כיתות הלימוד והמעבדות, שהתאימו בעבר לקהל קטן והומוגני, לא תמיד מתאימים להמונים. מה שקרה בטרמינל הטיסות היוצאות וחנויות הדיוטי-פרי מתרחש גם בלימודים לתואר ראשון. אבל הרי טוב שאלה ואלה נעשו זמינים. הנסיעות לחו"ל והלימודים לתואר ראשון מעלים את הרמה הכללית של אוכלוסייה, הנחשפת לידע, נופים, אנשים, דעות, מקומות.

הדרישה הגדלה ללימודים גבוהים נעצרת בדרך כלל עם סיום התואר הראשון. הדרכים לספקה מתרבות ומתגוונות. התואר הראשון ייעשה נגיש ופופולרי ויחליף את תעודת הבגרות כרף תחתון להשכלה. אלה המבקשים להעמיק בלימודיהם ולהקדיש חייהם למחקר יעשו זאת בעתיד, כמו שעושים זאת היום, מלימודי התואר השני והלאה. האוניברסיטאות יוכלו להמשיך ולמיין בקפדנות את הבאים בשעריהן ללימודים גבוהים יותר, אבל בסיס המיון יהיה רחב יותר. לא בוגרי תיכון ימוינו, אלא בעלי תואר ראשון, שיגיעו ממגוון רב ורחב של מקומות לימוד. בקוויה הכלליים, זו תחזית אופטימית.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד