מ"מגדל שן" למגדלי עז
מ"מגדל שן" למגדלי עז

ניצן הדס הוא תלמיד מחקר בבית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, יו"ר הפורום המתאם של ארגוני הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטאות

 

מצבם של תלמידי המחקר ומה שקרוי "סגל זוטר" משקף את מצבה העגום של ההשכלה הגבוהה ואת עתידה המבשאר ירידה מתמדת ברמת ההוראה והמחקר

 

 

באוקטובר 1999, בשנתי הראשונה ללימודי הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, התקיים בכפר בלום כנס שכותרתו "האוניברסיטה בשנת 2010". מטרת הכנס היתה לתת במה לאנשי הסגל האקדמי לפיתוח מחשבות ורעיונות על האקדמיה עצמה, בפרוס האלף החדש. אחד ממושבי הכנס הוקדש להרהורים על אודות יחסי הגומלין בין האקדמיה לחברה, ובפרט לתרומתה של האקדמיה לקהילה. נדונו סוגיות כהשכלת השכבות החלשות, ואפליה מתקנת בתנאי הקבלה. אחדים מהדוברים תהו האם דימוי "מגדל השן" מתאים עדיין לאוניברסיטה.

דוגמה מובהקת לרוח הדברים בכנס היתה הרצאתו של איתמר רבינוביץ, נשיא אוניברסיטת ת"א אז והיום, "האוניברסיטה כעמוד תווך של החברה האזרחית". לפי פרופ' רבינוביץ, לבד מהמוסכמות הבסיסיות של מחקר והוראה, על האקדמיה להשתתף בלא פחות מבניית החברה האזרחית עצמה, באמצעות "מיפוי וקביעת סדרי העדיפויות הלאומיים". לאן מדינת ישראל ועם ישראל צריכים ללכת? מהן העדיפויות הלאומיות: ביטחון, חינוך או רווחה חברתית? תפקיד האקדמיה, טען רבינוביץ, הוא להשתתף ולהוביל בדיונים אלו, כמוסד וכפרטים. עצמאותה של האקדמיה משיקולים זרים שמנחים את אנשי הפרקטיקה תאפשר לה עמידה על אמות מידה אתיות. "האוניברסיטה אינה רק סמינר להכשרת עורכי דין, רופאים, ואנשי ביצוע בעולם העסקי, אלא אלומה מכוונת שאורה מנחה את הציבור ואת אנשי המקצוע".

חמש שנים אחר כך, ואני כבר תלמיד מחקר בשנתי האחרונה ללימודים, האוניברסיטה נראית רחוקה ושונה מאוד מחזונו של פרופ' רבינוביץ. אם תחילת לימודיי היתה ב"מגדל שן", הרי שסופם מתנהל במוסד המזכיר בעיקר את מגדלי עזריאלי. יושבי הכנס של סוף המאה שעברה הבינו מן הסתם היטב את היחסים הסימביוטיים שבין האקדמיה והחברה. ועדיין, בחזונם ראו את האוניברסיטה מושיטה את ידה ומעצבת את החברה. הם חזו, אולי בתמימות ועם הרבה אידיאלים, מרצים ההולכים לקצוות הארץ, מלשכות המסחר בבורסה ועד לעיירות הפיתוח, נושאים את ערכי האקדמיה, את רוח ההשכלה ואת יתרונות החופש האקדמי. בפועל היתה זו דווקא החברה ששלחה ידה לאקדמיה והחלה לעצב אותה בדמותה.

והחברה היא החברה שבה חיים כולנו, עם ערכים ברורים מאוד: חברה הרואה קיטוב מעמדי כעניין טבעי, הסבורה שהעבודה המאורגנת אינה ערך חברתי אלא אסון כלכלי; חברה הרואה צרכנים במקום שהיו פעם אזרחים, ומקדשת עלות מול תפוקה בכל הקשר אפשרי. כך, למשל, אם בעבר היו כל העובדים שפגשתי בדרך לכיתת הלימוד - השומר בשער, המנקה, עובדי הגינון וההסעדה - עובדי האוניברסיטה, היום הם כולם עובדי קבלן, נטולי זכויות, מועסקים בשכר מינימום, מנקים, משביעים ומטפחים אוניברסיטה שהוועד המנהל שלה מורכב כמעט כולו מאנשי עסקים. ואלה מנהלים אוניברסיטה שחלקה חברי סגל בכיר "אציל" בעל זכויות, וחלקה פרולטריון אקדמי של מורים ארעיים, החסרים אף זכויות בסיסיות ביותר כמו תנאים סוציאליים, פנסיה ופיצויי פיטורים.

 

                                               *

 

התמורות שחלו בשנים האחרונות באוניברסיטה אינן מתמצות ביחסה לעובדיה, אלא נוגעות במהותה. לפני חמש שנים היה זה מובן מאליו שרקטור האוניברסיטה אחראי לענייניה האקדמיים, ושתפקיד הנשיא לדאוג לעניינים התקציביים והמנהליים. היה ברור גם שענייניה התקציבים של האוניברסיטה הם רק אמצעי שמשרת את הלימודים והמחקר. התמשכות הלימודים של סטודנטים לתואר לא נחשבה כבעיה של המוסד, אלא של הסטודנטים עצמם, ולפעמים אף נעשתה בדעה אחת עם המנחים, כדי להפיק עבודת מחקר כשירה ואולי מצטיינת. גם היה ברור שקורפוס הפרופסורים, חברי הסגל האקדמי הבכיר, הם לב-ליבה של האוניברסיטה, ושהסנאט המאגד אותם הוא האחראי לכל פן משמעותי בהתנהלותה.

חמש שנים אחר כך, ולאחר הרפורמות שהונהגו באוניברסיטת תל אביב, כמו גם  באוניברסיטאות אחרות, התמונה שונה בתכלית: הרקטור כפוף לנשיא וממונה על ידו, והשיקולים האקדמיים התבטלו כליל אל מול השיקולים התקציביים. התלמידים נדרשים לסיים את לימודיהם במהירות האפשרית כדי לשפר את "מקדם הניצול" של האוניברסיטה, ואיכות עבודת המחקר וטובת הסטודנט הן שיקול משני. ציבור הפרופסורים הוא עוד ועד עובדים המוצג בעיקר כמעמסה כלכלית על המוסד. ההבדל המשמעותי בין "האוניברסיטה בשנת 2010" לבין האוניברסיטה בשנת 2005 אינו רק ההבדל הבנאלי שבין כוונות טובות ומימושן, אלא הבדל ערכי בהגדרה מה חשוב ומה לא חשוב במסגרת האקדמיה.

כך, האוניברסיטה היא לכאורה אותה האוניברסיטה, עם אותם המרצים ואותם הסטודנטים. כל הסובבים בה ממשיכים בפעילותם היומיומית כאילו "עסקים כרגיל", אבל המטען הערכי העומד ביסוד התנהלותה השתנה לחלוטין. לא עוד מוסד מוביל ומחנך, אלא תאגיד הנמדד במספר התלמידים שהוא מנפיק ביחס לעלויות היצור.

התלמידים לתארים מתקדמים, ובמיוחד אלה הלומדים לתואר דוקטור, נהנו בשנים האחרונות מנקודת מבט ייחודית, גם אם כאובה, על התהליכים שעברו על האוניברסיטאות. מבוגרים יותר מחבריהם, לומדי התואר הראשון, חלקם בעלי משפחות ובעלי מקצוע שבחרו להקדיש תקופה ארוכה יחסית ללימודים לתואר מתקדם, הם נוכחו לפתע לדעת שהמוסד שבחרו בו לבלות את לימודיהם השתנה תחת רגליהם ממש. רבים מהם ראו עצמם  כחלק אינטגרלי מהתנהלותה של האקדמיה. ואמנם, לפי נשיא הטכניון, פרופ' אפלויג, כ-80% מהמחקר באוניברסיטאות נעשה בידי תלמידים לתואר שני ושלישי ("הארץ" 5.11.04). תלמידי המחקר אף מהווים חלק ניכר ממערך ההוראה וההדרכה לתלמידי התואר הראשון. באוניברסיטת ת"א לבדה, כ-750 תלמידי תואר שלישי וכ-900 תלמידי תואר שני מועסקים בהוראה ובהדרכה: כמעט 40% ממקבלי המשכורות באוניברסיטה (אם כי רק כ-6.5% מתקציב השכר). אך תלמידי המחקר הם בראש ובראשונה תלמידים, התלויים לחלוטין באוניברסיטה. וכך הם גם חלק מהמערכת האקדמית המשתנה וגם קורבנות השינוי.

כמצוות אנשים מלומדה, לפחות באקדמיה, לא ניתן לדון בשינוי שחל במצבן של האוניברסיטאות ללא התייחסות למצוקתן הכלכלית ההולכת וגוברת. כך, למשל, ניתן למצוא בדו''ח שפירסמה בשנת 2004 עמותת ''בשער'', כי 112,000 סטודנטים באוניברסיטאות המחקר בישראל נהנים מתיקצוב ממשלתי של 1.4 מיליארד דולר. לשם השוואה, בארצות הברית מושקעים 2.28 מיליארד דולר ב-‏20,000 תלמידי הרווארד, ו-1.7 מיליארד דולר ב-‏37,500 הסטודנטים של אוניברסיטת ויסקונסין, מוסד אקדמי סטנדרטי, ללא שאיפות גדלות מיוחדות ("בשער", מעמד ההשכלה הגבוהה ואוניברסיטאות המחקר בישראל: תמרורי אזהרה וקווי מדיניות, 2004, עמ' 26-28). חישוב פשוט מראה שתלמיד אוניברסיטה ציבורית בישראל מתוקצב ב-‏12 אלף דולר בממוצע, בעוד עמיתו בהרווארד נהנה מ-140 אלף דולר, והתלמיד מויסקונסין מ-‏45 אלף דולר בממוצע. מסקירה השוואתית שעשתה עמותת "בשער" עולה עוד, שההוצאה הממשלתית השנתית לסטודנט באוניברסיטאות המחקר בישראל היא מהנמוכות ביותר בעולם המערבי.

הפחתה של כמעט 20% בתמיכה הממשלתית לאוניברסיטאות בישראל, בחמש השנים האחרונות בלבד, קיבעה את המוסדות האקדמיים במצב של מצוקה תקציבית שסופה אינו נראה באופק. כאשר דו"ח העוני של הביטוח הלאומי מלמד שמספר הילדים החיים מתחת לקו העוני עלה בשנה האחרונה ל-714 אלף, בדיוק אחד מכל שלושה, פרנסי האוניברסיטאות מתקשים מאוד, ובצדק, להסביר מדוע כדאי להפנות תקציבים נוספים לחקר סטיית האור של כוכבים רחוקים, או לגיבוי הדמוקרטיה הישראלית בתובנות מתחום מדעי הרוח והחברה, ואפילו לא למיפוי גן האחראי למחלה קשה.

כמובן, לפקידי האוצר קל במיוחד להתעלם מעניינים אלה כשהם יכולים להצביע על המקומות שבהם התנהלות האוניברסיטאות לוקה בחסר. וכך, בעוד האוניברסיטאות מנסות להפנות אצבע מאשימה אל פקידי האוצר, אלה אינם מתקשים להצביע על סדרי העדיפויות המעוותים באוניברסיטאות, על המשכורות הנדיבות לבכירים, טיפוח הפקידות, ההשקעה במבני הזכוכית החדשים שיש למרק ולמזג, ובפשטות, על טיפוח הניהול הכושל שבו מצטיינות באחרונה האוניברסיטאות.

 

                                              *

 

במערבולת קיצוצי התקציב והפניית אצבעות מאשימות, תלמידי המחקר של האוניברסיטאות מצאו עצמם בעמדה רגישה. מעמדם אינו מאפשר להם השפעה על קבלת ההחלטות בקמפוס, והתקציבים המופנים אליהם למלגות ולהעסקתם מוגדרים באוניברסיטה כ"תקציבים רכים", שייעודם ניתן להסבה בקלות יחסית. במובן הבנאלי ביותר של הדברים, תלמידי המחקר הם הקבוצה החלשה והפגיעה ביותר, טרף קל לכל הליך "התייעלות" אמיתי או מדומה. וכך אנו עדים בשנים האחרונות להתרחבות הפגיעה של האוניברסיטאות בתלמידי המחקר שלהן.  הדוגמאות רבות: אוניברסיטת חיפה אילצה את הדוקטורנטים המועסקים בהוראה לוותר על 20% משכרם, תחת איום גלוי שאם יסרבו תבוטל העסקתם. בכל האוניברסיטאות נעשים בשנים האחרונות קיצוצים בתקנים להעסקת תלמידי מחקר. 20% בת"א, 15% באוניברסיטה העברית, 15% בבר-אילן ו-45% בחיפה.

בכל האוניברסיטאות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתרבות התופעות של העסקה שלא במסגרת ההסכם הקיבוצי, חישוב מוטה במתכוון של היקפי משרה, עיכוב והלנת שכר עבודה, העסקה תמורת מלגה במקום שכר, פיטורים של תלמידי מחקר לפני סיום לימודיהם, ועוד. תלמידי מחקר רבים מגלים שהמלגה שהם מקבלים בעד עבודת המחקר מקוצצת או מבוטלת לחלוטין כבר בשנתם השנייה או השלישית, הרבה לפני תום הזמן המובטח למלגות, שלא לדבר על סיום לימודיהם. יש חוגים באוניברסיטאות שאימצו נוהג זה כמעט כנוהל, ביודעם יפה כי עדיף להציע מלגות גדולות ככל האפשר לתלמידים חדשים, בתחילת הלימודים, ולהפחיתן כאשר התלמידים כבר מצויים בעיצומו של המחקר ואינם יכולים לעבור למוסד אחר. תלמידים אלה הם "שבויים של המערכת" ולמרביתם לא נותר אלא לחרוק שיניים ולהמשיך בלימודיהם. המלגות שנלקחות מהתלמידים הוותיקים ניתנות לתלמידים חדשים.

הגדילה לעשות אוניברסיטת ת"א, שהקימה בשנה שעברה ועדה (ועדת אורגלר) שמטרתה "בחינת הקשר" בין המוסד לתלמידי המחקר שבו. הוועדה פירסמה דו"ח שהציע, מטעמים אקדמיים כמובן, לקצץ ב-50% כמעט את שכרם ותנאי העסקתם של תלמידי המחקר המועסקים באוניברסיטה כמדריכים ומתרגלים. הוועדה הציעה ששכרם של אלה ישולם במשך שמונה חודשים בלבד בשנה, שהם יפוטרו מדי קיץ ללא פיצויי פיטורים, שיישללו מהם הזכויות הסוציאליות והתגמול בעד המחקר, ושכללי העסקתם יופרטו לפי שיקולי הפקולטות. בקיצור, הוועדה המליצה על צורת העסקה זולה של מורים, ללא הגנה וזכויות, תוך ניצול העובדה שתלמידי המחקר ממילא מחויבים ותלויים באוניברסיטה כתלמידים לכל דבר ועניין, ולכן לא יוכלו לסרב לכל "הצעת עבודה", גם בתנאים המשפילים ביותר. את הפגיעה בתנאי השכר תירצו חברי הוועדה בצורך "להגדיל ככל הניתן את מספר תלמידי המחקר, להתחרות באוניברסיטאות אחרות על התלמידים הטובים ביותר, ולאפשר לתלמידי המחקר תנאי קיום הולמים, כדי שיוכלו להקדיש את מירב זמנם לעבודת המחקר ולסיים את לימודיהם ללא עיכובים מיותרים" (דו"ח ועדת אורגלר, ע"מ 3).

הנהלת אוניברסיטת ת"א אף הציעה לשמר את תנאי העסקתם של תלמידים קיימים, בתמורה להסכמתם להחיל את כללי המשחק החדשים רק על התלמידים הבאים. הרפורמה נכשלה בשל התנגדותם העיקשת של תלמידי המחקר. במאבק סוער הם הצליחו במקום שבו נכשלו חברי הסגל המנהלי לפני שנים ספורות: לעמוד על הזכויות הבסיסיות המגיעות לשומרים בשער, למנקה, לעובדי הגינון וההסעדה. כל שנותר מהרפורמה הוא הפער שבין אקדמיה המוצאת את יתרונותיה בעצמאות ועמידה על קני מידה אתיים, אלומה מכוונת שאורה מנחה את הציבור, לבין זו המאמצת בהתלהבות יתרה טרמינולוגיה של "דור א' ודור ב'", שבעבר היתה שמורה לגופים כמו מפעלי ים המלח.

כנהוג מקומות אחרים, המצוקה התקציבית היא תירוץ שגור בפי הנהלת האוניברסיטה להכשיר כל פגיעה בתנאי ההעסקה או בתלמידי המחקר. אך המצוקה התקציבית מספקת הסבר חלקי בלבד למצבה של האקדמיה היום ולמצב תלמידי המחקר. ואם מצוקה הזאת והשלכותיה הן עניין ברור לכל אחד מאתנו גם ללא הסבר מורכב, הרי המניע לאופן התנהלותה של האקדמיה בישראל בשנים האחרונות, והבעיה העיקרית בהתנהלות זו, מחייב טרמינולוגיה טכנית משהו, ומכונה "מודל התיקצוב" של האוניברסיטאות.

מדינת ישראל מעבירה מדי שנה כסף רב לאוניברסיטאות למימון המחקר וההוראה. המימון הממשלתי, שהוא בעצם כספי משלם המסים, אינו מועבר ישירות לאוניברסיטאות, אלא מועבר דרך הוועדה לתיכנון ותיקצוב (ות"ת) שליד המועצה להשכלה גבוהה. ות"ת איננה גוף בעל תפקיד או סמכות אקדמיים. עניינים אלו במדינת ישראל שמורים, לפי חוק, למוסדות האקדמיים הנהנים לכאורה מאוטונומיה מלאה. תפקידה העיקרי הוא להקצות את כספי הציבור המופקדים ברשותה ולהבטיח את ניצולם בצורה הטובה והיעילה ביותר. למטרה זו גובש בות"ת מודל תיקצוב, שנבנה לצורך עידוד האוניברסיטאות לנצל את הכסף בצורה הטובה והיעילה ביותר. כלומר, להבטיח שהאוניברסיטאות ישכילו להשיג את מירב התפוקה מכל שקל המועבר להן. כמו כל מודל כלכלי שעניינו עידוד "תפוקות", המודל הוא כמותי ולא איכותי. כך מתוקצבות האוניברסיטאות לפי מספר הפרסומים שהן מנפיקות ולא לפי איכותם; לפי יכולתן לגייס קרנות מחקר, ולא לפי יכולתן לנצל את הכסף למחקרים בעלי ערך; ולפי מספר התלמידים המסיימים ולא לפי מספרם של אלה שבאמת לומדים משהו. הרי איכות הפרסומים, ערך המחקרים, וידיעת הסטודנטים אינם ניתנים למדידה, ובכל מקרה אינם מצויים בתחום אחריותה של ות"ת. האופן שבו מודל התיקצוב של ות"ת מעודד את האוניברסיטאות להתנהלות "יעילה" הוא דוגמה מובהקת לאופן ההתפשטות בחברה של ערכים שמקומם בתאגידים עסקיים, ודוגמה עצובה למה שקורה למוסד אקדמי כשמשתילים בו חזון ושפה המיובאים ממחוזות אחרים.

המודל התקציבי אינו המצאה חדשה והוא מלווה את האוניברסיטאות בגלגולים שונים כבר עשרות שנים.  בסוף שנות ה-90 עבר המודל רפורמה מקיפה והתגבש לצורתו הנוכחית. מאחר שבאותה תקופה בערך החלו גם הקיצוצים בתקציבי המוסדות האקדמיים, המודל הפך במהרה לאורים ותומים של ההתנהלות הכלכלית באוניברסיטאות. פרנסי האוניברסיטה התבקשו ללמוד מלים חדשות כמו "מקדם ניצול" ו"זמן לימודים תקני", ופרופסורים נאלצו לרדת ממגדל השן ולנסות בפעם הראשונה ולהרוויח כסף "בעולם האמיתי": לברר כיצד להגדיל את הכנסות המוסד האקדמי בהתחשב במקדמי היעילות של ות"ת. כך הם גילו שהמודל מניח כי מטרת האוניברסיטה היא להנפיק כמה שיותר בעלי תארים בכמה שפחות זמן, ושלצורך זה מטיל המודל "קנס" על התמשכות לימודים של סטודנטים מעבר לפרק זמן תקני קבוע: שלוש שנים לתואר ראשון, שנתיים לתואר שני, ארבע וחצי שנים לתואר שלישי. הם גם גילו שות"ת רואה ערך מיוחד בתלמידי מחקר, ולכן המודל מקנה ערך הכספי גבוה למספר תלמידי המחקר בכל מוסד. להפתעתם הרבה התברר גם, שהמודל מאפשר קבלת תקציבים ללא תלות מעשית ברמה האקדמית. כהרף עין הוסט מוקד העניין ממצוינות ומקניית שם ומעמד אקדמיים, לקניית תיקצוב מהמדינה.

 

                                               *

 

השלכות המודל על האקדמיה ובמיוחד על תלמידי המחקר היו מהירות. כבר בשנת 2003 הכפיל עצמו מספר התלמידים לתואר שלישי, בהשוואה למספרם בתחילת שנות התשעים (מ-3,900 ל-7,980) והיד עוד נטויה. אוניברסיטת ת"א, למשל, שואפת להכפיל את מספרם פעם נוספת בחמש השנים הבאות בלבד (מ-1,900 היום ל-4,000, יותר ממספרם בכל הארץ לפני עשור). בניסיונן להגדיל את מספר תלמידי המחקר בכל מחיר, החלו האוניברסיטאות לרשום לתואר שלישי תלמידים שלפני עשור היו נרשמים לתואר שני. לצורך זה הנמיכו האוניברסיטאות את דרישות הקבלה לתואר השלישי עד סף המינימום ומתחת לו. כך, למשל, יש חוגים שכל שנדרש בהם מהמועמד ללימודים לתואר דוקטור הוא להיות בעל תואר שני במסלול ללא תזה, בציון סופי של 80 בלבד. מלים אחרות, כל מי שרוצה יכול להירשם. לכן יש מנחים שמסרבים להנחות תלמידי מחקר, בטענה שהם חסרי כל פוטנציאל מחקרי.

אך מבחינתה של ות"ת, מהבחינה הכלכלית, המודל התקציבי נראה מוצלח עד מאוד. מספר תלמידי המחקר הוכפל ללא תוספת עלויות. שכן תקציב ות"ת עצמו אינו זוכה לתוספת, עם הגידול במספר תלמידי המחקר, והתחרות בין האוניברסיטאות היא תחרות על עוגה בגודל קבוע: אותם כספים יממנו אלף תלמידי מחקר ועשרת אלפים. שנים ספורות לאחר שהצליחה האוניברסיטה העברית להגדיל את חלקה בתיקצוב ות"ת באמצעות הגדלת מספר תלמידי המחקר, הגיבה אוניברסיטה ת"א בגידול משלה. אלא שאותה עוגה תקציבית משמשת כעת למימון מספר כפול של תלמידים. כל גידול נוסף במספר התלמידים, המשמש את האוניברסיטאות להגדלת התיקצוב מות"ת, רק מוביל לדילול נוסף של המשאבים המוקדשים לתלמיד המחקר הקיימים, ולהפחתה נוספת בעלות השולית של כל תלמיד.

אצל תלמידי המחקר, תוצאותיו העגומות של מודל התיקצוב ניכרות בכל פינה. מספר המלגות העומדות לרשותם למימון לימודיהם, או סיכוייהם למצוא תעסוקה כמדריכים וכמתרגלים באוניברסיטה, מצטמצמים והולכים. בהיעדר מלגה או תעסוקה באוניברסיטה, הם גם אינם יכולים להקדיש את כל זמנם למחקר. הצורך להתפרנס גוזל מהם יותר ויותר זמן. הם גם גילו שבעוד מספרם גדל, מספר חברי הסגל הבכיר המורשים להנחות אותם קטן והולך. באוניברסיטת ת"א, לדוגמה, צומצם מספר חברי הסגל הבכיר מכ-1,450 בשנת תש"ס לפחות מ-1,100 בתשס"ה. היעד היום הוא להגיע לכ-950 עד תשס"ח. המנחים המעטים שנותרו אינם מסוגלים עוד לספק הנחיה של ממש.

ניסיון האוניברסיטאות לקצר את תקופת הלימודים, כדי לעמוד בתקופה התקנית שהכתיבה ות"ת, רק החריף את הבעיה. תלמידי המחקר באוניברסיטאות התבשרו, בדרך כלל באמצע התואר, שכללי המשחק השתנו. התברר להם שהאינטרס המיידי והעיקרי של האוניברסיטה אינו עוד הרמה המחקרית שבה יסיימו את התואר, אלא התאריך שבו תוכל האוניברסיטה לגזור את הקופון על המסיים. וכך, ולאחר שסירבו להפנים את חשיבות הכלכלית של סיום תואר בארבע וחצי שנים (לעומת שבע שנים בממוצע עד כה), והמשיכו לשאוף לעבודת המחקר הטובה ביותר שיוכלו לעשות, הם גילו שהאוניברסיטאות לא רק אימצו את מודל התיקצוב אלא הפנימו את ערכיו. וכך, כשם שהאוניברסיטאות נקנסות על ידי ות"ת על מקדמי ניצול לא יעילים, החלו תלמידי המחקר להיקנס על התמשכות לימודיהם. תלמידי מחקר שחרגו מתקופת לימודיהם ה"תקנית" גילו גם שמלגתם והעסקתם באוניברסיטה הופסקו.

בהתבטלותן הנלהבת של האוניברסיטאות לפני הערכים הכלכליים שנכפו עליהן, לא נמצאה אף אחת שתנסה לעמוד מול ות"ת ולומר כי זמן הלימודים ה"תקני" מועתק מחו"ל ואינו מתחשב בעובדה שעקב השירות הצבאי התלמידים בארץ מבוגרים יותר, ורבים מהם בעלי משפחות ומחויבויות חברתיות הגוזלות חלק ניכר מזמנם. אף אוניברסיטה לא התריעה שהדרישות מעבודת המחקר, כפי שהן נהוגות בכל העולם, אינן עולות בקנה אחד עם זמן ה"תקן" של ות"ת. וכך עומד היום תלמיד המחקר לפני בחירה פשוטה: לא לעמוד בדרישה המנהלית לסיום התואר בזמן קצוב ומוגבל ולאבד את המלגה דווקא בתקופה שבה גובר הלחץ לפרנס את עצמו ואת משפחתו; או לחלופין, להגיש עבודה מחקרית מקיפה פחות, שנתפסת בסביבה האקדמית, בצדק, כנחותה ובלתי מספקת, ועלולה לפגוע בסיכוייו להיות בעתיד חוקר באקדמיה.

חלק מהאוניברסיטאות אף קבעו תקופה קצרה מזו התקנית, אולי בגלל שאיפתן להצטיין במשהו (ולו רק בעמידה בקריטריון השרירותי של ות"ת). כך, למשל, תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטת חיפה נדרש היום לסיים את לימודיו בשלוש שנים בלבד. זה פרק זמן שניתן להתייחס אליו לכל היותר כביטוי של הומור אקדמי. זה משעשע אם רוצים לצחוק על חשבונה של אוניברסיטת חיפה, אבל אכזרי לתלמידי המחקר, שמלגת הקיום נלקחת מהם דווקא כשהם נמצאים בשלב מתקדם בלימודים. כך זכה מודל שגוי בבסיס הנחותיו, המקדש "זמן תקן" לא מתאים, ל"מולך" של האוניברסיטאות. והן מקריבות לו את המחקר ואת תלמידי המחקר בלי להשמיע ולו הרהור כפירה אחד. לא נמצאה אף אוניברסיטה שתנסה לעמוד אל מול ות"ת ותאמר כי תפיסת האקדמיה כפס-יצור להנפקת כמה שיותר דוקטורים בכמה שפחות זמן, ובכמה שפחות עלויות, היא מתכון לבינוניות אקדמית.

 

                                              *

 

מבחינת תלמיד המחקר בישראל, ומבחינת מדינת ישראל עצמה, העתיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. הגידול במספר בעלי תואר הדוקטור לעומת הצמצום המכוון במספר חברי הסגל הבכיר, עושים את האפשרות להיקלט באוניברסיטאות לאחר סיום הלימודים לבלתי מציאותית כמעט. במדעי הטבע ניתן לנסות לתרץ את מספר תלמידי המחקר בדרישה הקיימת לחוקרים בתעשייה. אבל גם שם, מספר הדוקטורנטים בכל תחום איננו נקבע לפי צורכי התעשייה. תלמיד מחקר שיסיים את לימודיו היום יגלה, שגם הצטיינות אקדמית אינה מובילה לקריירה אקדמית, ושגם לאחר השגת התואר הנכסף לא תמו המכשולים.

בעבר היה נהוג, למשל, שדוקטורים צעירים המתקבלים כמרצים באוניברסיטה יוצאים בתקופת הניסיון שלהם לשבתון בחו"ל, שבו יוסיפו לרשימת הפרסומים שלהם. אחר כך הוחל הנוהג, בעיקר במדעי הטבע, שבעל תואר הדוקטור יוצא קודם כל לחו"ל במסגרת שנת "פוסט דוקטורט", ורק אז חוזר למערכת האקדמית כמרצה. היום, דרישה כזו היא כמעט בגדר חובה, בתיקון קל אך משמעותי: האוניברסיטאות כבר אינן מבטיחות לקלוט את השבים מה"פוסט" בחו"ל. כך כופה המערכת האקדמית את יציאתם מהארץ של מאות בעלי תואר שלישי בכל שנה, אך אינה מעודדת אותם לחזור. רבים מהם נשארים בחו"ל, כי אין להם מקום עבודה בארץ.

 זאת ועוד, הדוקטורים הצעירים שלמדו בארץ גילו כי האוניברסיטאות שינו היום את טעמן, וכי בתחרות על משרות באקדמיה זוכים להעדפה דווקא אלה שהשלימו את לימודי הדוקטורט בחו"ל. תעודת דוקטור מאוניברסיטה ישראלית נתפסת, במקרים רבים, כתעודת כישלון: התלמיד "לא הצליח" להתקבל ללימודים בחו"ל. לפיכך, מספר הישראלים שנוסעים ללמוד תואר שני או שלישי בחו''ל גדל בהתמדה. האוניברסיטאות עצמן שולחות לחו"ל את תלמידי המחקר, ועמם את עתידה של מדינת ישראל, בידיעה שאין להם בעצם למה לחזור.

לדוקטורים הצעירים שמתעקשים ומצליחים למצוא מקום באקדמיה הישראלית, פתוחה היום רק דרך אחת: העסקה כמורים "מן החוץ". משמעות המונח "מן החוץ" היא, שאף שמורים אלה ממלאים תפקידי הוראה בדיוק כמו חברי הסגל הרגיל, אין בעצם כל קשר של ממש בינם למוסד האקדמי שבו הם מלמדים. לכן, לכאורה, אין לאוניברסיטאות כל מחויבות ביחס אליהם.

המורים מן החוץ הם למעשה "עובדי קבלן" אקדמיים: הם מועסקים במינויים מתמשכים לתקופה קצובה (ארעיים לנצח, גם אם הם מועסקים באוניברסיטה שנים רבות). שכרם של מורים אלה משולם לשמונה חודשים בלבד בשנה, עד לפיטוריהם בקיץ, ללא פיצויים, והוא מחושב לפי "יחידות הוראה" שאינן קשורות בהכרח לשעות עבודתם בפועל. הם אינם זכאים לתנאים סוציאליים, לפנסיה, לתוספת ותק, וודאי שאינם נהנים מההטבות השמורות לחברי סגל אקדמי, כמו שבתון ודמי נסיעה לכנסים. ברוב המקרים, מורים מן-החוץ אינם מאורגנים ועשויים למצוא את עצמם מפוטרים ללא נימוק או הסבר, אחרי 20 שנה או יותר של העסקה בזויה כזו.

 אבל המסלול הזה זול למעסיק, ומלת הקסם "זול" מכשירה כל שרץ. כך מתרחב והולך מסלול זה, והופך למסלול ההעסקה המועדף על האוניברסיטאות. באוניברסיטת חיפה, למשל, מספרם כפול ויותר ממספר חברי הסגל האקדמי הרגיל. אם פעם עוד נשמעו זעקות על מידת המוסריות שבהעסקה בתנאים משפילים כאלו, ועל ההכרח לבטלה או לפחות לצמצמה, היום אין כמעט פוצה פה בקרב הסגל הבכיר וההנהלה.

השינוי שעוברות האוניברסיטאות אינו יוצא דופן בחברה הישראלית של השנים האחרונות. זו חברה שהאוניברסיטה בה היא "עמוד תווך" במובן שונה לחלוטין מזה שאליו התכוון פרופ' רבינוביץ בזמנו. אבל גם לפוסט מורטם יש ערך, במיוחד אם הכוונות הטובות, נאיביות ככל שיהיו, הופכות לאבק פורח. לכל המעוניין באוניברסיטה של פעם: "האוניברסיטה בשנת 2010 - כנס בחסות רקטור אוניברסיטת תל-אביב, עורכים: אליה ליבוביץ, נילי כהן, רמת-אביב, 1999". ספריות אוניברסיטת ת"א מציעות מדי שנה עותקים כאלה למכירה, כדי לפנות מקום לספרים חדשים. המחיר: שני שקלים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד