כמה כסף שווה משמעות החיים?
כמה כסף שווה משמעות החיים?

פרופ' יהושע שוורץ, ראש מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, כיהן עד לאחרונה כדיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן

 

מדעי הרוח עומדים בארץ בסכנת קריסה. אפשר אולי לקיים אוניברסיטאות בלעדיהם, אבל יהיו אלה אוניברסיטאות דלות לחברה אנושית דלה. על חוקרי מדעי הרוח להסכים איפוא לרה-ארגון מסוים, ויותר מזה, עליהם להתגייס ולצאת לציבור כדי להסביר את חשיבות עיסוקם

 

לפני זמן קצר סיימתי תקופה של ארבע שנים כדיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן. ארבע שנים אלה היו קשות ביותר להשכלה גבוהה בכללה ולאוניברסיטת בר-אילן בפרט. הן היו שנים של גזירות תקציביות קשות שפגעו בכל התחומים האקדמיים, אבל במיוחד במדעי הרוח. אמנם, בבר-אילן מדעי היהדות נפרדים מבחינה מנהלית ממדעי הרוח, אבל מבחינה מהותית, מדעי היהדות הם חלק אינטגרלי מהם, וההתייחסות שלי בהמשך תהיה לניסיון שלי במדעי הרוח באופן כללי. אנסה לשתף אתכם במאמר זה בהתרשמויות שלי מתקופה זו של עמידה על סף תהום קריסת מדעי הרוח (והיהדות) במוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. מובן מאליו שדברי כאן הם על דעת עצמי ואינם מייצגים דעות רשמיות, או לא רשמיות, של אוניברסיטה כלשהי.

 

                                               *

 

כתבה של מעיין אנגל במקומון "תל אביב" (9.9.05) בישרה לקוראים שהחוגים המבוקשים ביותר ברישום לאוניברסיטת תל אביב לשנת לימודים זו הם כלכלה, משפטים, פסיכולוגיה, ביולוגיה, רפואה, סוציולוגיה ותקשורת. המצב אינו שונה בהרבה בבר-אילן, המוסד השני שהוזכר במאמר. מובילים שם כלכלה, משפטים, פסיכולוגיה ואחרי אלה עבודה סוציאלית, מדעי החיים ומדעי המחשב. סביר להניח שהמצב אינו שונה בהרבה באוניברסיטאות האחרות מחוץ לגוש דן. המשותף לכל החוגים הוא שהם "פרקטיים" ומקנים מקצוע ואפשרויות טובות להתפרנס, לפעמים אפילו אחרי סיום התואר הראשון, בלי כל צורך להמשיך לתארים מתקדמים. דבר משותף נוסף הוא שאין בחוגים הפופולריים "מקצוע" ממדעי הרוח.

נתונים אלה ודומיהם לא יפתיעו חוקרים ואנשי סגל במדעי הרוח. גם כותב שורות אלה לא בדיוק הופתע. יש להצטער על כך, לדעת החוקרים במדעי הרוח,  שהסטודנטים נוהרים בהמוניהם לתחומים "מקצועיים" שמענקים תואר, פוטנציאל לכסף ומעמד, ומפנים גב לתחומים חשובים במדעי הרוח, כמו ספרות, שפות, היסטוריה, אמנות, פילוסופיה, שמעניקים תבונה והשכלה ומעשירים את האינטלקט הפרטי והאנושי, על אף שיש בהם פחות פוטנציאל למעמד וכסף. הסטודנטים של פעם העריכו לכאורה ידע, חכמה ותבונה, וכך גם ראשי האוניברסיטה ופרנסיה בעבר. קינת החוקרים במדעי הרוח מבכה היום את החומריות שהשתלטה על האוניברסיטה. היא היא הפוגעת ברוחה ואולי תביא לקריסתה. אנו, החוקרים במדעי הרוח, מצטיינים בקיום מצוות "הוכח תוכיח". פחות אנו יודעים להציע פתרונות מעשיים.

בלי להפחית מחומרת המצב העגום היום, ועוד נרחיב על כך, מתברר שתמונת העבר שציירנו כרגע אינה מדויקת, והכשרה מקצועית היתה מאז ומתמיד חלק חשוב מהאוניברסיטה.  אמנם, מדעי הרוח היו חלק מרכזי של תוכנית הלימודים המקורית באוניברסיטה, אך האוניברסיטאות נוסדו, בין היתר, גם כדי לתרגם ידע זה למקצועות, למעמד ולפרנסה לבוגרים ההומניסטיים. דבר זה היה ברור כמעט לכולם אז, חוץ מאשר לסגל של מדעי הרוח. כבר במאה ה-12 (!) התלונן ג'ון מסאליסבורי (John of Salisbury) , ממובילי האינטלקטואלים במאה זו, שהסטודנטים שלו מעדיפים להתמחות בתחומים ה"פרקטיים" של מדעי הרוח ולא בתחומים האזוטריים יותר של מדעים אלה. כבר מראשית היווסדה של האוניברסיטה היתה מתיחות, ולפעמים מאבק, בין כוחות ה"אגורה" (agora), השוק, לערכי ה"אקרופוליס" (acropolis), לרעיונות הנשגבים של חינוך לערכים והשכלה לשמה. המצב החריף ככל שהתפתחו מקצועות לימוד מעשיים רבים (הערה 1). אבל, על-אף מציאות זו, מדעי הרוח שרדו, לכל הפחות עד עכשיו, בכל המוסדות להשכלה גבוהה בארץ. עם זאת, המציאות שונה היום ויש סכנה ממשית לעצם המשך קיומם של מדעי הרוח באוניברסיטאות. חלק לא מבוטל מהם עומד לפני קריסה והתמוטטות. מה קרה?

ראשית הצרות היא בקיצוצים הבלתי פוסקים והקשים בתקציבי ההשכלה הגבוהה בכל האוניברסיטאות. האוניברסיטאות תצטרכנה להתמודד כנראה עם עוד כמה שנים של קיצוצים. אמנם, מדברים על האור בקצה המנהרה ועל פיתוח בעתיד הקרוב, אבל הדברים נשמעו לא פעם בעבר, והמציאות הביאה לקיצוץ ולא לפיתוח. חשוב להבין שקיצוצים אלה נגזרים על האוניברסיטאות באופן כללי, ובדרך כלל לא על תחומים ספציפיים. האוניברסיטאות הן שמחליטות היכן בדיוק לקצץ ואיך. יש תמימות דעים בין חוקרי מדעי הרוח, המוצדקת בעיניי, שמדיניות האוניברסיטאות, הן לגבי קיצוצים והן לגבי פיתוח לעתיד, היא שהביאה למצב זה. מציאות עגומה זו לא מוגבלת לארץ. גם בחו"ל יש נטייה לפגוע בעת מצוקה במיוחד במדעי הרוח (הערה 2).  איך קרה שהאוניברסיטאות פגעו בצורה כל כך קשה באותם התחומים שהיוו את גרעינן מתקופת היווסדן?

כבר ראינו שהחוגים של מדעי הרוח אינם נמנים עם הפופולריים ביותר, ונתייחס לכך גם בהמשך. כרגע די להסביר שירידה ברישום, ובמיוחד ירידה מתמדת, גוררת כמעט תמיד קיצוץ בתקציב. פחות סטודנטים, פחות תקציב, וחוזר חלילה: פחות כסף, פחות איכות, ופחות סטודנטים. אלה הכללים הבסיסיים של מינהל ותקצוב אקדמי. האירוניה היא שקיצוץ במדעי הרוח הוא קיצוץ זול ולא חסכוני במיוחד למערכת, שכן הקיצוץ הוא רק בכוח אדם ולא בהוצאות כבדות נלוות, כמו חומרים, מכשור, מעבדות.

אבל מבחינת האוניברסיטאות, הפגם במדעי הרוח הוא בעיקר הפוטנציאל הנמוך שיש להם להביא הכנסות. כך, למשל, אנשי המדעים המדויקים ומדעי החיים, בהציגם תוצאות ממשיות למחקריהם, ולפעמים גם מיידיות, מביאים כסף, מענקים ומעמד לאוניברסיטה. חברות למחקר ופיתוח של האוניברסיטאות, חברות מסחריות לכל דבר, שמכניסות כסף לאוניברסיטאות, נבנות ממחקרי חוקרים אלה. חוקרי מדעי החברה, ומיוחד מאותם החוגים הפופולריים שנזכרו לעיל, יוצרים מחקר שלכאורה מועיל לחברה. על כל השקעה בתחומים אלה יש סיכוי לתמורה ממשית. כך, על המתמטיקאי פרופ' ישראל (רוברט) אומן, ועל שותפו השנה לזכייה בפרס הנובל לכלכלה, פרופ' טומאס שלינג (Thomas C. Schelling), כותב דוד ליאונהרדט ב"ניו יורק טיימס", שהם היחידים מבין זוכי הפרס (!) שיכולים לטעון שעזרו לשמור על המין האנושי כולו, הודות לתרומתם המדעיות בתורת המשחקים (הערה 3).  היכן הם מחקרי מדעי הרוח, בהיסטוריה, ספרות, פילוסופיה, ביחס לתרומות ממשיות כאלה? והדברים מהווים בסיס ההתייחסות ראשי האוניברסיטאות וראשי ות"ת למדעי הרוח.  

מהי בכל זאת התמורה של מדעי הרוח, בעיני ראשי האוניברסיטאות? הרי כבר לפני 2,500 שנה כמעט לימד אותנו הפילוסוף היווני סוקרטס, שראשית חכמה וידע היא ההכרה ש"איננו יודעים". ביטחון והוכחה רחוקים מחוקר מדעי הרוח, שנראה כמשווק מגמגם מול עמיתו מהתחום המעשי באוניברסיטה. "איננו יודעים" לא מסתדר עם המודלים התקציביים המנסים לכמת ידע והשכלה, מודלים המהווים בסיס לחלוקת תקציב לאוניברסיטאות. אדריכלי המודלים ומפרשיהם הרי "יודעים", הם בטוחים שניתן לכמת ידע והשכלה, והם יודעים שמדעי הרוח אינם מביאים את הסחורה: מה שאי אפשר להציג בגרפים, אינו קיים. המשורר האנגלי ג'ון קיטס כתב Truth is beauty . אמת אקדמית, ככל שמדובר בתקציב, מוצגת בגרפים ובמודלים סטטיסטיים. אין זה משנה, כמובן, שאדריכלי המודלים האלה כמעט שאינם באים מהתחומים של מדעי הרוח.

לעומת כל אותם התחומים הרווחיים, מדעי הרוח נראים כלא רלבנטיים וכמפונקים, ואם יש שם (עדיין) "שומן", שריד מתקופות טובות יותר, יש לקצץ בו. האם יש באמת צורך בהוראת כל השפות האלה, שחלק מהן חדלו להיות שפות חיות לפני אלפי שנים? האם אי אפשר להגדיל את מספר הסטודנטים בכיתות במדעי הרוח, כמו שנעשה בשיעורי המבוא במדעים המדויקים? האם אין סטודנט באוניברסיטה אמור להכיר את שפת העברית על בוריה, בלי שיהיה צורך כלשהו לקיים קורסים בהבעה עברית, בחיבור ובכתיבה? למה לפרנס ולסבסד תחומים אזוטריים בעלי רישום דל, שאינם תורמים לקופת האוניברסיטה? האם אין לתת לכוחות השוק להכריע? 

שאלות אלה ודומיהן, שהן לגמרי לגיטימיות,  משקפות את הכישלון של חוקרי מדעי הרוח בתחום ההסברה. אין הם מסבירים מה בדיוק הם עושים, וכשהם עושים זאת, אין זה מועיל במיוחד. האוניברסיטאות אינן מבינות אותם, הציבור אינו מבין אותם, התקשורת אינה מבינה אותם, ולפעמים הם אינם מבינים האחד את השני. כדי לזכות בתמיכת הציבור והאוניברסיטאות, על החוקרים במדעי הרוח להסביר להם, באופן ברור ומדויק, מה הם עושים ולמה זה חשוב.

 

                                                *

 

פעילות ההסברה אינה פשוטה. קודם שמסבירים החוקרים מה עושים במדעי הרוח, חייבים לברר אם יש תועלת בהסברים ואם הציבור מסוגל להבינם, ברורים ככל שיהיו. אין בשאלה זו עמדה של סנוביזם או עליונות כלפי הציבור, אף שיש סכנה שכך היא תיתפס, אלא הכרה בשינויים שהתרחשו בהרגלי צריכת התרבות של הציבור. 

חלק לא מבוטל ממדעי הרוח תלוי בקריאה: קריאה של טקסטים היסטוריים, פילוסופיים, ספרות יפה ועוד. המחקרים של החוקרים במדעי הרוח עדיין מתפרסמים על נייר, במאמרים או בספרים. אבל בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בקריאת ספרים באופן כללי ובקריאת ספרות יפה בפרט. ירידה זו מלווה בירידה בתדירות ביקורים בהצגות אמנותיות, במוזיאונים ובצפייה בתוכניות תרבות בטלוויזיה. דברים אלה נבדקו ביסודיות בשנים האחרונות בארה"ב. התוצאות היכו שם גלים בציבור של מלומדים יותר ומלומדים פחות. אמנם, פרץ ויכוח בין תומכי הקריאה האלקטרונית לבין תומכי הספר המודפס, אבל בסופו של דבר ברור לכולם שיש ירידה דרמטית בקריאת טקסטים הקשורים לתרבות ולמדעי הרוח. הדו"ח מתייחס למציאות בארה"ב, אבל לא נראה שיש הבדלים גדולים בינה לבין  המציאות בארץ. נזכיר בקיצור את מסקנות הדו"ח והשלכותיו הרלוונטיות לנו (הערה 4).

מתברר שהירידה בקריאה משותפת לכל הגילאים. אף שהיא משמעותית יותר בקרב צעירים, היא ניכרת בכל רמות החינוך וההשכלה, אצל בגברים ונשים, גם אם נשים נוטות עדיין לקרוא קצת יותר. הירידה ניכרת גם בכל הקבוצות האתניות בארה"ב. באופן לא מפתיע, חלק מחלל הקריאה התמלא באמצעות המדיום האלקטרוני, מה שמוריד את הרמה התרבותית הכוללת ומביא לתרבות של בינוניות. אפשר להתווכח ארוכות בעניינים אלה, אבל סביר ביותר שציבור העוסק בחינוך והוראה לא יטיל דופי רב במסקנות אלה, החלות גם על חלק מהחלל שמולא על-ידי המחשב. מי שלא יודע היום להפעיל מחשב נחשב אולי לאנאלפבית, אבל ספק אם העיסוק בגדג'טים (gadgets), במשחקי מחשב ובמכשירי סלולר אינטרנטיים, תורם לתשתית התרבותית של מישהו (הערה 5).

על-פי מחברי הדו"ח, יש כנראה קשר בין חוסן פוליטי של מדינה ואיכות החיים האינטלקטואליים של האזרחים, לבין תרבות הקריאה. ירידה בתרבות הקריאה פוגעת באופן כללי בחיי הרוח, התרבות, החברה והפוליטיקה. החיים האינטלקטואליים של הפרט משפיעים על החברה כולה. אנשי מדעי הרוח באוניברסיטאות, לפי מחברי הדו"ח, צריכים לעבוד עם מורים ומחנכים בחינוך הפורמלי והלא-פורמלי, כדי לדרבן את הציבור לחזור ולקרוא ספרות יפה, ובמיוחד לחזור לתרבות הספר.

העלינו דברים אלה כמבוא לבעיות הקיימות בתחום ההסבר של אנשי מדעי הרוח. יש סכנה שכל שפה שבה הם ידברו לציבור תיתפס כשפה זרה ולא מובנת. אבל, כאמור, על חוקרי מדעי הרוח להפוך ל"מחנכים", גם ברמות הזרות להם לכאורה, כדי להכשיר את הקרקע לפעילות נוספת ולהסברים בתחומים של מדעי הרוח.

הפיחות בתרבות הקריאה, ובמיוחד בקריאת ספרות יפה, חדר גם לאוניברסיטה ואפילו לחוגים של מדעי הרוח. תופעות אלה תרמו להמשך הירידה בפופולריות של מדעי הרוח, שנעשו פחות ופחות רלבנטיים לסטודנטים. חלק מחברי הסגל במדעי הרוח העדיף להתעלם מבעיות אלה וללמד סטודנטים, שמספרם ירד, כאילו לא קרה כלום. אחרים, ובמיוחד אלה שעמדו בפריפריה של מדעי הרוח, החליטו לסגור חשבונות עם מובילי הקאנון של מדעי הרוח. במקום מדעי הרוח, יסדו "לימודי תרבות" (culture studies), כשהמלה תרבות משקפת לא פעם את הרמה הנמוכה ביותר של תרבות או אנטי-אינטלקטואליות מובהקת. לימודי תרבות, ובמיוחד תרבות פופולרית, בלבוש כבד ובז'רגון של שפה פסאודו-מדעית פוסט-מודרנית, שאינה מובנת לאיש, שיקפו בנאמנות את הבינוניות התרבותית האינטלקטואלית בחברה, ולא פעלו להעלות רמה זו. 

במדעי הרוח לא ידעו לאן לפנות. האם להעלות את הרמה כדי למשוך את הסטודנטים הנאמנים המצוינים והמעטים שהתעניינו במדעי הרוח, ולהבריח בכך סטודנטים אחרים? או לרדת לרמת לימודי תרבות ולהתחרות בהם, מה שגרר לא פעם תוספת קורסים בנאליים ומשעמים, שגם הם מבריחים סטודנטים? או שמא יש להתעלם מהכול ולהמשיך בעסקים כרגיל, גישה שהוכיחה שהיא מבריחה סטודנטים.

 לאור כל האמור, אולי יש להמשיך את תהליך צמצום מדעי הרוח, להניח להם לגסוס בשקט ולהפנות תקציב ותקנים לתחומים רווחיים וחשובים יותר לכאורה לאוניברסיטה ולחברה?

התרומה הראשונה, והחשובה אולי, של מדעי הרוח, היא ללמד צניעות. כבר הזכרנו את סוקרטס, שהדגיש את התובנה  ש"איננו יודעים" כשלב הראשון להשגת הידע, או לפחות לניסיון להשיג ידע. מדעי הרוח מלמדים אותנו לשאול. כמובן, גם תחומים רבים אחרים מעלים שאלות בראשית דרכם לחוכמה, אבל במדעי הרוח אין ביטחון שניתן להגיע לתשובה, ובדרך כלל אין כל פגם בכך. ואף על פי כן, יש להמשיך להקשות ולחפש.

כך, כולנו מתלבטים בשאלת משמעות החיים ולפעמים חייבים להתמודד עם מצבים של כאב ואובדן. בעולם המודרני (והפוסט מודרני), אדם מוצא עצמו לא פעם מתמודד עם בעיות אלה כשהוא לבד. התמיכה הנפשית באה ממסך המחשב, שלפעמים קורס בדיוק כמו שחייו קורסים. אבל עצם ההיחשפות לספרות יפה, למשל, או לכתבים פילוסופיים, מגלה לקורא שהוא אינו מתלבט לבד ואינו מתמודד לבד. ההתלבטויות של טולסטוי, סארטר או קאמי, בשאלת משמעות החיים, אף שאין לאיש מהם תשובה משכנעת, יכולים לשנות את ראייתו של הקורא את חיי יומיום  ואפילו את חייו כולם. פיזיקאי אולי יעזור לנו להתמודד עם שאלות תיאורטיות הקשורות ליקום, אבל הסופר, המשורר והפילוסוף, יעזרו לנו להתמודד עם שאלות של חיים המעיקות על כולנו. כתביהם יכולים להיות שוב ידידים ומלווים נאמנים.

ואם ישאל הקורא למה הוא צריך מתווך, שהרי ניתן לפנות הישר לספרות ולפילוסופיה בלי להיעזר באנשי מדעי הרוח, התשובה היא שאמנם ניתן לעשות כך, אבל מהיכן יימצא לו הידע לאן לפנות ומה לקרוא (הערה 6). תפקידם של חוקרי מדעי הרוח הוא להיות מורי דרך לתלמיד, לסטודנט ולאזרח מן השורה, להנחות בקריאה ולהקנות את הכלים הנחוצים לפרשנות בסיסית. כך גם נבין כמה מורכבים החיים ועשירים, הרבה יותר משניתן להציג על מסך מחשב או על גרף תקציבי. במדעי הרוח מחפשים משמעות לחיים, לפעמים לאור הנר ולפעמים בלי הצלחה. אבל החיפוש אינו נפסק.

מדעי הרוח מלמדים אותנו מי אנחנו, מי היינו ומי נהיה, ומלמדים לבדוק את עצמנו מול "האחר". מדעי הרוח מקנים לנו כלים לנסות להבין את הטבע האנושי לדורותיו, התרבות והיצירה שלנו ושל אחרים. מדעי הרוח מלמדים ניתוח קריטי ומעמיק ומחזקים את רוחנו כדי שנוכל להתמודד אינטלקטואלית, מוסרית ורגשית, עם אתגרים קשים ומסובכים. הזכרנו את תומס שלינג, זוכה פרס הנובל בכלכלה. שלינג אמנם עוסק בהווה ובעתיד, אבל הוא מזכיר גם, לדוגמה, את כתביו של  כסנופון (Xenephon, המאה החמישית והרביעית לפסה"נ) , תלמידו של סוקרטס, מפקד צבאי, שכיר חרב בצבא הפרסי  והיסטוריון. בהם מצא שלינג התלבטות בשאלת האופציות העומדות לפני מפקד צבאי בבחירת שטח מתאים למלחמה. כסנופון ניתח את הבעיה בדרך המתאימה לניתוחים הנלמדים בתורת המשחקים. לכאורה, תורת המשחקים רחוקה מהיסטוריה של העולם העתיק ומדעי הרוח, אבל אין ספק שגם החוקר של ההווה ובעיותיו ימצא עניין בתחומים אלה, אם יידע איך ומה לחפש. שיח בין חוקרים אלה וחוקרי מדעי הרוח יכול להיות פורה לכולם. אירועים מלפני אלפי שנים נעשים רלבנטיים. אפשר להוסיף דוגמאות רבות לכך מתחומים רבים במדעי הרוח.

החברה של המאה ה-21 נעשית יותר ויותר לגלובלית. היסטוריה, לשון, ספרות, דת ותרבות, שלנו ושל אחרים, בארץ ובעולם, הם לחם חוקם של חוקר מדעי הרוח, והוא צריך לעמוד לרשות הסטודנטים באוניברסיטה והציבור כולו כדי להקל עליהם את קליטתם בעולם הגדול. בארה"ב, למשל, יש בתי ספר יסודיים (!) שהחלו ללמד סינית כשפה זרה; אנחנו בקושי מלמדים עברית ואנגלית. היום מגלים שיש במדעי הרוח "רלוונטיות" לעולם העסקים או לעניינים הקרובים להם. כמה אירוני הוא, שמי שמגלה רלוונטיות זו הוא לא פעם מי שהתנגד להכללת מדעי הרוח בלימודי הכלכלה או מנהל העסקים. עם ההצלחה באה לפעמים גם ההכרה בחשיבות הלימודים שמעבר לתחומי המקצוע.

בסופו של דבר, חשיבה מקומית ופרובינציאלית מולידה בורות, בינוניות וחוסר סובלנות בכל תחום. חשיבה פתוחה וגלובלית, חשיבת חוקר מדעי הרוח, פותחת את שערי העולם לאזרח ומציגה לו אוצרות שאינם נמדדים בהכנסות הרשומות בגרף, ושמביאים לפעמים גם לעושר ובמיוחד לאושר.

 

                                               *

 

כל האמור לעיל מובן מאליו לחוקרי מדעי הרוח; אבל כפי שהזכרנו, אין הדברים מובנים או ידועים בדרך כלל לפרנסי האוניברסיטאות, לרוב הסטודנטים ולציבור הרחב, או למערכת החינוך בכל הרמות. במקרה הטוב, התמיכה הנמשכת  במדעי הרוח נחשבת חסד ולא זכות, וחוקרי מדעי הרוח עומדים לפני המוסדות והציבור כקבצנים, כשידיהם מושטות ל "צדקה" אקדמית. אבל מי שאשמים במידה רבה במצב זה של נתק בתקשורת וכישלון בהסברה הם אנשי מדעי הרוח. לחלק מהם, המתעלמים מהמצב, ובדרך כלל המדובר בחוקרים בכירים ביותר, אין כוונה לרדת ממגדל השן ולעסוק בפעילות הסברה בציבור או אצל הסטודנטים. פעילות בציבור נחשבת בזבוז זמן, ופעילות אצל הסטודנטים נתפסת כמרשם לירידה ברמת המקצועות שלהם. אחרים, שמבינים את חשיבות הפעילות הזאת והצגת גישה יותר ידידותית כלפי הסטודנטים, עוסקים תכופות בטפל ומתקשרים בשפה טכנית עשירה בז'רגון. ריח סנוביות ושעמום  נודפת לא פעם גם מאלה שמוכנים לדבר עם הציבור. את כל זה צריך לשנות.  

אנו חוקרי מדעי הרוח חייבים לדבר בקול צלול וביושר על העבודה שלנו ועל הערכים שעבודה זו מקנה לציבור ולחברה. אנו צריכים להיות מוכנים להשתתף בשיח ציבורי, וגם הפופולרי, בצורה ברורה ומנומסת. הציבור לא פנה עורף למדעי הרוח, אלא אנו התרחקנו מהציבור. חובה עלינו להתחיל בתהליך התקרבות, ולהתחיל עכשיו. אם נפעל בדרך זו אולי גם נצליח להשפיע על הציבור באופן כללי (הערה 7).

לא די להסביר מה עושים במדעי הרוח. כפי שהסברנו למעלה, יש בעיות מהותיות במבנה מדעי הרוח, כפי שהם קיימים ברוב האוניברסיטאות בארץ. שינויים מסוימים, מלווים בפעילות הסברה, ישפרו את המעמד מדעי הרוח. השינויים המוצעים כאן הם כמובן על דעתי בלבד. השינויים מוצעים גם בהקשר של מדעי הרוח בתוך האוניברסיטה וגם ביחס לציבור. חלק מהדברים מחייבים תוספת תקציב, או לפחות חלוקה מחדש של משאבים מסוימים. אבל עם קצת רצון טוב ומחשבה פתוחה ופוריה, ניתן לפתור את הבעיות האלה.

צעדי מדעי הרוח באוניברסיטה. יש לקיים קורסים מעניינים ברמה גבוהה. לכאורה, אין דבר יותר ברור מזה במערכת של השכלה גבוהה, ובכל זאת יש לא מעט קורסים משעממים. מאמר זה מבוסס, בין היתר, על מאמר מערכת שנכתב ב"הארץ". בין התגובות למאמר ההוא, בעברית ובאנגלית, שפורסמו באינטרנט, טענו סטודנטים ובוגרים במדעים אחרים שקורסי בחירה שלמדו במדעי הרוח היו משעממים או ברמה נמוכה בהשוואה לקורסים במדעים. אמנם, מל"ג והאוניברסיטאות מקיימות מערכות בדיקה, אבל הן לא מתאימת למדעי הרוח. חוקרי מדעי הרוח נוטים להתעלם מהתוצאות, אפילו כשהן דורשות רוויזיה צודקת. יש להקים מסגרת בדיקה מתאימה למדעי הרוח.

לא ברור אם מדעי הרוח יכולים באמת להצליח בתחרות על הסטודנט הצעיר שבא לאוניברסיטה ללמוד מקצוע. אבל מדעי הרוח פופולריים במיוחד בקרב תלמידים מבוגרים יותר, שבאו לאוניברסיטה באיחור, או בקרב אלה שלומדים מערכת חלקית. מדובר גם במורים רבים שבאים להשלים תואר, לרוב כהכנה ללימוד תואר מתקדם. במדינות רבות השכילו לבנות מערכת המתאימה לתלמידים אלה, שחלקם הגדול נמצא באמצע החיים ועסוק בפרנסה ובמשפחה. חוקי ות"ת בענייני תקציב, המדגישים מקדם יעילות, כלומר יציאה מהירה מהאוניברסיטה עם תואר ביד, מפלים לרעה את הלומדים במערכת לא מלאה. יש לשנות את הכללים כדי לאפשר לתלמידים רבים יותר כאלה ללמוד באוניברסיטה, בתנאים סבירים. חלק גדול מהם יבוא למדעי הרוח.

למרות הקושי, יש לבחון מחדש את האפשרות לחייב "תוכנית ליבה" באוניברסיטאות, כפי שנעשה היום בארה"ב. אוניברסיטת הרווארד (Harvard), למשל, דורשת מכל סטודנט ללמוד שנתיים בקורסי חובה בהבעה אנגלית English) Composition). יש לקיים מסגרת של Liberal Arts שתחשוף את הסטודנט במדעים המדויקים ובמדעי החברה לכמה קורסים במדעי הרוח. במערכת כזו יש גם לחייב את התלמיד במדעי הרוח ללמוד קורסי בחירה במדעים אחרים.

יש לבנות מחדש את הפקולטות למדעי הרוח (ואולי פקולטות אחרות) במסגרות בין-תחומיות. המודל הדיסציפלינרי-חוגי של היום, המקיים מחיצות בין החוגים, לפעמים בין חוגים הקרובים זה לזה במהות ותוכן, הוכיח שהוא פוגע קשות במדעי הרוח. יש להסיר את המחיצות, לקיים מסגרות רחבות יותר, בין-תחומיות ורב-תחומיות, ולא מחוץ לפקולטה ביחידות עצמאיות, כפי שנעשה היום בכמה אוניברסיטאות, אלא בתוך הפקולטה. יש לשנות גם את מסגרת השיעורים ולאפשר שיעורים המועברים בידי צוות מורים ולא מרצה אחד. כל השינויים האלה מחייבים שינוי גישה רדיקלי במסגרות התקציביות הקיימות באוניברסיטה ("של מי התקן?" והמלחמות הנלוות לשאלה זו).

על חוקרי מדעי הרוח לאמץ שיטות מחקר מהמדעים האחרים ולהקים צוותי עבודה ומחקר. זה ישפיע גם על ההוראה. על חוקרי מדעי הרוח לשכנע את ראשי האוניברסיטה בחשיבות שינויים אלה, ולא לחכות שראשי האוניברסיטה יחליטו על שינויים משלהם, שיפגעו במדעי הרוח. עבודת השכנוע תיעשה במסגרת פעילות ההסברה המתמדת של אנשי מדעי הרוח אצל ראשי האוניברסיטה.

צעדים ביחס לציבור. לחלק מהאוניברסיטאות יש אמנם מסגרות של "חינוך למבוגרים", או "חינוך לפנסיונרים", או "יום שישי פתוח". זה לא מספיק, הפעילות הזאת מגיעה לשכבות מצומצמות בחברה. יש לפתוח לציבור את האוניברסיטאות, ובמיוחד את מסגרות מדעי הרוח, ובעצם, להביא את הציבור לאוניברסיטה. שלא כמו במדעים המדויקים או במדעי החיים, במדעי הרוח המשאבים הדרושים לכך הם מינימליים. אם הציבור ירגיש בנוח בקמפוס ובפקולטה למדעי הרוח, הוא יבין מה עושים שם ואת חשיבות המקצועות הנלמדים שם.

 על הפקולטות למדעי הרוח לייצא את הסחורה. יש להקים מסגרות, אפילו בין-אוניברסיטאות, שיעברו מיישוב ליישוב, ממתנ"ס למתנ"ס, מתיכון לתיכון, ויציגו לציבור ספר, סיפור, שיר, פרשה מעניינת בהיסטוריה, קטע מוסיקלי. כך יעשירו את הציבור ויעזרו לו להבין את משמעות מדעי הרוח.

מדעי הרוח נמצאים בארץ בסכנת קריסה. אפשר אולי לקיים אוניברסיטה בלי מדעי הרוח, אבל עם כל ה"עושר" וההכנסות, זו תהיה אוניברסיטה דלה שתביא גם לחברה דלה וענייה. על חוקרי מדעי הרוח להסביר את חשיבות עיסוקם, בלשון ברורה ומובנת, ולהסכים לרה-ארגון מסוים. על הציבור והאוניברסיטאות להטות אוזן, להקשיב, לתמוך וללמוד. כך נזכה כולנו לאוניברסיטאות עשירות באמת ולחברה בריאה ותקינה.

 

הערות:

לסקירה היסטורית מפורטת יותר של הדברים שנאמרו למעלה ראו: Stanley Chodrow, "Taking Humanities Off Life Support", American Council of Learned Societies, Occasional Paper No. 40, 1997 (www.acls.org/op40ch.htm).  וראו גם Charles Homer Haskins, The Renaissance of the Twelfth Century (1927, New York, Meridian Books, 1957) ו Robert L. Benson and Giles Constable (eds.), Renaissance and Renewal in the Twelfth Century (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1982) שצוינו אצלו בהערה 1.   

Pauline Yu, "The Course of the Particulars: Humanities in the University of the Twenty-first Century", American Council of Learned Societies, Occasional Paper No. 40, 1997 (www.acls.org/op40yu.htm).

David Leonhardt, " All Consuming: To Prove You're Serious, Burn Some Bridges," The New York Times, Business Day, October 17, 2005, C4.

הכתב התייחס במיוחד לקשר בין תורת המשחקים ו deterrence, מה שמנע מהמעצמות לתקוף אחת את השנייה. 

ראו National Endowment for the Humanities, Reading at Risk: A Survey of Literary Reading in America – Research Division Report , No. 46, 2004.

ראו מאמרו של דודי גולדמן, "עיר ללא רחמים", "ידיעות אחרונות", המוסף לחג, ערב סוכות, י"ד בתשרי תשס"ו, 17.10.2005, עמ' 16-17.

דברים אלה מבוססים על  רפאלה בילסקי, מקסם האושר: חקר האושר-משמעויות, תוצאות ומסקנות, כרמל ירושלים תשס"ד 2004, עמ' 99, ועמ' 179.

השוו בן-דרור ימיני, "אינטלקטואלים חסרי השפעה", "מעריב", ט"ז בתשרי תשס"ו (19.10.2005).

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד