תנועת המטוטלת של המחקר האקדמי
תנועת המטוטלת של המחקר האקדמי

פרופ' חגית מסר ירון, לשעבר המדענית הראשית במשרד המדע, היא סגנית הנשיא למחקר ופיתוח באוניברסיטת תל אביב

 

הערה: תודות מקרב לב לקוראים הראשונים על העצות וההערות: אורית אבוהב, איתמר גרינולד, יעל השילוני-דולב, עמי וולנסקי, תמרה טראובמן ורוביק רוזנטל

 

הדגשת התועלת הכלכלית של המחקר האקדמי והעדפת מחקר יישומי על מחקר בסיסי, היו למדיניות מקובלת, אבל בארה"ב ובאירופה יש כבר מחשבות שניות על כך. ראוי שנחסוך את הליכה לקיצוניות אחת ובחזרה, ובכך נתרום לשימור האתוס האקדמי שנבנה לאט והוכיח את תרומתו וחשיבותו לחברה

 

 

מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל זכתה בהישג חסר תקדים, כאשר בשנים 2002, 2004 ו-2005 הוענק פרס נובל, הפרס הנחשב ליוקרתי ביותר במדע, לארבעה ישראלים שהם חלק ממערכת זו. למרבה הפליאה, הישג זה ניתן בשנים שבהם נשמעו יותר מתמיד דיבורים על המשבר בהשכלה הגבוהה בישראל (הערה 1). ואכן, במרבית הראיונות עם הזוכים בפרס עלתה השאלה האם, על רקע המתרחש היום במערכת ההשכלה הגבוהה, ניתן לצפות שגם בעוד 20 ו-30 שנה יזכו חוקרים ומדענים ישראלים בפרס היוקרתי.

במאמר זה נתמקד במחקר האקדמי בישראל של שנות האלפיים. נגדיר מהו המחקר האקדמי ומה הקשר שלו למדע ולמערכת ההשכלה הגבוהה. אינני מבחינה כאן בין אוניברסיטאות לבין מכללות, והסוגיות שנידונות במאמר משותפות למחקר הנעשה ויכול להיעשות במוסדות להשכלה גבוהה באשר הם. ננתח את התרומה של המחקר האקדמי לחברה האנושית בכלל ובישראל בפרט, המורכבת מתרומה לרוח האדם לצד תועלת לפרט ולחברה. נצביע על מגמות לשינוי באופיו של המחקר האקדמי, המנסות לעשותו "תועלתי" יותר, בהכוונת מחקר ובאמצעות הממשלה, ובאמצעות עידוד מסחור תוצרי המחקר והקשר בינו למגזר הפרטי. נטען כי מגמות אלו, על רקע משברים תקציביים וניהוליים, עלולות לסכן את עצם קיומם של המחקר לשמו ושל המדע הבסיסי. הדבר עלול להשפיע לרעה על רווחת האדם ועל רוחו.

 

                                               *

 

הסקרנות היא מרכיב מהותי באנושיות שלנו, והיא המניע העיקרי לרכישת ידע. כדי לספק את סקרנותו, הפרט רוכש בדרך כלל ידע ממאגר הידע האנושי הקיים. מי שאחראי להגדלת המאגר הם החוקרים והמדענים. במאמר זה, המונח "מדע" אינו מיוחד למדעי הטבע וכולל את כל תחומי הידע, לרבות מדעי הרוח והחברה.

 "מדע" מוגדר כ"ידע על אודות העולם, שהושג באמצעות צפייה, ניסוי והסקה שיטתיים, ודרכי מחקר שנועדו לפתח ידע זה" (הערה 2). כדי שידע ייכלל במאגר הידע האנושי הוא צריך לעמוד לרשות הציבור. פרסום תוצאות מחקר, במאמרים שעברו ביקורת של תקפות שיטות המחקר והחידוש בתוצאות, היא הדרך המקובלת להעשרת מאגר הידע האנושי.

אך מה מהותו של אותו "מדע"? האם הוא מרכיב חיוני ב"רוח האדם", כמו אמנות או ספורט; או שמא המדע הוא שיטת לימוד; או אולי הוא משאב כלכלי?  (הערה 3). השאלה הזאת עולה בסוגיה מבנית: מיהו הגוף המופקד, מטעם החברה, על פיתוח מאגר הידע שלה, כלומר על המדע?

ברבות מהמדינות בעולם יש מיניסטריון למדע. הדוגמה הבולטת למדינה שאין בה "משרד מדע" היא ארה"ב, שם המוסד הממלכתי העליון בעניין זה הוא יועץ לנשיא לענייני מדע. לעתים רחוקות המיניסטריון מוגדר כ"משרד מדע" גרידא, ובדרך כלל הוא משלב עניינים שונים: מדע וטכנולוגיה, חינוך ומדע, מדע תרבות וספורט. ככלל, ניתן לחלק את התחומים המוצמדים למדע לשלוש קבוצות. בכל אחת מהן הדגש שונה: הדגשת ההיבט הכלכלי של המדע, בצירוף "משרד המדע והטכנולוגיה" (כמו בהודו, סין, קוריאה, פקיסטאן ועוד. בבריטניה משרד המדע הוא יחידה במשרד התעשייה); הדגשת ההיבט החינוכי של המדע, בצירוף "משרד החינוך והמדע/מחקר" (כמו בגרמניה); או הדגשת ההיבט התרבותי של המדע, בצירוף "משרד התרבות, המדע והספורט" (כמו בנורבגיה, סלובניה). קיים גם צירוף של כולם: "משרד החינוך, תרבות, ספורט, מדע וטכנולוגיה" (יפן).

גם בישראל עבר משרד המדע והטכנולוגיה, מאז הקמתו כ"משרד המדע והפיתוח" בשנת 1982, גלגולים שונים, לרבות "משרד המדע והאמנויות" בשנים 1993-6 ו"משרד המדע, התרבות והספורט" בשנים 1999-2003.

שאלת הסיווג של המדע והמחקר המדעי כרוכה בשאלת התועלת שהחברה מצפה להפיק מההשקעה בו. אם הסיווג הוא כלכלי, החברה מצפה לתועלת כלכלית. אם הסיווג הוא חינוכי, אזי התמורה נמדדת במונחים של הון אנושי. אם הסיווג הוא תרבותי, אזי התרומה לרוח האדם היא העיקר.

מקובלת ההבחנה בין "מדע בסיסי" לבין "מדע יישומי". ההבדל המהותי בין השניים הוא שהמדע הבסיסי מעלה שאלות ביחס לסובב אותנו (איך הציפורים הנודדות מנווטות, מה חולמים עיוורים מלידה וכו') מתוך סקרנות, ומנסה לענות עליהן בשיטה המדעית. המדע היישומי עוסק בפתרון בעיות (problem solving), כמו איך להעביר תקשורת אלחוטית בים, או איך לפתח חיסון לשפעת העופות.  תחומים כמו מדעי הטבע ומדעי הרוח עוסקים יותר במחקר בסיסי, ואילו בהנדסה, רפואה, ניהול ומשפטים עוסקים יותר במחקר יישומי. המונח "מחקר ופיתוח" (מו"פ) הוא מונח המתייחס להפיכת הידע הקיים למוצר חדש, ומשתמשים בו בעיקר בהקשר כלכלי. גם תוצרי מדע בסיסי יכולים להיות תועלתיים, וההבדל ביניהם לבין מחקר יישומי הוא בעיקר בשני ממדים: הכוונה והזמן. התועלת היא תוצר לוואי של המחקר הבסיסי ולא ייעודו, והיא מגיעה לרוב לאחר פרק זמן ארוך יותר מאשר במחקר היישומי. כאשר היא מגיעה, לעיתים קרובות היא פורצת דרך.

 

                                               *

 

מה בין מדע להשכלה גבוהה? האם המחקר המדעי והמחקר האקדמי חד הם?

בשנת 2005 נתנה מדינת ישראל למערכת ההשכלה הגבוהה כ-5.7 מיליארד שקל מתקציב המדינה (הערה 4). בדברי ההסבר לתקציב מוגדרים יעדי ההשכלה הגבוהה, לרבות הוראה להכשרת כוח אדם אקדמי במגוון מקצועות ותחומים, בהבטחת נגישות להשכלה גבוהה, וכן (שם, עמוד 102): "קיום מחקר מדעי - בסיסי ויישומי בהיקף נרחב וברמה גבוהה". בהמשך הודגש גם, כחלק מההסבר על תוכנית החומש של ההשכלה הגבוהה לשנים תשס"ד-תשס"ח, הצורך ב"שמירה על תפוקות המחקר והמצוינות המדעית של ישראל".

חוק המועצה להשכלה גבוהה משנת 1958 מגדיר, בסעיף 1 לחוק: "השכלה גבוהה - לרבות הוראה, מדע ומחקר". בסעיף 9 לאותו החוק נקבע כי "רמה מדעית נאותה" היא תנאי הכרחי להכרה במוסד כמוסד להשכלה גבוהה.

משתמע מדברים אלה שבישראל, כמו גם בארצות מתקדמות אחרות, המחקר המדעי מוגדר כאחת מאושיות מערכת ההשכלה הגבוהה. במקומות רבים בעולם יש מכונים למחקר בסיסי במימון ציבורי, שאינם חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה (למשל, CNRS בצרפת, CNR באיטליה ומכוני מקס-פלנק בגרמניה). לעומת זאת, בישראל, "בין כתלי האוניברסיטאות מתבצע כמעט כל המחקר הבסיסי" (ראו דברי ההסבר לחוק תקציב המדינה 2005). כלומר, בישראל כמעט שלא נעשה מחקר בסיסי מחוץ לאוניברסיטאות. הקשר בין המחקר המדעי והמוסדות להשכלה גבוהה מיושם סטטוטורית במדינת ישראל.

מה מאפיין את המחקר שנעשה במסגרת מערכת ההשכלה הגבוהה, כלומר,  המחקר האקדמי? המוסדות להשכלה גבוהה בישראל פועלים מתוך עקרון "החופש האקדמי", המעוגן בחוק המועצה להשכלה גבוהה (סעיף 15), וגם בחוקת המוסדות השונים להשכלה גבוהה (הערה 5). משמעות החלת עקרון החופש האקדמי, הן המוסדי והן האישי (הערה 6), על המדע המתקיים במוסדות להשכלה גבוהה, הוא שהמחקר האקדמי אינו מכוון ואינו יכול להיות מכוון אלא על ידי הצרכים הפנימיים של עצמו. גם מחקר שאינו אקדמי (למשל, מו"פ תעשייתי) עושה שימוש בשיטה המדעית לפתרון בעיות, אך הבעיות שהוא נדרש לפתור ומנגנוני הפיקוח והבקרה עליו מוכתבים משיקולי רווח וכדאיות.

לעתים קרובות, הצגת השאלה הנכונה היא שתוביל את השואל למקום הנכון. לכן, אי קיומה של הכוונה משיקולים שמחוץ לצורכי המחקר היא הדבר המאפיין את המחקר האקדמי, הן הבסיסי והן היישומי. מנקודת הראות של המוסדות להשכלה גבוהה, המחקר האקדמי הוא חלק משליחותם: לפעול ליצירת ידע, שימורו והנחלתו, למען כלל הציבור לדורותיו. המחקר האקדמי הוא "יצירת הידע" המשרתת את האינטרס הציבורי הרחב ביותר. הציבור, מצדו, קיבל עליו, באמצעות הממשלה, לממן את פעילות המוסדות להשכלה גבוהה. הוא עשה זאת בהכרה ברורה שאין המחקר יכול לממן את עצמו, ובמיוחד לא את המשתמע מהדרישה העצמית של המחקר לטפח מצוינות ללא ליאות.

כאמור, המחקר האקדמי מאופיין בכך שאין בו הכוונה חיצונית לצורכי המחקר. החופש האקדמי מאפשר לחבר סגל אקדמי לבחור את נושא המחקר שלו ולעסוק בכל נושא, בהכרה ברורה שהמחקר ודרך פעולתו עונים על צרכים מחקריים מוכרים וברי-ביקורת מקצועית, מתוך שאיפה למצוינות. מכיוון שמחקר בתחומים שונים נדרש למשאבים שונים, מגבלות תקציביות עלולות להעיב על החופש האקדמי המוחלט. בחלק מהתחומים, בעיקר במדעי הרוח והחברה, המשאבים שנדרש להם החוקר הם בעיקר זמן וגישה למקורות מידע. בתחומים אחרים, ובעיקר במדעי הטבע, החוקר נדרש גם לציוד וחומרים, שעלותם עשויה להיות גבוהה מאוד. העלות הממוצעת היום להקמת מעבדת מחקר לחבר סגל במדעי הטבע, המבקש לעמוד בשורה הראשונה של המחקר בעולם, עומדת על כמיליון דולר. הפעלת מעבדה כזו עולה כחצי מיליון דולר בשנה.

כדי לאפשר קיום מחקר אקדמי בכל תחומי הידע נדרש תקציב רב. מכיוון שהמגזר הפרטי, השוקל שיקולי רווח והפסד, בנוי לתשלום בעד טובין ולא לתמיכה במחקר לשמו, רק הציבור יכול וצריך לממן את המחקר לשמו. ואולם גם הציבור מתקשה לפעמים להשלים עם הצורך במימון מחקר ללא הכוונה, ומתעוררות שאלות ותהיות, בעיקר אצל פוליטיקאים, בעניין החופש האקדמי המלא והצדקתו.

ובכן, הציבור לדורותיו קיבל ומקבל תמורה בעד השקעתו במחקר אקדמי. ניתן להבחין בין שני סוגי תרומה של המחקר האקדמי לחברה: תרומה מדידה, כלומר תועלת, ותרומה שאינה מדידה.

רבות ומגוונות הן הדוגמאות לתרומה ישירה של המחקר האקדמי לרווחה כלכלית. רבים מהפיתוחים המתקדמים ביותר בתעשייה עתירת הידע מבוססים ישירות על תוצרי מחקר אקדמי. אפשר להבחין בין פיתוחים עקיפים, שנגזרו ממחקר בסיסי, למחקרים יישומיים שהגדירו לעצמם מטרות פרקטיות. במשפחה הראשונה יש דוגמאות רבות שמבוססות על הפיזיקה (כמה דוגמאות לכך הביא חיים הררי בהרצאתו, ראו הערה 3). דוגמה מעניינת היא רשת שיתוף המידע באינטרנט (WWW) שמקורה במעבדות המחקר CERN בג'נבה, שם נמצא מאיץ החלקיקים הגדול בעולם. המחקר ב-CERN הוא מחקר בסיסי השואף ללמוד את החלקיקים האלמנטריים. הניסויים שכרוכים ביצירת חלקיקים כאלו נדרשים לאלפי שנות אדם ולמיליארדי דולרים. כדי לעבד את כמויות הדאטה שנוצרות מהתנגשויות החלקיקים באנרגיות גבוהות, נדרשו למערכת שיתוף מידע בין מחשבים במקומות שונים. מהמערכת שפותחה ב-CERN לצורך זה נולד ה-WEB, המשמש היום את כולנו.

 בביולוגיה יש דוגמאות אין-ספור, שהמפורסמת שבהן היא גילוי הפניצילין על ידי אלכסנדר פלמינג, פרופסור בריטי שניהל מעבדת מחקר תחת עקרון החופש האקדמי. הגילוי המשמעותי ביותר שלו היה לכאורה מקרי: "למעשה פלמינג עסק בכיווני מחקר רבים כל כך עד שכל מעבדתו שרויה היתה דרך קבע בבלגן גדול... בשנת 1928, בזמן שאסף צלוחיות פטרי שהיו מונחות בכיור וזרק אותן לפח, שם לב בבחינת אחת מהן...להימצאותה של מושבת בקטריה אחת בצד הצלחת, מוקפת כולה במעטה שקוף חסר תאים, זאת בניגוד לצפיפות הרבה ששררה על שאר חלקי הצלוחית" (הערה 7). בידוד החומר שמנע התפתחות התאים הביא לפיתוח הפניצילין. ראוי לשים לב כי מה שהביא לתגלית היתה יכולתו של המדען לנסח שאלת מחקר רלוונטית מתוך צפייה בתופעה טבעית, שאכן התרחשה במעבדה שלו, דבר שהיה אמון עליו מעצם היותו מדען. כך שגילוי האנטיביוטיקה לא היה בסופו של דבר מקרי לגמרי.

הדוגמה הבאה, מתחום הכימיה, היא דוגמה למחקר יישומי ששם לו מטרה פרקטית והצליח בכך. זהו סיפורו של מדען מאוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה. בשנים 1906-1914 הוא פירסם עשרות מאמרים מדעיים, לימד ביוכימיה והתמחה בתסיסות וייצור גומי סינתטי מאיזופרן. במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915, הסתמן בבריטניה מחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת חומרי נפץ. את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטטי, אבל עם פרוץ המלחמה נשארו רוב מרבצי מחצב זה בידי הגרמנים. המדען ממנצ'סטר התבקש לעמוד בראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון, ולמצוא דרך חלופית לייצור האצטון. הוא מצא דרך זו בתסיסה של חומרי גלם צמחיים, על ידי בידוד חיידק. החיידק כונה אחר כך Clostridium acetobutylicum Weizmann, על שם ממציאו, ד"ר חיים ויצמן, שהיה לנשיא הראשון של מדינת ישראל.

חשוב להבין שגם אם נושא מחקר מדעי לא מצביע על תועלת פוטנציאלית, הוא יכול להביא תועלת כלכלית בעתיד. דוגמה קיצונית לכך היא גילוי האלקטרון, לפני כמאה שנה. מספרים שאת הגילוי חגגו מדעני קיימברידג' ובירכו: "גבירותיי ורבותי, הבה נרים כוסית לכבוד האלקטרון, שיישאר חסר תועלת לנצח". חישובים שנעשו לאחרונה מראים שכמעט 50% מכלל התוצר העולמי מבוסס עתה על הבנתנו את האלקטרון, אותו גילוי "חסר תועלת לנצח".

דוגמאות אלו ואחרות מראות שמחקר מדעי - אם התכוון לכך ואם לאו, בטווח הזמן הקצר או בטווח בארוך - מביא תועלת שניתנת למדידה, כלכלית או אחרת. אך המחקר המדעי תורם גם תרומה שאינה ניתנת למדידה, לרוח האנושית. כיבוש החלל, פיענוח הגנום, שיבוט הכבשה דולי, אלה דוגמאות להישגי המדע שעניינו והפעימו מיליונים בעולם, לא פחות מיצירות האמנות הנשגבות ביותר. כל ספקי התכנים בטלוויזיה מציעים היום ערוצי מדע המתמקדים בתיאורי מחקרים ותגליות, והביקוש להם מוכיח את המובן מאליו: המדע והמחקר המדעי תופסים חלק חשוב בתרבות האנושית, ותורמים לרוח האדם לא פחות מאשר לרווחתו.

חשוב לציין בהקשר זה את אי-הרלוונטיות של נושאי המחקר - תיאוריה בבלשנות או בתורת המשחקים, או הבנת כוורת הדבורים - כולם יכולים להלהיב. לכן,  התרומה לרוח האדם בתחום המדעי תלויה גם בהישג עצמו וגם בפירותיו.

התרומה של המחקר לחברה, כפי שפורטה לעיל, יכולה להתקיים גם אם הוא נעשה במסגרת שאינה מוסד להשכלה גבוהה. אך למחקר האקדמי יש ממד נוסף, הקשור בהכשרת כוח אדם. תפקידם העיקרי של המוסדות להשכלה גבוהה נתפס, הן בציבור והן בעיני הממשלה, כהקניית השכלה גבוהה, כלומר, הנחלת ידע. אך מעבר להשכלה ולהכשרה מקצועית בתחומים כמו רפואה, הנדסה ומשפטים, ההון האנושי החשוב ביותר מבוסס על מי שמסוגל ליצור ידע חדש וחדשני - בעלי תואר דוקטור.

 ההכשרה בלימודי הדוקטורט מסתיימת כאשר התלמיד יכול לבצע ולהוביל מחקר עצמאי. מעבר לאלה הבוחרים בקריירה של מדענים, יכול כל בעל תואר שלישי (ד"ר) לעסוק במחקר בתחומי עיסוקיו העתידיים, יהיו אשר יהיו. עובדה זו מועילה לחברה ומעשירה אותה באנשים בעלי חשיבה ביקורתית, שיטתית ויצירתית, במגוון עניינים. הלימודים לתואר דוקטור בארץ מבוססים כמעט לחלוטין על התנסות מודרכת, ולא על קורסים. התנסות במחקר ליד חוקר בכיר ובהנחייתו, כדרך לימוד, מבהירה את חשיבות העיסוק במחקר במוסדות המעניקים תואר דוקטור, האוניברסיטאות, ככלי חינוכי בעל חשיבות ועניין לציבור כולו. גם ההוראה האקדמית לתואר ראשון ושני יוצאת נשכרת מקיומו של המחקר האקדמי. קיומם של מורים-חוקרים מבטיח רלבנטיות ודינמיות של ההשכלה הגבוהה בכל תחום.

לכן המחקר האקדמי יכול להיתפס כאמצעי להשכלה גבוהה איכותית. גם אם היה מתנהל בישראל מחקר בסיסי במכוני מחקר שאינם מוסדות להשכלה גבוהה, היה נכון וראוי לקיים מחקר אקדמי בכל תחומי ובכל מוסדות ההשכלה הגבוהה, ובמיוחד באלו המעניקים תואר דוקטור.

 

                                               *

 

תרומתו של המחקר האקדמי לחברה היא רבת רבדים ונרחבת, אך בשנים האחרונות מודגשת בעיקר התועלת הכלכלית שבו ותרומתו לצמיחה ((growth. התחומים המסומנים כמבטיחים כלכלית הם בתעשייה עתירת הידע, דוגמת ביוטכנולוגיה וננוטכנולוגיה, ולכן קידומם וקיומם מחייבים נגישות לידע הרלבנטי. כפי שראינו, המקור הטבעי לידע הוא האקדמיה, שם נעשה המחקר האקדמי. הידע האקדמי מועמד להיות מונחל לכלל ולתעשייה, הן בפרסומו במאמרים ובכנסים פתוחים, והן באמצעות העברתו לסטודנטים, שעם סיום לימודיהם מפיצים אותו. מתוך רצון לנצל טוב יותר את הכסף הציבורי המושקע במחקר אקדמי, כך שיתרום לפריחה כלכלית, ממשלות בעולם מעודדות העברת טכנולוגיה מהאקדמיה לתעשייה. כלומר, הפצת הידע כך שהמגזר העסקי, כמו כל גורם אחר, יוכל לעשות בו שימוש, אינה מספיקה, ויש לעודד ואף לחייב את האקדמיה בפעילות ממוקדת להדגשת התועלת הכלכלית שבמחקר האקדמי.

            אחד המנגנונים העיקריים להעברת טכנולוגיה מהאקדמיה לתעשייה הוא רישום פטנטים על תוצרי מחקר אקדמי. יש הטוענים כי ידע וטכנולוגיה שנמצאים ברשות הכלל ואינם מוגנים בפטנט לא יעניינו את התעשייה, הנדרשת ליתרון הבלעדיות בזירה העסקית. רישום פטנטים באקדמיה נעשה בעבר, אם בכלל, בצורה ספוראדית, לרוב בידי יחידים שעסקו במחקר בתחומים יישומיים. בשנת 1980 נחקק בארה"ב חוק הנקרא  Bayh-Dole Act המתייחס לרישום פטנטים על תוצרי מחקרים שנעשו במימון ציבורי. עד לקבלת החוק, הגורם המממן (המדינה) היה בעל זכויות הקניין של תוצרי המחקר, וגורם זה לא דאג לרוב למסחור התוצרים. חוק ביי-דול קבע כי מוסד המחקר יהיה בעל זכויות הקניין של תוצרי מחקר במימון ציבורי, וכי חובתו לרשום פטנטים שיקלו על מסחור ההמצאות הרלבנטיות, ולחלק את הרווחים עם הממציאים. רבים רואים בחוק גורם משמעותי להצלחה הכלכלית של ארה"ב.

בעקבות האמריקאים, החלו בעולם לדון בחשיבות התרומה של העברת טכנולוגיה לצמיחה כלכלית ולפעול לעידודה. בערוץ אחד, העידוד מתבטא בהמרצת מוסדות המחקר והחוקרים למצות את הפוטנציאל העסקי של תוצרי המחקר האקדמי דרך רישום פטנטים ומתן רשיונות. בערוץ אחר, העידוד נעשה באמצעות מנגנוני המימון הציבורי. במקום לממן מחקר לשמו, שאת נושאיו קובעת קהילת המדע, הגורמים הציבוריים המממנים את המחקר האקדמי, מתנים מימון במעורבות המגזר העסקי או בתמיכתו. אירופה, למשל, הגדירה את תוכניות המסגרת שלה למחקר ופיתוח בעניין מאגדים משותפים לתעשייה ולאקדמיה, בנושאים שרובם טכנולוגיים-יישומיים. כל זאת, תוך ציון יעד מוגדר: שיפור יכולתה להתחרות כלכלית בארצות הברית ויפן. לתוכנית המסגרת השישית ניתן תקציב של כ-17 מיליארד יורו, שהופנה רובו ככולו למחקר ופיתוח באוריינטציה יישומית.

גם בארצות הברית ובארצות אחרות מתמקד המימון הציבורי במה שמבטיח לכלכלה (למשל, ביוטכנולוגיה וננוטכנולוגיה) על חשבון מימון המחקר הבסיסי, שהולך ופוחת.

ובישראל? תוכניות התערבות ממשלתיות לעידוד הקשר אקדמיה-תעשייה מופעלות, בעיקר באמצעות לשכת המדען הראשי במשרד התעשייה, זה כעשור. אבל רק באחרונה החלו להתייחס לכך ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה (הערה 8), קובעי המדיניות והפוליטיקאים.  בשנים 2004-5 התקבלו שתי החלטות ממשלה בעניין העברת טכנולוגיה, ועל שולחן הכנסת הונחה הצעת חוק פרטית בנושא.

עובדה מעניינת היא שבפרקטיקה, מוסדות מחקר ישראליים מובילים בעולם בהעמדת טכנולוגיה המבוססת על מחקר בסיסי לצורכי השוק. רוב האוניברסיטאות בארץ עוסקות במסחור ידע אקדמי זה 40 שנה. בניגוד למצב בארה"ב, שם נדרשה חקיקה כדי לחייב מוסדות המחקר לרשום פטנטים על תוצרי המחקר, בארץ באה היוזמה להעברת טכנולוגיה ממוסדות המחקר עצמם. הם קבעו את מדיניותם ויישמו אותה. דוגמה מוצלחת במיוחד היא מכון ויצמן, שהצליח, לפי החלטתו הוא וללא התערבות הרגולטור (ואולי בשל כך), למסחר, בהצלחה כלכלית מרשימה, תוצרי מחקר אקדמי, בלי לפגוע בייעודו כמכון למחקר בסיסי.

מסחור תוצרי מחקר אקדמי, הדגשת התועלת הכלכלית שלו והעדפת מחקר יישומי על מחקר בסיסי, היו למדיניות מקובלת ורצויה לכל. נראה כי מדיניות זו משרתת את כל בעלי העניין: ממשלות רוצות בכך ומנופפות בדגל ה"יעילות": למה להשקיע כסף ציבורי במחקר לשמו, אם אותו כסף יכול לתרום לכלכלה? התעשייה בוודאי מעוניינת בכך: עלות המחקר והפיתוח באוניברסיטאות נמוכה לאין ערוך מאשר במגזר הפרטי, והמדינה משתתפת בו באופן משמעותי, כך שהתעשייה זוכה בתוצרים בעלי ערך כלכלי גבוה ללא סיכון וכמעט ללא השקעה. האוניברסיטאות רוצות בכך בגלל הפוטנציאל הכספי.

בעידן של קיצוצים מתמשכים בתקציבי ההשכלה הגבוהה בכלל ובמחקר האקדמי בפרט, כספים המגיעים בערוץ המסחור (תמלוגים וכו') הם תוספת תקציבית חשובה לאוניברסיטאות. מכון ויצמן והאוניברסיטה העברית הגיעו להכנסות שנתיות של עשרות מיליוני דולרים מתמלוגים וממסחור. סכומים אלו משתווים, ואפילו עולים על הסכומים שהמוסדות מגייסים מקרנות מחקר או מתרומות.

ולבסוף, רוב החוקרים משתפים פעולה עם מדיניות המסחור, המביאה להם הכנסה כספית נוספת, לפעמים בסכומים ניכרים. באוניברסיטאות בישראל מקובל שהחוקר מקבל כמחצית מהסכומים שהאוניברסיטה מרוויחה ממסחור תוצרי מחקרו. חברי סגל אוניברסיטאי רבים גם היו מעורבים בהקמת חברות הזנק שהצליחו ונמכרו לחברות בינלאומיות. חברי סגל שילשלו לכיסם מיליוני דולרים מעסקאות אלו.

 

                                              *

 

לכאורה, מסחור תוצרי מחקר אקדמי הוא כביצת קולומבוס: כולם מרוויחים וכולם מאושרים. אבל האמנם כך הדבר? באחרונה החלה להסתנן לדיון האקדמי נימת ביקורת על מדיניות העצמת התועלת הכלכלית של המחקר האקדמי, ועל הסרת המחיצות בין הון ואינטרסים עסקיים לבין האקדמיה. במאמר מערכת שפורסם מגזין הידוע Science (הערה 9( בשנת 2001 קובעים הול וסקוט, שהשותפות החדשה בין האקדמיה לתעשייה היתה אמנם טובה לאמריקה, אך מציינים כי צצו כמה בעיות כמו הטיית מחקרים לכיוונים שמעניינים את התעשייה על חשבון מחקרים המונעים על ידי סקרנות, ניגודי אינטרסים ועוד. ב-2003 כבר היתה התייחסות מפורשת למחיר המסחור של תוצרי מחקר אקדמי (הערה 10). במאמר מערכת של Science בשנת 2005 משמיע דונלד קנדי (הערה 11) ביקורת ממוקדת יותר.

להלן כמה מהסכנות הטמונות במדיניות עידוד והדגשת התועלת הכלכלית במחקר האקדמי:

פגיעה בעצם קיומם של תחומים אקדמאיים מסוימים. תחומי ידע שאינם יכולים להפיק תועלת כלכלית בטווח הנראה לעין ייעלמו. הסיבה כפולה: מצד אחד, חוקרים וסטודנטים פונים פחות לעניינים שפוטנציאל השכר וההכנסה האישית בהם, והיכולת להשיג תקציבי מחקר, מוגבלים. מצד אחר האוניברסיטאות, תחת אילוצי הקיצוצים התכופים, נוטות לפתח תחומים שיש בהם פוטנציאל הכנסה עתידי, על חשבון תחומים "מפסידים". היעלמות תחומי ידע מהעולם האקדמי היא פגיעה ישירה בתועלת לרוח האדם, ופגיעה בתועלת הכלכלית בטווח הרחוק, כי פעמים רבות תוצרי מחקר לשמו, גם בתחום תיאורטי לחלוטין, הופכים לבעלי תועלת כלכלית. הבלשנות, למשל, הפכה באחרונה לבעלת חשיבות עליונה במערכות אוטומטיות להבנת הדיבור.  

פגיעה בשיטה המדעית. השיטה המדעית מבוססת על פתיחות. כל תוצאה מועמדת להיות מונחלת לכלל, הן לצורך ביקורת של עמיתים, הן להשגת תוצאות נוספות. שיטה זו, שכל מדען באשר הוא תורם את כל אשר לו למאגר הידע האנושי, כדי לטייבו ולהעשירו, מנוגדת לשיטה העסקית המבוססת על תחרות וסודיות, שיסודותיה מסחריים. הכנסת חשיבה עסקית למחקר המדעי כבר הביאה לשינוי בשיטה המדעית. יש המעכבים פרסומים עד לרישום פטנט ויש החושפים רק חלק מהשיטות שהשתמשו בהם כדי להגיע לתוצאות (הערה 12). הדבר מעכב את ההתפתחות המדעית ומונע בקרה על תוצאות המחקר, מה שיכול להביא לכך שבפירמידת הידע יש לבנים המתפרקות כבר לנגד עינינו. בנוסף לזה, רישום פטנטים על טכניקות ושיטות מחקר עלול להפקיעם מנחלת הכלל, דבר שגורם להגבלת השימוש בהם ולפגיעה בהתקדמות המדע (הערה 13).

פגיעה ביצירתיות. כבר עמדנו על כך שחרות המחקר והחופש מאילוצים שאינם מסוג העניין הנחקר מהווים חממה ליצירתיות ולחדשנות. הכוונת הפעילות המחקרית ורתימתה לתרבות עסקית (לוחות זמנים, יעדי ביניים וכו') יכולה להביא לפיתוח שיטתי של ידע, אך לא לקפיצות דרך ולחדשנות מהותית. כבר ב-1998 התריעו הלר ואייזנברג על סכנה לחדשנות במחקר הביו-רפואי בגלל רישום פטנטים (הערה 14).

פגיעה באתיקה האקדמית. בניגוד גמור לתחרות המאפיינת את המגזר העסקי, השיטה המדעית מבוססת על קוד אתי-אקדמי המביע זהות אינטרסים בין העוסקים בו, ולכן גם שיתוף פעולה ופתיחות בין-אישית. האינטרס המשותף לחוקרים במגזר האקדמי הוא הגדלת מאגר הידע האנושי, כי כל נדבך בנוי על הקודם לו, ותרומת עמיתך משרתת את מחקרך ואת המטרה המשותפת. שיפוט עמיתים, שהוא המנגנון המוביל בפרקטיקה המדעית, היה נתפס כניגוד עניינים בכל מסגרת אחרת, אך הוא אפשרי והכרחי בשיטה המדעית וגם עובד בדרך כלל, למרות חולשות אנושיות, כי העוסקים בנושא אמונים על הקוד האתי-אקדמי. הכנסת שיקולים כלכליים ושאיפה לתועלת כלכלית מערערים בסיס זה. הבעיה הראשונה היא פוטנציאל ניגוד העניינים שמתעצם, הן ברמת הפרט והן ברמת המוסד האקדמי. אינטרס כספי עלול לגבור על האינטרס הבסיסי של המחקר האקדמי, שהוא יצירת ידע, ומכאן קצרה הדרך לניגודי אינטרסים.

הבעיה השנייה נוגעת לפרקטיקה המדעית. באווירה הנוכחית, רוב המממנים של המחקר מבקשים לראות תועלת כלכלית פוטנציאלית, ורוב הצעות המחקר הזוכות למימון אכן נענות לכך. אך המחקר המדעי אינו יכול להבטיח תוצאות. לפעמים ההנחות מתבררות כשגויות, ותוך כדי מחקר מסתמנים כיוונים אחרים מהמתוכנן, ולפעמים מתברר שהדרך לתוצאות ארוכה מהצפוי. אי קבלת תוצאות צפויות מאיימת על המשך מימון המחקר, ונוצר תנאי מיטיב לחובבנות ולשרלטניות, ואפילו לרמאות במחקר. דוגמה לכך הוא סיפורו של הנדריק שון, גרמני צעיר שהגיע ב-1998 למעבדות בל בארה"ב לפוסט דוקטורט, ובמשך השלוש השנים שעבד שם נחשב מוביל פריצת דרך עולמית בתחום הננוטכנולוגיה. בתקופה קצרה זו פרסם כ-90 מאמרים, כ-20 מהם ב-Nature  וב-Science, וכבר דובר עליו כמועמד לפרס נובל. בשנת 2002 התברר שמאמריו פוברקו, ובסופו של דבר גם הדוקטורט נשלל ממנו. אין זה מקרה שסיפור מדהים וחריג זה קרה דווקא בתחום הננוטכנלוגיה, שבו תולים תקוות רבות לפריצות דרך תעשייתיות שיביאו לפריחה כלכלית.

סיפור זה מצביע גם על סכנה לחינוך האקדמי. כפי שצוין, המחקר האקדמי הוא הדרך העיקרית לחנך את מדעני וחוקרי הדור הבא, ולהעביר להם את הפרקטיקה והאתיקה של המדע. מעבדות מחקר שמנוהלות כמפעלים תעשייתיים, שאי הצלחות מסתמנות בהן ככישלון, חוטאות לפן החינוכי של המחקר האקדמי ועלולות ליצר "הנדריק שון" נוספים.

פגיעה בתועלת הכלכלית של המדע בטווח הארוך. אולי מעל לכל, קיימת סכנה אמיתית לתועלת הכלכלית של המדע בטווח הארוך. העדר תשתית של ידע לשמו עלולה להוות בעיה אם וכאשר יתעורר הצורך בידע כזה למטרות יישומיות בעתיד. למשל, נדידת הציפורים תמיד ריתקה בני אדם, ויחד עם הספרות שנכתבה על כך, נעשה מחקר רב שנים על זמני הנדידה, מסלוליה וכדומה. אין ספק שמקורו של מחקר זה היה ועודנו סקרנות לשמה. לפני כמה שנים החלו להשתמש בתוצרי המחקרים לתכנון נתיבי טיסה שיקטינו ההסתברות לתאונות תעופה בגלל התנגשות עם ציפורים, ובאחרונה צץ יישום חדש וחשוב בתחום הרפואה, למטרות מאבק בהתפשטות שפעת העופות. אם רק עכשיו, כאשר סכנת שפעת העופות נעשתה ממשית, היו מתחילים במחקר יישומי על דרכי התפשטותה, היתה האנושות חשופה לסכנה אמיתית ומיידית. 

 

                                               *

 

השאלה העולה מהדיון לעיל היא מה צופן העתיד למחקר האקדמי בעולם ובארץ: האם הוא ישנה פניו וייעשה דומה יותר למו"פ תעשייתי, עם תועלת כלכלית לטווח קצר ותרומה מוגבלת לרוח האדם, או שיחזור להיות דומה למה שהיה, דהיינו מחקר לשמו.

נראה שמקבלי ההחלטות בעולם החלו לזהות סכנה לכלכלה (בטווח הרחוק) הנגזרת מהשינוי שחל במחקר האקדמי. באירופה כבר הבינו שהמטוטלת הלכה רחוק מדי לכיוון היישומי, ובמסגרת תוכנית המו"פ השביעית מתכוונים להקים מועצת מחקר אירופית (Europian Research Council – ERC) ולהקצות כספים למחקר בסיסי. נראה שגם האמריקאים מזהים בעיה. ועדה עליונה של כ-20 מומחים מהמגזר העסקי, מהאקדמיה ומהממשל, פירסמה באחרונה דו"ח בנושא, ואחת ההמלצות המרכזיות בו היא "לחזק ולשמר את המחויבות המסורתית של האומה למחקר בסיסי ארוך טווח" (הערה 15).

סימנים אלו מורים על אפשרות של שינוי, בעיקר בשאלת מימון המחקר. שינוי כזה, אם אכן יבוא, יאפשר מימון מחקר לשמו, שאינו צריך להצביע על תועלת כלכלית כתנאי להשגתו. קיום מקורות המאפשרים מימון מחקר לשמו הוא תנאי הכרחי למחקר אקדמי. אך האם זה תנאי מספיק, והאם ניתן להחזיר את הגלגל אחורה ולצפות לפריחת המחקר האקדמי?

משאב הכרחי הנוסף לכסף הוא המשאב האנושי. לא יתקיים מחקר אקדמי ללא חוקרים. שאלה פתוחה היא האם טובי המוחות הצעירים ימצאו אתגר במחקר לשמו. בעבר, ההשכלה הגבוהה נועדה לאליטות, המעמד הציבורי של מלומדים היה גבוה ופיצה על הכנסה צנועה. בישראל של ימינו, כאשר השכלה גבוהה נגישה לכל והמלה "פרופסור" היא לא אחת מלת גנאי, וכאשר ההצלחה של הפרט נמדדת בעיקר בעושרו, לא בטוח שענקי הדור יפנו למדע. בנוסף, בעשרים השנים האחרונות גדל באקדמיה דור אחר של חוקרים, שנאלץ לפעול תחת אילוצי התועלת הכלכלית. האתוס האקדמי של פתיחות, שיתוף ומחקר לשמו פחות מושרש בדור זה, ולא ברור אם נותרו במערכת די זרעים להחיותו.

בעוד שבעולם הרחב נראה שהמטוטלת מתחילה לחזור לכיוון המחקר הבסיסי, בארץ כיוונה הפוך, והמגמות של עידוד המסחור של הידע האקדמי גוברות. מתוצר לוואי של פעילות אקדמית, הפך מסחור תוצרי המחקר האקדמי ומיקודו בתועלת התעשייה למקובל ורצוי, הן על ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה והן על הממשלה והכנסת. לפיכך יש נטייה להעביר את השליטה מהאוניברסיטאות, שבהן האתוס האקדמי חזק ומבוסס, למנגנוני רגולציה שאינם אמונים עליו, תוך חיזוק מדיניות המסחור במכללות ובמוסדות צעירים להשכלה גבוהה, שאין בהם עדיין מסורת אקדמית חזקה. נראה כי מאפייניה המיוחדים של ישראל, ובעיקר קוטנה והדומיננטיות של התפיסה הביטחונית שלה, מחייבים משנה זהירות בנקיטת מדיניות זו. יכול וראוי שנלמד מהעולם ונחסוך את הליכה לקיצוניות אחת וחזרה, ובכך נתרום לשימור האתוס האקדמי שנבנה לאט והוכיח את תרומתו וחשיבותו לחברה.

שאלת עתידו של המחקר האקדמי פתוחה בארץ ובעולם. גם אם יחזרו לעמוד לרשותו משאבים מספקים, סביר שהוא לא יחזור להיות מה שהיה, בשל השינויים שחלו במערכות ההשכלה הגבוהה ב-20 השנים האחרונות. אך האם הוא יהווה שוב תורם משמעותי לרוח האדם ולחינוכו, ולא רק לתועלתו ולרווחתו, או שיצמח להיות משהו אחר, עם מאפיינים והדגשים שונים?

בצוואתו משנת 1895 קבע אלפרד נובל שהפרס על שמו יוענק למי שהביא התועלת הגדולה ביותר למין האנושי (הערה 16). בשנים שחלפו מאז פירשה האקדמיה השבדית את רצונו והעניקה פרס לתורמים משמעותית לרוח האדם. אם ימשיכו בפרשנות זו, הסיכוי של ישראלים לזכות בו בעתיד תלוי ביכולתנו לשמור על המחקר לשמו, ולא להיסחף להכוונתו לתועלת קצרת טווח. אבל יכול להיות שבעוד 30 שנה יוענקו פרסי נובל למי שתרמו לפריחה כלכלית, תואמי ביל גייטס. לכן, התשובה לשאלה שבה פתחנו, בעניין היכולת של בוגרי מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית לזכות בפרסי נובל בעתיד, נשארת פתוחה. היא מטילה על מקבלי ההחלטות לפעול לפי השקפתם מתוך אחריות לחומר ולרוח של הדורות הבאים.


 

הערות

ראו, למשל: "מעמד ההשכלה הגבוהה ואוניברסיטאות המחקר בישראל" תמרורי אזהרה וקווי מדיניות", דו"ח עמותת "בשער", מאי 2004,  http://www.bashaar.org.il/files/report.pdf.

ויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%93%D7%A2.

בהרצאה שנשא פרופ' חיים הררי ב 1995, בהיותו נשיא מכון וייצמן, גם הוא התייחס לשאלה "האם המדע הוא אמנות, שפה, או אוצר טבע?". ( http://80.70.129.162/site/he/weizman.asp?pi=350&doc_id=1050)

 

תקציב המדינה לשנת 2005, כמפורט ב http://www.mof.gov.il/budget2005/mainpagin.htm. יתרת תקציב המוסדות להשכלה הגבוהה מגיע משכר לימוד, מתרומות וממענקי מחקר.

ראו, למשל, חוקת אוניברסיטת ת"א, http://www.tau.ac.il/bylaws/.

אמנון פזי: "חופש אקדמי במציאות הישראלית", אקדמיה – כתב העת של ועד ראשי האוניברסיטאות, גיליון 11, אביב תשס"ב, http://www.machba.ac.il/academia/Academia_11.pdf.

ויקיפדיה, http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9F

חנוך גוטפרוינד: "מהמחקר הבסיסי אל הרווח הכלכלי", אקדמיה – כתב העת של ועד ראשי האוניברסיטאות, גיליון 9, חורף תשס"א,    http://www.machba.ac.il/academia/Academia_09.pdf  .

Hall ZW and C. Scott, University-Industry Partnership, Science, Vol 291, Issue 5504, 553, 26 Jan. 2001

  T. Agres: “The Cost of Comercializing Academic Research”, The Scientists, 25 Aug. 2003, http://www.the-scientist.com/yr2003/aug/prof1_030825.html

Kennedy D, Bayh-Dole: Almost 25, Science, Vol 307, Issue 5714, 1375, 4 March 2005

J.G. Thursby and M.C. Thursby: ”University Licensing and the Bayh-Dole Act”, Science, Vol. 301, p. 1052, 22 Aug. 2003, http://www.sciencemag.org/cgi/content/full/301/5636/1052

A. McCook, "Research tool patents debated: Supreme Court appeal could limit licensing income

for research tool makers", The Scientists, April 22, 2005

M.A. Heller, R.S. Eizenberg: Can Patents Deter Innovation? The Anticommons in Biomedical Research, SCIENCE, VOL.280, 1 MAY 1998[1] http://www.nap.edu/books/0309100399/html , p. 5 and chapter 6.

http://nobelprize.org/nobel/alfred-nobel/biographical/will/index.html

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד