אוניברסיטה בדרך, או הדרך עצמה
אוניברסיטה בדרך, או הדרך עצמה

 

 פרופ' זאב צחור הוא נשיא מכללת ספיר

 

מכללות אינן צריכות לנסות להיות אוניברסיטאות; האוניברסיטה והמכללה הן מערכות נפרדות היוצרות את השלם, חלוקת התפקידים ביניהן יכולה להציל את מערכת ההשכלה הגבוהה מקריסה

 

 "אף מגדל דבורים/ לא ישים פה את כוורותיו/ אבל בני אדם עושים לפעמים דבש מן השממה/ והוא מתוק מכל" -  יהודה עמיחי

 

לעת הקמת מדינת ישראל היו בה 660,000 אזרחים. מספר הסטודנטים אז היה 1,700. במלאות יובל למדינה היה מספר אזרחיה 6,500,000 ומספר הסטודנטים היה 170,000. כלומר, מספר האזרחים גדל פי עשרה, ומספר הסטודנטים צמח באותה עת פי מאה! הצמיחה במספר הסטודנטים בחמש השנים האחרונות היתה גדולה במיוחד, ועתה הם מונים קרוב לרבע מיליון, כולל תלמידי המכללות להכשרת מורים והאוניברסיטה הפתוחה. צמיחה דרמטית זו של מערכת ההשכלה הגבוהה, העתידה לשנות את החברה והמשק, התחוללה באמצעות פיתוח רשת מסועפת של מכללות אקדמיות. וכך, אם לעת הקמת המדינה היו בה רק שני מוסדות אקדמיים, האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה, עתה יש קרוב ל-60 מוסדות אקדמיים, 50 מהם מכללות.

המהירות שבה הוקמה מערכת המכללות עומדת בסתירה לאורך הרוח הנדרש להתפתחות אקדמית. המעשה הקדים את המחשבה וההכנה. עד היום לא התקיים דיון מקצועי ממצה על תפקידן של המכללות במארג המורכב של ההשכלה הגבוהה. לא גובשה מדיניות ברורה, ולמעשה לא הוגדר מהי מכללה ומה ההבדל בינה לבין האוניברסיטה. מאמר זה מבקש להציע קווים לאפיון המכללה, ולהבחנה בין תפקידה לתפקיד האוניברסיטה. התיחום המוצע כאן לא בא להפריד בין שני סוגי המוסדות, אלא להפך, לתרום לגיבוש מערכת אחת של האוניברסיטאות והמכללות, תוך מודעות להבדל בתפקידן. הגדרה ברורה של ייחוד שתי המערכות תאפשר שיתוף פעולה פורה ביניהן, וזרימה הדדית של סטודנטים, מרצים, תוכניות לימודים ומחקר.

 

                                                  

                                               *

 

יש שתי תפיסות למהות המכללות בישראל. האחת גורסת שמכללה היא מוסד אקדמי צעיר או קטן, המבקש להתפתח ולהיות לאוניברסיטה. התפיסה השנייה היא שהמכללה היא מוסד אקדמי שונה ביסודו מהאוניברסיטה. על פי התפיסה הראשונה, המכללה מתפתחת במתכונת של אוניברסיטה בראשית הדרך. על פי השנייה, המכללה, מראשיתה, מעצבת לעצמה מסלול ייחודי.

נקודת המוצא של מאמר זה היא התפיסה השנייה, שלפיה יש למכללה תפקיד שונה מזה של האוניברסיטה. היא איננה אוניברסיטה סוג ב', אין היא נחותה ממנה ואין היא מתיימרת להיות טובה ממנה. היא דומה לאוניברסיטה בפרמטר אחד, ושונה ממנה בשניים. הדמיון לאוניברסיטה הוא באיכות התואר האקדמי. המכללה, בדומה למיטב המוסדות להשכלה גבוהה, מושתתת על עקרונות האתוס האקדמי, על החתירה להרבות דעת ולהנחילו לסטודנטים שלה. המכללה חותרת להביא את בוגריה לעמוד בכל המטלות שמטיל התואר האקדמי. הענקת התואר מותנית ברף הישגים דומה לזה שיש במיטב האוניברסיטאות.

השוני האחד בין המכללה לאוניברסיטה הוא בדגש המיוחד הניתן במכללה לדרכי הנחלת המדע והדעת. המכללה ערה לשינויים המהפכניים שהתחוללו בהשכלה הגבוהה בדור האחרון ופתיחת הקמפוס לשכבות חברתיות חדשות. פתיחות מבורכת זו הביאה להשכלה הגבוהה סטודנטים המבקשים לרכוש כלים אינטלקטואליים או מקצועיים, או שילוב של השניים, על פי כללים מדעיים-אוניברסליים. הדגש במכללה הוא על הנחלת המדע. דגש הנחלת המדע מחליף את הדגש על יצירת המדע, המאפיין את האוניברסיטה. אך כמו שהאוניברסיטה, שייעודה העיקרי הוא המחקר, עוסקת גם בהוראה, המכללה שייעודה העיקרי הוא ההוראה, פעילה גם במחקר.

ההבדל השני בין המכללה לאוניברסיטה הוא במידת המחויבות לצורכי הקהילה באזור שבו היא ממוקמת, ולדרישות המשתנות של המשק. המכללה מקדישה תשומת לב למשמעות היישומית של הלימודים והתואר האקדמי. תוכניות הלימודים במכללה מבקשות לשלב לימודי תיאוריה וכלים מתחום הפרקטיקה המקצועית. הדגש הוא על עדכון הקורסים לפי הצרכים העדכניים של החברה והשוק, שאותם סופגת המכללה ממגע ישיר עם הקהילה. המכללה יוצאת אל מחוץ לגדר הקמפוס ופועלת ישירות בקהילה בתחומי חינוך, תרבות והעשרה.

מכיוון שתפקידה העיקרי של האוניברסיטה הוא פיתוח הידע האנושי, היא נותנת לפרופסורים תנאים אופטימליים למחקר. הפרופסורים אינם מורים מקצועיים, לא מכשירים אותם להוראה. אוניברסיטה ראויה לשמה לעולם לא תחליף את הפרופסורים הבאים לכיתה מהמעבדה במורים מקצועיים.

הדרך הברוכה הזאת של העברת הידע באמצעות שרשרת הדורות של יצרניו היא נשמת האקדמיה, מאז ישב סוקרטס, לפני 2500 שנה, עם תלמידו אפלטון בגנו של אקאדמוס בפאתי אתונה, והעביר אליו את ממצאי התבוננותו בעולם. אפלטון הנחיל את ממצאי סוקרטס ואת מה שהוסיף להם לאריסטו, וזה הוסיף משלו והעביר הלאה אל שרשרת הדורות של אנשי המדע, עד אלינו. האוניברסיטאות הנודעות של אירופה, מאוקספורד ועד רומא, קיימות אלף שנה כמעט. אין בחברה האנושית מוסד שיכול להשתבח ברצף ארוך ויציב כזה, שבו טמון  סוד תרבות המערב ועליונותו המדעית.

עד למחצית השנייה של המאה ה-20, מרבים הסטודנטים באו מבתים משכילים, או שנחשבו לבעלי כישורים מיוחדים. הם נועדו להיות אנשי המדע והמלומדים שיעבירו את הידע שקיבלו, וזה שהוסיפו עליו, לדור הסטודנטים הבא, שהוא דור המלומדים החדש. לאחר מלחמת העולם השנייה נפתחו שערי הקמפוסים לקהלי סטודנטים משכבות חדשות. בתהליך הדרגתי אבל קבוע, גדלו בכל מחזור מספרי הסטודנטים. התברר שתואר אקדמי הוא הכלי היעיל ביותר למוביליות חברתית, והמפתח לשיפור איכות החיים ורמת החיים.

בישראל, ההתפרצות הגדולה לאוניברסיטה התחילה בשנות השבעים, על רקע התעוררות המודעות הפוליטית של שכבות חברתיות רחבות, שגילו בדיעבד שהן הודרו ממערכת ההשכלה הגבוהה. המשמעות הכלכלית של התואר האקדמי נעשתה ברורה יותר עם התפתחות תעשיית ההיי-טק. זה השלב שבו חילחלה השאיפה לתואר אקדמי גם לפריפריה. על האוניברסיטאות הופעל לחץ לקבל מספרים הולכים וגדלים של סטודנטים. הלחץ גרם להעלאת דרישות הסף של האוניברסיטאות, ויצר תחרות גוברת על מספר המקומות המוגבל.

בתחרות זו היה יתרון למועמדים בוגרי מערכת החינוך הפורמלית המפותחת יותר, כלומר אלה שלמדו בבתי הספר ביישובים הוותיקים במרכז הארץ. וכך, אם מקרב המחזורים שסיימו את לימודיהם ב"משולש ההיי-טק" של רעננה-הרצליה-רמת השרון למדו באוניברסיטאות, בשנות התשעים, כמעט שני שלישים, מקרב המשולש נתיבות-אופקים-שדרות למדו פחות מאשר 10%.

האוניברסיטאות צמחו ומספר המתקבלים גדל, אבל קצב התפתחותן לא הדביק את הגידול במספר המתדפקים על שעריהן. בראשית שנות התשעים קיבלה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין החלטה, שממרחק הזמן ניתן לראותה כמהפכנית, לפתח מערכת מכללות אקדמיות עצמאיות, שהדגש בהן יהיה על ההוראה ולא על המחקר. התוצאות היו מהירות. ב-1995, למשל, היה מספר בני שדרות שלמדו באוניברסיטאות כ-40. עתה, לאחר עשור, מספרם הוא 450. כבר עכשיו מסתמן שינוי מרשים בחיי החברה והתרבות בשדרות. שינוי ברור מתחולל במערכת החינוך בה. עיקרו של השינוי ייראה בעתיד.

איטיות התנהלותה של האוניברסיטה והסתגלותה ההססנית להשתנות החברה והמשק מבטאת את מהותה הטובה: היא מעוגנת במסורת ארוכת ימים של דרכי קבלת החלטות המחייבות הרבה זמן ואורך רוח. האוניברסיטה אינה צריכה למהר ולהשתנות. להמשך יצירת הידע די באחוז אחד ואולי שניים מכלל האוכלוסייה. היתר הם צרכני ידע. אין אפשרות ואין צורך שכל הסטודנטים יהיו לאנשי מדע ויוצרי דעת.

הפער בין התפקיד הקלאסי של האוניברסיטה לצרכים של החברה בת ימינו חייב להצמיח מערכת מקבילה: על האוניברסיטה להמשיך ולהיות המקום שבו ייווצר הידע. עליה להתמקד בעיקר בלימודים מתקדמים, להכשיר סטודנטים המתעתדים להיות אנשי מדע. לאוניברסיטה אין תחליף במחקר הבסיסי. בלימודי מקצועות קלאסיים כמו פיזיקה ופילוסופיה ילמדו בה גם לתואר ראשון, אבל אלה יהיו מעטים, שיכוונו עצמם מלכתחילה למדע. חברה המבקשת להתאים עצמה למציאות המשתנה חייבת להקנות השכלה גבוהה לשכבות הרחבות, וגם לאלה שלא נמנו עם גאוני המחזור בבית הספר התיכון. כאן נועד למכללות תפקיד מרכזי. עליהן להקנות תארים אקדמיים ברמה שאיננה נופלת מזו של האוניברסיטה. 

  האוניברסיטה והמכללה הן מערכות נפרדות היוצרות את השלם: חלוקת התפקידים ביניהן יכולה להציל את מערכת ההשכלה הגבוהה מקריסה, הנובעת מכך שעלות סטודנט בישראל היא מהגבוהות בעולם במחירים מוחלטים. במחיר כזה לא יהיה אפשר להמשיך, אלא אם הממשלה תחליט להגביל את מספר הסטודנטים. וזה מרשם לאסון חברתי.

הלימודים במכללה חייבים לשלב קורסים, שעיקרם לימודי יסוד ותיאוריה, וקורסים שנועדו לרכישת כלים יישומיים. על המכללה להעניק לסטודנטים תשומת לב אישית, ועם זאת להקפיד על תביעות אקדמיות מחמירות. ההוראה תיעשה במשולב: הקורסים המקצועיים הבסיסיים יינתנו על ידי מרצים שהם אנשי מדע, וקורסי המיומנויות כמו מתמטיקה, מחשב, אנגלית, סטטיסטיקה, שיטות מחקר, יינתנו על ידי מורים מקצועיים. מרכיב חשוב בהוראה במכללה הוא מרצים הבאים מהשטח, כמו בכירים בתעשייה, בשוק ההון ובמינהל הציבורי.

 

                                              *

 

מי בוחר ללמוד במכללה? המגוון רחב: סטודנטים שגרים בקרבת מקום ונרתעים מפני האנונימיות המאפיינת את הקמפוס האוניברסיטאי הגדול, סטודנטים המבקשים להתגורר לעת לימודיהם בקיבוץ סמוך למכללה, מי שתוכניות הלימוד הייחודיות במכללה מתאימות לצפיותיהם. מלבד הללו, חלק ניכר בקרב הסטודנטים הפונים למכללה מבקשים ללמוד בה משום שלא התקבלו לאוניברסיטה. הישגיהם בציוני תעודת הבגרות והמבחן הפסיכומטרי נמוכים יותר, בגלל הפער ברמת בתי הספר בפריפריה לעומת המרכז, בגלל חסך ההשכלה של דור ההורים והיעדר מיומנויות למידה. יש רבים שבנעוריהם לא רצו ללמוד, ובתקופת בית הספר התיכון בילו בשפת הים. המכללה מקנה גם למבלי עולם כמותם הזדמנות להוכיח את כישוריהם ללימודים אקדמיים.

הניסיון המצטבר מלמד שהתוצאות מרשימות. הן באו לידי ביטוי במכללות שפעלו בחסות אקדמית של האוניברסיטאות. במכללות החסות היה נהוג שהסטודנטים לומדים שנתיים במכללה ובשנה ג', שנת סיום התואר, הם לומדים באוניברסיטה. בבדיקות מתמשכות שנעשו באוניברסיטאות בשנה ג' התברר, שבשנתיים שבהן למדו במכללה עלה בידיהם לסגור את הפער ההתחלתי שבגללו לא התקבלו מלכתחילה לאוניברסיטה. סגירת הפער נובעת משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא המוטיבציה. סטודנט שלא התקבל לאוניברסיטה בגלל ציוניו הנמוכים ומתעקש להיאחז בתחום ולהגיע לתואר באמצעות המכללה, הוא חדור רצון ואמונה בכוחו. בבואו למכללה הוא מביא נחישות ונכונות למאמץ מוגבר. הסיבה השנייה היא איכות ההוראה. המכללה, שמעצם מהותה משקיעה יותר באיכות ההוראה, מקפידה על בחירת מרצים טובים, ואלו האוהבים ללמד והמשקיעים מאמץ בקידום הסטודנטים.

התפתחות המכללה נובעת גם מגמישותה ויכולתה המהירה לאתר את הצרכים המשתנים בתחומי ההשכלה הגבוהה ולהגיב לה. לדוגמה: המכללה האקדמית ספיר גיבשה, יחד עם "אמדוקס", מחברות הבילינג הגדולות בעולם, תוכנית לימודים במדעי המחשב, המתמקדת בתחום מיוחד של מערכות תוכנה. לאחר שצורכי אמדוקס הותאמו לדרישות האקדמיות, הוקמה ועדת פרופסורים שגיבשה רעיון חדשני ללימודים גבוהים, וזה הוגש למועצה להשכלה גבוהה ואושר. המחלקה למערכות תוכנה שהוקמה במכללה הרחיבה את שיתוף הפעולה גם לתחומי היי-טק נוספים, והיא ממשיכה לעדכן את התוכנית לדרישות המשתנות. בתוך כך הוקמה בתוך הקמפוס של המכללה שלוחה של "אמדוקס נגב", שהיתה למפעל עצמאי המעסיק מאות עובדים.

דוגמה אחרת היא הכניסה החלקית של אותה מכללה ללימודי הנדסה. הביקוש ללימודי הנדסה גדול אבל לא מאוזן. הביקוש וההיצע במקומות העבודה ובשכר יצרו סולם העדפות רחב. בראש הביקושים מצויים תחומי הנדסת היי-טק. על מספר המקומות המוגבל במחלקה להנדסת חשמל או מחשבים באוניברסיטת בן-גוריון מתחרים מועמדים רבים. הם יודעים שבתום לימודיהם, השכר שיוצע להם יהיה גבוה בהרבה מהשכר שיקבל מי שסיים הנדסה גרעינית. כאשר הסטודנט נרשם לאוניברסיטה, עליו לציין בטופס ההרשמה שלוש העדפות, בסדר יורד. רק מעטים, אלה שציוניהם גבוהים במיוחד, מתקבלים להנדסת חשמל. להנדסה גרעינית קל יותר להתקבל. אבל במהלך הלימודים מתברר שוב, שציוני הבגרות והפסיכומטרי הם מנבאים חלקיים בלבד של היכולת, וקורה שחלק מהמאושרים שהתקבלו להנדסת חשמל מגלים, בתחילת לימודיהם, שאין הם עומדים בדרישות הגבוהות של המחלקה ונאלצים לנטוש.

רבים משלימים עם התעודה הבינונית שלהם, וכשהם מקבלים מהאוניברסיטה הודעת שלא התקבלו להעדפה הראשונה שלהם, הנדסת מחשבים, לדוגמה, אך התקבלו להעדפה השלישית, הנדסה גרעינית, למשל, הם מוותרים ולומדים מדעי הגרעין. התוצאה היא שסטודנט שחלם על מחשבים ייאלץ כל חייו המקצועיים לעסוק בתחום רחוק ממאוויי לבו.

למענם פתחה המכללה מסלול מיוחד, להזדמנות שנייה, המיועד לתלמידי שנה א' בהנדסה. הלימודים בשנה א' מוקדשים למבואות כלליים ולמתמטיקה. לקראת שנה ב' באוניברסיטה, הוא מתקבל למחלקה המועדפת עליו על סמך ציוני שנה א'. בתוכנית זו למדו במשך השנים אלפי סטודנטים. רובם הצליחו לשדרג את המחלקה שאליה התקבלו מלכתחילה, ונעשו מהנדסים בתחום ששאפו לעבוד בו. עשר שנים לאחר קיום התוכנית, היא משמשת דגם למוסדות אחרים. הנה דוגמה לרעיון פשוט לכאורה, ששינה לטובה את מסלול לימודיהם וחייהם של מאות מהנדסים, בזכות הגמישות ותשומת הלב הגלומים בשיטת במכללה.

יש להדגיש שהחתך הסוציו-אקונומי של תלמידי התוכנית נמוך בשיעור ניכר מהממוצע של אלו שהתקבלו ישירות למחלקות שרצו בהן, בפקולטה להנדסה באוניברסיטה. חלקם של בני ערי הפיתוח שבהם בולט במיוחד. הנה עוד שני נתונים שצריכים לעניין את מי שמתבונן במה שקורה ביחסי מרכז-פריפריה בישראל: מקרב אלו שהתקבלו ללימודי הנדסה באמצעות המכללה, יצאו ראשוני המהנדסים הבדווים בארץ. שיעור הבוגרים שהחליטו להישאר בנגב מקרב אלו שהתחילו במכללה גדול בהרבה מאשר מקרב אלו שהתקבלו ישירות לפקולטה.

 

                                              *

 

לרעיון פיתוח המכללות קמו מתנגדים נחרצים, בעיקר מקרב שומרי החומות של האוניברסיטה, שחששו מאבדן הבלעדיות שלה. הם טענו שהמכללות יגרמו לזילות התואר. לנוכח השגות אלו ביקש פרופ' אמנון רובינשטיין, בהיותו שר החינוך ויו"ר המועצה להשכלה גבוהה, לבדוק מה קורה לסטודנטים מהמכללה המצטרפים בשנה ג' באוניברסיטה ומשתלבים בכיתות רגילות. הבדיקה נעשתה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון, בידי אחד הפרופסורים בה. תוצאותיה לימדו שההשתלבות היא מיידית ולא ניכר שוני, להוציא הבדל שולי בממוצע הסופי של ציוני התואר. נמצא כי בשני עשירוני הציונים הגבוהים של הבוגרים, שיעור אלה שבאו מן המכללה נמוך במידת מה בהשוואה לאחרים. ההפתעה היתה בשני העשירונים הנמוכים, של הסטודנטים שסיימו את לימודיהם בהצלחה אבל בציונים נמוכים מהממוצע של המחזור. התברר שמספר הסטודנטים מהמכללה בשני העשירונים התחתונים קטן יחסית לחלקם במחזור.

המסקנה היא שסטודנטים שנתוני הפתיחה שלהם נמוכים משקיעים יותר ונחושים הרבה יותר. המכללה הקנתה להם סיכוי והם התפרצו אליו בעוצמה. בשלבים הראשונים היא בנתה בשבילם מדרגה באמצעות מרצים טובים, עודדה אותם וכך איפשרה להם להתגבר על חולשתם הראשונית ולעקוף את חבריהם שהתחילו עם נתוני פתיחה טובים יותר. מאותן סיבות, כנראה, חלקם של בוגרי המכללה בקרב הלומדים לתואר שני בכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון גדול מחלקם של אלו שהתחילו באוניברסיטה.

במחלקה לעבודה סוציאלית, נבדקה השתלבות הבוגרים בעבודה לאחר לימודיהם ומידת הצלחתם בה. כאן, ההישגים הבולטים של אלה שבאו מהמכללה מפתיעים פחות. המוצא המשפחתי של תלמידי המכללה הוא לעתים קרובות משכבות הצורכות את מערכת הרווחה והעבודה הסוציאלית. אין זה מפתיע שסטודנטים, ברוב המקרים סטודנטיות, הבוחרים בעבודה סוציאלית, רגישים יותר לצרכים, מבינים אותם יותר וממילא מצליחים יותר.

במיוחד בולט הדבר בקרב עובדים סוציאליים מקרב יוצאי אתיופיה ומהמגזר הבדווי. רובם באו למכללה משום שלא עמדו בתנאי הקבלה של האוניברסיטה. חלקם מתקשה בלימודים וזקוק לתמיכה. והנה כבר בשנה הראשונה, הציונים שלהם גבוהים. הסיבה לכך היא שבמחלקה לעבודה סוציאלית, מרכיב לימודי חשוב הוא העבודה המעשית בקהילה. סטודנטים אלו מבינים היטב מצוקה ומצטיינים בחלק המעשי. המעקב אחרי הבוגרים מלמד שהם גם מצטיינים בעבודתם, ושוב אין זה מפתיע. אפשר אמנם שציוני לימודי התיאוריה של בת הרופא מעומר גבוהים מאלה של הבדווית מרהט, אבל העובדת הסוציאלית מרהט מבינה לא פחות ואולי יותר את מצוקת הנזקקים לה.

ההשתבחות בהישגים אלה של המכללה היא דיאלקטית. כצפוי, לא הכול מאושרים מתפקידה במערכת ההשכלה הגבוהה. הצלחת הסטודנטים שמלכתחילה נדחו על ידי האוניברסיטה היא בבחינת ערעור על תקפות שיטת המיון הקיימת, ובמיוחד על מערך הבחינות הפסיכומטריות. כידוע, בחינות אלה הפכו מקור הכנסה אדיר המגלגל סכומי עתק. יש לכך השפעה על המשך קיום מערך מיון זה.

ההחלטה לפתח את המכללות היתה של הממשלה, בניגוד לעמדת האוניברסיטאות. במקרה אחד זה, התערבות הממשלה היתה לטובה, אבל היה לה מחיר. הפוליטיקאים, שגילו את יכולתם להשפיע על האקדמיה בחקיקה בכנסת, ממשיכים להתערב, ולא תמיד לטובה. אחדים גילו את המשמעות האלקטוראלית של רבע מיליון סטודנטים והחלו להפעיל לחצים על המועצה להשכלה גבוהה, בעניינים כמו הקמת מכללות חדשות לפי תביעות ראשי רשויות מקורבים לשלטון, או דרישה להכרה בשלוחות זרות שאינן עומדות בקריטריונים אקדמיים. ומסוכן מכול - הם יצרו זיקה בין מכללות למפלגות.

דוגמה חמורה במיוחד היא ניסיון של פוליטיקאים להפוך מכללות אחדות לאוניברסיטאות, משיקולים פוליטיים. עד כה עלה בידי המועצה להשכלה גבוהה לבלום מהלכים אלו, אבל האגרסיביות של כמה פוליטיקאים בניסיונם לחדור לקמפוס מחייב את כל מי שמבקש לשמור על הישגי ההשכלה הגבוהה בישראל להיערך למאבק על עצמאות  האקדמיה, חירותה ואיכות התארים שהיא מעניקה לבוגריה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד