הכושי בוב הוא ילד טוב
הכושי בוב הוא ילד טוב
2/10/2005

האם בתרגום ספרות יפה לעברית, יש ניסיון של המתרגם להגיב על ביטויי גזענות הכלולים בטקסט המקורי? נראה שהם לא נתפסים כבעיה. אמנם לפעמים הם נעלמים בתרגום, ולפעמים אפילו עוברים הקצנה, אך העלמתם והקצנתם נובעים משיקול אחר

 

רחל ויסברוד 

רחל ויסברוד  מן המחלקה לתרגום וחקר התרגום, אוניברסיטת בר-אילן

 

בספר "שלושים וחמישה במאי" של אריך קסטנר, המתאר את מסעו של הילד קונרד אל הים הדרומי, פוגש הגיבור את הנסיכה פטרוזיליה. כך מתוארת הפגישה:

"הילדה ירדה מן העץ שלה בזריזות של נמייה ואמרה בזעם, 'איך אתה מעז לדבר אלי ככה, פרחח. אני נסיכה וקוראים לי פטרוזיליה!'

"קונרד לא היה מסוגל לענות מרוב תדהמה, כי עור גופה של הנערה שקראו לה פטרוזיליה היה משובץ ריבועים שחורים ולבנים!

"'תשמעי', הוא אמר לבסוף, 'אפשר לשחק עליך שח-מט!'

"היא נתנה לו חתיכה מהאננס שלה ואמרה: 'אבא שלי הוא ראש שבט שחור ידוע בכל רחבי הים הדרומי, ואמא שלי הולנדית במקור. היא היתה, לפני שהתחתנה עם אבא שלי, כתבנית בחווה לגידול פתיתי-קוקוס. ולכן אני חצי שחורה וחצי לבנה. זה נראה נורא?'

"'את זה אני לא יכול לשפוט. דווקא בעיני זה מוצא חן'".

(תר' מיכאל דק, 1999, עמ' 113-112)

בגרמניה של 1931 העז קסטנר להתייחס באופן היתולי לסוגיה של מיזוג גזעים -  פרט לא מפתיע בהתחשב בביוגרפיה שלו (פציפיסט, מתנגד לשלטון טוטליטרי, ספריו הוחרמו על ידי הנאצים). דווקא האבסורד שהוא מתאר, ילדה משובצת, מרמז לכך שבמציאות נולדים ממיזוג כזה ילדים רגילים.

לצורך דיון זה נבחנו טקסטים, המתייחסים לסוגיית היחסים בין גזעים וקבוצות אתניות, לרבות האפשרות של נישואים ביניהם, בצורה שונה לגמרי. חלקם מבטאים עמדות גזעניות בגלוי ובמפורש ("במדבר" ו"ביער עד" של הנריק סנקביץ’, "חלף עם הרוח" של מרגרט מיצ'ל, "אנשי הנהר הגדול" של אדגר ואלאס), חלקם אמביוולנטיים ואף יוצאים בגלוי נגד גזענות ("הקלברי פין" של מרק טוויין, "אוהל הדוד תום" של הרייט ביצ'ר סטו), אך נופלים בעצמם אל תוך המלכודת שמפניה הם מזהירים. מטרת הדיון לבדוק כיצד טופלו ביטויי גזענות הכלולים בטקסטים אלה בתרגום לעברית.

אך תחילה ייסקרו ההיבטים התיאורטיים שלפיהם נבחרו הספרים הנידונים. הספרים נבחרו על סמך זה שיחסם לשחורים, לערבים ולקבוצות אחרות, מאשר טענות ביקורתיות שניסחו חוקרי תרבות כמו פוקו, סעיד, פנון והומי באבא.

 

                                          *

 

בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" טען פוקו, כי חברה המגבשת לעצמה את זהותה נוטה להתכחש לתכונות שאינן מתיישבות עם הגדרת הזהות העצמית שלה ולראות ב"אחר" את נציגן הבלעדי. המחשה לדבריו אפשר למצוא בספרו של הנריק סנקביץ' "במדבר" ו"ביער עד". בספר משורטטת היררכיה שבראשה ניצבים הפולנים (בני עמו של הסופר) ומתחתם האנגלים. תכונות בלתי רצויות מיוחסות, בהכללות מפורשות, לקבוצות אחרות: היוונים הם פטפטנים, הערבים חמדנים והכושים פראים.

כפי שהראה סעיד בספרו "אוריינטליזם", זיהוי ה"אחר" עם תכונות שאינן חלק מהגדרת הזהות העצמית מספק צידוק לשליטה בו ומהווה בסיס ערכי לקולוניאליזם. בספרים שנבדקו (כגון "במדבר" ו"ביער עד", "אנשי הנהר הגדול", "חלף עם הרוח") הקולוניאליזם ואף העבדות נתפסים כמחסום מפני אנרכיה שתשתרר אם יורשה לילידי אפריקה, ערבים ושחורים, לנהל את חייהם בעצמם.

היבט נוסף של קולוניאליזם מציג פנון. בספרו "עור שחור, מסכות לבנות" הוא מתאר את האופן שבו מפנימים השחורים את העמדה הגזענית כלפיהם ויוצרים מבנה חברתי מרובד שבו קִירבה לאיש הלבן, המושגת באמצעות חיקוי, היא דרך לשדרוג המעמד. ב"חלף עם הרוח" מתואר מבנה כזה, אך בלא היחס הביקורתי שמפנה כלפיו פנון. העבדים החיים בבית עם אדוניהם ומשרתים אותם, בראש ובראשונה מאמי, אומנתה של סקרלט, תופסים את עצמם כנעלים על פועלי החווה, המכונים בפיהם niggers. אלא שהחיקוי מתברר כמלכוד: כפי שעולה מסיפורי ואלאס, כשהשחור דבק באורחות חייו הוא נשאר פרא, וכשהוא מחקה את הלבן (לובש חליפה או מצטט הוגים אירופאים) הוא נלעג במקרה הטוב וזוכה לנזיפה על יומרנותו במקרה הרע.

כנגד הגישה האופיינית לעידן הקולוניאליזם, שמצאה את ביטוייה בספריהם של סנקביץ', מיצ’ל וואלאס, צמחה גישה, הגורסת שתרבות אחת אינה נעלה על חברתה, ושהישגי האנושות הם פרי שיתוף פעולה מתמשך בין תרבויות שונות. גישה זו קיבלה ביטוי כבר בשנות השבעים, כמו למשל במאמרו של קלוד לוי-סטרוס “Race and History”. התחזקותה היא המעוררת ציפייה שהמתרגם בן-זמננו יחוש אי-נוחות לנוכח ביטויי גזענות מעין אלה שתוארו. אך גם היא היתה מושא לביקורת, למשל מצד חוקר התרבות הומי באבא. בראיון אתו, שפורסם תחת הכותרת "המרחב השלישי", תקף באבא את רעיון ההרמוניה ושיתוף הפעולה מבית-מדרשם של חוקרים כלוי-סטרוס. לדבריו, קבלה אמיתית של ה"אחר" פירושה השלמה עם הסתירות בין מערכת הערכים שלו לזו של איש המערב. בספרים שנבדקו יש לסתירות אלה פתרון אחד ויחיד: השלטת מערכת הערכים של האדם הלבן. עובדי האלילים והמוסלמים יוטבלו לנצרות (אצל סנקביץ'), והשחורים ילמדו את דרכי הלבנים וירסנו את הפראות הטבועה בהם (אצל ואלאס). אך כפי שצוין, זהו פתרון דחוק, כי היליד המחקה את דרכי האדם הלבן אף הוא מושא ללעג ולביקורת.

הנושאים המעסיקים חוקרי תרבות, שאת חלקם הזכרתי קודם, נידונים בשנים האחרונות גם בחקר התרגום. חוקרים כמו ונוטי (Venuti, 1995), טימוצ'קו (Tymoczko, 1999) וקרונין (Cronin, 2000)  תופסים את התרגום כפונקציה של יחסי כוח בין תרבויות ועוסקים באופן שבו הוא שירת את המדכא וגם את המדוכא. ונוטי מכנה את המתרגם הלא-מעורב אידיאית ופוליטית "שקוף". הוא מנסה לקדם גישה שתעודד את המתרגם להגיב על הטקסט שהוא מתרגם גם על חשבון אדקווטיות (שחזור המקור). לגישתו יש כבר ביטויים במערב. חלקם מתונים, כגון הוספת תגובה על הטקסט שעבר תרגום במבוא, באחרית דבר ובהערות-שוליים. מטא-טקסטים אלה היו קיימים גם בעבר, אך היום הם מנוצלים לא רק למסירת מידע אלא לתגובה אידיאית על הטקסט המתורגם. ביטוי קיצוני יותר לגישה של ונוטי, שכונה על ידי לואיז פון פלוטו "חטיפה", הוא התערבות המתרגם בטקסט גופו (Flotow, 1991).

בהשראת חוקרים אלה, השאלה שדיון זה מבקש לענות עליה היא, האם בתרגום לעברית יש איזשהו ניסיון להגיב על ביטויי גזענות הכלולים בטקסטים המקוריים. כדי שתהיה תגובה צריכים להתקיים שני תנאים:

א. רגישות לביטויי גזענות בתרבות הישראלית;

ב.  נורמה המתירה למתרגם להתערב בטקסט (מושג הנורמה הוחל על תחום התרגום על ידי טורי - למשל, Toury, 2000 - וחוקרים נוספים).

ניסיון לענות על השאלה, האם תנאים אלה התקיימו או מתקיימים בהווה, מעלה את התשובות הבאות:

א. בתרבות העברית עצמה, כמו בתרבויות אחרות בעולם, היו נפוצים סטריאוטיפים אתניים וגזעניים, בייחוד כלפי ערבים (כהן, 1985). שלילת הגולה והיהודי הגלותי על ידי הציונות גרמו לכך שאפילו דימויים אנטישמיים לא נדחו על הסף (Gilman, 1986; Boyarin, 1997).

ב. בתחום התרגום פעלה בראשית המאה נורמה של קבילות, שהתירה למתרגם להתאים את הטקסט לתרבות היעד, לא רק מבחינה לשונית ופואטית, אלא גם מבחינה ערכית (Zoran, 1990). נורמה זו התירה לסלק אלמנטים נוצריים וליהד את העולם המתואר. אך בזמן פעולתה לא היתה רגישות מיוחדת לגזענות. היום יש יותר מודעות לגזענות בתרבות המערבית בכלל, אפילו בתרבות הפופולרית (למשל בסרטי דיסני; ראו ויסברוד, 2004), וגם בישראל, אך הנורמה התרגומית מכתיבה אדקווטיות, כלומר היצמדות לטקסט מקור כמות שהוא, על הערכים והעמדות המשוקעים בו, יהיו אשר יהיו.

 

                                          *

 

בהתחשב במה שנכתב לעיל, אין תמה שהממצא המרכזי לגבי תרגומים מתקופות שונות (ראשית המאה, ההווה) שנועדו לקהלי-יעד שונים (מבוגרים, ילדים) הוא אדישות. ביטויי גזענות (לעומת אלמנטים נוצריים או סגנון נמוך) לא נתפסים כבעיה מנקודת מבטו של המתרגם. אמנם לפעמים הם נעלמים בתרגום, ולפעמים אפילו עוברים הקצנה, אך נראה שהעלמתם והקצנתם נובעים מאיזשהו שיקול אחר.

ברוב המכריע של התרגומים שבדקתי, המתרגם "שקוף" (בלשונו של ונוטי) בכל הנוגע לגזענות של המחבר, גם אם התרגום אינו כפוף לנורמה של אדקווטיות ולמתרגם יש חירות לשנות, להשמיט ולהוסיף. דוגמאות לכך הם התרגומים של "חלף עם הרוח", ספרי יאן פלמינג על ג'יימס בונד, ו"אוהל הדוד תום". הגזענות של פלמינג (הנלווית לסקסיזם שלו) ניכרת באופן הצגתם של שחורים ואסייתים. תכונה בולטת של ספריו היא שה"רעים" לקויים מבחינה גנטית והליקוי נקשר במרומז עם מוצאם המעורב; ראו אקו, 1974.

הספר "אוהל הדוד תום" אמנם קורא לביטול העבדות, אך רווי סטריאוטיפים (ולו גם חיוביים, או חיוביים לכאורה) על השחורים כגזע. התרגום שנבדק יצא בסדרת "כתרי" של כתר ומיועד לבני הנעורים. התאריך (1986) אינו מצוין על הספר - תכונה אופיינית להפקות מסחריות, כי כך הספר לא מתיישן. על הכריכה נאמר שהתרגום מלא, הצהרה שעצם הופעתה מרמזת על נורמה של אדקווטיות. ואכן, לכל הפרקים (זולת המבוא והפרק האחרון, מס' 45, שהוא מעין אחרית דבר) יש מקבילה בתרגום, אך כל פרק הוא למעשה תקציר של הפרק המקורי. העלילה החיצונית "קולפה" מכל מה שעוטף אותה במקור: קטעי הגות, בייחוד הגות נוצרית שהספר משופע בה, מזמורים רוויי אדיקות דתית ששרים השחורים, תיאורים מפורטים של דמויות ומקומות וכו'. ממילא הושמטו גם קטעים שבהם מחווה הסופרת דעתה על השחורים כגזע, אך לא בעקביות. למשל, בתרגום מופיעות ההכללות הבאות:

"תום, שככל בני-גזעו היה בעל לב רגיש, עדין ואבהי, קם ממקומו וחרש הלך אל ילדיו להתבונן בהם" (עמ' 80).

"על מנת שנבין מה גדולים סבלותיהם של כושים הנמכרים ונשלחים דרומה, עלינו לזכור שתחושותיהם של הכושים הן בעלות עוצמה מיוחדת. הם מתקשרים ביותר למקומם. מטבעם אין הם נועזים ובעלי יוזמה, אלא מלאי רגש ואוהבי בית" (עמ' 81).

המסקנה היא שההשמטות אינן נעשות בכוונה להיפטר מהכללות סטריאוטיפיות על הגזע השחור, אלא מרצון להימנע מקטעי הגות בכלל.

נקודה שנייה שעלתה מן הבדיקה היא גילוי הקצנה או תוספת של ביטויי גזענות. בשני מקרים, התרגומים של "הקלברי פין" וסיפורי ואלאס, התברר שהתפיסה הגזענית התחדדה בתרגום, אך שוב, לא בגלל עמדותיו של המתרגם (בהשוואה לסופר), אלא כתוצר לוואי של אינטרסים אחרים. ב"הקלברי פין", אחד הקשיים שמתרגמים התמודדו אתם הוא כיצד לתרגם עגה של שחורים שאין לה שום מקבילה "טבעית" בעברית. ככל שהתרגום ישן, הקושי שלפניו ניצב המתרגם גדול יותר, גם כי טרם התפתחה לשון דיבור עברית וגם כי לא היו קונבנציות של ייצוג לשון דיבור בספרות העברית המקורית והמתורגמת, שיקלו על המתרגם.

באחד התרגומים המוקדמים של הספר (פישקין, 1964, לפי תרגומו של הילפרין מ-1926, עמ' 59-58) הכושי ג'ים מדבר על עצמו בגוף שלישי, אף שאין לכך בסיס במקור:

"אכן, הק, כן היה הדבר. אף על פי שמיס וטסון הזקנה חרפה את ג'ים, אף על פי שלא היתה טובה לג'ים, בכל זאת הבטיחה לבלי מכור את ג'ים העלוב לאורליאן החדשה. אך פתאום התחיל בא אלינו סוחר עבדים וזמן רב שוחח עם המיס הזקנה. הגיע הדבר לידי כך, שג'ים התחיל מפחד. והנה פעם אחת בערב שמע מאחרי הדלת כיצד דיברה מיס וטסון לאחותה מיסטריס דוגלס: 'איני רוצה למכור את הכושי שלי, אך שמונה מאות דולרים הוא סכום גדול כל כך, שאיני יודעת מה לעשות'. על זה ענתה לה מיסטריס דוגלס: 'אוי, אל תמכרי את ג'ים הזקן העלוב, כושי טוב הוא'. וג'ים לא חפץ לשמוע עוד וברח בלי הבט לאחוריו".

הדיבור בגוף שלישי גורם לאינפנטיליזציה של ג'ים. תפיסת השחור כילד (ולפיכך כמי שאינו מסוגל לנהל את חייו בעצמו) רווחת בספרים שנבדקו (אצל ביצ'ר-סטו, סנקביץ', מיצ'ל, וואלאס). במקרה הנדון, התרגום הוא שמציגו כילד. אך סביר שאין זה אלא תוצר-לוואי של ניסיונו של המתרגם למצוא תחליף לעגה המקורית.

בתרגום סיפוריו של אדגר ואלאס הוחרפה הנימה הגזענית של המקור. לדוגמה, בסיפור "התשעה" נוזף המושל הבריטי סנדרס ביליד שהעז להתיישב על כיסא במחיצתו. במקור נכתב:

"You may sit - on the ground," said Sanders quietly, "in the manner of your people, and I will sit on this chair in the manner of mine. For behold, Fembeni, I sit here in the place of my king, who has given me charge over all this land. You show me the respect which I would show to him.

סנדרס מנמק את התנגדותו לכך שפמבני ישב על כיסא לצדו בשני נימוקים: (1) לא כך נוהגים בני עמו; (2) סנדרס הוא נציגו של מלך אנגליה, וכשם שסנדרס לא יתיישב בנוכחות מלכו, כך אין זה נאות שפמבני יתיישב בנוכחות סנדרס. הנימוק השני השתנה בתרגום, שבו אומר סנדרס כך:

"'אתה יכול לשבת', אמר לו סנדרס, "על הקרקע, כדרך בני עמך. ואנוכי אשב בכסא זה - כדרך בני עמי. וראה, פמבני, אפילו האמת הקדושה לא תהפוך את השחור ללבן, ואת הלבן לשחור, כשם שלא תוכל האמת הקדושה לעשותך שווה מעלה עם סנדי, המושל בך'" (עמ' 242-241).

הטענה, שגם האמת הקדושה (של הנצרות, שפמבני זה עתה קיבל על עצמו) לא תהפוך את השחור ללבן, ולהפך, מופיעה בתרגום בלבד. התרגום ראה אור בהוצאת כרמי את שות' בשנת 1957. המתרגם הוא א. בן-דן. זהו כנראה שם עט של אליעזר כרמי, מתרגם שפעל במערכת הלא-קנונית וכמקובל בה, נטל לעצמו את החופש לשנות, להשמיט ואף להוסיף, בייחוד לצורכי הנהרה (ההוצאה נקראת "כרמי את שות'" וסגנון התרגום הוא הסגנון האופייני של כרמי, כפי שבא לידי ביטוי בתרגומיו לסיפורי דיימון רניון ועוד. ה"חשד" שא. בן-דן הוא אליעזר כרמי אושר על ידי אלי אשד, המתמחה בפלח זה של הספרות העברית). כמו במקרה הקודם, סביר שהנימה הגזענית הוחרפה לא משום שהמתרגם חתר לכך, אלא מתוך אדישות וכתוצר-לוואי של הרצון לפרש את המובלע במקור.

ביטויים נוספים למגמה זו מופיעים בגרסה העברית של סיפורי הקובץ Bosambo of the River (בתרגום הם נכרכו ביחד עם סיפורים מתוך People of the River The): בסיפור “Arachi The Borrower” מהקובץ  Bosambo of the River מסופר, שממשלת מונרוביה (בירת ליבריה) שלחה אחד מאזרחיה בשם בוזמבו למושבת-עונשין. המושבה שכנה במקום המתואר כך:

“a patch of wild forest in the back country” (עמ' 5).

בגרסה העברית של אותו סיפור ("אראקי השואל") מתואר מקום זה כ"אחד האזורים הנידחים של מדינת ליבריה הנאורה", ובהערת-שוליים מצוין כי "ליבריה היא הרפובליקה הכושית היחידה בתבל" (עמ' 9). התואר "נאורה", המבטא יחס אירוני כלפי רפובליקה זו, נוסף על ידי המתרגם ומסתמך על "רוח המקור" יותר מאשר על איזשהו ניסוח ממשי המופיע בו.

בהמשך אותו סיפור כתוב שהממשלה הכריזה פרס על ראשו של בוזמבו, “alive or dead – preferably alive” (עמ' 7). המתרגם שינה זאת ל"חי או מת, עם הערה מודגשת האומרת שמוטב חי מאשר מת, כיוון שלאותה רפובליקה נאורה היו שיטות מיוחדות של הוצאה להורג בפומבי, אולי לא כל כך נאורות…" (עמ' 10).

התוספת של המתרגם מקבלת נופך אירוני לנוכח העובדה שסנדרס, גיבורו של ואלאס, המשרת כנציב באחד מאזורי אפריקה תחת שלטון בריטניה, הוא שליט בלעדי באזור שנמסר להשגחתו, ותולה עבריינים שחורים לפי שיקול דעתו, בלא משפט (למשל בסיפור "”The Child of Sacrifice, או בעברית "בן הקרבנות", באותו קובץ(. אלא שהפעם האירוניה אינה נראית כמכוונת מצד המתרגם. הקפדתו של המתרגם לכנות את הרפובליקה "כושית" (עמ' 10), אף שאינה מכונה כך במקור (עמ' 7), משתלבת במגמתו הכללית.

 

                                          *

 

במקרים ספורים מצאתי אפולוגטיקה ("במדבר" ו"ביעד עד" בתרגום הנדלזלץ) ותיקונים (התרגום המוקדם של אותו ספר, "יפתח המלוכלך" בהשוואה ל"יהושע הפרוע"). בתרגומו של הנדלזלץ לספרו של סנקביץ' (1991) ניתן למצוא הכללות על קבוצות אתניות ולאומיות שונות. לפחות אחת מהן חסרה בתרגום של שולמית הראבן לאותו ספר (1970). אצל הנדלזלץ נאמר על אחד הגיבורים, שהיה "חמדן ויומרני כמו כל ערבי" (עמ' 93). למעשה, המקור מסייג את ההכללה ומבחינה זו דייק אורי אורלב שכתב בתרגומו מ-1970: "עם זאת, היה חמדן ובעל יומרות כמו כל ערבי כמעט" (עמ' 107). אצל הראבן נאמר רק שהוא היה "איש אוהב-בצע ובעל יומרות" ואין קישור של תכונות אלה עם ערביותו (עמ' 102-101). התחזקותה של הנורמה המכתיבה אדקווטיות בין שנות השבעים לשנות התשעים, עשויה להסביר מדוע דווקא התרגום המאוחר אינו נרתע מהסטריאוטיפ הגזעני. לעומת זאת, נכתב על הכריכה האחורית של התרגום של הנדלזלץ כי הספר כולל "רעיונות ותפיסות-עולם דתיות, מוסריות וחברתיות שהיו מקובלות בזמנו של סנקביץ'". ניתן לפרש הערה זו כהסתייגות ולו מרומזת מעמדותיו של המחבר, שנורמת האדקווטיות לא התירה לעמעמן.

במקרה אחר, "שטרובלפטר" של הופמן, המקור הוא נייטרלי, התרגום המוקדם ("יהושע הפרוע", ללא שם מתרגם, 1941) מוסיף לו נימה גזענית, והתרגום המאוחר ("יפתח המלוכלך", תר' אורי סלע, 1975) מתקן אותה. הכוונה לסיפור שבו שלושה ילדים (גרמנים) מעליבים ילד שחור ונענשים על כך. שני התרגומים שנבדקו הם מחורזים. חריזה היא אילוץ כבד-משקל בתרגום, הגורר אתו לעתים קרובות חריגות מהתוכן הסמנטי של המקור. בתרגום הראשון נפתרה בעיית החריזה על ידי כך שהילד השחור תואר כך: "הכושי חמדן/ בטלן ועצלן" (השם מנוקד בסגול, כמו במלה חמדה, וכך מוקנה לו אופי אמביוולנטי). בתרגום המאוחר נפתרה בעיית החריזה בדרך אחרת: "הכושי בוב/ טייל ברחוב./ הוא ילד טוב,/ הכושי בוב". התיאור של הכושי כ"ילד טוב" הוא אמנם סטריאוטיפי, אך זהו סטריאוטיפ חיובי, צדו השני של הסטריאוטיפ השלילי שחילחל לתרגום המוקדם.

בתרגום החדש המוער של "הקלברי פין" (תר' יניב פרקש, 2004) יש הערות המגיבות הן על גזענות מצד הדמויות (שהיא מושא לביקורתו האירונית של המחבר) והן על גזענות מצד המחבר עצמו. ההערה הבאה מדגימה מגמה זו: "סמיואל קלמנס [שמו האמיתי של מרק טוויין] נולד וגדל במדינת עבדות, והשימוש שהוא עושה במלה 'כושי' (nigger) (יותר מ-200 פעמים לאורך הספר) משקף את החינוך שספג. החלפת המלה ב'אפרו-אמריקני' או ב'שחור' היא אנכרוניסטית ולא נאמנה לחינוכו של האק, למעמדו או לאופן התבטאותו. האק משתמש במלה מכוח ההרגל ולא בכוונת זדון" (עמ' 20). הערות מעין אלה מאפשרות להימנע מ"שקיפות" (בלשונו של ונוטי) בלי לוותר על תרגום אדקווטי, שאותו מכתיבה היום הנורמה.

 

                                          *

 

על השיטה של סילוק ביטויי גזענות מהטקסט ניתן לטעון, שהיא פועלת כבומרנג: דווקא התיקון מנטרל כל אפשרות לבקר את הספר על העמדות המשוקעות בו. לדוגמה, ילדים ישראלים שקוראים את אוליבר טוויסט בגרסאות משופצות (שבהן פייגין לא מזוהה כיהודי) לא יהיו ערים לאנטישמיות שלו, בייחוד אם לא יחזרו לספר כמבוגרים; ולכן לאסטרטגיה של שקיפות, מעין זו שנקטו ספריית מעריב והנדלזלץ בתרגום "במדבר" ו"ביער עד", יש יתרון לא רק מבחינה זו, שהספר כיצירת אמנות מועבר לקוראים בנאמנות, אלא גם מבחינה זו, שהקורא מתוודע לעמדות המחבר לאשורן. מצד אחר, לאדקווטיות יש במקרה זה מחיר: היא מאפשרת פתיחות של התרבות הישראלית, גם היום, לביטויי גזענות, וחלחול של סטריאוטיפים גזעניים לספרות הילדים.

גרסה מוערת היא פתרון אופטימלי לבעיה, שכן היא מאפשרת למו"ל ולמתרגם לאחוז בחבל משני קצותיו: גם לתרגם תרגום אדקווטי, שאינו מטעה את הקורא בנוגע למקור, וגם להימנע מ"שקיפות". אך לרוע המזל, הצורך בהשקעת זמן ומאמץ, והעלות הגבוהה, מגבילים שיטה זו למקרים ספורים בלבד.

ביבליוגרפיה

תרגומים ומקורותיהם

ביצ'ר סטו, הרייט, 1986. אוהל הדוד תום, תר' רפאל אלגד (ירושלים: כתר). המקור: 

Beecher Stowe, Harriet, 1981 (1851-1852). Uncle Tom’s Cabin (New York: Bantam).

וואלאס, אדגר, 1957. כתבי אדגר וואלאס: אנשי הנהר/סיפורים, תר' א. בן-דן (תל-אביב: כרמי את שות'). המקורות:

Wallace, Edgar, 2005 (1911). The People of the River, ed. Jeremy Ward (Deunant Books: Electronic Books Online).--- 1914. Bosambo of the River (London: Ward, Lock & Co).

 

טוויין, מארק, 1964. הקלברי פין, תר' אהרן פישקין לפי תרגומו של פַלק הילפרין מ-1926 (תל-אביב: יזרעאל).

 ---2004. הרפתקאותיו של הקלברי פין/הספר המוער, העיר מייקל פטריק הרן, תר' והוסיף הערות יניב פרקש (תל-אביב: ניר). המקור:

Twain, Mark, 1991 (1884). Adventures of Huckleberry Finn (Berkeley: University of California Press).

מיצ'ל, מרגרט, 1975. חלף עם הרוח, תר' ג. אריוך (תל-אביב: מזרחי). המקור:

Mitchell, Margaret, 1973 (1936). Gone with the Wind

(New York: Avon).

סנקביץ', הנריק, 1970. בישימון וביער עד, תר' שולמית הראבן (תל-אביב: עדי).

--- 1970. בישימון ובערבה, תר' אורי אורלב (ירושלים: י. מרכוס).

--- 1991. במדבר וביער עד, תר' מיכאל הנדלזלץ (תל-אביב: ספרית מעריב). המקור:

Sienkiewicz, Henryk, 1912. W pustyni i w puszczy. Electronice version:

http://www.dziecionline.pl/Biblioteka/sienkiewicz/w_pusyni_i_w_puszczy/spis.htm

קסטנר, אריך, 1999. שלושים וחמישה במאי, תר' מיכאל דק (נתניה: אחיאסף). המקור:

Kהstner, Erich, 1991 (1931). Der 35. oder Konrad reitet in die Südsee (Hamburg: Cecilie Dressler Verlag).

מחקר וביקורת

אקו, אומברטו, 1974. "תבניות הסיפר ברומנים על ג'יימס בונד ליאן פלמינג", הספרות 19-18, עמ' 102-85.

ויסברוד, רחל, 2004. "סרטי דיסני ומקורותיהם הספרותיים", עולם קטן 2, עמ' 55-39.

כהן, אדיר, 1985. פנים מכוערות במראה: השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים בעברית (תל-אביב: רשפים).

סעיד, אדוארד, 2000. אוריינטליזם, תר' עתליה זילבר (תל-אביב: עם עובד, ספריית אופקים ומרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה).

פנון, פרנץ, 2004. עור שחור, מסכות לבנות, תר' תמר קפלנסקי (תל-אביב: ספרית מעריב).

פוקו, מישל, 1986. תולדות השיגעון בעידן התבונה, תר' אהרן אמיר, אחרית דבר מאת עדי אופיר (ירושלים: כתר).

Bhabha, Homi K., 1990. "The Third Space", in: Identity: Community, Culture, Difference, ed. Jonathan Rutherford (London: Lawrence and Wishart), pp. 207-221.

Boyarin, Daniel, 1997. Unheroic Conduct: The Rise of Heterosexuality and the Invention of the Jewish Man  (Berkeley: University of California Press).

Cronin, Michael, 2000. “History, Translation, Post-colonialism”, in: Changing the Terms: Translating in the Postcolonial Era, eds. Sherry Simon & Paul St-Pierre (Ottawa: University of Ottawa Press), pp. 33-52.

Flotow, Luise von, 1991. “Feminist Translation: Contexts, Practices and Theories”, TTR 4:2, pp. 69-84.

Gilman, Sender L., 1986. Jewish Self-Hatred: Anti-Semitism and the Hidden Language of the Jews (Baltimore: The Johns Hopkins University Press).

Holmes, James S, 1988, "The Cross-Temporal Factor in Verse Translation”, in his Translated! Papers on Translation and Translation Studies (Amsterdam: Rodopi), pp. 35-44.

Levi-Strauss, Claude, 1976. “Race and History”, in his Structural Anthropology, vol. 2, tr. Monique Layton (New york: Basic Books), pp. 323-362.

Tymoczko, Maria, 1999.  Translation in a Postcolonial Context (Manchester: St. Jerome).

Toury, Gideon, 2000. “The Nature and Role of Norms in Literary Translation”, in: The Translation Studies Reader, ed. Lawrence Venuti (London and New York: Routledge), pp. 198-211.

Zoran, Gabriel, 1990. Past and Present in Hebrew Literary Translation: A Lecture and Exhibition Catalogue (Cambridge, Mass.: Harvard University Library).

Venuti, Lawrence, 1995. The Translator’s Invisibility: A History of Translation (New York: Routledge).

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד