רב, רבית, רבת, רבה ורברבה
רב, רבית, רבת, רבה ורברבה
2/10/2005

מי יחליט כיצד לקרוא לנשים שהוסמכו לרבנות? הנשים עצמן, הציבור כולו, או האקדמיה? האם רבה היא קודם כל מלה עברית חדשה, או שמא היא ביטוי למונח חדש המערער על סדרי העולם?

 

צביה ולדן

ד"ר צביה ולדן ממכללת בית ברל

 

שלל האירועים התרבותיים שהיהדות עומדת במרכזם מזמן לנו הצצה לתופעה לשונית חברתית בהתהוותה. במודעה שהתפרסמה ביום העצמאות תשס"ה, באירוע "אין לי ארץ אחרת" המאורגן על-ידי בית שמואל בירושלים, אנחנו עדים לשני כינויים שונים בתואר רב לאשה: הרב עדה זבידוב, והרב מיה ליבוביץ', מחד גיסא, ואילו הרבה תמר דובדבני, מאידך גיסא. לקראת תיקון ליל שבועות באותה שנה, באירוע "לך לך - על מסעות ומסעות יהודיים" המאורגן על-ידי בית-דניאל, כתוב: הרבה גליה סדן, הרב ורד סקל, הרבה מירה רז.

למען הסר ספק, לא מדובר ברשלנות בהגהה או בשגיאת דפוס, אלא בבחירה. העברית איננה מאפשרת לדובריה להתחמק מחשיפת המגדר, לא שלהם, לא של אלה שאליהם הם פונים ולא של אלה שעליהם הם מדברים. והנה יש מקרים, והם לא רבים, שבהם יכולים הדוברים להעדיף צורה אחת על פני זולתה. באימוץ שם תפקיד או תואר, למשל, עומדות לרשות דוברי העברית שתי חלופות: האחת, להשתמש בשם תואר אחד לנשים ולגברים, ואז מובן מאליו כי תהיה זאת צורת הזכר - ראש הממשלה - שכן היא כבר קיימת ומוכרת לכל. האחרת, להשתמש בשתי צורות מקבילות: אחת לזכר - שר;  ואחת לנקבה - שרה. בידי הכלל, ועוד יותר בידי הדוברות, נתונה אפוא ההחלטה באיזה אופן להיקרא: פרופסור או פרופסורית, שר או שרה, רב או רבה. קשה להאמין, אבל המספר המצטבר של נשים ששימשו בתפקיד שר אינו עולה על עשר. לעומת זאת, יש כבר בארץ 32 נשים המכהנות בתפקידי רבנות, ומסתבר שגם כאשר יש בלשון שתי חלופות, לא כל הנשים מאמצות את צורת הנקבה. ננסה לברר מדוע.

 

                                               *

 

על פניו נכתב מאמר זה בשעה של רצון מיוחד, שכן בתחום החינוך בשלטון מכהנות היום שתי נשים: השרה לימור לבנת ומנהלת המשרד שלה, רונית תירוש. ואמנם מעניין לראות את השינויים שחלו בזירה הלשונית בעידן זה. היום לא קורא איש ללימור לבנת שר החינוך, אבל לרונית תירוש קוראים בשלוש דרכים שונות: מנכ"ל, מנכ"לית (במלרע) ומנכ"לית (במלעיל). אבל רבים בינינו עדיין זוכרים שלגולדה מאיר, שכיהנה גם בתפקיד של שר לענייני עבודה וגם בתפקיד של ראש ממשלה, קראו "גולדה מאירסון - השר לענייני העבודה", וכן ראש הממשלה ולא ראשת הממשלה (צדקה, תשנ"ד). אורה נמיר, שהיתה בשעתה אחת השרות הראשונות, זכורה בשיח הציבורי כמי שהתעקשה שיקראו לה שר ולא שרה. נכון להיום, לא נראה כי אשה שרה תתעקש שיקראו לה שר, אך יש בהחלט נשים המתעקשות על כך שיקראו להן רב.

צדקה (1986) הציע רַבּה או רַבּית. רבית לפי הקיים, למשל משפטן- משפטנית (או  עורך-דינית בלשון העם...). אולם לא נראה לי נבון לצרף לתואר של אשה צורן המשמש גם לצורך הקטנה (כפית, מפית, וכד'...), במיוחד לאור העובדה שהפירוש המקורי של רב הוא גדול, גדול בתורה. נימוק נוסף נגד השימוש ב"רבית" הוא שאוזניים ערלות, והן רבות, עלולות לשמוע "רבנית". ל"רבנית" יש היום התנגדות כללית וגורפת בין 29 הנשים שראיינתי, ואני מצטרפת אליה בכל לב. שכן רבנית הוא תואר הנקנה ממילא (כלומר שלא צריך לעשות דבר כדי לזכות בו), ובניסוח בוטה יותר, תואר הנקנה בביאה. כך או כך, לא יאה להשתמש בו למי שקנתה את השכלתה באופן מסודר ומוכר.

לפיכך נראה כי הצמד הנכון בעברית לגבר ולאשה שקיבלו סמיכה הוא: רב-רַבּה. שאלתי את הרב (ד"ר) משה זמר על הבחירה בתואר רבה לנשים. זמר הוא מרצה בבית המדרש לרבנים בירושלים ומנהל המכון להלכה בת זמננו. הוא עושה מחקר היסטורי על אודות נשים ששימשו בפועל בתפקיד של רב או מנהיג בקהילה שלהן, וממצאיו מגיעים עד המאה ה16- ועד כורדיסטן. הוא השיב לי, כי האשה הראשונה הוסמכה לרבנות מתקדמת בארה"ב בשנת 1972, ואף הראה לי תעודה אופיינית:

.... מודיעים נאמנה כי תלמידתנו

מצוינת במעלות ובמידות טובות

יגעה ועמלה בתורתנו קדושה

וגמרה את חק לימודיה

ויצאה מוכתרת בעטרת הרבנות

וחכם תתקרי ורב תתקרי

והננו ממלאים את ידיה לקחת על שכמה את משרת הרבנות

להגדיל תורה ולהאדירה...

יהי ה' אלהינו עמה ותעל

ניתן לקרוא לשימוש שנעשה בתעודה זאת בעברית כפל לשון או לשון חצויה. לכאורה, בחמש השורות הראשונות ובשלוש השורות האחרונות נוקטת התעודה לשון נקבה, קרי, הלשון מתאימה לנקבה, אולם בשורה השישית מתברר כי אין הנוסח מוותר על הגמוניה גברית כאשר הוא מגיע אל התואר הנכסף. הטענה המלווה גישה זאת ידועה: כביכול אין כאן העדפה של צורת הזכר, אלא יש כאן שימוש מכליל, לא מסומן. ברירת מחדל, כפי שנוהגים לקרוא לו. הסבר זה משכנע את אומריו, אך לא את שומעותיו.

ראיינתי 29 נשים הממלאות תפקידים רבניים בארץ. 23 מהן הוסמכו בשתי מסגרות מוכרות יחסית, שתיהן בירושלים: 15 בתוכנית הישראלית לרבנות של בית המדרש בהברו יוניון קולג', השייך לתנועה ליהדות מתקדמת (מוכרת גם תחת הכותרת יהדות רפורמית). שמונה בבית המדרש לרבנות שכטר, המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית. ארבע נשים נוספות שהשתתפו במחקר הוסמכו בארה"ב בתנועה שנוסדה על-ידי הרב מרדכי קפלן Reconstructionist Rabbinical College)), הנקראת יהדות מתחדשת. אשה אחת הוסמכה באופן פרטי על-ידי הרב זלמן שחטר-שלומי (אורתודוקסית ניו-אייג'ית) ואשה נוספת קיבלה הסמכה מוסדית בהשראתו (Jewish Renewal), בתנועה המכונה התחדשות ביהדות. בוגרת אחת בלבד הטוענת לסמיכה לרבנות היא חילונית, שהוסמכה בחו"ל. השיחות היו מרתקות ונהניתי משיתוף פעולה מרבי. הן תומללו ונותחו, ולהלן חלק מן הממצאים שעלו מהן. מאחר שגם אלה המעדיפות להיקרא "רב" נוקטות לשון "רבות" כדי להימנע מרבניות, הלכתי בעקבותיהן.

 

                                            *

 

נשים בתפקידי רבנות הן תופעה צעירה בארץ. נכון למועד כתיבת המאמר, תופעה בת 24 שנים. בשנת 1981 באה ארצה מארצות הברית כנרת שריון, שאף הוסמכה שם. ב-12 השנים הראשונות אחרי כן (1993-1981) הוסמכו בארץ  ארבע רבות; ב-12 השנים הבאות (2005-1993) הוסמכו 20 רבות.

הצברית הראשונה שקיבלה סמיכה, אם כי לא בארץ, היתה עינת רמון-אשרמן. האשה הראשונה שקיבלה סמיכה בארץ, נעמה קלמן-אזרחי, עלתה אף היא מארצות הברית, ושנתיים לאחר מכן קיבלה מיה ליבוביץ' הצברית סמיכה בארץ. שמונה שנים אחרי הסמיכה של מיה זכתה מירה רז שבתעודת הסמיכה שלה יהיה כתוב רבה.

העול המוטל על כתפיהן של נשים אלה בחברה הישראלית, הן מבחינת הכשרת הלבבות והן מבחינת יצירת שגרות הלשון, הוא כבד ומתמשך. ואמנם, זכות ראשונים או ראשונות שבה ועלתה בשיחות שניהלתי עם המרואיינות. ולפיכך ערכתי את הנתונים על-פי ציוני הדרך בטבלה.

 החלוצות:

אפיוני ראשונוּת

בחירה

שפת-אם

ומשפחה

מוסד

משפחה

פרטי

שנה

הראשונה בארץ

רב

אנגלית

 

שוסטר בוסקילהה

גייל

1978

האשה הראשונה

שכיהנה בארץ

רב

אנגלית

בית יהודי

הברו  ny

שריון

כנרת

1981

הצברית הראשונה

שהוסמכה (בחו"ל)

רב

עברית

בן-זוג רב

שכטר jts

רמון- אשרמן

 

עינת

1989

האשה הראשונה

שהוסמכה בארץ

רב

אנגלית

אב, אח, בן-זוג

הברו

קלמן- אזרחי

 

נעמה

1991

הצברית הראשונה

שהוסמכה בארץ

רב

(רבה)

עברית

בן זוג רב

הברו

 

ליבוביץ'

מיה

1993

הראשונה שבתעודה

שלה כתוב "רבה"

רבה

עברית

 

הברו

רז

מירה

2001

 

 

מוטל עליהן לא רק את הצורך להסביר את התפקיד, אלא אף ההכרח להשיג לגיטימציה בעיני הציבור. בין ההסמכה הראשונה של אשה בארה"ב  (1972) לבין ההסמכה הראשונה של אשה בארץ (1991) חלפו 20 שנים. בין הכהונה הראשונה של אשה שהוסמכה בארץ לבין ההסמכה הראשונה בלשון נקבה (2001) חלפו עוד עשר שנים. משהעמידה העברית לרשותן תואר בצורה נקבה, נדמה היה לי כי צפוי שכולן תאמצנה ותחבקנה אותו, כחלק מן המאבק הציבורי שלהן להכרה מוחלטת ושוויונית בעיני הכלל. אך מתוצאות המחקר שעשיתי מצטייר מצב דינאמי, שבו מספר חלופות מככבות בו-זמנית בזירה הלשונית שלנו, ולפיכך לא פחות מעניינת מן המגמה, מעניינים הנימוקים המגויסים לטובת ההחלטה של כל אחת מן המרואיינות.

מבין 31 הרבות שאליהן הגעתי (שתיים לא התראיינו), 13 בלבד הן דוברות עברית ילידות. רובן עלו ממקומות שונים, ועל ההתפלגות לפי שפת-האם ניתן ללמד מן הטבלה שלהלן:

סה"כ

פרסית

ספרדית

צרפתית

רוסית

אנגלית

עברית

שפת-האם

התנועה

15

 

 

 

2

5

8

מתקדמת

9

 

2

3

 

1

3

מסורתית

4

 

 

 

 

4

 

מתחדשת

2

1

 

 

 

 

1

זלמן שכטר

1

 

 

 

 

 

1

חילונית

29

1

2

3

2

10

13

סה"כ

 

דוברות העברית התגלו כיותר לוחמניות מעמיתותיהן, בעד ונגד השימוש בתואר רבה.

גייל שוסטר-בוסקילה עלתה מארה"ב ארצה בשנת 1978 וקיבלה את הסמיכה שלה מן התנועה ליהדות מתחדשת שנה אחרי כן: "רציתי להיות הראשונה בציון (הראשון לציון), אבל..."

כנרת שריון עלתה מארה"ב ארצה בשנת 1981 כשהיא כבר מוסמכת לרבנות. היא מספרת לי את תלאותיה:

"אחרי שהגעתי ארצה, בשנת 1983, כתבתי לאקדמיה. קיבלתי תשובה שהמונח הנכון הוא רבנית, אבל מאחר שמשתמשים בו כאשת רב, הם המליצו לאמץ מונח אחר... הייתי נאיבית, החלטתי ללמד את החברה הישראלית שיקראו לאשת הרב בתואר זה, ואני אתפוס את המונח רבנית... זה לא עבד. אז החלטתי ללכת על רב. אז מבינים מי אני. זה צרם דקדוקית, אבל אני לא הייתי צריכה לבזבז זמן על הסבר. וכיום, עשרים שנה אחרי כן, 200 צעירים בקהילה שלנו אומרים באופן הטבעי ביותר:  כבוד הרב כינרת, הנה הרב כינרת.. אין להם בעיה. במסגרת אחרת, תמיד יש מישהו שישאל 'למה רב?'"

עינת רמון אשרמן משתפת אותי בחוויותיה:

"תוך כדי הלימודים כנרת שריון כבר עבדה בארץ. היא הופיעה בטלוויזיה וביקשה שיקראו לה רבנית... ואני כתבתי לאקדמיה. הם השיבו שצריך להיות רבנית כמו חזנית. ומעתה תהיינה שתי משמעויות לאותה מלה... העברית היתה זקוקה להרבה שנים כדי לעבור משר לשרה. בהתחלה - אותו מונח.. ברבות הימים תהיינה הרבה רבות, בדיוק כמו רב. אני חושבת שזה צריך להיקרא רבה, אבל עד היום אין לי עמדה חד-משמעית בעניין... בתקשורת תמיד הצגתי את עצמי בתור הרב עינת רמון, אפילו כשהיו התפילות בכותל, וישבתי מול מפכ"ל המשטרה, ודן מרגלית אמר לי הנה הגברת רמון... אמרתי לו הרב רמון בבקשה.. אז הוא אמר לי, אם את רב, אז את לא גברת?..."

האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות מתקדמת בארץ, נעמה קלמן אזרחי, קיבלה את התואר בשנת 1991. בשיחה שקיימתי אתה היא סיפרה לי, כי לפניה עמדו שתי חלופות בלבד, רבנית או רב:

"ראשית, לא רציתי להיקרא רבנית. שנית, חשבתי שעל-ידי זה שאשתמש בתואר רב, אשפיע על הדימוי של המלה והוא יתרחב. אבל אני זוכרת שפנינו לאקדמיה, והם לא פסקו הלכה". 

שאלתי את נעמה מה שפת-האם שלה, והיא השיבה: "עליתי ארצה בגיל 21;  יכול להיות שיש כאן השפעה של האנגלית, שבה, כמובן, משתמשים באותה מלה לזכר ולנקבה". לרב נעמה פנו בתואר: מורתנו הרב, וקשה עדיין לומר אם עובדה זאת אכן שינתה את הדימוי של המלה, גיוונה והרחיבה אותו.

מיה ליבוביץ' היא הצברית הראשונה שהוסמכה בארץ, והיא מתמקדת בחידוש שבתפקיד ופחות בתואר: "אני משתמשת בשני המונחים, על פי רוב דווקא ברב. כשאני באה לגן והילדים אומרים הרב מיה באה, זה סימן שעשינו משהו".  

מיה עורכת טקסים רבים: היא מסדרת קידושין ומלווה נפטרים בדרכם האחרונה. לאחרונה היא סיפרה לי כי איש אורתודוקסי - על-פי לבושו, כמובן - ראה אותה בבית-העלמין וברך אותה על עבודתה. ובכלל, היא מעידה על השינוי שחל עם השנים: "בשנים הראשונות כשהייתי מציגה את עצמי - בהשתלמויות של חיילים או בימי עיון שלהם - זה היה מעורר רחש, אי נוחות, גיחוך, כחכוח. היום זה מעורר תגובות אחרות לחלוטין. כל הכבוד, כן ירבו כמוך..."

עשר שנים אחרי כן, בשנת 2001, אנחנו פוגשים את האשה הראשונה שאימצה את התואר המאתגר: הרבה מירה רז, גם הלכה למעשה וגם מעשה להלכה, שכן היא הראשונה שבתעודת ההסמכה שלה כתוב הרבה, ולדבריה השתמשה בתואר זה עוד בטרם הוסמכה בעצמה: "בתעודת ההסמכה שלי כתוב בפעם הראשונה מורתנו הרבה. אני התעקשתי על זה. זה לא היה קשה להשיג לכך הסכמה בקולג' כלל וכלל. עד אז לא חשבו על זה פשוט. וכן, יש וגם כאלה שזה חשוב להן לקרוא לעצמן הרב. אבל אני בחרתי בתואר רבה".

"אני מאמינה שכמו שהעולם נברא במאמר - עשר מאמרות - ככה גם מלים בוראות עולם. המלה יוצרת מודעות והמלים יוצרות עולם חדש של מודעות. אם אומר על אשה שהיא רב,  אז האשה היא יוצאת דופן. יש הרבה רבנים, והיא אחרת, אשה-רב".

 

                                             *

 

כאמור לעיל, מאותו רגע שבו כבר התקבלה החלטה לאפשר לנשים לכתוב בתעודת ההסמכה שלהן את התואר בצורת הנקבה שלו, נשאלת השאלה מדוע לא כולן עשו זאת. לדעתה של הרבה תמר דבדבני "השימוש בתואר רבה הוא בו-זמנית מאיים ומאתגר; הוא מאיים על גברים רבים ומזמין תגובות עוינות, מתגוננות ברובן, אך גם אלימות; והוא  מאתגר משום שהוא תואר שלא היה קיים עד היום, ולפיכך ניתן ליצוק לתוכו משמעויות חדשות".

דבדבני צודקת משום שהיווצרות מלה חדשה, ועוד יותר מכך ההיקלטות שלה בשפה, הן עדויות לצורך מתעורר בשיח. לעתים קרובות, כשמלה חדשה נולדת היא מעידה על שינוי בתפיסה החברתית-תרבותית. באותה מידה, כאשר מלה כזאת משתלבת בשיח היא משפיעה גם על הדוברים שלא הכירו אותה קודם לכן, היא יכולה להביא להתרחבות במודעות שלהם, או לעורר אצלם צורך חדש. ואף על פי כן לא כל הנשים בוחרות בתואר רבה. וכך אומרת הרב עדה זבידוב: "אני לא רוצה להיות כמו רב גבר, אבל אני רוצה להדגיש שאני באותו מקצוע. כדי שלא ישתמע הבדל היררכי, חשוב לי להיות הרב עדה זבידוב". ומצטרפת אליה הרב עידית לב: "רבה היא חסרת משמעות, כי אנשים לא מבינים ולא מכירים... רב זאת מלה שצברה אלפיים שנים, וקשה לבוא עם חידוש. אנחנו מנסות להיכנס בדיוק לאותו מגרש ולא להמציא מגרש חדש".

היחסים בין הלשון לחברה בסוגיה זאת הם אכן מרתקים. מצד אחד, הלשון מאפשרת למרואיינות להדגיש את היותן נשים. מצד שני, יש עדיין בחברה שלנו נטייה ולפיה תואר המופיע בנקבה נתפס כבעל יוקרה נמוכה יותר. מה עושים? האם הלשון משקפת תודעה חברתית או שמא היא מעצבת אותה? מצד אחד, ייתכן כי שימוש בתואר שהיה שמור באופן בלעדי לגברים כדי לפנות לנשים, ירחיב את המשמעות שלו. ואכן, במקצועות ובתארים מסוימים חדרו כבר צורות הנקבה לחלוטין לדיבור היומיומי. באשר להמשכיות, מיותר לומר כי אם עד היום נקראו החוליות בשרשרת בתואר "רב", הרי שמעתה ובעתיד תהיה גם "רבה" חלק מן המסורת, ולפיכך יש מקום לצפות שהנשים יילחמו עליו דווקא. אולם מי יעז להעמיס על הרבות מאבק נוסף מעבר לכל אלה שעומדים לפניהן?

מתוך דבריהן עולה גם תמונה של ההתפתחות המתרחשת בחברה בכלל, ושל השינויים שחלים באקדמיה ללשון עברית (כפי שהם מדווחים על-ידי המרואיינות) בפרט. חלק מהמרואיינות אינן רוצות כלל בחידוש, ואחרות מתנות את החידוש בלשון בשינוי חברתי. יש בהן הרואות בלשון את כוחה הבורא, ויש בהן המדגישות את כוחה בהתייחסות להיבט התקשורתי; יש כאלה הרואות בלשון את כוח השימור דווקא ודבקות בצורות שכבר התקבעו, ויש כאלה המייחסות ללשון שליחות חברתית ורוצות לגייס אותה להשגרת הצורה החדשה; יש כאלה הרואות בדינאמיות של השפה כלי בעיצוב השיח; ויש כאלה שחושבות כי על הלשון לבוא בעקבות החברה ולא להקדים אותה. יש המוטרדות גם מן ההיבטים הלשוניים גרידא, ויש המתעלמות כמעט מן הרכיב הדקדוקי. יש המצפות למצוא בלשון עקביות שאין בשום תחום אחר בחיים, אך רבות מהן חיות בנוח עם מצב עמום של התהוות, שבו משפיעות הנסיבות על הבחירות הלשוניות.

 

                                              *

 

מן הממצאים עולה תמונה של רצף - יש שיאמרו בלבול או חוסר עקביות -  ולא של דיכוטומיה. להלן קשת החלופות שעלו, כשלצד התואר שמו של מי שלו מיוחסת ההצעה והשנה שבה תועדה ההצעה: רב; רבה (צדקה, תשנ"ד; רות אלמוג, 1993); רבית (צדקה, תשנ"ד); רבת (בר-אשר, 2004); חכמה (רצון-אשרמן, 2005); רבי (שחטר, 2004);  רב"י (סיון מס, 2005). זהו רצף, משום שעניין התואר הוא זמני. ואכן, הגמישות שהתגלתה אצל חלק מן המרואיינות הפתיעה אותי. ראשית, יש כאלה שלא אכפת להן שיקראו להן בשני אופנים - רב ורבה. שנית, לרבות לא מפריע המצב הנוכחי, שבו כמה צורות משמשות זו לצד זו. שלישית, בין הנחרצות, הדעתניות והלוחמניות, יש המשתמשות בתואר רב ויש הנקראות רבה. במיוחד מעניין לגלות כיצד מגויסים נימוקים שמרניים ושרירותיים להצדקת עמדה שקשה לנמק אותה. כך, למשל, מפי כאלה שאינן דוברות ילידיות:

"לא שאלתי את עצמי איך היתה קוראת לעצמה אשה רב בצרפת. Rabbine  זה כמו יצחק רבין..."

"רבה, זה תמיד מזכיר לי תל אביב רבתי... או סבא רבא..."

"יש הרבה חן בתואר רבה..."

וכך, למשל, מפי דוברות עברית כשפת אם:

"קשה להתרגל; זה לא נשמע טוב..."

"רבית נשמע לי יותר מדי כמו תרבית..."

"רבה זה נשמע לי כמו שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא".

מרתק לגלות, שנימוקים זהים יכולים להביא למסקנות הפוכות: כך, למשל, מבחינה פרגמטית:

"פעם ראיתי כתוב - הַרבֵּה מיה – זה לא נראה לי. מיה יש רק אחת".

"בקיבוץ אמרו: עכשיו יהיה לנו הרבה אלונה. עניתי, נכון, זה דווקא מתאים לי..."

על פי דיווחי המרואיינות חלה בעניין זה גם התפתחות בעמדת האקדמיה.

1983 - בתשובה לפנייה של כנרת שריון:

"המונח הנכון הוא רבנית, אבל מאחר שמשתמשים בו כאשת רב, אנחנו ממליצים לאמץ מונח אחר..."

1993 - בתשובה לפנייה של עינת רמון-אשרמן:

"צריך להיות רבנית כמו חזנית. ומעתה תהיינה שתי משמעויות לאותה מלה..."

1998 - בתשובה לשאלה בדבר השימוש בתואר רבה:

"צורת הזכר בעברית היא הצורה הלא מסומנת. הצורה הסתמית - והיא יפה אפוא גם לנקבות. ואילו צורת הנקבה מציינת רק נקבה. זו דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו".

2003  - בתשובה לפנייה של דליה מרקס:

"אילו היינו מכריעים, היינו מכריעים לטובת רבה, אבל אז היו מאשימים אותנו בכך שאנחנו מכירים בתופעה הזאת... כך קרה לגבי פלסטינים או פלשתינים"

2002 -  רבת, הצעה של פרופסור בר-אשר לעמית בארה"ב.

 

                                             *

 

מי יחליט כיצד לקרוא לנשים שהוסמכו לרבנות? הנשים עצמן, הציבור כולו, או שמא האקדמיה?

מתנגשים כאן שני שיקולים: הזכות להגדרה עצמית של הנשים, שרצונן צריך להיות כבודן, מחד גיסא, והצורך להתחשב בציבור, מאידך גיסא. האם רבה היא קודם כל מלה עברית חדשה, או שמא היא ביטוי למונח חדש - המערער על סדרי העולם.

כשנשאלה האקדמיה העברית אם יתרון מספרי לנשים בקהל מעורב מצדיק שימוש בלשון נקבה, היא מיהרה להזים את השמועה, וההכחשה מתפרסמת באתר שלה שצוטט לעיל. ההיאחזות בקרני המזבח וההיתלות בנימוקים הסותרים אלה את אלה, כפי שהם מתגלים באופן שבו מתמודדת האקדמיה עם השמועות הרווחות, הן עדות למצוקה שהיתה צריכה דווקא להוליד מנהיגות. בלשון העברית, כמו ביהדות, צריך אומץ לב כדי להתקדם, להשתנות ולהתפתח, ולא לקפוא על השמרים.

בצרפת, למשל, כשהתעוררה שאלה דומה, פנה ראש הממשלה דאז, ליונל ג'וספין, אל ועדת המינוח ושאל לגבי השימוש בלשון זכר ונקבה. התשובה שקיבל היתה פחות או יותר צפויה. בחוזר שפרסמה הוועדה (11.3.86) נאמר כך:  "כאשר הפרסום מתכוון לדבר על תפקיד או משרה, ולא על האדם הנושא בהם, מתיר הכלל לנקוט לשון זכר". אבל הוא לא הסתפק בכך והזמין מן המכון הלאומי לשפה הצרפתית מדריך מלא, שזכה להיקרא:  אשה! אני כותב את שמֵך! (1999). מעניין ללמוד ממנו על אופן ההתמודדות של החברה ושל התרבות עם הלשון, בכלל, ולנוכח העובדה כי האקדמיה שלנו עדיין פוסחת על שני הסעיפים, בפרט.

ראשית מציע הספר מעין סקירה היסטורית, שבסופה הוא קובע: "הרצון לנקוט לשון נקבה במקצועות, דרגות ותפקידים, איננו עניין של אופנה ואף לא של טעמן של כמה פמיניסטיות או פוליטיקאיות... אלא הוא ביטוי טבעי לצורך להתחשב במצב חברתי בלתי הפיך, שכן מלים קיימות כדי לשיים את הדברים". בהמשך הוא מתייחס לטענה כאילו צורת הזכר היא נייטרלית או בלתי מסומנת: "להכפיף את כל השמות, המקצועות והתפקידים לשימוש בלשון זכר, פירושו לאבד חלק מן העושר של השפה, המציעה משחק עדין בין הכללות לבין התייחסויות פרטניות..." ועל ההצעה לקרוא לשרה Madame le minister (גבִרתי השר) הוא מגיב בהאי לישנא: "השימוש בצורת זכר כבלתי מסומנת כדי לשיים אשה, דינו כדין אלימות". אחת הרבות אמרה לי: "השימוש בתואר רבה הוא בו-זמנית מאיים ומאתגר. הוא מאיים על גברים רבים ומזמין תגובות עוינת, מתגוננות ברובן, אך גם אלימות". אחד המתנגדים אמר: "היית צריכה להיקרא רבה - ללא דגש בבית - כדי שזה יתחרז עם זיבה"... מאתגר משום שהוא תואר שלא היה קיים עד היום, ולפיכך ניתן ליצוק לתוכו משמעויות חדשות.

כדי לסיים בטון מפויס, בחרתי להביא כמה התרחשויות והגדרות מחויכות שעלו תוך כדי הראיונות:

 "כשהייתי בהריון הלכתי לרופא נשים, והוא שאל אותי מה אני עושה, אמרתי לו רב, והוא תיקן אותי - רבה. כשהמזכירה נכנסה הוא שאל אותה: מה הנקבה של רב? והיא ענתה: אין דבר כזה".

מפי הרב פלוריאן שינסקי שמעתי את הבדיחה שלהלן:

"רב פלונית פוגשת את רב אלמוני.

היא אומרת לו: שלום רב

הוא עונה לה: תודה רבה".

לקראת הרצאה התפרסמו מודעות שבהן היה כתוב: הרב מאיה ליבוביץ'. אנשים רבים קראו זאת הרב מאיר ליבוביץ'. כשהגענו לבר-אילן והתברר שהרב הוא אשה, פרצה מהומה.

 כשחבר הציג את המשתתפים הוא אמר: "יש לנו אפילו רבה, שזה רבי בת".

 "כשאנשים קרובים אלי ואני מרגישה בנוח, אני אומרת: 'רבה זה רב עם ציצים'".

"הבן שלי גדל בקהילה שבה שימשה רבה. יום אחד הוא פגש רב ושאל אותי: "אמא איך קוראים לגבר שהוא כמו הרבה שלנו?"

ימים יגידו איזו צורה תשתגר: רב או רבה. ועל כך נאמר: יהא שמיה רבה מבורך.

 

Femme, j'écris ton nom…(1999) Guide d'aide א la fיminisation des noms de mיtiers, titres, grades et fonctions. Annie Becauer, Bernard Cerquiglini, Nicole Cholewka, Martine Coutier, Josette Frיcher; Marie-Josטph Mathieu. La Documentation franחaise: Paris.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד