מציאות של חיות מעבדה
מציאות של חיות מעבדה

 

בדרוויניזם הקלאסי, החייתי, שבו שימור הגזע הוא העיקר, היתה לזוגיות תפקיד של פוריות. בדרוויניזם החברתי של ימינו, שסמליו הם שעשועוני הטלוויזיה כמו "החוליה החלשה" ו"השגריר",  אפילו סוג זה של חבירה אנושית מיותר

 

יולי תמיר

פרופ' יולי תמיר היא חברת כנסת ....

 

השנים האחרונות החזירו לזירה תיאוריה חברתית שנדמה היה כי עברה מהעולם בסוף המאה ה-19-  הדרוויניזם החברתי. את העיקרון הבסיסי של תורה זו אפשר להגדיר במשפט אחד: the survival of the fittest  . בעברית זה נשמע הרבה פחות טוב: "שרידותו של זה שיש לו  התכונות המתאימות ביותר למצב מסוים". הסרבול הלשוני לא מנע מהעיקרון הדרוויניסטי "לעשות עלייה", ולהפוך ללחם חוקה של החברה הישראלית.

החברה הישראלית, כמו העולם הקפיטליסטי כולו, מעריצה את השורדים ובזה למפסידים. יעידו על כך תורי מפסידים/ מרוויחים של השבוע, טורי ה-in/out, שעשועוני טלוויזיה כמו ה"חוליה החלשה", "קחי אותי שרון", "כוכב נולד" או ה"שגריר" ומגוון תוכניות reality tv  שלכולן מטרה אחת: לבחור את המתמודד בעל התכונות המתאימות ביותר לתחרות הנתונה. מגוון הכישורים הנדרש אדיר: יכולת שירה, אומץ לב, ידע כללי, כושר הסברה, יכולת לשאת במטלות מגעילות במיוחד כמו אכילת תולעים, יכולת הישרדות של ממש על "אי בודד", ובמיוחד היכולת לעשות זאת כשאתה חשוף לעין המצלמה. לכאורה אין בכך רע. לכאורה מדובר בזן נוסף של תוכניות רדודות ובלתי מזיקות. למעשה, מדובר בכלי תקשורתי ששוטף את מוחם של הצופים, ומעביר מסרים כלכליים-חברתיים ההולמים את "רוח השעה". 

אין מדובר בכוונת מכוון, אין גוף שמקדם במודע את התוכניות האמורות. הן צצות כפטריות אחר הגשם, משום שהן הביטוי המזוכך ביותר לערכים החברתיים שלנו. הופעתן מגבירה, מפיצה ומחזקת את הערכים האלה. כך מתגלגל כדור השלג האידיאולוגי. עד שלא יעצרו אותו במודע, נמשיך כולנו להידרדר עמו.

*

כדי לעמוד על המסרים שתוכניות כאלה מעבירת לקהל הצופים, צריך לבחון את העקרונות המשותפים להן. אפשר לסכם עקרונות אלו בפשטות: השורד הוא מי שמצליח לגרש את כל האחרים מהזירה, בלי שהוא עצמו יקפד את סיכוייו להישאר במרכזה. המתחרה הוא האויב שיש להכחידו. לשם כך כל האמצעים שהתוכנית מקצה לך כשרים. אם מותר לרמות - תרמה; אם מותר לקשור קשר מאחורי גבם של חברים - תקשור; אם מותר להבאיש את ריחו של חבריך - תבאיש. מותר להניח, גם אם הדבר לא נוסה עדיין, שאילו ניתנה הרשות לפגוע פיזית באחרים, היו נמצאים מועמדים גם לכך.   

התחרות שמתארות התוכניות כולן היא תחרות אינדיווידואליסטית, שבה כל אחד מתחרה בכל האחרים. שיתוף הפעולה, אם הוא מתקיים, הוא רגעי ומותנה בצורכי המשתתפים. אמפתיה, ויתור על הישג אפשרי למען מתחרה אחר, ואפילו מחמאה אמיתית לביצועים של מתחרה, עלולים להיות הרסניים לסיכויי ההצלחה ולכן הם אסורים בתכלית.

תוצאה ישירה של תבנית התחרות היא, שכל היחסים הרגשיים בין המתחרים הם מלאכותיים. אם מתפתח רגש אמתי בין שני מתחרים, הוא מעיב על התחרות, מעוות את הכללים ועלול להביא לגירוש אחד העבריינים או שניהם מהתוכנית. החיבוקים אחרי הגירוש, הזלת הדמעות, יוצרים דימוי של אמפתיה, שהוא ההפך הגמור של יחס אמיתי, חברי, בין אנשים.

רגעי הסיפוק של התוכנית אינם בהכרח רגעי הניצחון אלא גם, ואולי בעיקר, רגעי הכישלון. הניצחון הגדול שאליו מכוונת התוכנית כולה מתגמד לעומת רגעי השיא בכל פרק ופרק, רגעי ההדחה וההשפלה. המשפט המתאר רגעים אלה בצורה הבהירה ביותר הוא: "אתה החוליה החלשה. שלום!" את המשפט יש לומר ברשעות וניכור, שהם המאפיינים המייחדים את מנחי התוכניות בנוסח "החוליה החלשה". מאפיינים אלו באים לידי ביטוי גם בדרך ההתייחסות של המנחה להישגים של המתחרים, או לטעיות שלהם במהלך התוכנית. כל טעות גוררת תיאור של המתחרים כעלובים, טיפשים, חסרי יכולת. הדבר לא מונע כמובן מאחד מהם לנצח, שכן העיקרון,survival of the fittest  , מבטיח את ניצחון הטוב ביותר ולא את ניצחון הטוב האבסולוטי. גם בעולם של אנשים חסרי יכולת יש מי שהוא הטוב ביותר, והוא המנצח.   

המגורש מגורש בדין. מגיע לו. הוא מוצא מהתחרות כי הוא המתחרה הכי פחות מתאים. המגרשים הם "חבריו" לצוות, שבוחרים בגירושו בצוותא. המצלמה מתמקדת בהבעת פניו בזמן שהוא רואה כיצד הוא מגורש, ולא מוותרת על רגע של וידוי המתאר לצופים בבית את תחושת היותך  החוליה החלשה. כך, ברגעי הגירוש יכול גם האדם המובס חברתית וכלכלית לשבת ולצפות בהכתרתו של מישהו אחר ככישלון.

העובדה שחברי הצוות הם המחליטים על הגירוש גורמת כאב כפול ומכופל למשתתפים תמימים, החושבים כי יצרו קשר של ידידות עם אחד מהמתחרים ונוכחים לדעת, קבל עם ועולם, שנבגדו. זהו כמובן רגע שיא נוסף, שבו ההשפלה האנושית נחשפת לעין כל. המסקנה ברורה: אסור להאמין לאף אחד, אסור להתחבר, אסור להתאהב, צריך תמיד לעמוד על המשמר ולדאוג לעצמך בלבד.

בדרוויניזם הקלאסי, החייתי, שבו שימור הגזע הוא העיקר, היתה לזוגיות תפקיד של פוריות. בדרוויניזם החברתי של ימינו, שהמדד בו הוא הצלחה בפרק הבא, אפילו סוג זה של חבירה אנושית מיותר. התחרות הטלוויזיונית היא לכן הביטוי המזוכך ביותר לאנוכיות האנושית. אין בה מקום לנמלים עמלניות החיות יחד בקן, לחיות שצדות יחד ומביאות את הטרף לילדיהן, או לציפורים המגינות על הגוזלים בקן. בתחרות הזאת כל אדם הוא ראשית הקיום וסופו, אין לו בני ברית, שותפים, נלווים, וכמובן אין מי שתלויים בו למחייתם. כל אדם לעצמו, כל אחד על פי יכולתו.

הדבר צורם במיוחד בתוכנית כמו ה"שגריר", שמעבירה מסר של תחרות אישית ואנוכית גם בתחום כמו הסברה, שהיעד שלו לאומי וההישג, בהכרח, הוא תוצאת העמל של עשרות מסבירים הפועלים בשיתוף פעולה. השאלה בשגריר אינה, כמובן, מי ייצג את מדינת ישראל טוב יותר, אלא "מי יחזיר את התיק". כל השאר תפאורה.  

אם "השגריר", "החוליה החלשה" ותוכניות דומות משקפות במודע מצב שהוא מלאכותי, reality tv   מתיימרת להציג את החיים כפי שהם. אבל הפלא ופלא, גם כאן ה"מציאות" דומה מהותית למצטייר בתוכניות שהוזכרו עד כה. אם היא מתרחשת על ספינה בלב ים או בווילה מבודדת, המציאות הטלוויזיונית מאמצת את מאפייני הדרוויניזם החברתי במלואם. גם כאן, התהליך הוא תחרות בין בודדים, תהליכי ניפוי ובחירה, ומבט חודר אל כישלונם של אחדים.

תהליך הבחירה מחייב התבוננות קרובה בחיי המתמודדים. כמו החיות מעבדה, הללו מוצגים לציבור ביומיום שלהם. השגרה המדומה יוצרת תחושה של חיים אמיתיים, אך חיי המתחרים אינם אמיתיים יותר מאלו של עכברי מעבדה: הם נעים מנקודה לנקודה על לוח התוכנית, הצופים מתבוננים בהם ושופטים אותם בכל רגע ורגע, גם ברגע האינטימי ביותר.  

המשתתפים הם כולם אנשים מהשורה. זהותם חשובה משום שהיא מחזקת את המסר הסמוי של התוכנית, שכל מי שמוכשר דיו, רוצה, אמיץ דיו, יכול להצליח. ההפך גם הוא נכון, כמובן: מי שלא הצליח, סימן שאינו מוכשר דיו, אינו משקיע, שהוא חסר אומץ, חדל אישים. בקיצור, מי שמגיע לו להיות המפסיד של החיים. המסר החברתי הוא חד משמעי - חיי כל אחד מאתנו משקפים את מעשיו: למנצחים מגיע לנצח ולמפסידים מגיע להפסיד.

זו כמובן סיבה טובה לכך, שאין זה מוצדק להתגייס למען המפסידים. התגייסות מעין זו רק תחזק את תכונותיהם השליליות ותחליש את רצונם להיאבק בהן. אם זו המציאות, כל מהלך חברתי שנועד לעזור לחלשים הוא לא רק מיותר, הוא גם משחית. ביבי לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר.

שלא ברצונם, משתתפי התוכניות הם שחקנים במשחק חברתי-מוסרי שהם אינם מודעים לו. נינט, הזוכה הגדולה של "כוכב נולד", והזוכים האחרים כולם, הם  כוכבים במערכת הקפיטליסטית. ניצחונם מרגיע את ההמון, הוא מוליד תקווה חסרת בסיס שבמציאות שאנו חיים בה - כל אחד יכול. האמת כמובן אחרת, אבל אין לה רייטינג.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד