הילד כיוצר סרטים
הילד כיוצר סרטים

נוער ישראלי גדל במציאות רווית אמוציות וקונפליקטים. ללמד אותו להשתמש בסרט התיעודי, כיוצר וכצופה, פירוש הדבר ללמדו לשאול שאלות, וגם להבין שהפקת סרט מחייבת סובלנות ומעורבות חברתית

 

מיכל מטוס

מיכל מטוס היא מנהלת מחלקת חינוך בסינמטק תל אביב

 

ילדים אוהבים קולנוע. קולנוע בשבילם אינו רק סרט, זו חוויה טוטלית של תמונות נעות, צלילים, חלומות וסיפורים. לא בכדי זו האמנות האהובה ביותר עליהם. הם מתמסרים בקלות לצפייה בסרטים, עד כדי משיכה טבעית וכימיה מיידית עם המסך הגדול. עובדה זו נובעת מיכולתו של מסך לרתק אותם ולהשפיע עליהם רגשית.

מגיל הגן ועד לכיתות ג'-ד', הצופים הצעירים מעדיפים סרטים מצוירים. האנימציה אינה זקוקה ללשון מדוברת, היא שפת קולנוע בינלאומית ומובנת לכל. הציור והסיפור המצויר אינם כפופים למגבלות התמונה המצולמת ובכך קסמם. רק מאוחר יותר, מגיל עשר ואילך, מעדיפים הילדים סרטים עם שחקנים חיים, המאפשרים להם הזדהות, היכרות וגילוי של העולם באמצעות סיפורים הלקוחים מהמציאות יותר מאשר מעולם מהדמיון. במשך שנים רבות הורגלו הילדים שסרטים דוקומנטריים הם סרטים חינוכיים, סרטים שהם נאלצים לראות במסגרות לימודיות. סיפורים דידקטיים ומשעממים אלה ניתנו להם ממש "כמו לקיחת תרופה", באמתלה "שזה לא טעים, אבל זה טוב בשבילם", כדברי כריס מקדונלד מנהל hot docs, פסטיבל סרטים דוקומנטריים המתקיים בטורונטו, מהחשובים בעולם.

לאורך המאה העשרים נעשו סרטים דוקומנטריים רבים על ילדים, אך מעטים הופקו בשביל ילדים. בעשר השנים האחרונות הסוג הזה של סרטים תיעודיים לילדים התפתח, בעיקר בארצות סקנדינביה והולנד. נוצרו גם פסטיבלים והופקו יותר סרטי תעודה כאלה לטלוויזיה.

בחמש השנים האחרונות ניכרת גם בישראל פתיחות הדרגתית לסרטים כאלה. עד לא מזמן היה הסרט הדוקומנטרי לילדים חריג בנוף העשייה הקולנועית. בשנת 2003 הופק לראשונה פרויקט בשם "דוקומנטרי לילדים", בשיתוף הרשות השנייה, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ו"קשת". ההפקה נמצאת עכשיו בסיומה ותוצאות הפרויקט המבורך הזה עדיין לא הוקרנו, לא על המסך הגדול ולא בטלוויזיה. הדבר  מלמד על קשר ברור בין ההתעוררות בעולם למה שקורה בתחום זה אצלנו.

על יוצרי הסרט התיעודי לילדים מוטלת משימה לפשט את הנושא הגדול, כדי שיהיה ברור יותר. אבל האתגר הוא לא לייצר על המסך מין "התיילדות", אלא לדבר אל הילדים הצופים בגובה העיניים. בקולנוע הנעשה לילדים רצוי שהסרט יתחיל בהצהרה שלו, כדברי בודווין קול, ממובילי התיעוד לילדים בהולנד. לטענתו, הילדים מספקים לתעשייה נקודת מבט מאוד מעניינית על עניינים שהמבוגרים עוסקים בהם, אך יש עוצמה מיוחדת בצפייה של ילדים בסרטים הדוקומנטריים שנעשים עליהם. קלווין מדגיש, שאחד הדברים החשובים בסרט תיעודי לילדים הוא להראות להם שיש תקווה. הוא עצמו הפיק לילדים סרטים העוסקים בפליטים, במוות ובמלחמה, ונראה שיש צדק בדבריו.

תחושה זו החלה להכות שורש גם בארץ, יחד עם ההבנה שסרטים דוקומנטריים יכולים למלא תפקיד בחיי ילד משום שהם מעלים לפני השטח בעיות יומיומיות לא קלות, ויוצרים בילד את ההכרה שהוא לבד ויש מענה כלשהו למצוקותיו. הסרטים הדוקומנטריים לילדים נוגעים בעולמם ובתכנים המעסיקים אותם. תפקידם לעורר שיח. עליהם לעסוק בנושאים הבוערים, בין שמדובר ברעידת אדמה, יתמות, או הורה מכה. אם לא ייעשו סרטים כדוגמת אלה, ייתכן שלא יתקיים שיח על הבעיות שהם מציגים.

דוגמה עכשווית לסרט כזה הוא "הבטחות", שהיה מועמד לאוסקר. הסרט הוא הראשון מסוגו ועוסק בסכסוך הישראלי-פלשתיני מנקודת המבט של ילדים בני 10-12.  "הבטחות" נרשם כנקודת-מפנה משום שהוא הסרט הראשון שמעביר את הנרטיב היומיומי שלנו בשלהי האינתיפאדה, מנקודות הראות של ילדים ובסגנון דוקומנטרי מובהק. אמנם, גם מבוגרים יכולים להזדהות אתו וליהנות ממנו, אבל הוא מצליח לגרות את הצופים הצעירים לשיח מאתגר אחריו. קשה להישאר אדיש להתרחשות המתוארת בסרט. 

*

עם הגידול בהיקף העשייה הדוקומנטרית לילדים, עלינו לבחון גם את הפעילות החדשה יחסית והמרשימה, של "ילדים שעושים דוקומנטרי". המאפיין סרטים אלה הוא הרצון של הילדים לחשוף ולהביט למציאות בעיניים. לתעד אותה יותר מאשר לפרש אותה. אם המבוגר מגיע אל עשיית הסרט עם פרספקטיבה רחבה, נקודת המבט של הילד על המציאות מוגבלת. אם אצל היוצר הבוגר הסרט התיעודי מתייחס למציאות, זה של הילד בעיקר מתעד אותה.

הסוגיה המעסיקה רבים היא ההבדל בין סרט שילדים עושים לסרט על ילדים. בסרטים התיעודיים שעושים ילדים, הילד הוא המרכז, עם מגבלותיו ויכולתו היצירתית. בכל תהליך ההפקה, עד לתוצאה הסופית, העשייה הקולנועית מעודדת אצלו את הסקרנות, כושר האבחנה. המנוע שלו הוא ההתמודדות עם עצם היכולת להתקרב לתכנים, שאינם בהכרח פשוטים או גלויים לעין, ולא כל כך הפרשנות שלו או האמירה הנוקבת. הסיפור הקולנועי מאפשר לו לא פעם טיפול לגיטימי בנושאים שנויים במחלוקת וב"פרות קדושות" כמו זהות מינית, שכול, צבא, משפחה.

הדחף היצירתי של הילד והמודעות הביאו אותו לעסוק במבוכות שלו, בקשיים, והוא לא נרתע מחשיפת עולמו והתלבטויותיו. יחד עם זאת, עלינו לזכור שכדי להפיק מסמך תיעודי בעל נשמה יתרה צריך להיענות (בכל גיל) לאתגר של יצירת אמנות מהמציאות. ילדים יוצרים עושים זאת בכך שהם מביאים למסך לא פעם רעננות בהתייחסות, השונה מזו של עולם המבוגרים. בכך חינם הרב. דוגמה אחת לכך היא הסרט "השולחן" שיוזכר בהמשך.

 מכיוון שחסרים לילדים כלים משלהם, הם נוטים ללכת בעקבות דגמים מוכרים ושמים לא פעם דגש רב מדי על חשיפת העובדות, ומזניחים את הסגנון הקולנועי. ההשקעה בזוויות הצילום, בארט, בפסקול, פחותה מההשקעה בתחקיר ובסיפור. נוצר אצלם פער בין השפה האסתטית לתיעוד עצמו. לא פעם בולטת בסרטי הילדים הנטייה להיצמד למבנה סטנדרטי המזכיר כתבה בטלוויזיה. כתבה, כשמה המקוריreportage , היא דיווח על המציאות והיא נוצרה לעיתונות. תפקידה הראשון הוא לספק אינפורמציה. היא יכולה לעשות זאת באופן מרוחק, מרגש, דרמטי. היוצר התיעודי המקצועי, לעומת זאת, מבקש להציג את נקודת המבט שלו על המציאות ולהפוך את המבט הזה לאמירה אישית. המציאות בשבילו, והאינפורמציה שהיא מספקת, הם חומר בידי היוצר.

נוער ישראלי גדל במציאות רווית אמוציות וקונפליקטים. הוא משתמש בכלי התיעודי וחושף תכנים רלוונטיים, חברתיים ואישיים. בעקבות צפייה בסרטי ילדים אפשר לחלק את הטיפול בתכנים ל"סגנון אישי", שבו מושם הדגש על נקודת מבט פרטית, סובייקטיבית, של "הילד היוצר"; אנו פוגשים אותו, שומעים אותו, ונחשפים לעולמו. אך ישנו גם "הסגנון הקבוצתי", המביא נקודת מבט מרוחקת מעט ממושא התיעוד. התיעוד כאן הוא תולדה של השאלה איך המציאות מצטלמת, נתפסת, מוערכת ונשפטת על ידי הקבוצה. רוב התכנים המוצגים בדרך זו הם פוליטיים וחברתיים: צבא, שואה, סטריאוטיפים וכו'.

אחת הדוגמאות הבולטות לסרט אישי הוא הסרט שעשתה רעות מישור, תלמידת כיתה י"א בבית הספר מגידו. הסרט "הבית שלי בשני בתים" מלווה ללא רחמים את התהליך הגירושים של הוריה. החשיפה, האותנטיות והכאב שהיוצרת משתפת בהם את הצופים שובים לב. לרעות היה צורך אישי לשאול, והמצלמה היתה לה כלי עזר תרפויטי. סוד הצלחתו של הסרט הוא ביכולתה של היוצרת הצעירה להתעמת קולנועית עם מצבם הרגשי של הגיבורים (הוריה), בסיטואציה קשה ולא מחמיאה, ולהעביר תמונה אמינה. לדברי רכז המגמה שליווה אותה, במסע האישי ובתהליך הקולנועי, הכלי התיעודי הוא שנתן לה לגיטימציה לשאול את כל השאלות שעלו בראשה. רעות, שסרטה זיכה אותה בפרס ראשון בתחרות "דוק צעיר" (תחרות סרטים דוקומנטריים ארצית המתקיימת בסינמטק תל אביב מדי שנה), לומדת עכשיו בבית הספר קאמרה אובסקורה.

סרט שעוסק בנושא קבוצתי-חברתי היא הסרט  שעשה אורי בהט, תלמיד בית הספר התיכון "אשל הנשיא". הסרט, "שלושה מתוך", הוא סיפור על שלושה בני נוער. הראשון בן קיבוץ שאפתן ומלא מוטיבציה, השני אמן מתחיל מנתיבות, והשלישי נער מפונק מיישוב יוקרתי. אורח החיים, התחביבים והשאיפות שלהם מדגישות את הפערים ביניהם, ובכך משקפים את החברה הישראלית בכלל. בניגוד לסרטה האישי של רעות, הילד מייצר את האמירה שלו באמצעות טיפול בקבוצה. המצלמה נעה מגיבור אחד למשנהו. גם סרט זה זכה בתחרות "דוק צעיר".

סרט יוצא דופן הוא "השולחן", שהוזכר לעיל, שעשה גל מוג'ה ממגמת קולנוע בתלמה ילין. זהו סיפורו של שולחן לאורך 20 שנה, מיום קנייתו בידי זוג צעיר (הורי היוצר), דרך האירועים המשפחתיים, השמחות והמשברים שעברו סביב השולחן, ועד להחלטת האם לקנות שולחן חדש. הסרט הוא הוכחה שאין בעולם נושא שאי אפשר לתעד, אם לא נעדרים הכישרון, ההומור, המקוריות. התוצאה מרשימה, אף שצוות השופטים ב"דוק צעיר" החליט שלא להעלותו לגמר, אולי משום שלא ענה לתבנית הסטנדרטית של סרטי תעודה של ילדים. לשמחתנו, הצלחנו לשלוח אותו לפסטיבל kids for kids, שם הוא עלה לשלב הגמר בקטגוריית סרטי יוצרים צעירים מכל העולם וזכה לשבחים.

כוחו של הסרט ביכולתו ליצור עניין מתיעוד "עצם דומם". עובדה בולטת נוספת היא המקצועיות הקולנועית בצילום, בעריכה, בפסקול. העבודה כולה מרשימה גם מבחינת רמתה האמנותית והתוצאה היא סרט תיעודי אישי ייחודי.

הסרטים הללו, וסרטים תיעודיים אחרים שעושים היום צעירים, הם בשבילם התנסות חווייתית, חברתית ולימודית. ההפקה מלמדת אותם סובלנות, מעורבות חברתית וצורך בהפגת מתחים. לידתו של סרט תיעודי, כמו לידת כל סרט אחר, מחייבת קביעת שלבי עבודה ברורים: תחקיר, תסריט, צילום, בימוי, תפאורה, עריכה והפקה. כל אלה מתחלקים בין אנשי הצוות ומחייבים שיתוף פעולה, עמידה בלוחות זמנים, קבלת החלטות, פתרון בעיות. הדבר מלמד שהניסיון האישי הוא מרכיב מכריע בהנעת היוצרים.

עשיית קולנוע תיעודי היא הרפתקה שבהישג יד לצעירים. אם בעבר היתה אפשרות ליצור קולנוע רק באמצעות אולפנים מקצועיים, והעשייה היתה לכן נחלת קבוצה קטנה יחסית, היום כמעט לכל ילד העוסק בקולנוע יש מעין אולפן משלו, ציוד צילום ועריכה בבית, במחשב, או במתנ"ס. זמינות המצלמה הדיגיטלית והעשייה הביתית מאפשרת לצעירים רבים יותר ליצור קולנוע תיעודי ממש. אך דווקא בשל כך יש חשיבות רבה בפיתוח כלים להבנת העשייה הזאת הבנה ביקורתית ויצירתית.

הדיון בקולנוע הדוקומנטרי מקיף נושאים שאין בהם תשובות חד משמעיות לשאלות. הנושאים פתוחים לפרשנות ומושפעים מתגובות רגשיות וטעם אישי.

הסרט התיעודי מאפשר לנו לברר ולהציג עמדות שונות ביחס למציאות, גם אם מציאות קשה ומכוערת. פיתוח החינוך לעשייה תיעודית הוא פתח לגדל את דור המחר לצרוך סרטים דוקומנטריים מינקות. אנו, בסינמטק תל אביב, מאמינים בבניית תשתית איתנה כזאת של חשיפה וגילוי כשרונות צעירים, ומקווים שהמציאות שתשתקף בעבודותיהם תהיה אופטימית יותר.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד