החלום, החזון והאסון
החלום, החזון והאסון
1/05/2005

"הסרט 'מקדמות'  אילץ אותי לחזור אל זמן ההתחלות. בפרק שבחרתי לביים מתוך הספר של ס. יזהר, ההתחלה מתוארת כקן צרעות". הבמאית ענת אבן, בשיחה עם הסופרת עיידה נאסראללה, בביתה באום אל פחם

 

עיידה נאסראללה וענת אבן

עיידה נאסראללה היא סופרת, משוררת ואמנית פלסטית, מתגוררת באום אל פחם.

ענת אבן היא יוצרת סרטים, מתגוררת בתל אביב

 

אני יושבת עם ענת ביום חורף קר בביתי באום אל-פחם, שתינו עטופות בשמיכות צמר צבעוניות, נצמדות אל תנור הספירלה הקטן, שותות תה מרמייה. נפגשנו לשיחה על  סרטה החדש "מקדמות". כך עשינו גם בעבר, אחרי סרטיה הקודמים.

פגישתנו הראשונה היתה בתערוכה ""Show your wound, שהציגה עבודות של אמנים ישראלים, פלשתינאים וגרמנים. ענת הציגה את "שבת בג'נין", סרט קצר על הרס מחנה הפליטים במבצע חומת מגן. אני הצגתי סיפור קצר בשם "מוקצינו - בדידות כפולה", שנכתב בשיא מבצע חומת מגן והפלישה לג'נין. הסיפור מספר על הפחדים והבלבול שהציפו אותי בעקבות הפלישה; קרובי המשפחה שלי  מתגוררים בג'נין, יש לי חברים ברמאללה וחברים וידידים בתל אביב. הייתי נסערת. שתי העבודות, שיש בהן התבוננות פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת, מסמנות לכאורה חציית קווים. ענת הלכה לג'נין להתבונן בהרס שהותיר הצבא במחנה הפליטים. אני כותבת בקפה  to go  באוניברסיטת ת"א. אחר כך יצאנו למסע של שבוע בדרום הארץ, במסגרת סמינר אמנים. מאז אנחנו חברות.

*

צפיתי בסרט "אסורות", שעשתה ענת ושעוסק בדיכוי. גם בו היא חוצה לכאורה את הקווים. הסרט עוסק בסיטואציה בלתי נסבלת של הכיבוש שחדר לתחום הבית. שלוש נשים פלשתינאיות, אלמנות, מתגוררות בבית דירות בחברון, בין בית הדסה לתל רומיידה. הצבא הציב עמדת תצפית על גג הבית ועמדה נוספת בכניסה לבית, והן וכל ילדיהן מוקפות בצבא 24 שעות ביממה. מעגלי דיכוי נוספים מתגלים במהלך הסרט, דיכוי של נשים פלשתינאיות בחברה המוסלמית השמרנית, הדיכוי הפנימי של הנשים שהחברה הוקיעה אותן בשל היותן אלמנות.

ענת מגויסת בסרטיה לקונפליקט הישראלי-פלשתיני. לדבריה, אין סיפורים חשובים יותר לספר בתקופה זו של כיבוש, דיכוי, הרג ושפיכות דמים. ענת מסרבת לראות בקונפליקט מכת טבע. בעיניה, זו תולדה של עיוורון, אטימות ורשע. אין היא יכולה להישאר אדישה להשחתה של החברה הישראלית בידי הכיבוש והיא מאמינה שהקולנוע צריך לתת לזה ביטוי.

סרטה החדש עוסק בזיכרון, זיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי, ובמרכזו הסופר ס. יזהר, הקורא את הפרק הראשון מתוך ספרו האוטוביוגרפי "מקדמות" (יצא לאור בשנת 1992). הוא מנהל בו דיאלוג נוקב עם אביו החלוץ, על הפרויקט הציוני. ענת מנהלת דיאלוג ויזואלי עם יזהר ועם הטקסט שלו, ומביאה אינטרפרטציה אישית לטקסט. הסרט נפתח בהקרנה של תמונות זיכרון על מסך גדול. ברקע, קולו של ס. יזהר מספר על התחלת התודעה שלו עם הזיכרון של המקום הראשון.

"ואיפה היה המקום הראשון? הראשון? כי המקום  הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כתום, כתום כולו, כתום מאוד, ולגמרי. וגם היה איזה רפרוף מרושל של יריעות עתירות כתום, וכנראה, אין היגיון אחר, שלא היו אלא, אולי, איזו ביטנה של אוהל, גדול מאוד, שפנימו היה עשיר מאוד ברחש משי כתום מאוד ובעתירות שופעת כרסתנית שנעה לה בגלים עצלנים, כתום משיי כזה חלק  מאוד ומאיר ונמסך פנימה אל תוך ידיעת הרואה ההוא, שכעת ראה וידע בפעם הראשונה שהנה הוא יודע, ועד תוככי תוכו שהנה כעת נפקח לדעת את היות כל הכתום הזה, ואם אמנם כל זה נכון, ואם זה היה באמת שם, שם היה המקום. וזה היה המקום, הראשון. ושם היתה התחלת הכל, לפני כל  מה שבא אחר כך, התחלת השמים והארץ החום והיום והרוח, ואמא שנושאת בחיקה, עם ריחה של אמא".

ענת מספרת שהאסוציאציה שליוותה אותה היתה של פנס הקסם שימי ילדותה, עם הציורים הצבעוניים והתצלומים בשחור-לבן שהוקרנו ממנו על הקיר הלבן בחדרה. כך התחיל החיפוש של הסרט, בתמונות של זיכרון. ואכן, הדקות הראשונות של הסרט מעוררות תהייה. פורטרטים ישנים ותמונות נוף מוקרנים על מסך גדול (במוזיאון?), ברקע מוסיקה וקולו של מספר לא מזוהה. אחר כך מופיע ס. יזהר על המסך, קורא מספרו, שוב תמונות נוף. של עבר? הווה? לא ברור.

קשה להגדיר את הסרט הזה או לשייך אותו לז'אנר קולנועי מסוים, כי הגבולות שלו מעורפלים, משהו בין וידיאו-ארט, לסרט דוקומנטרי או ניסיוני. הסרט מציג את יזהר המספר/קורא מתוך ספרו, שלתוך הקריאה אימז'ים וסיטואציות של הווה ועבר בארץ, בליווי מוסיקה מקורית. דיאלוג קולנועי, עם טקסט קנוני, שמנסה לפרק את המיתוסים והאתוסים שבנו את התרבות הישראלית מראשית דרכה ועד היום.

ס. יזהר מתאר את קורות משפחתו, משפחת סמילנסקי, בארץ בתחילת המאה העשרים. הוא נולד להורים חלוצים שעלו לארץ בסוף המאה ה-19 וביקשו לקיים בגופם את החזון הציוני. הדיאלוג שהוא מנהל עם אביו, יש בו אהבה רבה אך גם עצב, כאב וביקורת, ואף שהוא כותב ממרחק זמן ומביע עמדה אמביוולנטית ביחס לדור החלוצים, פרק זה עוסק באחד הרעיונות המרכזיים של הציונות -  "עם ללא ארץ מגיע לארץ ללא עם" - כפי שניסחה זאת אלה שוחט בספרה "זיכרונות אסורים". "רעיון שהכיל את אידיאולוגיית השיבה למולדת שכללה את תפיסת 'הארץ' כשייכת לאומה היהודית, כאשר הפלשתינאים הם מן הסתם 'אורחים' בלבד" (עמ' 211). כלומר, עם ללא ארץ חוזר אל מולדתו מעמדה של עליונות מערבית, כדי להפריח את השממה הגשמית והרוחנית. עמדה זו איפשרה לחלוצים האירופאים לראות את המקום כנוף אבסטרקטי לא מיושב, להגשים את חלום גאולת הארץ, "להלבישה שלמת בטון ומלט". 

מדוע בחרת לעשות סרט עם טקסט ספרותי? איך התפתח הרעיון הזה?

ענת: זאב סמילנסקי, בנו של ס. יזהר, בא אלי עם מחשבה לתעד את אבא שלו קורא כמה מסיפוריו. מי שלמד אצל ס. יזהר או מכיר אותו, יודע עד כמה הקריאה שלו בקול רם נפלאה, הוא כאילו בורא את הסיפור מחדש כשהוא קורא אותו בקול. ההצעה שלו נראתה לי תמוהה, אבל החלטתי לקרוא את את הספר "מקדמות".

הקריאה היתה כמו יציאה למסע בזמן. הספר החזיר אותי אל שיעורי הספרות, אל "חירבת חיזעה" ו"השבוי", אל השפה הייחודית של ס. יזהר (מאז לא קראתי ספרים שלו), אל הנגב שהתגוררתי בו כמה שנים, ואל דרום העיר והשכונה שאני מתגוררת בה היום. המקומות האלה קיבלו משמעות חדשה בעקבות הקריאה, ומצאתי את עצמי קוראת ומתבוננת בהם מחדש. מעבר לדרמה האנושית המתחוללת בסיפור, שריתקה אותי, חוויית הקריאה היתה כל כך ויזואלית,  מצאתי את עצמי מתענגת על השפה המופלאה, על הארכיטקטורה של הטקסט; אבל הוא גם עורר בי כאב, תסכול וכעס. האמביוולנטיות הזאת סיקרנה אותי ורציתי לעשות אתה משהו. חשבתי גם שזו אופציה מעניינת לעשות סרט, שהוא גם סיפור שמקשיבים לו. האהבה לשמוע סיפורים אמנם שייכת לילדים, אבל היא עדיין שמורה אתי.

המפגש עם הספר גם אירע כנראה ברגע הנכון בעשייה שלי, בתקופה של חיפוש דרך חדשה או עשייה קולנועית אחרת. לא רציתי לעשות עוד סרט  שבמרכזו גיבורים, דמויות שאני עוקבת אחריהן, חושפת אותן ובאמצעותן מספרת סיפור קולנועי. זה לא עניין אותי יותר. המחשבה על סרט עם שפה חדשה ריתקה אותי.  מאחר שהסיפור בנוי ברובו כזרם תודעה, בניתי אותו בדמיוני כדיאלוג קולנועי-ספרותי. חשבתי על סרטים כמו "ללא שמש" של כריס מרקר ו"לילה וערפל" של אלן רנה, הם היו סוג של השראה. נשאבתי פנימה כמו אל הרפתקה. הקשיים שבתרגום ספרות לקולנוע התגלו לי רק מאוחר יותר, כשהתחלתי לעבוד עם אורון הדר, עורך הסרט.

ס. יזהר קורא את הסיפור, לפעמים רק קולו נשמע, לפעמים הוא מופיע על המסך בתמונות תקריב דרמתיות, לפעמים על מסך גדול של תיאטרון או מוזיאון, כדמות איקונית מקריאה/מספרת סיפור מיתולוגי, לצופים ניטרליים שעומדים בין אור לצל ומקשיבים. חומר ויזואלי משיק לטקסט; ייצוגים של מציאות מההווה וחומרי ארכיון מתחילת המאה העשרים. פוליפוניה של קולות המורכבת מחומרים שונים ומאפשרים חוויית צפייה ביצירה אחידה אמנם, אך לא שגרתית. איך התפתחה העבודה על הסרט, מדוע בחרת לעבד את הסיפור באופן הזה?

ענת: כבמאית של קולנוע דוקומנטרי, מובן שלא עלה על דעתי לעשות דרמטיזציה של הטקסט, או לעבוד עם שחקנים. באופן אינטואיטיבי רציתי להביא את הדימויים שהספר עורר בי, את האמביוולנטיות שהוא יצר בי, ואת העמדה שלי כלפי הסיפור ההיסטורי והתמורות שהתחוללו כאן בעקבותיו. רציתי לצלם אותם בעצמי, לא רציתי לתווך אותם דרך צלם. זו היתה החלטה מודעת, לצלם לבד, אפילו שאני לא צלמת מקצועית. תקופה ארוכה מאוד צילמתי, המצלמה היתה מחוברת אלי כמעט 24 שעות ביממה. התקנתי מתקן במכונית ונהגתי אתה, התרגלתי לנוכחותה ולמדתי להשתמש בה תוך כדי צילום. הייתי בחיפוש מתמיד של מקומות וסיטואציות שראיתי בדמיוני. הבאתי את החומרים לחדר העריכה ואז התגלו הבעיות.

ערכנו סקיצות של ההקראה של יזהר (צילמנו אותו קודם באולפן) עם הצילומים שלי וגילינו, שהחומרים הוויזואליים מייצרים אילוסטרציה לטקסט, דבר שחששתי ממנו מאוד, או עומדים לידו ללא כל חיבור. חיפשנו מוטיב שיאחד את המדיום הספרותי למדיום הקולנועי. גילנו תוך ניסוי ותעייה, שהקרנה של יזהר המספר או של חומרי המציאות על מסך גדול, בחלל נוסף, עם צופים שעומדים שם ומקשיבים, מייצרת איזו אי-ודאות או סוג של תעתוע ביחס למקום, לזמן ולחומרים הנצפים. נוצר הרושם שהצופים בסרט מייצרים סוג של הקשבה לסיפור, שלא התקיים קודם, כאילו נוצר דו-שיח או חיבור כלשהו בין הצופים שמחוץ לסרט והצופים שנמצאים בתוכו. נדמה היה שמתחיל להיווצר מתח נכון ביחסים בין התמונה והטקסט. זו היתה פריצת דרך קטנה בהבנת התהליך. משם הוא המשיך להתפתח.

                                   

                                       *

 

הסיפור של ס. יזהר מציג את החזון הציוני כאידיאה, שאביו מוכן להקריב את חייו וחיי משפחתו למענה. האב מושיב בלי משים את בנו בן השנתיים תחת עץ החרוב "... עד שהוא רק  גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים, והוא הולך ומעיק בכל כוחו על ידיות מחרשת הברזל הזו, שקשה לה וקשה לפרד וקשה לאדם". האב האידיאליסט מגשים את החזון הציוני והופך לאיכר החורש את אדמתו וחולם על חברה צודקת בארץ הפורחת. יזהר מתאר את ההתרחשות הזו כחזיון וכ"הצגת התיאטרון הגדולה ברחבי תבל".

במקביל מופיע סיקוונס רב-שכבתי של תמונות ארכיון מתחילת המאה, על גבי אימאז'ים של הווה, שכבות של תמונה בשקיפויות שונות שמאחדות עבר והווה. לופ ויזואלי של שדה שיבולים בשחור-לבן נע ימינה ושמאלה בתנועה רעשנית, תזזיתית, כמתקומם נגד הקלשונים של החלוצים "השחצנים, היהירים", כדברי יזהר. שלטי וידיאו עצומים בצמתים מרכזיים בעיר מקרינים סרטי פרסומת מפתים, חיילים וחיילות ברחוב, דגלי ארץ ישראל, אנשי ביטחון. זה הסיקוונס היחיד בסרט שמביא באופן חד עבר והווה כיחידה אחת, כמו מדבר בנשימה אחת על הזרעים שנזרעו בעבר ועל הפרות שהבשילו מהם. המוסיקה מורכבת משיר חלוצים מוכר שעובד למוסיקה אלקטרונית מודרנית. החיזיון של הסיפור מתחבר לחיזיון קולנועי, אך מדבר בקול אחר. המבט ביקורתי, ניכרים בו כאב ועצבות על החלום ושברו. והנה העובדים הם לא אותם איכרים טבעיים אלא עובדים זרים, תאילנדים, והם מגדלים דשא. אין כבר חקלאות לפי החזון הציוני והדקלים עברו ממקומם הטבעי, במדבר, והפכו לשדרת עצי נוף על איי התנועה. הם לא נותנים פרי.

בקול של אביו, יזהר מדבר על אלפי דונם של חידוש ציוני, "אדמת היהודים", ומזכיר את העוינות שאינה אוהבת את "החידוש ואת המחדשים", אבל הוא גם מזכיר כפרים כמו "...אבו שישה, מנסורה, עקיר, ואדי סאראר, ממערב ומדרום בית ג'יז, דיר מוחיזען, ממזרח, נענה למטה, ולא לשכוח את הבדווים של סאטרייה." "...כפרים שנמחקו ואינם עוד". אלו הרגעים היחידים בסיפור שיזהר מדבר בקולו, וממרחק של 80 שנה כמעט מביע עמדה אמביוולנטית ביחס לפרויקט הציוני. הטקסט הקולנועי כאן מורכב מתמונות כמעט סטטיות, ארוכות משך, ובהן חירבות מאבן מסותתת, חלונות מקומרים וגגות עגולים, מוקפות עצי פרי או נוי. על רקע החירבות נעמדים זוגות אוהבים, כצלליות, מתבוננים בהן כמו באתר רומנטי אקזוטי.

האם ביקשת להעניק משמעות אחרת לנוף הזה שנעשה טבעי לישראלים?

ענת: החיפוש אחרי אותם שרידים שיזהר מתאר בספר כמקומות חיים ותוססים היה בלתי נמנע. הדימוי שליווה אותי בצילומים היה של חפירה ארכיאולוגית, לגלות את השרידים של החיים הקודמים ולהעלות אותם לפני השטח. כך מצאתי את הסצנה המרכזית בסרט והיחידה שיש בה התרחשות, שממנה התפתחו דימויים וסיטואציות נוספות. בדרכי לנגב, על הכביש המהיר, חלפתי ליד חירבה שעומדת על ראש הגבעה, מבנה הדור, סימטרי, בעל חלונות גדולים, עם גג שטוח וסביבו שטח אדמה רחב. עברתי שם בתקופות שונות של השנה וראיתי את השתנות המקום. בפעם הראשונה, החירבה עמדה על אדמה קרחת. אחר כך משהו התחיל ללבלב, בפעם אחרת היא היתה מוקפת ירק. השטח סביבה שינה פנים. התבוננתי בחירבה המבודדת, עם חורשת האקליפטוסים והאופק הפתוח ובניתי לה ביוגרפיה. היא עמדה שם בבטחה על ראש הגבעה, ובשבילי היא סימלה מין אידיאל של בית, מהאגדות. הייתי מוכרחה להגיע לשם, להתקרב ולגלות אותה. לקח לי המון זמן למצוא את הדרך המובילה אליה, אבל הצלחתי, ולתדהמתי גיליתי שהבית מוקף דשא. אבל הדשא הוא שדה, טרקטור עובד בו, והחקלאים הם תאילנדים. הרגשתי שהמקום הזה מקפל בתוכו את תמצית החזון הציוני ושברו.

יזהר בוחר גם להזכיר את הוויכוח שהתחולל בתחילת המאה בתנועה הציונית, ומספר על מאמרו "מרעיש הלבבות" של יצחק אפשטיין, "ב'השילוח' בשם "שאלה נעלמה", ובה הוא קובל על העיוורון הציוני  שאינו מבחין בשאלת הימצאותם של שני עמים אוחזים  באדמה אחת, ומה יהיה, שעל זה ישב אבא וכתב לעיתון "העולם" מאמר  גדול בהמשכים, וקרא למאמרו לא פחות מאשר "מן הדמיון אל המציאות", והזכיר לכל הקוראים כי הערבים אינם עם אחד. ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות. וגם הם עצמם אינם חיים בשלום בינם לבין עצמם, וכל עדה וכל אזור שוטמים את זולתם, והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים  בשטחים הריקים, ממש כפי שעושים כאן כעת בשטח הריק הזה  והלא מעובד, מאות ואולי אלפי שנים ככל הידוע, ואדרבא, קניית הקרקע רק תסייע לייעול החקלאות הערבית מזה ותזרז את מעבר הערבים אל הערים, מזה. ולבסוף, צריך גם לדעת שאין בעולם צדק  מוחלט, ושלא עסקנו לפתור לערבים את שאלת זהותם הלאומית.  כך ישב אבא וכתב בלילות, לעיתון "העולם".

תמונת הפורטרט של האב החלוץ, החירבות הנטועות בנוף קסום ומעידות על קיומו של עם אחר, עץ החרוב הבודד הניצב כמו עד ראייה לבראשית ולקן הצרעות הנמצא תחתיו, שתוקף באכזריות את התינוק הקטן וכמעט הורגו, כל אלה מעוררים גם הם את "השאלה הנעלמה". הסרט מפרק את המיתוסים של החזון ומערער על הנרטיב הציוני המתאר את היווצרותה של מדינת ישראל, תוך השכחת העבר של הארץ, על מנת להזכיר ולזכור את ההיסטוריה של הקונפליקט ולהפוך אותה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. תמונות הזיכרון מגרות את השאלות, אך הסרט לא מנסה לתת תשובות, רק להאיר ולהעיר.

אחרי החלום והחזון מתחולל האסון. הילד השקט שישב ושיחק תחת העץ נעקץ על ידי נחיל צרעות "....ומלבד צעקה אחת הראשונה שהרעידה את העולם ואת אור השמש לא צעק יותר". הילד מעולף ללא אוויר והאב לוקח אותו בזרועותיו ורץ ברגליים כבדות, אחוז אימה, הביתה ומשם על גבי עגלה, עם אמא, אל הרופא שנמצא במרחק ארבע שעות נסיעה. יזהר מדבר שוב בקולו, שואל בכעס, "איך אבא מושיב ילד על קן צרעות", וברור שקן הצרעות מקבל משמעות סמלית רחבה בסיפור. הדרך מתוארת כמסע במדבר הרחב. האם הילד יחיה? סיפור עקדת יצחק מהדהד בזיכרון.

גם הסרט הופך לסרט מסע. האימאז'ים באים מהטקסט אבל הם אינם מובאים כאילוסטרציה, הם משופעים בניואנסים ומטעינים אותו במשמעויות רבות. הטקסט הקולנועי לפעמים מתווכח, לפעמים מתנגד ולפעמים משלים את הטקסט הספרותי. האימאז'ים חוזרים על עצמם בווריאציות שונות, מופיעים להרף עין וחוזרים מאוחר יותר, כמו ביצירה מוזיקלית.

את מתארת את תהליך בניית הסרט בחדר העריכה. איך התנהלה העבודה?

ענת: החיבור בין הטקסט והתמונה הוא פרי דיאלוג מאוד ממושך ביני לאורון, ועבודת עריכה מאוד סבלנית וחקרנית של אורון. רק תוך כדי עריכה למדנו מה עובד יפה, מה חסר לנו ומה מיותר. יצאתי לצלם וחזרתי אל חדר העריכה. לאורון היה חשוב לקרב את התמונה לסיפור, ליצור הזדהות עם הדמויות והדרמה המתחוללת. אני רציתי בעיקר להתרחק ממנו, פחדתי מהחיבור המיידי אל הטקסט. הדו-שיח בינינו הוליד את האיזון העדין במחול הזה, המשיק לטקסט ומתרחק ממנו, נע קדימה ואחורה בזמן. חיפשנו מקומות או סיטואציות שיש בהם הדואליות הזאת. חזרנו למסלול שעשו יזהר הפעוט והוריו במסע אל הרופא ב-1917, להתבונן בהם מחדש, לחפש שרידים שלהם ואת השינוי שחל בהם. יצאנו לחפש את המדבר, את המרחבים הפתוחים מאופק לאופק, המתוארים בסיפור. מצאנו את שדות השלף המרהיבים, נוף די נדיר במקומותינו, שהפיתוח המואץ והאורבניזם המשתלט לא הגיעו אליו. צילמנו את יזהר ונכדו בטיול על הטרקטורון, שהפך לדימוי של העגלה הבודדה בישימון. אחר כך התברר לנו שהמקום הזה, שטרם שינה את פניו, הוא שטח אש של הצבא, ולכן נשמר כמעט כמו מבראשית.

תהליך העריכה היה ארוך. לאט לאט גילינו את הקצב של הסרט, את המוזיקליות שלו, את שיווי המשקל שחשבנו לנכון, בין יזהר המספר, לבין סיקוונסים ללא טקסט, של מוזיקה ודימויים בלבד, שמייצרים קצב של התבוננות מהורהרת יותר ומאפשרים לחשוב על הטקסט הסיפורי, להרהר בו שוב בהקשר של דימויים חדשים שמופיעים.

 כפלשתינאית, אזרחית מדינת ישראל שנמצאת מצדו האחר של המתרס, כואבת עדיין את האובדן ואת הטרגדיה הפלשתינית, אני מקשיבה לסיפורו של ס. יזהר ורגשות יגון אופפים אותי. הכתיבה של יזהר, למרות יופייה ועוצמתה הספרותית, הרב-גוניות והמורכבות האנושית העולה ממנה, מעוגנת היטב במרכז התרבות הישראלית ומהווה חלק מהקנון הספרותי שלה. אני מנסה להבין מדוע בחרת לעבוד עם סיפור שאולי לא מתיישב עם עמדותיך. מדוע היה לך חשוב לעשות את הסרט עם הטקסט הזה?

ענת: מעבר לאתגר האמנותי שמצאתי כאן, הספר עורר בי את הצורך לחזור ולהעלות שוב את סיפור ההתחלה, כמו ברשומון, לשמוע את הסיפור שוב ושוב מנקודות מבט סותרות. כלומר, מעבר לאתגר האמנותי, היה גם אתגר פוליטי. אז התבוננתי בנוף, ובעוד יזהר העלה בדבריו את כינון המיתוסים של המהפכה הציונית, הדימויים החזותיים שיצרנו פירקו אותם (או כך לפחות קיווינו). כשצילמתי את הנופים האלה עשיתי זאת מתוך אהבה גדולה, מתוך חיבור עמוק למקום. יחד עם זה, היו בי עצב ותסכול הנובעים מידיעת העבר, ידיעת הסיפור המושתק, הסיפור שלא סופר. כך, בהמשך ליזהר, יצרנו את האמביוולנטיות במבע החזותי - מצד אחד אהבה גדולה למקום הזה ולנופים האלה, שבהם גדלתי, ומצד אחר, לא לוותר על המשמעות הגלומה בהם. בשבילי, הטקסט היה הזדמנות להתמודד עם הדואליות שמחברת אותי אל המקום הזה ומרחיקה אותי ממנו, הדואליות של חיים במקום שמייצר כל כך הרבה כאב.

החזרה אל העבר, אל סיפור ההתחלה, היה בשבילי הזדמנות לבחון את העשייה שלי גם מבחינה קולנועית. עד אז, הסרטים שלי עסקו בקונפליקט בזמן הווה, בהתבוננות פנימה אבל גם החוצה, אל מה שאנחנו מייצרים בעקבות הכיבוש. הסרט הזה אילץ אותי לחזור אל זמן ההתחלות. בפרק שבחרתי לביים מתוך הספר, ההתחלה מתוארת כקן צרעות. לקחנו את הדימוי הזה והשלכנו אותו על מרחב העבר, וגם על מרחב ההווה.

 

הערה: "מקדמות" -  תסריט: אורון אדר, ענת אבן, צילום בימוי והפקה: ענת אבן, מוסיקה: אלי שרגודסקי, יוזם ומפיק

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד