לרפא את העמים באמצעות הסיפור,
לרפא את העמים באמצעות הסיפור,

שני פרויקטים, שהמשותף להם הוא השימוש בסיפורים ככלי עזר בחינוך לשלום, מצביעים על יכולתם של הסיפורים לעורר רגשות ומחשבות בנושאים קונפליקטואליים, ולהביא לשינוי בתפיסת ה"אחר"

 

טל ליטבק הירש

טל ליטבק הירש, מהחוג למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הערה: אני מודה לפרופסור דן בר-און מהמחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ולד"ר מישל סלואן מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב

 

החינוך לשלום הוא נושא שזכה להתייחסות רבה ברמה תיאורטית, יישומית ומחקרית בעשרות השנים האחרונות. ההתייחסות אליו באה לידי ביטוי בעולם בכלל, אך  בישראל העיסוק בו רב במיוחד, בשל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מטרת המאמר היא להדגים כיצד ניתן להיעזר בסיפורים בפיתוח תוכניות התערבות ובמחקר בתחום החינוך לשלום.

בעשורים האחרונים פותחו, יושמו ונחקרו בישראל אין-ספור תוכניות חינוך לשלום, המוצעות למגוון גילים, מילדי גן ועד לסטודנטים באוניברסיטה.  ניתן לחלק את התוכניות לשני סוגים עיקריים: תוכניות מפגש בין יהודים וערבים, לרוב ערבים  אזרחי מדינת ישראל, ותוכניות לימודים והעשרה, המיושמות לרוב בבתי הספר במגזר היהודי, בשיעורי אזרחות וחינוך. הבולטים בעשייה זו, במפגשים בין יהודים וערבים, הם בית הספר לשלום בנווה שלום והמרכז לחינוך לשלום בגבעת חביבה. הספרות המחקרית מציגה שלושה סוגים עיקריים של מפגשים בין קבוצות בקונפליקט:

1. קבוצות ממוקדות ביחסי אנוש (Human relational groups) - מבוססות בעיקר על תיאוריית המגע. מטרתן העיקרית היא יצירת יחסים אישיים בין משתתפי המפגש. ההנחה היא שבאמצעות היכרות אישית ניתן לרופף ולשנות סטריאוטיפים, עמדות והתנהגות. במפגשים יש מעט מאוד התייחסות לרקע ההיסטורי ולמציאות הפוליטית העכשווית של הקבוצות. מחקרים מורים שלגישה זו יש, בדרך כלל, יתרון בטווח קצר, אך יש מעט מאוד השפעה בטווח ארוך, משום שהמציאות הפוליטית  העוינת מוחקת לרוב את השפעת הקשר הבין-אישי המיטיב. חיסרון נוסף הוא שלמרות הניסיון ליצור סימטריה בתוך הקבוצות, באמצעות מספר שווה של משתתפים, מעמד סוציו-חברתי דומה וכו', עדיין בולטת הא-סימטריה במפגש.

2. קבוצות על פי מודל העימות (The confrontational model) . מודל זה התפתח בנווה שלום וגבעת חביבה, בתגובה לביקורת על תיאורית המגע. גישה זו מתמקדת בזהות הקולקטיבית וביחסים הלא-סימטריים בין הקבוצות, על חשבון יצירת קשרי ידידות בין המשתתפים. מטרת הגישה היא לחזק את המיעוט, ולעזור לרוב להתמודד עם אמביוולנטיות וקונפליקטים הנוגעים לשליטה. בקבוצות מפגש מסוג זה יש  דיון נוקב בקונפליקט, כולל עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים. היתרון של קבוצות אלו הוא בנטיית המשתתפים לעשות עבודה פנימית, ולנסות להתמודד עם הדברים הקשים שעולים במפגש. הקושי במפגשים הוא בצורך לנהל מאבק חיצוני ולפעמים פנימי, ובתסכול שחווים משתתפים משני הצדדים, לנוכח החזרה לחיים בחוץ, המאמתת את חוסר הסימטרייה שאליה התייחסו במפגש. 

3. קבוצות ממוקדות בסיפורי חיים ((Family stories encounter groups. זה סוג חדש יחסית של קבוצות, שמטרתו לשלב את שני המודלים הקודמים. המשתתפים משתפים את הקבוצה בסיפורים המשפחתיים שלהם, שהם אוספים בראיונות עם בני משפחותיהם. השיתוף מאפשר חיבור ברמה אישית ודיון במרכיבים הקולקטיביים של הסיפורים. באמצעות הסיפורים מתאפשרת עבודת עומק אישית וקבוצתית בעניינים הקשורים לקונפליקט. מטרת השיתוף בנרטיבים האישיים היא להגביר את יכולת המשתתפים לפתח היכרות, מודעות ואמפתיה כלפי ה"אחרים". מודל זה לא נחקר עדיין באינטנסיביות. 

    בשנים האחרונות נבחנו מחדש ספרי הלימוד בהיסטוריה ובאזרחות. לאור הממצאים הקשים, שערבים מוצגים בספרים כאויבים בלבד, נעשה ניסיון, חלקי בלבד, לעודד שיבוץ טקסטים ברוח החינוך לשלום. בשנה האחרונה יצא ספר לימוד ניסיוני, המציג זה לצד זה את הנרטיבים היהודי-ישראלי והפלשתיני, בנוגע למלחמת 1948. הספר נכתב במשותף על ידי מורים יהודים-ישראלים ופלשתינאים, והוא מעודד תלמידים לספר את הסיפור המשפחתי שלהם כחלק מתוכנית הלימוד (בר און ועדוואן, 2004).

במאמר זה אציג  שתי תוכניות, שהמשותף להן הוא השימוש בסיפורים כאמצעי עזר בפרויקטים ובמחקר של חינוך לשלום. התוכנית הראשונה, העוסקת בספרותרפיה כאמצעי לשינוי עמדות וחיזוק הנכונות לקשר חברתי בין ילדים יהודים לילדים ערבים, תוצג כאן בהרחבה. המחקר השני, שעסק בבחינת תהליכי שינוי והתפתחות של זהות אצל צעירים באמצעות תגובות לדילמות, יוצג בקצרה. תיאור רחב יותר של מחקר זה ניתן למצוא אצל ליטבק-הירש, ט. (2003).   

                                    

                                       *

 

הפרויקט הראשון הוא תוכנית התערבות המבוססת על ספרותרפיה כאמצעי לשינוי עמדות ילדים יהודים כלפי ילדים ערבים, הפחתת סטריאוטיפים וחיזוק הנכונות לקשר חברתי.  ספרותרפיה מוגדרת כעזרה פסיכולוגית באמצעות ספרות. מטרתה ליצור הפוגה במתח ושחרור אנרגיות, והרחבת ההבנה, הסבלנות והפתיחות לאחרים. חוקרים מסכימים שהשיטה מסייעת, בעיקר לילדים, לשייך התנהגויות בלתי רצויות או מביכות לאחרים, במקום לעצמם, וכך מאפשרת לטפל בהן בראייה מציאותית יותר. באמצעות הספרותרפיה ניתן גם לפגוש את החלקים "הרעים" בעצמך באופן פחות מאיים, ואולי לנהל עמם דיאלוג פנימי.

התוכנית שמה לה למטרה להגמיש ולרופף סטריאוטיפים ולהגביר את הנכונות לקשר חברתי של ילדים יהודים עם ילדים ערבים. היא פותחה בגלל הצורך למצוא שיטות אלטרנטיביות לפגישה עם ערבים בבית הספר, או כהכנה לקראת מפגשים בין ילדים יהודים וערבים. הרציונל של התוכנית הוא, שבמקום מפגש פיזי יחשפו התלמידים למפגש עם ילדים ערבים דרך סיפורים המציגים מפגשים בין ילדים יהודים וערבים. בכל סיפור עולים קונפליקטים ומוצעות דרכי התמודדות. התוכנית משלבת קריאה בסיפורים ודיון עליהם ברוח הספרותרפיה, המעודדת דיון חופשי באספקטים של המפגש, והעלאת רגשות חיוביים ושליליים ביחס ל"אחר".

 הרציונל של השימוש בטכניקה זו הוא האפשרות להעביר לילדים חוויה של מפגש עם האחר באמצעות יצירות ספרותיות, באופן שאינו מאיים על הילדים, ומאפשר להם להביע רגשות חיוביים ושליליים במסגרת מוגנת יחסית. תהליך הספרותרפיה נבנה מכמה שלבים, שמתבטאים בתחושות ובמחשבות של הילד במפגש עם היצירה הספרותית. תחושה משמעותית של הילד, בשלבים הראשונים של התהליך, היא ההזדהות. מטרת תוכנית ההתערבות היא להוביל לפיתוח תחושת הזדהות עם הדמויות בסיפורים, בדרך כלל עם דמות הילד היהודי, ודרך ההזדהות להביע רגשות ודעות ביחס לדמויות הילדים הערבים. מרכיב נוסף בחשיפה המונחית ליצירה ספרותית הוא ההשלכה. החשיפה ליצירה הספרותית וההנחיה מאפשרות לילדים להביע כעס, פחד, חשש ואשמה, הן כלפי גיבורי הסיפור והן כלפי העצמי, באופן ישיר בדיון בכיתה. התמודדות עם רגשות מאפשרת הקלה והפחתה של רגשות שליליים ומתח. השלב הגבוה ביותר בתהליך הספרותרפיה הוא שלב התובנה, שבו מפתח הפרט מודעות  לרגשותיו, מניעיו וצרכיו, והבנה להשקפותיו ורצונותיו של האחר. התובנה מאפשרת ראייה מורכבת יותר של מניעי הגיבור בסיפור. מהבנה זו נוצרת הפנמת תפיסות וערכים חדשים.

התוכנית מורכבת משישה מפגשים ספרותרפויטים, של 45 דקות. בכל שיעור המנחה קורא בקול סיפור או פרק מספר, ומתפתח דיון על נושא הסיפור. את הסיפורים שנבחרו כתבו סופרים ישראלים בעשורים האחרונים. הם מציגים קשיים, קונפליקטים וחששות ביצירת קשרים בין ילדים יהודים וערבים, יחד עם דרכי ההתמודדות האפשרויות והסיכוי ליצירת קשר זה. התוכנית יושמה בבית ספר יסודי באזור השרון, במסגרת חד-שבועית. נבחרו באקראי 120 ילדים בכיתה ה' (גילאי 10-11).

בסיפור הראשון, "סמי ואורי" (כהן, 1981), מתואר מפגש בין ילד יהודי שאביו נהרג במלחמה, לילד ערבי שמשפחתו גורשה מביתה במלחמה. הסיטואציה מבודדת מהעולם החיצון, סמי ואורי נפגשים במקרה, במערה, בליל חורף. הפרק מביא את ההתלבטויות והקושי ביצירת קשר, על רקע הקונפליקט והמלחמה שפגעה במשפחותיהם, ואת ההתקרבות ההדרגתית בין השניים. הסיפור מסתיים בתחושת עמימות ביחס לעתיד, בצד אופטימיות המשאירה מקום לאפשרות שהשניים יהיו חברים למרות הנסיבות.

בסיפור השני, "הרפתקאות דנידין ודינדין שומרי השלום" (שריג, 1995), מתואר מפגש בין עלי, ילד ערבי, ודנידין ודינהדין הבלתי נראים. במפגש ניכרים הקושי ביצירת אמון, הפחד להיפגע, הסטריאוטיפיות והדעה הקדומה. עולה השאלה, האם אפשר להזמין את הילדים הערבים למדורה השכונתית. התשובה, אף שאינה פשוטה וחד משמעית, נותנת תקווה לאירוע משותף שיאפשר היכרות אמיתית בין ילדי שתי הקבוצות.

בסיפור השלישי, "בעקבות המשאית הכחולה" (רווה, 1992), מתואר תהליך שינוי. אוסנת, שמצהירה על שנאתה ל"כל הערבים", פוגשת את עבד, ערבי בן גילה. המפגש שובר את הסטריאוטיפיות ומעגל השנאה, שלה ושל עבד. בסופו מגינה אוסנת על עבד מפני חבריה היהודים, שרוצים להכותו משום שהם חושדים בו שזרק אבנים על מכוניות המושב. סיפור זה מציג את הבעייתיות של המפגש ואת שני צדי המטבע: הרצון לקשר אישי, מול הסביבה שאינה רואה בעין יפה קשר כזה.

הסיפור הרביעי, "נאדיה" (רון-פדר, 1985), מתאר את הקושי במפגש בין בנות יהודיות וערביות. נאדיה, ערבייה שלומדת בפנימייה יהודית, נתקלת בדעות קדומות שמקשות עליה את ההשתלבות בפנימייה. בעזרת רצון טוב ושיתוף פעולה, ומתוך מפגש אמיתי, נוצרת האפשרות לקשר של ידידות עם בנות הפנימייה היהודיות.

הסיפור החמישי, "ידידות במבחן" (אורגד, 1987), מתאר את הפגישה של גבריאל, ילד עולה חדש, וחמיד, ילד ערבי שעוזר לו לחזור הביתה לאחר שאבד בפרדס. גבריאל  מציע לחמיד להתארח בביתו. בסיפור מוצגים החשש והזהירות יחד עם הכמיהה של כל אחד מהשניים לאוזן קשבת וידיד למשחק. אביו של גבריאל חושש מהקשר, אך נענה לו אחרי היכרות אישית עם חמיד.

המפגש האחרון נועד לסכם את התוכנית ואת התכנים, הרגשות והמחשבות שהובעו בעקבותיה.

התוכנית לוותה במחקר הערכה. במחקר חולקו המשתתפים באופן אקראי לארבע קבוצות - שתי קבוצות ניסוי ושתי קבוצות ביקורת. כל הנבדקים עברו תוכנית התערבות של שמונה מפגשים בני שיעור אחד, על ידי אותה חוקרת. התוכנית שהועברה לקבוצת הניסוי עסקה בתכני מפגשים בין ילדים יהודים וערבים. התוכנית שהועברה לקבוצת הביקורת עסקה בתכנים הקשורים לצמחים ובעלי חיים. בכל מפגש הוקרא בקול חלק מסיפור או ספר והתפתחה שיחה בכיתה, המבוססת על טכניקות של ספרותרפיה (כהן, 1995 קובובי, 1992).  כל הנבדקים התבקשו לענות על שני שאלונים, לפני ואחרי תוכנית ההתערבות. במחקר נעשה שימוש בשאלון סטריאוטיפים וקשר חברתי, המבוסס על  שאלון שפיתחו דינר ובר-טל (1993). שאלון זה הותאם למחקר הנוכחי בעזרת שימוש בשאלות משאלון אחר, שפיתח מאחמיד (1981), המבוסס על  טכניקת מיון תכונות לפי מידת שייכותן לאדם או קבוצה מסוימת.

השערת המחקר הראשונה היתה, שתוכנית ההתערבות תרופף את הראייה סטריאוטיפית של דמויות הילדים הערבים בקבוצת הניסוי, ביחס לקבוצת הביקורת. השערה זו אומתה. במחקר נמצא כי בעקבות תוכנית ההתערבות חל  שינוי בחשיבה הסטריאוטיפית בקבוצת הניסוי, וילדים יהודים מקבוצה זו הביעו פחות סטריאוטיפים מילדי קבוצת הביקורת, הן כלפי דמויות יהודיות והן כלפי דמויות ערביות.

השערת המחקר השנייה היתה, שתוכנית ההתערבות תגביר את הרצון של הילדים לשלום ואת הרצון הנתפס של דמויות ה"אחר" הערבי לשלום, בקבוצת הניסוי  ביחס לקבוצת הביקורת. השערה זו אוששה באופן חלקי בלבד. בעקבות התוכנית לא נמצא שרצון הילדים היהודים לשלום גבר, אך בקבוצת הניסוי נתפסו הדמויות של הילדים הערבים כרוצות יותר בשלום.

השערת המחקר השלישית היתה, שתוכנית ההתערבות תגביר את הנכונות של הילדים היהודים לקשר חברתי עם ילדים ערבים. השערה זו אומתה. במחקר נמצא  כי ילדים יהודים מקבוצת הניסוי, שעברו את תוכנית ההתערבות, גילו יותר נכונות לקשר חברתי בכלל, ועם ילדים ערבים בפרט, מילדים בקבוצת הביקורת.

 

                                         *

 

להלן אביא התרשמות משני מפגשי ספרותרפיה שהתקיימו בכיתה (להרחבה ראו ליטבק, 97). במפגש הראשון הוצג פרק מתוך הספר "סמי ואורי". המנחה הקריאה בקול את הסיפור והילדים הקשיבו. התפתח דיון שבמרכזו הקושי של אורי וסמי להיות חברים, בשל היריבות בין העמים, שפגעה קשה במשפחותיהם. חלק מהילדים אמרו שלדעתם סמי ואורי לא אשמים במה שקרה בעבר, ולכן הם רוצים להתיידד ויכולים להיות חברים: "סמי ואורי לא אשמים, זה המשפחות שלהם". ילדים סיפרו חוויות אישיות על מפגשים עם זרים ועל התחושה שלהם כזרים כאשר עברו כיתה או עברו דירה. חלקם סיפרו גם על מפגשים עם ילדים ערבים במסגרות אישיות. הם ציינו את המבוכה והקושי הראשוניים ליצור שיחה, אך הוסיפו שבחלוף הזמן נעלמה המבוכה והם שיחקו יחד.

הילדים העלו את  הקושי להתקרב, בגלל חשש ראשוני מפני הערבים: "זה קצת מפחיד, הם זרים, אחרים". הם ציינו קשיי תקשורת בשל הבדלי שפה, ואחד הילדים שהתארח בבית ערבי אמר שלא הכיר את המנהגים ולא ידע כיצד להתנהג כך שלא יעליב את מארחיו. הוא שאל, "האם צריך לאכול מכל מה שמציעים גם כשאני כבר לא רעב?". אחד הילדים הציע שכאשר מוצאים נושא משותף, "כמו המוסיקה במפוחית במקרה של הסיפור הזה", אז הרבה יותר קל ליצור קשר ולא משנה מה דתם או לאומיותם של הילדים האחרים. ילדים אחרים הכלילו ואמרו שכדי ליצור קשר עם ילד זר, הכי חשוב למצוא נושא או משהו משותף. הם אמרו שאפילו המלחמה והכאב האישי של כל אחד מהילדים יכול להיות נושא משותף לשיחה, ושלפעמים זה מקל כשמדברים על זה: "אולי הם יכולים לדבר על המלחמה ועל מה שכואב להם". לקראת סוף השיעור היו רוב הילדים בדעה, שאפשר ליצור קשר עם ילדים ערבים, אף שציינו שהמשימה לא קלה, לפחות לא בהתחלה.

הרצון לשתף את הכיתה בסיפורים אישיים בלט מאוד. מתברר שהרבה ילדים חוו על בשרם מה פירוש הדבר להיות חדש וזר במקום או בחברה, או פגשו ילדים זרים להם במסגרות שונות בעבר, והיה להם קל להבין את החוויות שלהם מתוך ההזדהות עם המסופר.

המפגש האחרון היה מרגש במיוחד. הסברתי לילדים שלא אקריא סיפור, אלא נדבר על כל התוכנית. שאלתי מהם המסרים שעלו לדעתם בתוכנית, ואיך הם הרגישו ביחס אליהם? התשובות היו מגוונות. ילדים רבים התייחסו לקשר האישי בין ערבים ליהודים ואמרו ש"המסר הוא שאפשר להיות חברים של ערבים, שהם לא כל כך שונים מאתנו". אחרים דיברו על השלום ועל כך שהמסר הוא שצריך שלום. ילדים דיברו על הקושי והפחד מפני הערבים שיכולים לפגוע בנו, ואחרים התייחסו לקונפליקט ולקושי להחליט מיהו ידיד ומיהו אויב. הם דיברו על הקושי הראשוני של הגיבורים בסיפורים להתיידד, ועל האומץ שלהם להתקשר לילד ערבי גם כשהסביבה אינה מעודדת זאת, ואולי אף להפך. ילדים טענו שגישת המבוגרים שונה מגישת ילדים. הם אמרו שלדעתם, למבוגרים הרבה יותר קשה להשתחרר מהרגשות הקשים כלפי הערבים בגלל המלחמות וההיסטוריה הקשה בין העמים.

שאלתי אם המפגשים עשו להם משהו באופן אישי, כלומר, האם הרגשות והדעות שלהם השתנו במהלך התוכנית. ילדים רבים אמרו שהתוכנית שינתה את דעתם כלפי ילדים זרים בכלל ובמיוחד כלפי ערבים. ילד אחד אמר ש"עכשיו יותר קל לי להתחבר לילדים ערבים, כי עכשיו אני גם מבין את הצד שלהם". ילדה אמרה שבפעם הראשונה היא מבינה מה הם מרגישים, וילדה אחרת אמרה ש"בעצם הרגשות שלנו די דומים". ילד אחד סיפר שבחודש האחרון יצא לו להתקרב הרבה יותר לקבוצת ילדים ערבים, שהוא שר אתם במקהלה, וילדה סיפרה שהיה לה בזמן האחרון מפגש עם ילדה ערבייה שהזכירה לה את נאדיה, גיבורת הסיפור.

ילדים ספורים אמרו שהתוכנית לא השפיעה על דעותיהם, וילד אחד הוסיף ואמר שלמרות מסר הידידות, צריך להיזהר ולבדוק היטיב עם מי מתיידדים, כי "אנחנו צריכים לזכור שיש גם הרבה ערבים שלא אוהבים יהודים".

הממצאים האמפיריים, כמו גם ההתרשמות של החוקרת והציטוטים מדברי הילדים, מצביעים על כך שתוכנית הספרותרפיה גרמה לשינוי תפיסתי ורגשי ביחס של ילדים יהודים כלפי ילדים ערבים, ולהגברת הנכונות לקשר חברתי עמם. התוכנית יצרה גירוי לחשיבה על נושאים קונפליקטואליים בקשר, ועודדה התמודדות עם רגשות של חשש, פחד ודחייה. הילדים היהודים הכירו בבעייתיות הנושא, ואף שבסיפורים או בדיון לא תמיד נמצאו פתרונות מעשיים, היתה נכונות לשוחח בפתיחות ולהקיש מהמצבים בסיפור למצבים בחיי היום-יום של הילדים. 

בצד האופטימיות העולה ממחקר זה, חשוב לציין שהוא נעשה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, בתקופה שהתאפיינה ברגיעה יחסית. באותה העת רבים בחברה הישראלית חשו שאנו הולכים לקראת פיוס ושלום עם השכנים הערבים.

 

                                          *

 

הפרויקט השני הוא מחקר שנעשה בשנים 2000-2001 באוניברסיטת בן גוריון בנגב. במרכז המחקר עמדו תהליכי הבניית זהות אישית וקולקטיבית אצל צעירים בישראל. מטרת המחקר היתה לבחון, באמצעות תגובות מרואיינים לדילמות שהוצגו בשתי נקודות זמן במשך שנה אחת, כיצד משתנה תפיסת ה"אחר" הפלשתינאי/יהודי כמרכיב בהבניית הזהות. המחקר ניסה לברר התפתחות ושינוי בהבניית זהות אצל מבוגרים צעירים בישראל (הרחבה ראה ליטבק-הירש, בר און, צ'ייטין, 2003).

המחקר התבסס על ראיונות עומק "חצי מובנים", עם 20 סטודנטים: עשרה יהודים ועשרה פלשתינאים אזרחי ישראל, שהשתתפו בסדנת מפגש שנתית המבוססת על  טכניקה של סיפורי חיים. הסטודנטים רואיינו פעמיים, בתחילת ובסיום הסדנה. זהו כלי המבוסס על דילמות, לפי התפיסה שחשיבה בדילמות משקפת חשיבה אנושית, המהווה בסיס לדיאלוג פנימי וחיצוני.

הדילמות נבנו על אירועים משמעותיים שמעוררים קונפליקט בשיח החברתי והפוליטי בישראל. במרכז כל דילמה עמד "אחר" משמעותי לחברה הישראלית (לדוגמה: ערבי, גרמני, דתי, עדתי). נדגים את המתודה באמצעות הצגת דילמה אחת שתכונה "דילמת הבית". דילמה זו עוררה הדים רבים אצל המרואיינים היהודים והערבים. הדילמה נכתבה בהשראת ספר בשם "מכתבים מעץ הלימון" (אל חיירי, 1997) והיא מבוססת על סיפור אמיתי.

דילמת הבית

בתוכנית טלוויזיה הופגשו שתי משפחות: האחת, משפחת חוסיין הפלשתינית, שהתגוררה עד 1948 בבית פרטי ברמלה, ומתגוררת היום במחנה פליטים ברמאללה. השנייה, משפחת וייסמן היהודייה שעלתה מהונגריה ב-1948, אחרי שחוותה את השואה. המשפחה חיה היום בבית פרטי ברמלה. הבית ננטש במלחמת השחרור, ומשפחת וייסמן נכנסה אליו מיד כשבאה ארצה. משיחה בין המשפחות התברר שהבית שבו מתגוררת משפחת וייסמן ב-50 השנים האחרונות, הוא הבית שבנה מחמוד חוסיין ב-1930. משפחתו של חוסיין התגוררה בו עד לפרוץ מלחמת 1948. משפחת חוסיין הביאה תמונות של הבית והוכחות שהוא היה שייך לה לפי החוק העותומני. בתוכנית סיפרו שתי המשפחות את סיפורן.

לאחר קריאת הדילמה הוצגו למרואיינים השאלות הבאות:

מהן האסוציאציות, המחשבות והרגשות שמעוררת בך הסיטואציה?

כיצד היית מגיב/ה אם היה דופק על דלת ביתך אדם ומוכיח לך כי הבית בו את/ה גר/ה שייך מימים ימימה למשפחתו?

כיצד היית מרגיש/ה?

האם הסיטואציה מעוררת בך זיכרון, אירוע או סיפור אישי או משפחתי מחייך?

מניתוח תגובות כל המרואיינים לדילמת הבית, בתחילת סדנת המפגש ובסיומה, אפשר לומר כי מרואיינים רבים, יהודים ופלשתינאים, ציינו כי במהלך השנה הגבירו את מודעותם למורכבות הקשר עם ה"אחר". חלק מהסטודנטים הצביעו על השינויים שחלו בעקבות הסדנה, בתפיסת זהותם ובאופן שהם תופסים את ה"אחר". שרית, סטודנטית יהודייה, אמרה ש"אני מרגישה שהשינוי צריך להיות בי". נור, סטודנטית ערבייה, טענה: "אני מרגישה שאני השתניתי. חשוב לדעת את ההיסטוריה שלך, כי זה מה שמבנה את הזהות האמיתית שלך". 

בשביל הסטודנטים היהודים, הסדנה היתה הזדמנות להכיר את ה"אחר" הפלשתינאי. סטודנטית יהודייה כתבה: "אני חשבתי בהתחלה, אפילו שהערבים פה זה משהו אחר לגמרי…הם אוהדים אותנו, הם יחשבו אחרת, אנחנו נפתח פה דו קיום והכול יהיה בסדר, גם המצב בחוץ וגם סיפורי החיים שלהם, אתה מבין פתאום שאנחנו חיים בספרה אחרת". בראיונות ציינו סטודנטים יהודים רבים שהחשיפה לדילמת הבית, כמו גם הדמיון שלה לסיפורי החיים ששמעו בסדנה מהמשתתפים הפלשתינאים, העלו אצלם הרבה סימני שאלה ביחס לתפיסת העצמי וה"אחר" בבניית זהותם הקולקטיבית. סטודנטית יהודייה כתבה: "כל הזהות שלי  בקטע הזה מאוד מאוד התערערה", "עברתי איזשהו תהליך". התהליך שעברו התאפיין לרוב בתנועה לעבר יתר פתיחות ומורכבות בתפיסת ה"אחר". עם זאת, במקביל, הביעו סטודנטים רבים פחד וחרדה לנוכח המצב הביטחוני הקשה, ופסימיות ביחס לעתיד.

בקרב  הסטודנטים הפלשתינאים, ציינו רבים את ההיכרות האישית-משפחתית שלהם עם "דילמת הבית", וסיפרו בראיונות ובסדנה על בית משפחתם שאבד במלחמה. רבים ציינו את תרומת הסדנה להיכרות עם הסיפורים הקולקטיביים שלהם, והפצתם כאמצעי לחיזוק זהותם הקולקטיבית. סטודנטית פלשתינאית: "אני יודעת את הסיפור בשלמותו. היה לי מאוד חשוב להעביר אותו... כי אני רוצה שכמה שיותר אנשים יידעו, אני מרגישה מחויבות לספר". חלקם הצביעו על ההתמודדות הקשה עם זהותם הכפולה כפלשתינאים וישראלים: "לדעת איך אתה ממשיך הלאה מפה, איך את עושה את כל הסיפור הזה?".  הממצאים מגלים שרוב המרואיינים היהודים, וכל הפלשתינאים, גילו אמפתיה למשפחה הפלשתינית בדילמה. אך רק המרואיינים היהודים - ואף לא פלשתינאי אחד - גילו אמפתיה למשפחה היהודית.

לסיכום, ממצאי המחקר הדגישו את המורכבות בתפיסת ה"אחר" הפלשתינאי והיהודי, והצביעו על אמביוולנטיות של היהודים ביחס ל"אחר" הפלשתינאי. מצד אחד, אמפתיה והשתתפות, ולפעמים אשמה לנוכח האובדן והכאב של הפלשתינאים בעקבות מלחמת 1948. ומצד אחר, רגשות חרדה וכעס לנוכח המצב הביטחוני המעורער.

חשוב לציין שמחקר זה נעשה בשנה סוערת מבחינה ביטחונית, תחילת אינתפיאדת אל-אקצה (אוקטובר 2000). בשנה זו היו מאות מקרי אלימות ופגיעה בנפש ורכוש בשני הצדדים. לא ייפלא שהרוח האופטימית שאפיינה את ממצאי המחקר הראשון התחלפה במחקר השני ברגשות מעורבים, חששות כבדים ממצב עקוב מדם, ובספקות ביחס לאפשרות של דו קיום בשלום.

                                        

                                        *

 

במאמר זה הוצגו שני פרויקטים, שהמשותף להם הוא השימוש בסיפורים ככלי עזר בפיתוח תוכניות התערבות ומחקר בנושאים של חינוך לשלום. שני הפרויקטים מצביעים על יכולתם של סיפורים לעורר רגשות ומחשבות בנושאים קונפליקטואליים, להביא לשינוי בתפיסת ה"אחר", להחליש סטריאוטיפים, לעורר אמפתיה והזדהות ולחזק נכונות לקשר חברתי עם ה"אחר".

במבט ראשון נראה, שהשוני בין הפרויקטים רב על הדמיון. ראשית, כפי שכבר צוין, כל אחד מהפרויקטים נעשה בתקופה אחרת, בעלת מאפיינים שהשפיעו על ממצאי המחקר. שנית, המחקרים פנו לשתי אוכלוסיות שונות זו מזו מבחינה התפתחותית. במחקר הראשון השתתפו ילדים בגיל החביון, העסוקים פחות בבעיות של הבניית זהות, ויותר ברכישת מיומנויות קוגניטיביות וחברתיות. במחקר השני השתתפו סטודנטים הנמצאים בתהליך אינטנסיבי של הבניית זהותם. גם רמת הייצוגיות של המשתתפים שונה בשני המחקרים. במחקר הראשון השתתפו ילדים יהודים שנדגמו באקראי בבית ספר ממלכתי באזור השרון. הם השתתפו בתוכנית בלי קשר לעמדותיהם או לתוכנית הלימודים בבית הספר. במחקר השני השתתפו סטודנטים שבחרו לקחת חלק בסדנת מפגש בין יהודים וערבים, ורצו בראיונות עומק בנושא. סטודנטים אלה היו עסוקים ממילא בשאלות הבניית זהות בכלל ותפיסת ה"אחר" הפלשתינאי/יהודי בפרט. מנקודת מבט זו, מדובר באוכלוסייה בעלת הטיה ברורה לעיסוק בתחומים אלו, ובעלת נכונות ראשונית לקשר עם ה"אחר" הערבי/פלשתינאי. הטיה זו אינה מאפיינת את הילדים שהשתתפו בתוכנית הראשונה.

 הבדל אחר הוא הרכב המשתתפים. בפרויקט הראשון השתתפו רק ילדים יהודים, ובפרויקט השני השתתפו סטודנטים יהודים וסטודנטים פלשתינאים אזרחי ישראל, דבר שאיפשר לראות את התמונה המורכבת משני הצדדים. בעוד המחקר הראשון עוסק בשינוי תפיסתי ביחס של ילדים יהודים לילדים ערבים ובנכונות התפיסתית ליצור עמם קשר, המחקר השני הפגיש בין סטודנטים יהודים וערבים, ונתן הזדמנות ליצירת קשר חברתי על בסיס אישי.

גם  מנקודת מבט מתודולוגית ניתן להצביע על הבדלים משמעותיים בין שני הפרויקטים. התוכנית הראשונה נעשתה בקבוצה, וארכה זמן קצר יחסית (כחודשיים וחצי). הפרויקט השני נמשך כשנה. בפרויקט הראשון הדגש היה על בניית תוכנית ההתערבות ויישומה בכיתות. מחקר ההערכה רק התלווה לתוכנית. ההערכה היתה כמותית באופייה (שאלון מקדים לתוכנית, ושאלון בסיום התוכנית). המחקר הכמותי הציג ממצאים שאיששו אמפירית את ההשערות. יחד עם זאת, לא היה אפשר להסיק מהממצאים האמפיריים על אופי השינוי שחל אצל הילדים בתפיסתם את ה"אחר" הערבי. הדרך היחידה לנסות ולעקוב אחרי התהליך היה בהערות וציטוטים מדברי הילדים, שאספה החוקרת, אם כי לא בצורה רציפה ומלאה. בפרויקט השני הוצג מחקר שנועד לבחון התפתחות ושינוי בהבניית זהות. גם כאן, המתכונת המתודולוגית היתה לפני-ואחרי, (Pre-Post), אלא ששיטת המחקר היא איכותנית, ומשלבת ראיונות עומק חצי מובנים עם המרואיינים, לפני ואחרי הסדנה.

בהבדל מהמחקר הראשון (שנועד כאמור להעריך את תוכנית ההתערבות באופן אמפירי כמותי), הדגש במחקר השני הושם על בחינת עומק של התהליך שעברו  המרואיינים במשך השנה, בעקבות החשיפה לסדנה, ביחס למפגש עם ה"אחר" ולדילמות. במחקר זה אין ממצאים סטטיסטיים והמסקנות הן פרי ניתוח פרשני של החוקרת. נקודת חולשה מתודולוגית שמאפיינת את שני המחקרים היא, שבשניהם לא נעשה מחקר מעקב לאורך זמן רב, ולכן אין באפשרותנו להקיש על ההשפעות ארוכות הטווח של תוכנית ההתערבות, הראיונות והסדנה. ראוי לציין שבמציאות הקשה של היום, אפשר לשער שחלק מההשפעה לא יתקיים זמן רב.   

כאמור, המשותף לשני הפרויקטים הוא היכולת להדגים באופן יישומי/מחקרי  את כוחם של סיפורים כאמצעי לעורר תגובה רגשית וקוגניטיבית. אך דרך העבודה היתה שונה. בפרויקט הראשון, הסיפורים היו בסיס לעבודה שנעשתה עם הילדים בקבוצה בתוך הכיתה. בפרויקט השני, הדילמות הוצגו לכל מרואיין באופן יחידני.  בפרויקט הראשון היו יותר הנחיה והכוונה של הילדים. הנחיה כזו תואמת את השלב ההתפתחותי שהם נמצאים בו. בפרויקט השני הוצגו הדילמות בכתב למרואיין, ואחר כך הוצגו שאלות פתוחות שהמרואיין התייחס אליהן. כלומר, היתה פחות הכוונה, ויותר הקשבה של המראיין. בשני הפרויקטים עוררו הסיפורים/דילמות רצון לשיתוף של המנחה/מראיינת בסיפורים אישיים ומשפחתיים מחיי המשתתף.

למרות ההבדלים בין הפרויקטים, שניהם מורים שניתן וכדאי להיעזר בסיפורים בחינוך לשלום. הממצאים מגלים שהסיפורים משפיעים על ילדים ועל מבוגרים, כלומר, מחזקים את ההנחה בדבר ההשפעה שיש להם על הבניית הזהות של אנשים, בלי קשר לגילם. הסיפורים מאפשרים מרחב פוטנציאלי שבו יכול היחיד למצוא את נקודות החיבור המתאימות לו, להתמודד עם קונפליקטים, דילמות, ורגשות קשים שעולים בו בהתוודעות לסיפור, ולהבין טוב יותר את העצמי וגם את האחר. סיפורים יכולים להיות קרובים די הצורך לעורר מחשבה והזדהות, אך רחוקים די הצורך לאפשר הבעת רגשות חופשית, ללא הצפה של רגשות חרדה, כעס,  אשמה או בושה.

ביישום האפשרות להיעזר בסיפורים בחינוך לשלום, כדאי לתת את הדעת לכמה נקודות. ראשית, בבחירת הסיפורים יש לשים לב להתאמתם לאוכלוסייה שרוצים לעבוד אתה. סיפורים צריכים להיות ברורים, לא מורכבים מדי, ובעלי מרכיבים שניתן להתקשר אליהם רגשית וקוגניטיבית. רצוי שהסיפורים לא יהיו כתובים במתכונת סגורה, אלא פתוחים ואולי קצת עמומים, כדי לאפשר נקודות מגע רבות ככל האפשר. רצוי לבחון את המטרה ולהתאים את הסיפור אליה. כך, למשל, בתוכנית הספרותרפיה שהוצגה כאן, המטרה היה לעודד נכונות של ילדים יהודים ליצור קשר חברתי עם ילדים ערבים. נבחרו סיפורים שהציגו אמנם קונפליקטים וקושי ביצירת הקשר, אך הם העבירו מסר של אופטימיות באפשרות ליצור קשר. 

בבחירת הסיפורים, יש לתת את הדעת להצגת סימטריה בין צדדי הקונפליקט. ביחס ל"דילמת הבית", למשל, כמה מרואיינים וקוראים אחרים מתחו ביקורת וטענו שהיא מוטה לכיוון המצוקה הפלשתינית, ואינה מדגישה די הצורך את מצוקת הצד היהודי, את העובדה שבתי המשפחה ורכושה נלקחו ממנה בשואה, ואת העובדה שהבית ניתן להם על ידי המדינה. אין לנו תשובה חד משמעית לטענה זו, אך אנו מציעים להיות רגישים בבחירת סיפורים/דילמות לעבודה בחינוך לשלום, שמעורבות בה לפחות שתי קבוצות. תמיד יש סכנה להטיה לכיוון אחת מהקבוצות, הטיה שמעוררת או מדגישה את האי-סימטריה בין הקבוצות.

במאמר הצגנו שני יישומים אפשריים לסיפורים בחינוך לשלום. יש, כמובן, יישומים אפשריים אחרים. למשל: יחד עם תוכנית הספרותרפיה שהוצגה כאן, לתלמידים יהודים, מוצע לפתח תוכנית דומה לתלמידים ערבים. תוכנית כזו תעשה שימוש בסיפורים בשפה הערבית ותשרת מטרות דומות לאלו של התוכנית שהוצעה במגזר הערבי. מומלץ להמשיך ולבדוק לאורך זמן את יעילות התוכניות בשני המגזרים, באמצעות מחקרי ההערכה. ניתן אולי להיעזר בספרותרפיה גם בקבוצות גיל מבוגרות יותר, מתבגרים ובוגרים למשל. עדות חיובית לכך נמצא במחקרם של גרנות ופולק (2002), שעשו שימוש בטקסטים ממקורות ישראל כבסיס לחידוד הקונפליקט וליצירת דיאלוג מעמיק בקבוצת סטודנטים רב-תרבותית.

יחד עם פיתוח תוכניות התערבות, אפשר להיעזר בסיפורים קצרים דוגמת "דילמת הבית", בשיעורי היסטוריה ואזרחות. הדילמות עשויות לעורר התעניינות, לעודד התייחסות קוגניטיבית ורגשית אצל תלמידים יהודים וערבים, ללמד על אירועים היסטוריים דוגמת מלחמת 1948, כפי שהיא נתפסת בשני הצדדים, ולסייע להתמודד עם נסיבותיה ותוצאותיה הקשות, מתוך בחינה ביקורתית. כאשר אין מפגש פיזי עם ה"אחר", ועל רקע הניכור והדה-לגיטימציה ההדדית הנובעת מהקונפליקט המתמשך, חשוב להביא את הנרטיבים של שני הצדדים, ברמה קולקטיבית (באמצעות ספרי לימוד המציגים את שני הנרטיבים, זה בצד זה), ובאמצעות עידוד תלמידים להכיר ולשתף תלמידים אחרים בנרטיבים האישיים והמשפחתיים שלהם. דיון בנרטיבים הקולקטיביים והאישיים עשוי לעורר עניין וליצור קשר אישי לחומר הנלמד. הדבר יעודד התעמקות והפנמה של הנושא. 

  הדילמות מוצעות ככלי למחקר העוקב אחרי תהליכי עומק בבעיות הקשורות לחינוך לשלום, כמו תפיסת ה"אחר". המחקר המוצע כאן יכול גם להיות בסיס למחקר ההערכה מקיף יותר, של תהליכים המתחוללים אצל יחידים ובקבוצות מפגש בין יהודים וערבים. מוצע לחזור ולבחון את התאמת הדילמות למציאות החברתית המשתנה. רצוי גם לפתח דילמות אחרות, ככלי להערכת פרויקטים של מפגשים בין קבוצות המצויות בקונפליקט בחברה הישראלית ומחוצה לה, כמו יהודים וערבים, יהודים וגרמנים, ודתיים וחילוניים.

מקורות

אורגד, ד. (1987 ). ידידות במבחן. תל- אביב: הדר, עמ' 27-31, 86-88.

אל-חיירי, ב. (1997). מכתבים לעץ הלימון. ירושלים: המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית.

גרנות, ט & פולק, י. (2002). מהטקסט אל עצמי ואל האחר השונה ממני: קושי ואתגר בהנחיית קבוצה בעלת שונות חברתית תרבותית. בתוך: ל. קסן ור. לב (עורכות). עבודה קבוצתית בחברה רב תרבותית. תל אביב, צריקובר. 

דינר, ישראלי ג. (1993). סטראוטיפים כלפי ערבים בקרב ילדי גן. עבודת מאסטר. אוניברסיטת תל-אביב. הפקולטה למדעי החברה.

כהן, ד. (1981). אורי וסמי. רמת-גן: מסדה. עמ' 9-13.

כהן, א. (1985). פנים מכוערות במראה: השתקפות הסכסוך היהודי ערבי בספרות הילדים העברית. תל- אביב: רשפים.

ליטבק, ט. (1997). השפעת תוכנית התערבות המבוססת על ספרותרפיה על עמדות ילדים יהודים כלפי ילדים ערבים, ואקלים כיתה. עבודת MA, אוניברסיטת תל אביב, החוג לפסיכולוגיה.

ליטבק-הירש, ט. (2003). תפיסת ה"אחרים" כמרכיב בתהליך הבניית זהות בראי ה"מציאות" הפסיכולוגית-חברתית בישראל. עבודת דוקטורט, המחלקה למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון שבנגב.

קובובי, ד. )1992) . ספרותרפיה. האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס.

רווה, א. (1992). בעקבות המשאית הכחולה. הוצאת יוסף שרברק, תל אביב, עמ' 57-93.

רון - פדר, ג. (1985). נאדיה: סיפורה של תלמידה ערביה. תל אביב: מילוא,  עמ' 18-27

שריג, א. )1995(דנידין ודינדין שומרי השלום. הוצאת הספרים מ. מזרחי, עמ' 83-93 .

Bar-On, D. & Adwan, S. (2004). PRIME Sharing History Project: Two separate but interdependent narratives. In R. I. Rotberg (Ed.) History's double Helix: The Intertwined Narratives of Israel/Palestine. Indiana Uni. Press.

Machemid, H. (1981). Social   attitudes questioner. Psychological Inquiry, 22, 45-61.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד