הטבח והרכב
הטבח והרכב

שנים רבות עברתי באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר הגבוה למדעי היהדות בהיידלברג כרַכּב בנוף הספרות העברית. ובבית בישלתי את התבשילים שלי

 

 ראובן קריץ הוא סופר ומרצה לספרות, פעל בישראל ומתגורר עתה בהיידלברג. המאמר המובא כאן מתבסס על ההרצאה "תהליך היצירה" שנישאה ב-21 ביוני 2004, עם סיום עבודתו בבית הספר הגבוה למדעי היהדות הקשור באוניברסיטת היידלברג

 

תהליך היצירה ליווה אותי כל חיי, מילאתי בו את תפקיד הטַבח והרַכָּב, שתי נשמות שָכנו בי. דימוי הטבח והרכב מקורו ב"הקמצן" למולייר, שָם מִיסְיֵיה ז'אק משמש לסירוגין רכב וטבח. שנים רבות עברתי באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר הגבוה למדעי היהדות בהיידלברג כרַכּב בנוף הספרות העברית ובבית בישלתי את התבשילים שלי.

 

נְגיעוּת הנושא

אפתח בבעיות כלליות הנוגעות לתהליך היצירה, למשל, עד כמה זה נוגע למי שאינם רואים עצמם סופרים או אמנים. ובכן, הוא נוגע - רלוונטי - לכל אחד: כולנו אמנים וסופרים, וביודעין ובלא יודעין נוטלים חלק ביצירה: ברומן החיים שלנו. אנו קובעים בו, חלקית,  את העלילה ואת דמויות המשנה, ורב חלקנו בעיצוב הסגנון שלו. יסודות יצירתיים נוטלים חלק בכל תחומי החיים: בעבודה, באהבה, בקשרי חברות, בחינוך ילדינו. בכל אלה היצירתיות מוצאת ביטוי ברגשות מנוגדים, לפעמים בחשש, אינני מצליח, ולפעמים בשיכרון שמחה, כן, זה עולה בידי, זה טוב! על רגשות ניגודיים כאלה המלווים את תהליך היצירה, דובר רבות.

שפע וקיטוב

הקושי להתמודד עם נושא זה צפון קודם כל בשפע החומר. סופרים רבים התראיינו וחיוו דעתם, כתבו מסות וזיכרונות, ניהלו יומנים, מכתבים, שילבו תיאורי תהליך היצירה בסיפוריהם ובשיריהם, גם בני משפחתם כתבו על כך, גם השכנים, גם מבקרים וחוקרים, פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, בלשנים... כולם דנו בתהליך היצירה מזווית הראייה שלהם.

ונשמעות דעות סותרות, כאילו הדברים מקוטבים. למשל, מה חלקן של החריצות ושל ההשראה. פעם שאל צעיר את טולסטוי: "לב ניקולאייביץ' הנערץ, מה עלי לעשות, כדי להיעשות סופר גדול?" טולסטוי נעץ בו את עיניו הקטנות והאפורות והשיב: "איש צעיר, השתדל שלא להיות סופר, ואם לא תצליח, אז תהיה". כלומר, עצתו לא לעסוק ביצירה עד שהכורח הפנימי יאלץ לעשות זאת. אך ממכתביו ויומניו מסתבר, שלא נהג כך, וכמו תומס מאן או ברנרד שו עבד עבודה קשה בכתיבה.

פיתוי המוזה

האם להניח שיש שני תהליכי יצירה, האחד, שעיקרו ההשראה, כפי שמעידים יוצרים אחדים, והאחר, שעיקרו החריצות, כפי שמעידים אחרים? מבחינת המחקר מוטב להניח שהתהליך הוא אחד ובעל שני קטבים, וביניהם משתרעת סקאלה רבת גוונים. ראייה זו עשויה להתאים גם לעניין המוזה, שבה ניתנת דמות לאווירה הנפשית המיוחדת המלווה את היצירתיות. לפעמים היא באה מעצמה בלי שציפו לה, לפעמים נדמה שלא תבוא לעולם. אומרים, שאי אפשר לאנוס אותה, גם אי אפשר להסתדר בלעדיה, ובין קטבים אלה שוב ניתן להבחין בגוונים רבים של אפשרויות לפתות אותה, למשל, כשאין שׂמים לב אליה ויושבים אל שולחן הכתיבה. אז היא מסתקרנת ומציצה: מה הוא עושה בלעדי? אתה אל תשים לב אליה, כתוב! וכבר היא מציצה לך מעל לכתף ועוד מעט אולי תשב על ברכיך.

המחבר כמפָרש

האם המחבר מיטיב לפרש את יצירתו, הרי הוא יודע מה היתה הכוונה, או אין לסמוך על פירושו? שוב ניתן לדרג בסולם מקוטב יוצרים בעלי מוּדעוּת רבה או פחותה. לרוב ניתן להבחין בהבנה חלקית, אף כי מחברים רבים אינם מודים בה. הדבר קשור בתדמית העצמית שלהם: אם המחבר רואה עצמו כיוצר מתוך לחץ פנימי, ודאי לא יספר על תכנון הדברים, ואם הוא רואה עצמו כאדריכל ובנאי חרוץ, לא יודה בלחץ הפנימי.

הנה שלוש דוגמאות לניסיונם של מחברים לפרש את יצירתם, המדגימים הבנה חלקית. בחלק השני של "דון קישוט" - הוא נכתב עשר שנים לאחר הראשון - ניכרים ניסיונות הפירוש של סרוואנטס. לאחר הצלחתו המפתיעה של החלק הראשון, נשתנה יחסו של המחבר לגיבורו. בחלק הראשון דון קישוט מגוחך ונלעג, ואילו בשני מדברים על בכבוד ובחיבה: "מי האיש הסימפטי הזה?" - "אינך יודע? הרי זה דון קישוט המפורסם!" - "ולמה הוא כה ידוע? מה סודו?" התשובות: הוא נדיב, אמיץ, משכיל, משתתף בצער הזולת, מוכן לעזור... אחד המשיבים, דון אנטוניו, כשהוא שומע שדון קישוט נרפא משיגעונו, קורא: "כמה חבל! הוא היה בשיגעונו חכם מגדולי החכמים, כמה הפסיד העולם מריפוי זה! הוא היה כה משעשע!" בכך התקרב לדעת פרשנים מאוחרים: בתקופה הרומנטית סברו, שלדון קישוט היתה החכמה המיוחדת לחדור לפנימיותם הפיוטית של הדברים, ללא תלות במציאות הבנאלית. מתברר, שסרוואנטס ניסה לרדת לסוף סודו של גיבורו. למזלה של היצירה זה לא עלה בידו.

ביומן שניהל דוסטוייבסקי כשכתב את "החטא ועונשו" הוא מעיר, שהחמיץ משהו. אילולא עבד באילוצי זמן קשים - היה לו חוזה דרקוני עם מו"ל - היה משכתב את הרומן. מזל שלא מצא זמן לכך! הוא סבר, שלרצח דרוש מניע חד-משמעי, ובמקום זאת היו לו ארבעה מניעים: רסקולניקוב רצח כדי להשיג את הכסף ההכרחי להשלמת לימודיו, כדי להוכיח לעצמו שהוא אדם עליון, הוא רצח בגלל המקרה העיוור שהוליך אותו לשוק, ושם שמע, מתי המלווה-בריבית לבדה בבית ומפני ששמע שיחת שני סטודנטים על ההצדקה המוסרית של רצח כזה... כל מניע מופרך אחר כך, ולבסוף רסקולניקוב טוען באוזני סוניה שלא הוא רצח את הזקנה ואחותה, אלא השטן עשה זאת. המבקרים מעירים, שעירפול המניעים מהותי לנושא הרומן: המורכבות ללא פשר של הנפש. מסתבר, שמשהו חשוב ברומן נעלם מעיני דוסטוייבסקי.

במסה על הקומפוזיציה הפיוטית טען אדגר אלן פו, שהעיקר הוא הרושם האחד הנובע מאחידות היצירה. בשירו "העורב" רצה לדבריו לעצב מסתורין. ובכן בחר בשעה מסתורית, חצות, במזג אוויר מסתורי, סער, בשם אשה מסתורי, לנורה, בעוף מסתורי, עורב, במלה המסתורית nevermore ובמצלול המסתורי ooh... אבל יסודות קומיים בשיר נעלמו ממנו: כשהדובר שומע דפיקה בדלת, הוא משער, שזה אורח: Sir said I, or Madam…, אבל אין איש, וכשנשנית הדפיקה והדובר פותח את החלון, נכנס עורב פרוע המשתדל להיראות "כלורד בריטני"... הרושם הקומי סותר את דרישתו של פו לאחידות היצירה. שוב מסתבר, שלמחבר רק פירוש חלקי ליצירתו.

 

טרנספורמציות: עיבוי, התפלגות

בתהליך היצירה חלות כמה טרנספורמציות: חומרים מתחברים ומתפרדים ומשתנים. כשדמויות אחדות מן החיים מתמזגות לדמות אחת ביצירה, תופעה זו נקראת עיבוי. למשל, הביקורת הרוסית חיפשה את המודלים לגיבורי "מלחמה ושלום" ומצאה, שאת נטשה עיצב טולסטוי לפי דמות אשתו (כך אמר לה), אך מן המאייר פסטרנק ביקש שאת נטשה יצייר לפי גיסתו הצעירה (טניה בֶּהְר). ונתגלה, שתוכניתה של נטשה לברוח עם אנטול בעוד היא מאורשת לאנדרי, מבוססת על מקרה שאירע במשפחתו של טולסטוי. גם יש לנטשה הרבה משותף עם דמות ברומן "יריד ההבלים". מסתבר, שבדמותה של נטשה נתמזגו דמויות ארבע נשים לפחות.

לעתים חלה התפלגות, כשדמות אחת מן החיים מתפלגת ביצירה לדמויות אחדות. ברומן "האחים קרמזוב" דמיטרי הולל, איוון אינטלקטואל מיוסר, אלכסיי איש-אמונה תמים וסמרדיאקוב רוצח נכפה. לדעת המבקרים הם מציגים ארבעה צדדים באישיותו של דוסטוייבסקי.

 

הַתָקוֹת, הסמלה, תדמית

לפעמים משהו מן החיים מתגלה ביצירה כשהוא מוסט, כמו מוזז, לתחום אחר. למשל, אומרים, שב"איפיגניה בטאוריס" של גתה חלה התקה של חיזורו אחרי שארלוטה פון שטיין. היא טענה שהוא יצרי ואלילי מדי בשבילה ועליו לתרבת את עצמו. ואותם דברים טוענת איפיגניה השבויה באוזני המלך הברברי שמתאהב בה. ואכן, הברבר מתרבת את עצמו, במחזה. ובינתיים נסע גתה לבלות באיטליה.

ויש ביצירה דברים, שכמו מתבקש שיתפרשו כסמלים. למשל, בסרט, בתיאור חתונה, משתהה המצלמה על כלוב קטן ובו ציפור מתעופפת נואשות, או בסרט אהבה, שתי טיפות גשם זולגות על שמשת חלון ומתמזגות.

תדמיתו העצמית של היוצר גם היא גורם חשוב באופי היצירה: האם הוא רואה עצמו כמשקיף מן הצד המוסר עדות או לוחם המבקש לשנות? האם הוא המחפש, הסובל, החולם? אמיל זולה ראה עצמו מעיד, סארטר כמבקש להשפיע, לנפץ אשליות. מתוך גישה זו דרש ספרות מגויסת. גם בתדמיות ניתן לראות קטבים וביניהם סקאלה רבת גוונים.

 

ממריצים, ציפיות

יש יוצרים הזקוקים לממריצים: קפה, כוהל, טבק, סמים, כדי להתגבר על עכבות. לשילר דרוש היה ריח תפוחים בשלים-מדי, לבלזק ולדוסטוייבסקי לחץ נושים תוקפניים. לפעמים יש תפקיד חשוב להזדמנות, לסיכוי שמשהו יודפס, יימכר, הזמנה המשולמת מראש. תמונות בלתי נשכחות מהרנסנס, יצירות נצחיות של מוצרט, יסודן בהזמנות. הסיכוי לזכות בפרס ספרותי עשוי לשמש תמריץ. כשהיצירה מתפרסמת בהמשכים, ציפיות הקוראים עשויות להשפיע: כשנדפסו בהמשכים הפרקים של "יבגני אונייגין", קיבל פושקין מכתבי קוראות, שאיימו לנתק כל קשר אתו אם לא ייתן לטטיאנה נסיך או גנרל. פושקין בחר לה חתן בעל שתי התכונות. ברומן "תקוות גדולות" סטלה הקרה אינה מסוגלת לאהוב, והקוראים בהמשכים חששו מסוף עצוב. דיקנס קיבל מכתבי קוראים כה רבים שדרשו הפי אנד, שנתן לרומן סוף פתוח.

 

תבנית

לפעמים כבר מצא הסופר את חומר-רקע ונושא, אבל עדיין חסרה לו התבנית, שניתן לצקת את אלה לתוכה. כששמע בני גיא שאני כותב ספר בשם "תבניות הסיפור", שאל, אם לכל סיפור מוכרחה להיות תבנית. עניתי שאינני יודע, שיספר לי משהו ללא תבנית. הוא סיפר, שבבוקר נסע לבית הספר, שם נודע לו, שהמורה חולה, ואז חזר הביתה. אמרתי, שכאן מצטרפות תבניות אחדות, תבנית א-ב-א, בבית, בבית הספר, בבית, בתבנית זו הסוף חוזר על ההתחלה, מלווה בהרגשה שונה. וכן יש לסיפור תבנית מסע החיפוש, הצעיר היוצא אל העולם... לתבנית זו שתי תת-תבניות, כי לפעמים המסע מוכתר בהצלחה ולפעמים הוא כושל. שלך יוצר תת-תבנית שלישית: מסע כושל שגיבורו רואה כהצלחה.

את היווצרות התבנית ניתן להמחיש בליקוי חמה: כדי להביט בשמש הילדים מפייחים זכוכית, ולאחר הליקוי מציירים משהו על הפיח, נגיד מגן דוד. אם יביטו דרכו בכוכבים, יראו שהם בתבנית מגן דוד. זה ממחיש, שהתבנית לפעמים קודמת ליצירה ומשפיעה על קליטת הרשמים מן החיים.

 

"דידי"

עתה אספר בקיצור, איך נולד סיפורי הראשון, "דידי", שכתבתי בגיל 16. למדתי בבית ספר קיבוצי, מין רפובליקת נוער, היה לנו עיתון קיר ובו נדפס "דידי". כעבור זמן שילבתי אותו ברומן "בוקר חדש" ובטרילוגיה "האורות".

רפי יליד וינה נמלט אחרי כניסת הגרמנים, מתחנך בקיבוץ, יודע מעט עברית וחש עצמו בודד. גדי משחק אתו רק כשאין שותפים אחרים למשחק, רותי מחייכת אליו רק כשהוא שותה לה בבוקר את ספל-החובה של חלב חם, שהרבה קרום צף בו. אחרי שרפי מעורב בריב, מטילים עליו חרם. הוא מוצא כלבלב, בונה לו חצר מחבילות קש ליד המתבן. האם לקרוא לו אבו-ג'ילדא, כמו ראש השודדים? רפי בוחר ב"דידי", מאמן אותו ומספר לו סיפור בהמשכים, שלא יהיה עצוב. בסיפור עובר ליד הקיבוץ קרקס, רפי ודידי מצטרפים, נודדים בעולם, מצחיקים את הקהל, ואיש אינו משער, כמה הם עצובים. כעבור שנים חוזר ועובר הקרקס ליד הקיבוץ, בדיוק כשאבו-ג'ילדא הקיף וניתק את הקיבוץ, ומי יזעיק תגבורת ויציל את המשק, אם לא דידי... המחנך של רפי רושם ביומנו, שהנער סובל מרגרסיה ולא מצא את הסובלימציה, הוא יוזם שנהג משאית ירחיק את הכלב. אך עליו להודות, שהרגרסיה התחזקה והסובלימציה לא נמצאה ומציע למצוא לנער כלב חדש... לילה אחד רפי שומע את היללה האהובה, רץ למתבן, משהו מתולתל קופץ לקראתו... דידי! הוא כחוש, פצוע, אין דבר, רפי ירחץ, יאכיל... אך לדידי נותר הבהוב זר בעיניים, שערו סומר, הוא חושף שיניים... חצרן הקיבוץ מזהיר את רפי, שעליו לקשור את כלבו, כי מפזרים רעל לתנים, שפורצים בלילות ללול וטורפים. רפי הולך למתבן, מהרהר, איך לקשור את הכלב, מטפס על קיר החבילות וקופא: "דידי, הרי זה דם!" דידי קם מן הנוצות והעצמות, שערו סומר, עוד רגע יתנפל על הנער. שעה ארוכה תועה רפי בחצר, בערב הוא נותן לכלב מנת אוכל כפולה וקושר בחוט כפול. למחרת החוט מנותק, ושוב יש נוצות ועצמות. החצרן כבר ראה זאת ואומר לעגלון: "הלילה נרביץ בו עופרת חמה. לילד הרי לא תוכל להסביר את זה".

רפי נוטל בלול מן הבשר המורעל שהכינו לתנים, נושק לדידי ונותן לו את הבשר. אילו עמד מישהו על גג האורווה, היה רואה דמות הולכת אל ההרים, אך איש לא עמד שם. רפי חוזר כשמחשיך, שוכב כשפניו לקיר. בלילה הוא מקיץ, מוצא את דידי על הסף, מעוות, קצף על פיו. הוא טומן אותו בגיא ואינו נותן ציון על קברו. כעבור כמה שבועות הוא משוחח עם גדי על סוסי רכיבה, והנה בא כלב ומתחנחן. רפי בועט בו. "שלך?" שואל גדי. "לא, הוא של רמי. אני לא סובל כלבים". והוא מוסיף לדבר על סוסי רכיבה, כאילו דבר לא קרה.

 

חומרי הסיפור

להלן אתחקה על מקורם של חומרי הסיפור ועל השינויים שחלו בהם. נפתח ביסודות הגדולים: למה בכלל ומה פתאום סיפור?

עד אז כתבתי רק שירים, להכין את עצמי לחיים של עובד אדמה, מהפכן, צועני ואוהב. שירי נדפסו בפינת היצירה העצמית בעיתון הקיר שלנו, הקוראים הצביעו ברגליהם והתקהלו ליד מדורים אחרים. בפינת היצירה העצמית היה ריק. גם בספרייה, לפי הכרטסת, מצאתי שאין קוראים שירה. למדנו אז את שירו של יל"ג, "למי אני עמל?" וחשבתי, באמת, למי. ופתאום נפתח סיכוי, שאם אכתוב סיפור, הוא יתפרסם. סופר צעיר, שכבר התפרסם בסיפור השערורייה "ליל סתיו", ביקש לגור אצלנו כמה שבועות, כדי לכתוב רומן מחיי הנוער. הסכימו, בתנאי שיעבוד. המחנך שלנו העיר, שזו הזדמנות לפגוש את הספרות הצעירה. כבר למחרת ראינו איך הספרות הצעירה שוטפת כלים. גם נתגלה, שהסופר קורא את עיתון הקיר, רושם את שמות הכותבים ומזמין אותם לחדרו, כדי לשוחח אתם על חייהם ועל יצירתם. וכבר ידעתי מה אספר, אם אזכה להזמנה: גיליתי ששייקספיר היה גאון, מפני שחי במעבר בין הפיאודליזם למרקנטיליזם. וטולסטוי במעבר בין המשטר האגררי לאורבניזציה. ואילו לי היו שני מעברים: מן הגולה לארץ ישראל (תקופת הריכוז הטריטוריאלי) ומן העיר לקיבוץ (תקופת הסוציאליזם הקואופרטיבי). על כך חיברתי את "שיר הערביים". בספרות הרוסית שעת ערביים מסמלת תקופת מעבר.

כשהסופר הזמין אותי, התקלחתי, תחבתי את שיר הערביים מתחת לסוודר ורצתי לחדרו. הוא פתח, "שמע, אני שמעתי ש..." וכבר שלפתי את השיר ודקלמתי: "בן אני לשעת ערביים..." הוא הפסיק אותי: "שמע, כל הכבוד, אבל ליריקה זה בכל זאת רק ליריקה. ופרוזה זה בכל זאת פרוזה. אין לך חתיכת פרוזה טובה? שמע, תיקח מה שנקרא נתח חיים, תזרוק אותו על הנייר ותראה לי. ואם זה שווה משהו, אני שולח לחיים ואגיד לו: שמע, חיים, יש פה משהו של איזה בחורצ'יק. תסתכל, אם זה שווה משהו. ואם זה שווה, הוא ידפיס את זה כמו כלום".

חיים! העורך הראשי לספרות ב"על המשמר"! אם סיפור שלי יתפרסם אצלו...

 

מועמדים לנקמה

זאת תהיה הנקמה שלי, קודם כול ברחל! בעיתון הקיר כבר נדפס השיר שלי: "לך עיניים תכולות ובת צחוק שובבה..." שהסתיים במלים: "זה לבי הפותה לא פסק מייחל / לך חיכה כחכות יעקב לרחל". ואחדים מבני הקבוצה שלה גיחכו: "רחלי, תראי: עיניים תכולות, בת צחוק שובבה, יעקב ורחל... אולי הוא מתכוון אליך?" וגם היא גיחכה: "אני יכולה להיות הדודה שלו!" ובכן, הסיפור שלי יתאר אהבה גדולה שנקרעה מן הלב, ובסוף הגיבור ימשיך לדבר על משהו לא-חשוב, "כאילו דבר לא קרה".

מועמד-הנקמה השני היה המחנך שלי. להפתעתי, לא מצאו השירים שלי חן בעיניו. כתיבת שירים, אמר, היא סובלימציה רווחת בהתבגרות, אלא שאצלך היא מתפתחת לרגרסיה רומנטית. יצאתי מחדרו בלא לטרוק בדלת, אך נשבעתי שבסיפורי הראשון יופיע מחנך שמדבר על סובלימציה ורגרסיה ואינו מבין כלום בחינוך.

 

הנושא

מה יהיה נושא הסיפור? קראתי הרבה על גתה. הגעתי אליו מתוך אי הבנה: בכרטסת הספרייה גיליתי, שהמורה שלי לכימיה, גיטה, כתבה את "ייסורי ורתר הצעיר" ואת "איפיגניה בטאוריס". אמרו על גתה שיצירתו הגדולה לא היתה "פאוסט", אלא אישיותו וחייו. קראתי שלדעתו המשורר האמיתי יבחר בנושא שצמח מחייו, אך ירחיק אותו. כמו ב"איפיגניה": חיזורו של המלך הברברי אחרי הנסיכה היווניה והתרבות העצמי שלו נתן ביטוי מוסט ומורחק לחיזורו של גתה אחרי שרלוטה.

ובכן, הנושא. קראתי אז בשירי המשוררת רחל. היא אהבה גבר ונאלצה לבוז לו. והסיטה נושא זה אל מיכל בת-שאול, שאהבה את דוד ובזה לו בלבה. וכך כתבה רחל: "הו מיכל, אחות רחוקה / כמוך נדונותי לבוז לאשר אוהַב". הנושא שלי! רק התבנית עדיין היתה חסרה.

"מוּמוּ"

קראתי אז את "מומו" מאת טורגנייב: גֵרסים, צמית גבה-קומה ואילם, משרת בבית אדונית, מאוהב בשפחה טטיאנה. אך האדונית מועידה אותה לסנדלר שיכור. ידוע, שגרסים סולד משיכורים ומנשים נטפלות לגברים, מורחים את טטיאנה בוודקה והיא מתנודדת אל גרסים. הוא דוחה אותה מעליו והיא נישאת לסנדלר. מעתה כל אהבתו של גרסים לכלבונת שאימץ, מוּמו. אומרים, שמומו נובחת בלילה (זה היה כלב אחר), ואז מצווה האדונית להרחיק אותה. מוכרחים להטביע אותה, אך מומו חוזרת, ואז נחרץ דינה, שיטביעו אותה. גרסים בהלם, אך הולם בחזהו: הוא יעשה זאת. אחרי כן הוא חוזר אל כפרו. איש אינו מעז לעכב בעדו.

עד כאן הוסברו היסודות "הגדולים" בסיפור: מדוע סיפור, מדוע נקמה, מדוע הרחקת הנושא, מנין הנושא, מנין התבנית.

 

עיבוי הכלב

הכלב בא לסיפור מטורגנייב, עם תבנית האהבה הנעקרת מן הלב. והוזמן אצלי "נתח חיים" - הבנתי, שהכוונה להווי חיים של נוער בקיבוץ. לילדים בקיבוץ תמיד היו כלבים, כושי, חומי, דידי, רקסי, אבו-ג'ילדה... הם הורעלו, נדרסו, נורו וסתם נעלמו. מוטיב הכלב הטורף בא מהסופר האמריקאי תומפסון סֶטון: כלב-רועים שומר ביום על הכבשים וטורף אותן בלילה. כשבת הרועה מפתיעה אותו, הוא מתנפל עליה.

 

יסודות המשנה

למשל השם "רפי". בווינה היה שמי רוּדי. בקיבוץ הודיעו לי שעלי להחליפו ב"ראובן". לגיבור שלי רציתי לתת שם שלא צריך להחליף. בקיבוץ שגדלתי בו היה כלב בשם דידי שאכל בשר מורעל שנועד לתנים. וקרום החלב? באמת נאלצנו לשתות כל בוקר ספל חלב חם, היה אסור למשות אותו, כי זה החלק הבריא, והילדים בסין לא זכו... מי שלא שתה, נענש. תום סויר מקבל על עצמו לשאת בעונש של בטסי. לכן הקרבתי את עצמי כל בוקר. "רותי" היא עיבוי של שתיים או שלוש בנות. אחת היתה אחותה הצעירה של רחל, אחת שמה היה רותי, אחת... הייתי מאוהב אז בשלושתן.

 

דמיונות הצלה

כיצד הייתי יכול להתקרב לרחל בחיים הריאליים? חלמתי בהקיץ שבטיול צפע עוקץ אותה, אני מוצץ את הרעל, וכשאני גווע, היא לוחשת לי... סיפוריו של רפי לדידי, כיצד הם יצילו את הקיבוץ במתקפת אבו-ג'ילדה הם גלגול לחלומות-בהקיץ כאלה.

 

עיצוב הזמן, רמיזות תנ"כיות

הסיפור כתוב בלשון הווה, לא "רפי הלך" אלא "רפי הולך". זאת למדתי מקנוט המסון ודמון רניון, ובדרך השלילה מיעקב וסרמן. פתחתי במקרה אחד הרומנים שלו: "בפגישותיהם התכופות הוא לשווא ניסה להביע לה את רגשותיו". משפט זה כה הרגיז אותי, שלא קראתי עוד משהו משלו. כתיבה בהווה היתה אמורה לשמור עלי ממשפטים כאלה. סטיות מלשון הווה יש בסיפור רק למען רמיזות תנ"כיות. מישהו פתח בניתוח סיפור על עגנון באיתור הרמיזות לתנ"ך, ובסיפור שלי לא היתה אף אחת. לכן, כשרפי ודידי הולכים למתבן הוספתי "הלכו שניהם יחדיו" כמו אברהם ויצחק לעקדה, וכן רפי קבר את דידי בגיא ללא ציון על הקבר, כדי להזכיר את קבורת משה. גם המינגוויי תרם לי משהו: לאחר ששמעתי שמשבחים את סגנונו הגברי המאופק, מחקתי את הדמעות הלוהטות שזלגו על לחיו של רפי כשהיה עצוב ובודד, וכתבתי במקום זאת שהוא שם פניו בין ברכיו, כמו אליהו על הכרמל, כשהיה בודד ועצוב לאחר הניצחון על נביאי הבעל.

מכל אלה מסתבר, שבסיפור אחד עשויים להתמזג חומרים ממקורות רבים מאוד ושונים.

 

עכבות בתחילת הכתיבה

ידעתי בערך מה אני רוצה לכתוב, עברו ימים, והסיפור לא נכתב. כל יום הביא תחושת מיאוס גוברת. עד למחשבה הגואלת: הרי אף אחד לא יידע אם ייצא משהו לא מוצלח, תוכל לשרוף זאת, כמו גוגול את החלק השני של "נפשות מתות", תעלה לחורשה, תשרוף דף אחרי דף, ואת האפר תישא רוח המערב כמו ב"אודה לרוח המערב" של  Shelly. בערב הלכתי לכיתה קטנה בצריף, עדיין היו שם וילונות האפלה מן המלחמה, ישבתי ולפניי מחברת חדשה... ולא בא כלום. לבסוף החלטתי: עכשיו תספור עד שלוש... והתחלתי, למרות תחושת המיאוס. אחרי כמה רגעים החלו המלים לזרום, באו רעיונות, זיכרונות על כלבים, על המתבן... בחצות הסיפור היה גמור. בימים הבאים שיניתי קצת מדי פעם.

 

מקוריות

הדאיגה אותי השאלה, אם הסיפור מקורי. הרי הכלב בא מטורגנייב ומתומסון סטון, הנושא, לבוז לאשר אוהב, מרחל המשוררת, הסיום, "כאילו דבר לא קרה", מרחל שאהבתי, הסובלימציה והרגרסיה מן המחנך, קורבן שתיית החלב עם הקרומים בהשפעת תום סויר, מחיקת הדמעות הלוהטות מהמינגוויי... מי שגאל אותי מספקותיי היתה המורה לכימיה, גיטה. ערבבנו נסורת עץ ונסורת ברזל, קיבלנו אבקה אפורה, אבל בעזרת מים ומגנט יכולנו להפריד שוב בין הברזל לעץ. אבל כשחיממנו נסורת ברזל עם גפרית וחיממנו את האבקה, משהו התלקח בה, נשמע לחש, וקיבלנו חומר אפור פריך, שמגנט ומים לא יכלו להפריד. אתם רואים, ילדים, את ההבדל בין תערובת שיכולים להפריד אותה באמצעים מכניים, ובין תרכובת שבה נוצר חומר חדש. אחד הילדים אמר, שזה כמו ההבדל בין סלט למרק. וגיטה חייכה.

כעבור זמן הראיתי את הסיפור לידידים. סיפרתי להם על מומו ועל הכלב בסיפור של תומסון סטון, הם הכירו "מיכל" של רחל ואת הווי הילדים בקיבוץ, אף אחד מהם לא אמר, שמע, איזה סלט בישלת פה? לכן אני מאמין, שהסיפור לי הוא תרכובת ולא תערובת, הוא נוצר מחומרים קיימים ומיזג אותם לחומר חדש.

 

מודלים לתהליך היצירה

 תערובת ותרכובת עשויות לשמש כמודלים לשני קטבים של תהליך היצירה. רעיון דומה הגה קולרידג' ב-Biographia Literaria שלו, ששם הוא מבחין בין fantasy ו-imagination. גם החלום עשוי לשמש מודל לתהליך היצירה: תופעות כמו ניגודיות, טרנספורמציות, עיבוי, התפלגות, התקה, הסמלה ועוד כבר תיאר פרויד בספרו "פשר החלומות". ובכל זאת, אחרי כל הידוע לנו על תהליך היצירה, נשאר משהו לא מוסבר.

 

הטבח כרַכּב

גבירותיי ורבותיי, חברים יקרים, בהרצאה זו שימשתי כרַכּב וכטבח, כמחבר וכמפרש. וידוע, שניתן לחלוק על פירושי המחבר. ובכל זאת הופעתי כשמישהו הקרוב לי מאוד אמר, שבפירוש שלי ל"דידי" חסר העיקר. "דידי אינו סיפור נקמה, אלא סיפור פרידה. מפני שנאלצת לעזוב את נוף ילדותך באוסטריה, נדונות לבוז לאשר אהבת, נאלצת לקבל זאת כסביל, אך בסיפור רפי הוא הפעיל".

אולי יש אמת בפירוש זה. כל חיי היה קשה לי להיפרד ולכן תמיד השתדלתי שפרידות תהיינה קצרות כלל האפשר. לכן, ברשותכם, גם הפעם אני מקצר בפרידה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד