בין ביל גייטס והקוד הפתוח
בין ביל גייטס והקוד הפתוח

עידו אמין הוא מומחה תוכן ועורך אתרי אינטרנט. הוא מיסד הפורטל האלטרנטיבי "דפי רשת" (1995), מחבר הספר "מדריך דפי רשת לאינטרנט הישראלי" (1997), ומחלוצי האינטרנט בישראל. הטור שלו, "דו"ח אמין", התפרסם במשך שנים ב"הארץ" וב"דה-מרקר"

 

התרחשה בעולם המערבי קרימינליזציה זוחלת של כלל האוכלוסייה. מה שהיה בעבר נורמטיבי וחביב, כמו שירה בגו ילדים או השמעת דיסקים בחתונה, נהפך לעברייני על ידי חוקי הקניין התאגידי. תנועת "הקוד הפתוח" היא ניסיון לייצר, לצד התאגידים, תרבות כלכלית שעובדת לפי חוקים אחרים

 

הערה: קטע ממאמר זה התפרסם בספר "הקתדראלה והבזאר ועוד מאמרים בנושא קוד פתוח וחופש המידע", הוצאת התעוררות, 2004 (בעריכת נאורה). כל הזכויות שמורות (C) (2004) לכותבי המאמרים בספר.  עם זאת, הרשות נתונה בזאת להעתיק, להפיץ, או לשנות את המסמך הזה, תחת תנאי רשיון ה-GNU לשימוש חופשי במסמכים (GFDL), בגרסה 1.2 או בכל גרסה מאוחרת יותר שתפורסם ע"י המוסד לתוכנה חופשית. בין שאר התנאים – התנאי לפרסם את הרשיון עצמו:

הרישיון של GNU לשימוש חופשי במסמכים (רשיון GFDL):

מטרת הרישיון הזה היא להגדיר מדריך, ספר או כל מסמך תפקודי ושימושי כלשהו כחופשי. כלומר, להבטיח לכל אחד את החופש לשכפל, ולהפיץ את המסמך, עם או בלי שינויים, למטרות רווח או שלא למטרות רווח.

מטרה נוספת של הרישיון הזה היא לשמור על זכותם של הכותבים והמוציאים לאור לקבל הכרה והערכה בעבודה שעשו, מבלי להפיל עליהם את האחריות לשינויים שנעשו על ידי אחרים.  

הרישיון הזה "עובר בירושה", כלומר, כל מסמך שנגזר מהמסמך המקורי חייב גם הוא להיות חופשי באותו מובן. הרישיון הזה משלים את הרישיון הציבורי הכללי של GNU  שמהווה רישיון "עובר בירושה" המיועד לתוכנות מחשב

 

ויז'ואלס:

מספר עמודים:

ליד: אם תאגיד היה יכול לגרום לכך שבמכירת צנצנת ריבה איכשהו ייאסר עלינו לאכול אותה על לחם שחור מתוצרת התאגיד המתחרה, הוא היה עושה זאת

ליד: אם נהניתם פעם משירת "הבה נגילה", שימרו על החוויה הזאת. לילדיכם כבר לא יהיו שירים כאלה. כל שיר מעשרות השנים האחרונות שהגננת תקרא להם, כפופה לחוקי התאגיד

ליד: בישראל, התאגידים שולחים מדי פעם בלשים לאולמות חתונות, ומקליטים מבוגרים וילדים שרוקדים ושרים שירים שיש עליהם זכויות יוצרים

ליד: פרחי המוסיקאים של ימינו יעזבו במקרים רבים את התחום אם ישתנו חוקי זכויות היוצרים. הם שואפים להצלחה כספית מסחררת

ליד: לאחר שאפל תרמה לבתי ספר מחשבים תמורת פיתוח תוכנה, ולאחר שבשנת 1983 תרמה 10,000 עמדות מחשב למערכת החינוך בקליפורניה, היא הצליחה לחדור לעולם המחשבים האישיים

ליד: רוב רבי-המתכנתים שפגשתי היו כמוהו: תנו להם פרנסה ועבודה מעניינת, רצוי במשהו שמביא תועלת, והם ברקיע השביעי

ליד: וההסכם של משרד החינוך עם מיקרוסופט נעשה כחריג. האם כל משרדי הממשלה טועים, משרד האוצר טועה, ורק משרד החינוך רואה את המסר הערכי הנהדר?

ליד: אפשר לקרוא לזה מסר ערכי אם ממש מתעקשים, אבל במקורותינו, המסר הערכי היחידי שאני מצליח לקשר לפירטיות הוא "גונב מגנב פטור"

טקסט:

 

לפני יותר מחודש ביקר בישראל, לראשונה, מנכ"ל מיקרוסופט אירופה. לכבוד ביקורו הכריזו במשרד החינוך על חתימת הסכם רב-שנתי עם מיקרוסופט. למעשה, ההסכם הזה נחתם כבר במאי, כאשר ביקר בישראל מנכ"ל מיקרוסופט סטיב באלמר. גודל ההסכם, לאספקת תוכנה למשרד החינוך, הוא 45 מיליון שקל, במשך חמש שנים.

אם אני כותב שההסכם הזה נחתם בין משרד החינוך למיקרוסופט, ולא בין ממשלת ישראל למיקרוסופט, אין זו פליטת קולמוס. המדיניות הכלל-ממשלתית הרשמית היא לא לחדש הסכמים רב-שנתיים עם מיקרוסופט. על פיה הומרו לאחרונה הסכמים כאלה ב-Buy-Out חד-פעמי.

עניינו של ההסכם שחתם משרד החינוך הוא שימוש בתוכנות של תאגיד, שנתבע על ידי עשרות תובעים כלליים במדינות בארה"ב, במשפט שנמשך שנים, ושבסופו נמצא כי התאגיד עסק בפעילות מונופוליסטית בלתי חוקית. בעקבות אותו משפט עסוקה מיקרוסופט, בין השאר, בהחזרת כסף למשתמשי "חלונות" בארה"ב על פי צווי בית המשפט. וזה קורה לא רק בארה"ב. לא מזמן, במארס 2004, חודשיים לפני שחתמו במשרד החינוך על ההסכם עם מיקרוסופט, הטילה הזרוע הרגולטורית של האיחוד האירופי קנס בסך 600 מיליון דולר על מיקרוסופט, בגלל פעילות מונופוליסטית בניגוד לחוק. לאחרונה סגרה מיקרוסופט תיק של בעיות משפטיות מסיבות דומות עם חברת נובל, והסכימה לשלם לחברה כחצי מיליארד דולר. גם נגד המתחרה שלה בתחום מערכות ההפעלה, לינדוז, פתחה מיקרוסופט במתקפה משפטית, והכריחה אותה לשנות את שמה (ל"לינספייר").

ומה בישראל? ממש לאחרונה התברר בבית המשפט הגבוה לצדק כי לפני שנים השיג הממונה על הגבלים עסקיים הסכם עם מיקרוסופט, שאת פרטיו לא מספרים לנו, גם לא לבית המשפט. הדבר היחידי שנאות הממונה למסור הוא שלפי ההסכם נאותה מיקרוסופט למלא אחר הגבלים שהוטלו עליה בארה"ב בפעילותה בישראל.

 

                                              *

 

ועכשיו לצד החיובי. במסגרת ההסכם עם משרד החינוך, יקבלו המורים תוכנה חוקית של מיקרוסופט בחינם. אבל יש כבר תוכנה דומה שמוצעת בחינם, בלי צורך בכל הסכם עם מיקרוסופט. כמה  חודשים לפני חתימת ההסכם הזה הושקה גרסה רשמית של תוכנה ממשלתית, הפועלת בסביבת "חלונות". המדובר ב "אופן אופיס", תוכנה לסביבת חלונות עם מעבד תמלילים, גיליון נתונים אלקטרוני, תוכנה למצגות ותוכנה לציור. "אופן אופיס" הושקה, תחת סמל ממשלת ישראל, בינואר 2004. היא אינה עולה אגורה למורים, לתלמידים, ולכל אזרח.

המורים לא ישתמשו ב"אופן אופיס". הם יקבלו את "אופיס" של מיקרוסופט, ויוכלו לכתוב דברים חשובים ומועילים שהתלמידים שלהם יקראו, מן הסתם בעזרת גרסות פירטיות של אותה התוכנה. זה חשוב במיוחד, כי הרגלי מיחשוב נוצרים בבתי הספר. הדוגמה החרוטה בדברי הימים של המחשבים האישיים היא, כמובן, זו של חברת אפל, שבשנות השבעים והשמונים השתמשה במערכת החינוך האמריקאית  כמקפצה. לאחר שתרמה לבתי ספר מחשבים תמורת פיתוח תוכנה, ולאחר שבשנת 1983 תרמה 10,000 עמדות מחשב למערכת החינוך בקליפורניה, הצליחה לחדור לעולם המחשבים האישיים, שנשלט על ידי ענקים כמו IBM ומתחרים אחרים. המיוחד במחשבים של אפל היה שהם הציעו סביבה נוחה לפיתוח תוכנה על ידי מורים, אם באמצעות AppleBasic, ואם באמצעות HyperCard; תוכנה שאלפי משתמשים רגילים יצרו בה מערכי לימוד ללא צורך בתכנות.

מאחורי מיקרוסופט, שקנתה את עולמה בנזיד עדשים שמכרה ל-IBM, אין מסורת כזו להתהדר בה. מיקרוסופט נמצאת היכן שהיא נמצאת, מונופול עולמי, לא בגלל הטובות שעשתה למערכת החינוך.

בעיני, החדרת השימוש ב"קוד פתוח" במערכת החינוך יכולה להיות הרת-גורל. אבל במשרד החינוך רואים את הדברים באופן שונה. קראתי את דברי מנכ"לית משרד החינוך, רונית תירוש, בהודעה רשמית: "אנו רואים חשיבות רבה בהבאת תשתיות המיחשוב במערכת החינוך לקדמת הטכנולוגיה ומשוכנעים שההסכם עם מיקרוסופט ישראל יסייע משמעותית בפועלנו למען צמצום הפערים החברתיים, החינוכיים והטכנולוגיים. פעולה זאת נושאת עמה גם מסר ערכי חשוב, לפיו תלמידי ישראל שומרים על זכויות היוצרים בשימוש בתוכנות".

אני בטוח שיש למשרד החינוך סיבות להסכם שחתם עם מיקרוסופט. אולי ההסכם יצמצם פערים. אבל אני רוצה להתמקד כאן במסר הערכי. לא רק לי קשה לראות את המסר הערכי כאן, גם למשרד האוצר קשה. וההסכם של משרד החינוך עם מיקרוסופט נעשה כחריג. האם כל משרדי הממשלה טועים, משרד האוצר טועה, ורק משרד החינוך רואה את המסר הערכי הנהדר? נעשה כאן הסכם עם חברה מונופוליסטית, שגוללה עליה ממשלות ובתי דין ברחבי העולם. האם יש בזה מסר ערכי חיובי או שלילי? נעשה כאן הסכם שפירושו אי שימוש בתוכנה שיכולה לצמצם את הפערים החברתיים הרבה יותר ("אופן אופיס"). ומהו המסר הערכי בכך? האם יש מסר ערכי ברכישת תוכנה מתאגיד מפוקפק לאחר שהשקעת, כממשלה, ממון וזמן בפיתוחה של תוכנה אחרת? האם יש מסר ערכי בהליכה עם חברה שתוכנותיה ידועות כגרועות, ושהמוניטין העיקריים שלה בשנים האחרונות הוא משפטיה בעולם? האם יש מסר ערכי בהסכם עם חברה שהסכמיה עם הממונה על הגבלים עסקיים בישראל חסויים?

לצערי, אני חושב שאני יודע את התשובה: כאשר מוזכרות זכויות היוצרים, מיד נעצרים גלגלי המוח האנושי המודרני. העתקה של תוכנה - עבירה של אדם פרטי - היא פשע כה חמור, חמור יותר ממונופוליזם, עבירה של תאגיד; זהו המסר כאן. אפשר לקרוא לזה מסר ערכי אם ממש מתעקשים, אבל במקורותינו, המסר הערכי היחידי שאני מצליח לקשר לפירטיות הוא "גונב מגנב פטור". מדובר בערך מוסרי יהודי ותיק, שגורס כי הגונב מגנב פטור מכפל קנס. במלים אחרות: הגנב אינו יכול להלין כי גונבים ממנו.

אבל לא זו כוונתי. מאמר זה לא בא לעודד פירטיות, אלא יצירתיות ואת החופש לבחור. אולי אפילו את התחרותיות. אני מקווה שאלה עדיין נחשבים ערכים. אלמלא ערכים אלה היינו מידרדרים מזמן הרחק במדרון התלול אל עולם טכנוקרטי-משטרתי, שבו כל מה שאינו אסור הוא חובה; עולם שמתואר באופן מבריק בסרטו של טרי גיליאם, "ברזיל":

סאם (בעל הדירה): מה זה היה הקטע הזה עם האקדח?

טאטל: (מהנדס חשמל עצמאי, דמות נמוכה בבגדים שחורים, תערובת של פורץ ואיש קומנדו, מגיש לסאם את הפאנל שפירק מהקיר ותוחב את ידו לתוך החלל שמאחוריו) אני צריך להיות זהיר. כבר טמנו לי פח בעבר. יש אנשים בשירותים המרכזיים שהיו שמחים לשים את ידם על הארי טאטל.

סאם: אתה אומר שזה לא חוקי?

טאטל: (עובד בזריזות מפתיעה בסבך הכבלים שמאחורי הפאנל) תראה, כן... ולא. באופן רשמי, רק לסוכני השירותים המרכזיים מותר לגעת בצנרת של החימום הביתי המרכזי. אבל עם כל התקנות והחוקים החדשים... חסר להם כוח אדם. אז הם נוטים להעלים עין ממני, כל עוד אני זהיר (מגיש לסאם פנס). לידיעתך, אם הם יוכלו אי פעם להוכיח שנגעתי בציוד שלהם... זה כבר עניין אחר. תזיז לרגע את הפנס למעלה, אם לא קשה לך!

 

                                              *

 

תנועת "הקוד הפתוח" עולה לכותרות בשנים האחרונות. מדובר ברעיון כזה: במקום לקודד תוכנות ולמכור אותן תחת איסורים שונים ומשונים, אקודד תוכנות ואמכור אותן ללא איסורים רבים, אם בכלל. מותר להעתיקן, מותר לשנותן ולהתאימן. מדינת ישראל השתמשה בקוד פתוח כדי ליצור את תוכנת "אופן אופיס". מה ההיגיון הכלכלי בכך? תנועת "הקוד הפתוח" מייצרת תוכנות זולות יותר ויציבות יותר. יש לספר זאת לכל מי שאפשר, כי זו נקודה חשובה. אני יודע שזה חשוב, בגלל שיש תאגיד אחד שמזמין לאחרונה מחקרים שמוכיחים את ההפך. הייתי יכול ליהנות מאוד מניתוח טענותיו של התאגיד הזה, אחת לאחת. אבל יש לי טיעון חזק הרבה יותר. במקום לעסוק בשיטות למיקסום רווחים, הייתי רוצה לדון בפעם הראשונה ששרתם "הבה נגילה" בגן הילדים.

תאגידים (Corporations) שולטים בנו דרך התוכנה שכביכול רכשנו מהם. למעשה, יתקנו אותי עורכי הדין שלהם (שפועלים על פי החוק), אנו רק רכשנו רשיון שימוש ללא אחריות או הבטחה כלשהי. התוכנה כלל אינה שלנו (זה כתוב בכל רשיון תוכנה). כאשר התוכנה נמצאת במכונית שרכשנו, הופכת המכונית עצמה להיות קצת פחות לרכושנו שלנו, ובעלותנו עליה מותנית בביקור קבוע במוסכים, שבהם מחשב של היצרן יכול לבדוק מה עשינו בה, ומקרה הצורך לבטל את האחריות.

הרעיון הזה של שליטה טוטליטרית בחיי הפרט אינו מתבטא רק בתוכנה, הוא מתבטא בכל דבר שתאגיד יכול להניח עליו את ידו. למעשה, אם תאגיד היה יכול לגרום לכך שבמכירת צנצנת ריבה איכשהו ייאסר עלינו לאכול אותה על לחם שחור מתוצרת התאגיד המתחרה, הוא היה עושה זאת, כי תאגיד הוא חבר אנשים שהתאגד למטרה הזאת בדיוק.

אם כרגע ריבה היא דוגמה קיצונית מדי, מה בקשר למוסיקה? הרי כאשר אנו רוכשים דיסק, הוא נמכר בכפוף למערכת חוקים האוסרת עלינו לעשות בו כל דבר שהוא, חוץ מאשר לשמוע אותו בארבע אמות חדרנו, לבד. למשל, אם גננת תקנה שיר של וולט דיסני (הוא לא חיבר שירים, אבל הרבה שירים שייכים לתאגיד הנושא את שמו), תלמד לשיר אותו, ותלמד אותו לילדיכם, היא תעבור על החוק.

השיר "הבה נגילה", לעומת זאת, הוא דוגמה ל"קוד פתוח". מילות השיר משתנות תדיר במשך הדורות, ולחנו מוגדר בספרי התווים כ"עממי". אם נהניתם פעם משירת "הבה נגילה", שימרו על החוויה הזאת. לילדיכם כבר לא יהיו שירים כאלה. כל שיר מעשרות השנים האחרונות שהגננת תקרא להם, כפופה לחוקי התאגיד. השמעת שירים אף היא כרוכה בתשלום. כל הזנחה של חובת התשלום עלולה לגרור קנסות גבוהים מאוד. בישראל, עלות הקנס היא עשרות אלפי שקלים להפרה יחידה של חוק זכויות היוצרים. שוב, במערכת החוקים המודרנית אין פשע נתעב יותר מהפגיעה בתאגיד. גם הווידיאו שילדיכם רואים בגן הילדים מיוצר על ידי תאגידים, האוסרים על ילדים לראות אותו בצוותא (גם על מבוגרים, אבל רציתי לסחוט כמה דמעות).

התאגידים מעלימים עין? רק בסרט "ברזיל". בישראל, התאגידים שולחים מדי פעם בלשים לאולמות חתונות, ומקליטים מבוגרים וילדים שרוקדים ושרים שירים שיש עליהם זכויות יוצרים. אחר כך הם באים לבעלי האולם בדרישה לתשלום. שימו לב, לא מדובר כאן בפירטיות במובן של העתקת תקליטורים. התקליטורים כולם חוקיים ונרכשו כדין. אבל הדין אינו מקנה רשות לרוכש תקליטורים לנגנם בחתונה או בגן ילדים ללא תשלום נוסף, והפרת סעיף זה נחשבת במערכת החוקים שלנו חמורה יותר מגניבה או תקיפה.

פגיעה בתאגיד היא, לפעמים, עבירה חמורה יותר מעבירות שבין אדם לחברו. הנה כי כן, הגננת של ילדיך היא כנראה עבריינית, ולא סתם עבריינית שתוקפת, גונבת, או מזניחה ילדים; היא עבריינית מהסוג הנאלח ביותר, זה שמשמיע לילדים שירים עליזים של וולט דיסני ללא רשות. בשנת 1999, כתבתי ב"הארץ" על מלחמתה של אקו"ם, חברה מסחרית בע"מ העוסקת בזכויות יוצרים, שאיימה בתביעה על תלמידת תיכון, שהכניסה לאתרה שתי מלים משיריו של זמר שהעריצה. כאשר אקו"ם הגיעה לפשרה עם התלמידה, פורסמה כתבתי תחת הכותרת "אקו"ם התקפלה". באקו"ם מחו וביקשו שאבהיר שאין מדובר בשינוי המדיניות, ושהם שומרים על זכותם לתבוע כל תלמיד תיכון שיפרסם מילות שיר של אמן באינטרנט.   

הנקודה שאני רוצה להעלות כאן אינה קשורה רק לחוקי זכויות היוצרים, אלא בכך שבכמה עשרות השנים האחרונות התרחשה בעולם המערבי קרימינליזציה זוחלת של כלל האוכלוסייה, מעשה חסר תקדים בהתפתחות התרבות האנושית. ואני מדבר על אוכלוסייה של דרדקים, גננות ואורחים בחתונות. מה שהיה בעבר נורמטיבי וחביב, נהפך על ידי חוקי הקניין התאגידי לעברייני. בימים אלה מדברים על מס גניבה: אחוז מעלותו של כל תקליטור יימסר לתאגידים, בהנחה שממילא כל הצמיתים הם גנבים בפוטנציה.

אבל איך נוצר "הבה נגילה"? הוא נוצר, כנראה, בדרכים האסורות היום. מישהו שאל לחן ממישהו אחר, הוסיף לו מלים ופצח בשיר. מישהו אחר תירגם או שיבש. כך נוצרו אגדות-עם ושירי-עם רבים. אגדות חדשות לא נוצרות עוד. אל תנסו את זה היום, ילדים. אל תנסו לשנות מלים של "עליזה בארץ הפלאות" של דיסני. מלים של לואיס קרול דווקא מותר, כי הוא חי עוד לפני תקופת התאגידים. וסביר שלואיס קרול, אלוף מסרסי השירים ומשבשי המלים, היה מתפלץ לנוכח זכויות היוצרים של ימינו. עוד אמן אשר, כך מספרים לנו, "לא היה יוצר אלמלא היו קיימים חוקי זכויות היוצרים".

 

                                              *

 

העובדה שהידרדרנו למצב שערכי התאגידים משתלטים על תרבותנו מפתיעה ביותר. עד לפני כ-200 שנה התנהלה היצירה בכללים הדומים ל"קוד הפתוח", יותר מאשר לרשיון שימוש בתוכנת "וורד" או לכללי רשיון לשימוש בשיר "ירושלים של זהב" של נעמי שמר (ואלה אינן אלא שתי דוגמאות, כמובן). הפרלמנט האיטלקי העתיק לא התכנס מעולם כדי להאריך את זכויותיו של ליאונרדו על המצאת ההליקופטר (אולי לכן לא מקבלת איטליה תמלוגים מחברת בואינג). זה פשוט לא היה חלק מהתפיסה התרבותית. במקום לומר "קוד פתוח" אפשר כמעט תמיד לומר "כמו שהיה נהוג בימים ההם, לפני קום התאגידים". זה אפילו נשמע כמו התחלה של אגדת ילדים.

במדף הדיסקים העבריים יש שירים רבים בעלי "לחן עממי". איש אינו יודע מי היוצר של שירים אלה, או בעצם היוצרים, כי הם היו מן הסתם רבים. אפילו שמם, אבוי, נשתכח. שירי-העם הם תוצאה מובהקת של התנהלות על פי קוד פתוח. בעולם התאגידים לכל שיר יש בעלים, לכן לא יהיו עוד שירי-עם או "לחן עממי".

עכשיו, בואו נביט לעתיד. במלחמה על תכני המוסיקה, התאגידים טוענים כי ללא זכויות היוצרים שלהם לא ייצרו עוד שירים. אני מסופק. אחרי הכל, את "הבה נגילה" יצרו גם ללא זכויות היוצרים הארוכות שסרטוני מיקי מאוס נהנים מהם. נוצר גוף מרשים של יצירה בינלאומית, בעולם המערבי וגם בשאר העולם. בטהובן לא דרש 70 שנות זכויות לאחר מותו כדי להלחין את הסימפוניה החמישית. אבל בכל זאת, אומרים לנו כי בלי זכויות יוצרים האמנים לא ירצו ליצור.

אלא מה? הקייס שלי נחלש משמעותית אם נביט סביבנו ונחפש דוגמאות מההווה. פרחי המוסיקאים של ימינו יעזבו במקרים רבים את התחום אם ישתנו חוקי זכויות היוצרים. הם שואפים להצלחה כספית מסחררת, להיות מייקל ג'קסון או מדונה או גאנז-אנד-רוזס הבאים. יש שיטענו שהם הולכים שבי אחר הגזר התאגידי, שכמעט תמיד הוא רק מראית עין. מבחינה פסיכולוגית, הם חולמים להצליח בקומבינה, "לעשות מכה", להרוויח "משהו תמורת כלום" ולהיות בעלים של יותר מכוניות רולס-רויס. יש דוגמאות כמובן ליוצרים אותנטיים, אבל הם מעטים מדי ושוליים מדי. רוב ארגוני האמנים מגבים היום את עמדת התאגידים. לכן נוח לי יותר לדבר על תוכנה.

סליחה אם זה סותר את הידע הכללי שלכם, אבל חלק ניכר מהמתכנתים בני זמננו, ובוודאי חלק ניכר מאריות עולם התכנות הקלאסי, אינם בעסק בשביל ה"מכה". ריצ'רד סטולמן, נביא התוכנה החופשית, הוא דוגמה קיצונית. אני מעדיף את הדוגמה של סטיבן ווז'ניאק, שהמציא את המחשב "אפל". כשהחברה הצליחה להתרומם, מיד רצה לפרוש מתפקיד הבכיר שהובטח לו ולחזור להיות מתכנת ב"היולט-פקרד". רוב רבי-המתכנתים שפגשתי היו כמוהו: תנו להם פרנסה ועבודה מעניינת, רצוי במשהו שמביא תועלת, והם ברקיע השביעי. הפרישה בעושר רב לחיי בטלה באיים טרופיים אינה מושכת אותם.

תנועת "הקוד הפתוח" ותנועת "התוכנה החופשית" הם יוצרים שאינם מתרשמים במיוחד מעולם התאגידים וערכיו. בדומה לחברי גילדות מתקופת הרנסנס, הם "מייסטרים" גאים בעבודתם, אוהבים אותה, וכל חפצם שיתנו להם לעבוד ולהעניק. בונים חופשיים אלה נקלעים לא אחת לצרות עם הרשויות, שכל חפצן להחזיר את ימי הביניים ולהיות הפיאודל הגדול או החשמן הגדול.

חשיבותה של תנועת "הקוד הפתוח" נעוץ בכך שהיא מתארת דרך חלופית להתנהלות חברתית ואישית, דרך המאפשרת קיום מסחרי, אך לא לפי ערכי התאגידים. זה, לעניות דעתי, הדבר המפריד בין קוד פתוח וקוד סגור, וזו חשיבותו ההיסטורית.

 

                                              *

 

מלה על תאגידים. השמצתי אותם כהוגן עד עכשיו, ויש להבהיר: הם אינם רעים משום שהם עושים כסף. אין רע בלהרוויח כסף. אני אפילו לא נגד הקפיטליזם כשלעצמו. אבל התאגידים רעים משום שהם מאפשרים עשיית הכסף המנותקת מאחריות אישית.

"הקורפוריישן" (סרט דוקומנטרי שזכה בשנה האחרונה לצפייה רבה במדינות בעולם, ולכמה פרסים) בוחן את הפתולוגיה של תכונות התאגידים. בסרט מוצגת טבלה דיאגנוסטית של תכונות אופי. זוהי הטבלה המשמשת את ארגון הבריאות העולמי ואת DSM-IV, ספר אבחון סטנדרטי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים. מתברר שעקרונות הפעולה של התאגיד מקנים לו קווי אופי אנטי-חברתיים מובהקים. זהו אורגניזם חברתי המרוכז בעצמו, חסר עכבות מוסריות, מפר ללא הרף חוקים ותקנות, לא סובל מרגשי אשמה, אך מחקה תכופות התנהגויות של דאגה חברתית ואלטרואיזם.

ההגדרה החוקית להתאגדות לצורך הקמת תאגיד, או חברה בע"מ, יכולה לתאר באותה מידה התאגדות עבריינית: קבוצה של אנשים שהתאגדו זמנית לצורך מיקסום ההכנסה הכספית ומזעור האחריות האישית. קראו הגדרה זו שוב, הפכו בה והפכו בה. כמה מוזר: צמצום האחריות האישית היא הגדרתה של האישיות האנטי-חברתית. זה הדבר המבדיל חשיבה תאגידית מחשיבה אזרחית. הגברת האחריות האישית, לפעמים באופן אובססיבי ומוגזם לטעמי, כפי שאנו מוצאים אצל כמה מנביאי "הקוד הפתוח", היא חוט העובר דרך כל משנת הקוד הזה. מעניין שרובנו דווקא אוהבים תאגידים ומעריצים את מנהיגיהם: ביל גייטס, למשל, האיש שבנזיד העדשים של DOS רכש את המונופול על שוק התוכנה העולמי.

אגדת העם המספרת כיצד הכניס ביל גייטס סעיפים מיוחדים וערמומיים בהסכם שלו עם IBM מעוררת בכולנו הערצה, אנחנו אוהבים התנהגות ערמומית, מחוכמת, שבעזרתה ניתן לקבל משהו תמורת כלום. אנחנו פחות אוהבים את זה כשזה נעשה על חשבוננו, וכאשר הכלום הוא משהו שאנו נשארים אתו לאחר ששילמנו, לעתים הכל. למשל, כאשר אנו מתעוררים ומגלים שתמורת נזיד עדשים כלשהו מכרנו לביל גייטס את העתיד הממוחשב של כדור הארץ, ושהוא הולך להתקין על המחשב שלנו מונה שיחייב אותנו על כל קליק. אך אם איננו מסוגלים לקבל עקרונות מוסריים, ואם אנו מקבלים את העקרונות של "אדם לאדם זאב", על מי נלין?

מה עושים תאגידים? כסף. מעבר לזה כל מה שקרה להם, ולנו, התרחש כתוצאת לוואי לחוסר העכבות שלהם בדרך לכסף. החור באוזון, מלחמות עולם, מדינת משטרה עולמית, כל זה לא היה בכוונה. מה לעשות? זה פשוט היה משהו שכל תאגיד היה עושה לקראת הדו"ח הרבעוני. גם המשבר בעולם התוכנה, שתנועת "הקוד הפתוח" היא תגובה אליו, הוא חוליה נוספת במצעד ההשתלטות של תאגידים על התרבות האנושית, כדי להרוויח ממנה גרוש.

הנה בדיחה של התקופה המודרנית : "אם מיקרוסופט היתה מוכרת מכוניות, מה היינו מקבלים? הנה כך: מכוניות מודל 95 היו נמכרות רק בשנת 1996. המכונית שלך היתה נעצרת מדי פעם באמצע הנסיעה והיית משלים עם זה. רק לאדם אחד מותר לנסוע במכונית שלך באותו זמן (אלא אם יש לך מכונית מסוג NT). אין נוריות אזהרה לחוסר בדלק, מים או שמן, רק נורית אחת שעליה כתוב "Unknown Error". השיפורים שיופיעו במכונית מדי פעם יהיו דלתות מגניבות ותיבת מהלכים נחמדה יותר. וכמובן, תהיה חייב להשתמש בדלק של מיקרוסופט". בגרסה אחרת של אותה בדיחה, מוסיפים: מדי פעם, כאשר מפעילים את המכונית, היא מתפוצצת.

זו החשיבה התאגידית והיא אינה תוצאה של רשע או תאוות בצע. לפעמים נדמה לי שביל גייטס עצמו שבוי בקליפת מיקרוסופט שלו, ומנסה בכל מאודו לעשות את הדבר הנכון. אבל גישה תאגידית מולידה מכונית שיכולה להתפוצץ באותה מידה שתוכנה תאגידית יכולה להתפוצץ, בלי שהתאגיד יהיה אחראי למעשיו.

אם היתה מכונית של מיקרוסופט, מן הסתם היינו צריכים לחתום על רישיון להפעלתה. ברישיון היה כתוב שאנו מודעים לכך שאיננו קונים את המכונית ממיקרוסופט, אלא רק מקבלים זכות שימוש בה, וגם אם היא לא תיסע כלל, אין לנו קייס. זהו הסכם דרקוני, אבל חתמתם עליו באופן זה או אחר לפני שימוש בכל תוכנת קוד סגור שיש לכם כמעט. אם תתנו לבן משפחה להשתמש בתוכנה שלכם, שקניתם בכספכם, או קיבלתם ממשרד החינוך במסגרת ההסכם עם מיקרוסופט, זה כבר לא חוקי לפי אותו הסכם, ואתם חשופים לתביעות כאלה שתצטערו שלא סחרתם בסמים.

בחברה הסייבר-פיאודלית שלנו, החמרת חוקי הענישה של התאגידים נעשית במסווה של מלחמה בפירטים. זה רעיון ציני במיוחד, משום שהפירטים הראשונים היו תאגידים, פשוטו כמשמעו. התאגידים נוצרו על ידי המלכה ויקטוריה, צעירה בעייתית, חסרת ניסיון, מדוכאת מבחינה מינית, ששמעה לעצת תחמני החצר שלה. היא יצרה את המעמד המשפטי המיוחד של חברה בע"מ. המעמד הזה נוצר לאחר שמשקיעים שהשקיעו במסעות גילוי ימיים (דהיינו, מסעות פירטיים) חזרו לפעמים בחוסר כל ונאלצו, על פי החוק האנגלי הפיאודלי, ללכת לבית האסורים עם משפחתם וטפם. לפי החוק החדש, יכלו המשקיעים להתאגד בחברה, וכך להקטין את הסיכון האישי. החברה הראשונה בע"מ היתה "חברת הודו המערבית". הניצול השיטתי של אפריקה ואסיה נולד שם. הקטנת האחריות האישית הולכת יד ביד עם ניצול הזולת.

 

                                              *

 

תאגידים לא המציאו את הכסף ולא את המסחר. הם אינם אלא וריאציה אחת שלו, מודרנית וחולנית משהו, אבל לטעמי בלתי-מייצגת. מסחר (ובוודאי חבירה לצורך עבודה ומסחר) נעשים גם בין בני אדם שיש להם עניין אמיתי וקשר רגשי למלאכתם. תנועת "הקוד הפתוח" היא ניסיון לייצר, לצד התאגידים, תרבות כלכלית שעובדת לפי חוקים אחרים. אלה חוקים שתאגידים אינם מבינים ואינם רוצים לאמץ.

ריצ'רד סטולמן הוא דוגמה טובה. במאמרו הידוע על פרויקט "גנו" ב"קתדרלה והבזאר", קל לראות, הרבה מעבר לדיון הפילוסופי שהוא מעורר, פרופיל של מייסטר: בעל מקצוע מומחה, הגאה בעבודתו, נהנה ממנה, ומעוניין באמת ובתמים להפיצה כדי שתעזור לאנשים רבים ככל האפשר. כשסטולמן יבנה מכונית, היא לא רק תינתן לנו ללא רישיון מגביל, אני מנחש שהיא תהיה גם יציבה וחסכונית יותר. סטולמן יהיה גאה במכונית שבנה, לא בכמה הרוויח ממנה.

משהו דפוק בחברה שאינה גורמת למיליון סטולמנים לפרוח. הוא אינו אישיות חריגה כל כך. בכולנו טמון גרעין של אישיות כזאת ובנו תלוי אם נטפח אותה ונחצין אותה לחיינו החברתיים. אלו כוחות פועלים בעד ונגד מהלך כזה? החברה התאגידית פועלת נגד כל גילוי של מוסריות; ערכי התאגיד מכחישים את חשיבות הערכים החברתיים של שיתוף ואחריות הדדית, או את עצם קיומם. גדולתה של תנועת "הקוד הפתוח" בכך שהצליחה לבסס מחדש כמה עקרונות מוסריים בתוך עולם העסקים. אין זה מקרה שאחת התוכנות המזהירות בעולם "הקוד הפתוח" היא תוכנה לניהול עבודה משותפת של צוות פיתוח. הם אוהבים לעבוד ביחד.

כמו סטולמן וטורבלדס (מוביל הפיתוח של מערכת ההפעלה החליפית "לינוקס"), רבים מגדולי עולם התוכנה בימינו הם משתפים מומחים יותר ממתכנתים מומחים. שרת אפאצ'י (Apache),למשל, היא תוכנת "קוד פתוח" שנכתבה בהנהגת בריאן בלנדורף. כמו סטולמן וטרובלדס, בלנדורף לא יצר קוד אלא עזר לקשר בין מתכנתים ששיתפו קוד. זו הסיבה ששרת אפאצ'י הוא עד היום השרת הנפוץ ביותר באינטרנט. רוב הסיכויים שאתם משתמשים בו (בלי שאתם יודעים) ברוב האתרים שאתם מבקרים בהם. בגלל אופן הפיתוח שלה, שמה הוא קיצור של "שרת העשוי טלאי על טלאי".

אני משתדל לסלוח לאנשי "הקוד הפתוח", על כך שהם נאיביים ללא תקנה או חשדניים יתר על המידה. אנשים כטאטל בסרט "ברזיל" לא התפרסמו בגלל יכולות התקשורת הבין-אישית שלהם. בקהילת "הקוד הפתוח" יש נטייה להכתיר בני אדם כנביאים שאין לערער אחריהם, או לסמן אותם כבוגדים. יש נטייה לקחת סיכונים יוצאי דופן ואחר כך להיעלב כשהעולם מעיף בחזרה סטירה מצלצלת. מה שעומד מאחורי זה הוא כדלקמן: לאנשי "הקוד הפתוח", כמו לכל יוצר, יש אופי שונה. למזלנו, יש לומר. ההמצאות הגדולות באמת באות מאנשים בלתי שגרתיים כמו טסלה ואדיסון (מנוע חשמלי ונורת החשמל). לרוע מזלנו, ועוד יותר לרוע מזלם, אנשי "הקוד הפתוח" חושבים שהעולם כולו כמוהם, שואף למצוינות, מסוגל למצוינות, אוהב חירות.

זה לא כך,  אולי למזלנו. תוכנות "הקוד הפתוח" קוראות תגר על דרך המחשבה התאגידית ברגע חשוב מאוד. אך כדי שהתנועה תצליח במשימתה, היא צריכה פקידים. היא צריכה אנשים שיחדירו את התוכנות שלה לבתי הספר ולגני ילדים. האנשים האלה לא נמצאים היום באתר האלטרנטיבי והזועם אינדימדיה, אלא במשרד האוצר של ממשלת ישראל. אני מקווה שהם יצליחו להשאיר את הדלת פתוחה. כשהייתי בגן ילדים, אהבתי לשיר את "הבה נגילה" הרבה יותר מאשר את שירי הפתיחה של קלטות וידיאו, שלא לדבר על אות העלייה של מערכת חלונות. הבה נגילה, הרי לכם ערך.

 

                                             *

 

סאם: סליחה. תגיד, זה לא היה פשוט יותר אם היית עובד בשביל השירותים המרכזיים?

טאטל: לא יכול לסבול את ה... אוה, אני רואה מה לא בסדר פה.

סאם: את קצב העבודה שלהם?

טאטל: את הניירת (מחווה לפנס). קצת שמאלה, אם לא קשה לך, אדוני. זהו. כן, בשירותים המרכזיים יש יותר טפסים מאשר חתיכות צנרת, קרא את זה, מלא את זה, תן את ההוא. אתה יודע, גם אם מערכת החימום הישנה הזאת שלך היתה עולה באש, אסור היה לי לגעת בה בלי למלא טופס 27B/6. ניירת מחורבנת.

סאם: תראה, קצת ניירת זה דבר הכרחי.

טאטל: למה? אני נכנסתי לעסק הזה בגלל ההרפתקה, לך לכל מקום, קח אתך רק מעט דברים, לך להיכן שיש בעיות, היכנס וצא, אדון לעצמך. עכשיו הם מידרו את כל המדינה ואתה לא יכול לזוז בלי טופס. אני המוהיקני האחרון. אהה! (אוחז רכיב מפוחם) הנה הבעיה.

סאם: אתה יכול לתקן את זה?

טאטל: לא, אבל אני יכול להתקין מעקף.

סאם: יופי.

(פעמון הדלת מצלצל. טאטל שולף את האקדח שלו).

מתוך הסרט "ברזיל", טרי גיליאם

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד