למרות הכל, מהפכה
למרות הכל, מהפכה

 

זה פשוט לא אפשרי לתאר באופן ליניארי את המהפכה שגרמה להיווצרות סגנון החיים הדיגיטלי. להלן הערכים המילוניים של המהפכה: סקס, חדשות, טוקבק, הטירה הנאצית, מוסיקה, קאזה

 

אתם רוצים לדעת איך נראה אדם שחי את סגנון החיים הדיגיטלי? תסתכלו בראי. אפילו אם קוראים לכם במקרה מסעודה משדרות ואתם המקור לאפיון הסוציו-דמוגרפי ההוא של אלכס גלעדי, אתם חיים את החיים הדיגיטליים. מספיק להיות חלק מאותם 40% של האנושות שחיים בסביבה שיש בה חשמל, מים זורמים ותקשורת המונים. אל תגלו לי, אני אנחש לבד: יש לכם גם סלולרי.

נושא המאמר הזה, "סגנון החיים הדיגיטלי", הוא ביטוי קצת יומרני, שמאפשר לומר כל דבר שנרצה ולהישאר בגבולות הנושא. זו כמובן הסיבה שבחרתי בו, ובכל זאת, לפני שנשקע יותר פנימה: שוקי גלילי, עיתונאי מחשבים, מנסה לאיין לי את הכתבה עוד בטרם התחילה: "כשהאמריקאים אומרים Lifestyle הם בעצם מתכוונים לתת-תרבויות שנבדלות באורח החיים שלהן - ומכאן המלה. למשל, לומר על אנשים שיש להם 'סגנון חיים מתירני' זו דרך יפה לומר שהם מזדיינים הרבה, או שהם עושים את זה עם אנשים שאתם אנחנו לא היינו עושים את זה. הסיבה העיקרית לזיהוי ולתיוג של תת-התרבויות האלה היא, שההגדרה העצמית שלהן הופכת אותן לקטגוריות צרכניות. 'סגנון חיים דיגיטלי' זה שם יפה לקבוצת אוכלוסייה שמוציאה הרבה כסף על מוצרים שאנשים בשדרות לא קונים. למסעודה יש כבר אינטרנט בכבלים, אבל היא לא תקנה לעצמה, ורוב הסיכויים שגם לא לבן שלה, נגן MP3 עם דיסק קשיח שעולה 3,000  שקלים".

במובן מסוים, הגיליון סביב מאמר זה יהפוך בקרוב לפריט היסטורי. אף על פי שחלקנו (מן הסתם, הכותבים בו) כבר חכמים, גדולים ויודעים את התורה של העכבר, רוב האוכלוסייה (כולל הכותבים, אבל יותר בשקט) עדיין בעידן ההתלהבות, היָה-בָּה-יֶה סביב הטכנולוגיה הדיגיטלית. אלוהים אדירים, אני שולח דואר אלקטרוני, ומר ג'ונס משיבויגן אילינוי יכול לקרוא אותו בעוד חצי דקה!

נותר לברר, כמובן, מה לעזאזל כל כך חשוב בתקשורת שלי עם מר ג'ונס משיבויגן, איפה נמצאת העיירה הזאת (וכמה הצביעו שם לקרי), ולדעת לארוז את זה, לעזאזל, בצורה שתיראה מספיק קוהרנטית, כאילו יש לה אמירה. אין ספק שהבירור הזה נוח יותר היום, לרוב האנשים החווים את הדיון על התרבות הדיגיטלית לגווניה יש ניסיון כלשהו בתחום. כתובת דואר אלקטרוני, למשל. כבר יצאנו מהטירה הנאצית (ע"ע).

חזרתי לגלילי. אם סגנון חיים דיגיטלי, חוץ מהיותו נושא-על שנשמע טוב, הוא רק קטגוריה צרכנית, הרי שמעבר להתקוממות הפנימית הטבעית להגדרה - אסור לשכוח, כמו שאמרו מונטי פייטון, שכולנו אינדיבידואליסטים - זה באמת יאיין לי את המאמר. שוקי, עזור לי. "תראה, העניין הוא שזה באמת משפיע על אורח חייהם של מי שחי בסגנון הזה. אתה הכרת בנות זוג באינטרנט, ועובד בעיקר מהבית, לכן גם אם אתה לא מקרה קלאסי של סגנון חיים דיגיטלי, כי אין לך כסף או רצון לקנות כל גדג'ט שיוצא, ברור שאתה בפנים".

יש. תודה שוקי, הצ'ק באי-מייל (בדיחה ותיקה של אנשי אינטרנט). אם אני תוחם 20 שנה לאחור כמועדי התפתחותו של סגנון החיים הדיגיטלי, ואני אמנם תוחם אותם שרירותית (הם חופפים, הפלא ופלא, את מועד בואי לתל אביב אחרי הצבא), אני יכול לראות בבירור איפה הוא משפיע: אני גר היום במרחק 140 מטר מהדירה הראשונה שלי בעיר. אני עוסק באותו תחום עיסוק רחב, מצבי המשפחתי דומה, ואפילו שמרתי על כמה חברים מאז. עיקר ההבדלים, למעט הזדקנות הגוף (הבשלה, למדחיקים), הם בסגנון החיים הדיגיטלי שהופיע בשני העשורים הללו. כדי שלא ייצא וידוי אישי (ובינינו, משעמם) מדי, המשך המאמר מוגש לכם בסגנון ערכים מילוניים. זה לא רק שטיק עיתונאי נוח לשימוש, זה פשוט לא אפשרי לתאר באופן ליניארי את המהפכה שגרמה להיווצרות סגנון החיים הדיגיטלי. ודאי כך, כשהכוונה היא לא להיראות כרשומת בלוג, ובטח תסכימו אתי שכבר ניצלתי את כל מכסת הסוגריים המותרת לי.

היכרויות, סקס

הזלזול הבורגני בכל מה שחורג מאמת המידה של הדייט בנוסח סבתא, זה עם האחיינ/ית של החבר לעבודה של הדודה שלך, הוא רק פן אחד מהסקרנות והחרדה שמעוררת המהפכה המינית שהרשת הביאה. נראה שמאז נחתו טייסי הוד מלכותו המנצחים בתום הקרב על בריטניה, מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך. מה שהיה בסיקסטיז, עם כל הכבוד, זה כלום. חשבתם שהגלולה ואחריה האיידס שינו את הדרך שאנשים מתייחסים לסקס? חכו עד שתוכנת האודיגו תגיע גם למסעודה משדרות, לא רק למסעודה ממלצ'ט.

נעשו לא מעט מחקרים על השפעתו המשחררת, שלא לומר המנוונת, של המדיום החדש. בסיכום שטחי, הם אומרים שכאשר נותנים לאיד להשתולל, הסופר-אגו חוטף מכות. דיפלומטיית הפלירטוטים ברשת היא המשכה של מלחמת המינים באמצעים אחרים. זה רק בני אדם, תמיד בני אדם. אותם משחקים עגומים של הורמונים, תשוקה וגם שעמום. האינטרנט הוא רק זירה נוספת לרחרוח האחוריים ההדדי שהאנושות עושה כבר כמה אלפי שנים, ההתמודדות הוותיקה בין נשים מפלוטו לגברים מגופי.

אם יש בכם התלהבות לעולם הדייטים הקסום באינטרנט, מקום שם שטן הזימה מרקד ברחובות, הירגעו. בערבו של היום, כאשר סופרים את הכסף במדרגות והגברת השמנה כבר שרה במלוא גרונה, הדינמיקה הזוגית ברשת היא בדיוק כמו בחיים: כיסויים מתוחכמים להוויית ההפסקה הגדולה בתיכון.  

בסרט "סטייט פינת מיין" דייוויד מאמט שם בפי אשתו בחיים, רבקה פיג'ן, את המשפט הנהדר הבא: "כל אחד עושה לעצמו את הכיף שלו. אם אתה לא עושה את זה בעצמך, זה לא כיף. זה בידור". ובידור, ולא משנה כמה פרומואים יהיו לו בטלוויזיה, זה הרבה הרבה פחות שמח מכיף.

באינטרנט, אם אתה יודע לכתוב (וקהל היעד שלך הוא מהסוג שיודע לקרוא) אתה לא רק בלונדיני, אתה גם טייס.

מי שמזלזלים באינטרנט כמדיום להיכרויות וקשרים אישיים, בדרך כלל פשוט נבוכים להודות שהם לא מצוידים כדי לשרוד בו. אם אתם לא ילדים מתלהבים שרוצים לחזר אחר ילדות מתלהבות כדי לדון בנושאי "בריטני שולתת כן או לא", אתם צריכים תחביר נכון, מחשבה מהירה, שנינות בסיסית, שחצנות דורשת שטוזה ונכונות לחשיפה, שתסקרן ותעניין מישהו אחר. זה קצת יותר מבהייה במנחות של אקזיט, שמדגימות למה כולם באורט-קרקוב קראו להן "המגניבות".

מצד שני, המנחות של אקזיט לא באינטרנט.

שיט.

 

חדשות

על מהירות, זמינות ובעיית האמינות של המידע המופץ היום באינטרנט כתבו ועוד יכתבו. לא רק כשמדובר בשמועות המופצות מפה לאי-מייל, או בפורומים שבהם מתחרים הגולשים על המצאת סקופים מופרכים, אלא גם ובמיוחד כשעיתונאים הכותבים ברשת מתעמתים עם הקולגות היקרים שלהם בעיתונות המודפסת.

בעבר סירב תא הכתבים הצבאיים לאשר לכתב הצבאי של ynet להיכנס אליו, לשכת הפרסום הממשלתית סירבה להעניק תעודות עיתונאי, פורסמו מאמרים חוצבי להבות נגד הפרסומים חסרי האחריות באינטרנט (ב"הארץ", למשל) ועוד. המצב השתפר מעט לאחרונה. וכאשר נשמעת ביקורת טרחנית כזו, אפשר בשקט לצטט את מה שכתב דרור פויר בעניין: "אתם לא מריחים משהו נשרף? אה, כן, השרוף".

באינטרנט אפשר לומר כל שטות, אבל גם לחשוף אותה ככזו די במהירות. העיתונאי עמי בן בסט סיפר בבלוג שלו על אגדה אורבנית חיננית, הטוענת שמחקר גילה שהולדת ילדים גורמת לירידה משמעותית באינטליגנציה של ההורים. לא עברו שבועיים ובחדשות הלילה של ערוץ 10 הבדיחה הוצגה כידיעה אמיתית.

 

טוקבק

אני מניח שכולם מכירים את התגובות לכתבות באינטרנט, המכונות "טוקבקים". אותו מרבץ עילגות, בריונות מילולית וטעם רע לשמו, שבתחתית כל טקסט כמעט באינטרנט. את חטאי אני מזכיר היום: בשנות התשעים, הטוקבקים היו קיימים רק בכמה אתרי טכנולוגיה בעולם. לקראת סוף העשור הם הוספו בכתבות באתר "אורט" הנידח, ולרוב היו לעניין. אני הוספתי אותן לכתבות ולידיעות החדשות בפורטל "נענע", משם הם הועתקו במהירות בכל רחבי האינטרנט העברי, ואחרי ש-Ynet עלה לאוויר, הם הפכו לנותני הטון. 

סליחה.

אני מכיר את כל הטיעונים בעדם. זכות הציבור, כיכר העיר, איך שלא תקראו לזה. האמינו לי, השתמשתי בהם בעצמי. אבל בכל פעם שמנהלי האתרים הגדולים נדרשים לעניין, מישהו נזכר בטינופת הנמצאת באינטרנט הישראלי. הם שוכחים לספר לכם את האמת. זה ממש לא שייך לזכות הציבור להתבטא.

המצב כרגע מגעיל. רבים רוצים להתבטא ברשת, וכקהל אנו תמיד אוהבים לגלות את המשעשעים, המבריקים והתבוניים שבהם. ויש. הם מתחבאים בתגובה מספר 200, מיד אחרי "בריטני שולתת!!!!1111!!!". לך תברור את המוץ מהתבן, כשמנהלי האתרים מאשרים פרסום של כל דבר, פרט להסתה ישירה לרצח. אז הטובים מוחבאים, כי למנהלי האתרים לא אכפת (ואני משתמש עכשיו במלים עדינות) מחוויית הגולש שלהם. שיעור המגיבים לכתבות הוא כל כך אפסי ושולי, פחות מ-4%, שאין לי ספק שהוא לא מייצג כלום. אבל הוא משרת היטב את בעלי, מנהלי ועורכי האתרים.

אין רייטינג באינטרנט בישראל. אין אפשרות השוואה, ללא שיתוף פעולה של כל האתרים, ואין מצב שהם יעשו זאת בזמן הקרוב. וכידוע, אנו ישראלים: מה זאת אומרת אין דרך למדוד ולהשוות?

פעם, בימי הבועה, השיטה היתה פשוטה: המנהלים היו מחשבים את מספר הימים עד עיד אל-פיטר, מכפילים בשמונה, מורידים את מספר האופציות שקיבלו (אופס) ומשחררים הודעה לעיתונות. היום, פשוט הופכים את אזור התגובות (גם "הארץ", שפתח חלק ממאמריו לתגובות, לא נקי מזה) לתשפוכת אחת גדולה. סדרת הודעות של "הכתבה קטובה גרוע אתה לע יודא לקטוב" עוזרות רק לתפיסה העצמית של גודל האתר; היא לא עוזרת לגולשים שיש להם מה לומר, לכותבים ששמם מוכפש בכל הזדמנות, ובוודאי לא לציבור הגולשים שהיה שמח לקרוא משהו מענג יותר מ"כנסו לכאן חובה!!" כאשר בפנים נמצא, שוב, את "יאסר מת הכלב איזה כיף!!" (וכל זה בכתבה העוסקת בסוג חדש של קנגורו שהתגלה במדבריות אוסטרליה).

צריך להבין: בעלי האתרים יכולים לדעת בדיוק את הרייטינג של כל כתבה שלהם. אבל את זה המתחרים, והמפרסמים שסוכני הפרסום מציגים להם את הנתונים, לא רואים ולא יכולים לאמת. אז היום, פשוט תראה לי כמה ארוך הדבר הזה שמשתלשל לך מתחת לכתבה, ואומר לך למי יש יותר גדול.

ושוב, וסליחה על חוסר היחס למלים היפות ולתירוצים הנשמעים טוב. "חופש הבעת דעה" הוא עניין ראוי ונאה, אבל הודעות בסגנון "לכותב יש ביצים קטנות, לעניות דעתי", אמנם מביעות דעה, אבל לא ממש משרתות שיח.

הפתרון? מאוד פשוט: משרד התקשורת יתקין תקנה שבכל אתר עברי יהיה באנר קטן ושובבי שיצהיר - אפשר גם מפי נערה נאה - ש"כולם יודעים, ל-Ynet יש הכי גדול".

 

(ה)טירה הנאצית

זה משחק המחשב הראשון בתלת-ממד מנקודת מבט של גוף ראשון, שפיתחה החברה ששנים אחר כך הוציאה לשוק את Doom, משחק פורץ דרך בדרכו. במסגרת המשחק שוטט הגיבור בטירה השייכת לנאצים וירה בחיילים ובקצינים נאצים.

המשחק נחשף בראשית שנות התשעים, בתוכנית טלוויזיה בערוץ 1, בהנחיית דן מרגלית, ולצופים המזועזעים הוצגו שניות ממנו, שבהן נראו חיילים גרמנים רצים ומאחוריהם דגלי צלב הקרס. הנימה המזועזעת היתה "תראו תראו מה הילדים שלכם עושים במחשב כשאתם חושבים שהם משחקים. הם עוד יהיו נאצים, למען השם". הנימה המזועזעת האמיתית היתה צריכה להיות, כמובן, "תראו תראו איך אנשי תקשורת בכירים לא מבינים מהחיים שלהם".

 

כלכלה חדשה

כאשר מדברים על הכלכלה של העידן הדיגיטלי, יש כמה דברים שתופסים את מרב הכותרות, פשוט בגלל העובדה שהם מובנים לציבור המשתמש ברשת, ולעיתונאים עצמם.

נפילת הבועה, למשל, אותו גל תאוות בצע שגרם לעדר ציניקנים ליצור פרויקטים אינטרנטיים שלא היה בהם כלום, לקשט אותם באותיות המתאימות ולהנפיק אותם לעדר גדול עוד יותר של תמימים ופראיירים, הביא לא מעט צקצוקי "אמרנו לכם" מצד התקשורת. התקשורת הצניעה את חלקה בדחיפה קדימה של כל שטות שהיו לה ראשי תיבות באנגלית, אולי משום שהיא לא ממש הבינה בזה.

הסחר האלקטרוני הוא אותו דבר פשוט ויפה שמאפשר להשיג ברשת כמעט כל מוצר שתחשבו עליו, במקרים מסוימים במחיר נמוך יותר מאשר בחוץ. גם בעניין הזה יש כר נרחב לעיתונאים להתבטא, החל בהתלהבות מאתרים כמו אמזון או איביי, ועד כתבות צרכנות על אתרים הפועלים נגד הלקוחות שלהם.

תחום אחר של הכלכלה החדשה זוכה למעט התעניינות תקשורתית, אף על פי שהוא אחד הגורמים לכך שהעשירים ימשיכו להיות עשירים יותר, והעניים עניים יותר. מדובר בשוק ההון וביכולת הפעילות הממוחשבת שבו, שאינה נגישה לעם ישראל המחפש מדי פעם הזדמנות לעשות "מכה" בבורסה.

הטכנולוגיה האיצה תהליך מחשוב ואוטומציה בכלי ההשקעות השונים. כך, למשל, מי שקוטף את הפירות של מרווחי ארביטראז' במניות ובמט"ח (מצב שבו יש שני מחירים שונים בשווקים שונים לאותו נכס, המאפשרים ניצול להפקת רווח מיידי. למשל, מניית טבע הנסחרת הן בניו יורק והן בתל אביב) - ואלה הדוגמאות הקלות - הם מי שיש להם המחשבים החזקים והתוכנות המהירות כדי לשחק על שברירי אחוזים בתוך שניות. שחקן כזה יכול לדעת, שאם יקנה בתל אביב וימכור מיד בניו יורק, ירוויח פרומיל וחצי על העסקה. אבל הוא לא צריך אפילו לשים לב לזה, התוכנה המתוחכמת שלו כבר מזהה את זה ועושה עסקה ממוחשבת מהירה.

הם עושים זאת 24 שעות ביממה, בכל העולם, ובעמלות שאנחנו לא יכול לחלום עליהן, כי הן נמוכות בסדר גודל אחד או שניים ממה שנקבל בבנקים. יש כל כך הרבה מידע (כלכלי, בורסאי, מאקרו, פוליטי, ביטחוני...) שחייבים לעבד במהירות. הגדולים גונבים וממצים את כל הזדמנויות ההשקעה הטובות במשק, הרבה לפני שפרט כלשהו יכול להבין מה קורה ולהחליט אם להגיב.

עודף המידע וההזדמנויות הכלכליות מגביר את הכאוס מצד אחד (ולכן הוא יוצר לכאורה הזדמנויות הימור שעשויות להשתלם יותר); ומצד שני, אמצעי המחשוב והאוטומציה של הגדולים מקטינים את הכאוס ומפתחים כלים שמזהים מגמות יותר ויותר מתוחכמות.

ומה נשאר לנו, הקטנים, לעשות? להסתפק ב-2.8% שנתי בפק"מ, שממילא יבוזבזו על עמלות.

 

מוסיקה

לפני 20 שנה הייתי מאלה שהיו הולכים לחנויות התקליטים המיתולוגיות בתל אביב לקנות תקליטים נדירים, עם עטיפות יפות. היום, כל המוסיקה שלי נמצאת על המחשב. חלק ממנה יורד לפלאפון שלי, אם אני רוצה שהיא תלווה אותי בדרכים. חלקה הגדול נדגם מהדיסקים המסודרים יפה בבוידעם, וחלקה האחר הורד מהאינטרנט, ממרתפיהם הדיגיטליים של גולשים אחרים. חלק מהם נרכשו משירותים המאפשרים זאת. והשירים הישראליים ­- תקראו לי ציוני, אבל האמת היא שאני פוחד מרוני בראון מהליקון, גם אם אין לי אף שיר של ריטה - נרכשו כחוק.

להוריד סרטים, סדרות טלוויזיה ומוסיקה מהאינטרנט זה לא חוקי, אבל לא בלתי מוסרי. ודאי לא בלתי מוסרי כמו שחברות המוסיקה ובעלי עניין היו רוצים שנחשוב. היי, אקו"ם המציאה, במעוף יצירתי מרהיב, שהקשר שלו למציאות דומה לטענה שביבי רק רוצה לחזק את ממשלת שרון, טענה שצריבת דיסקים מעודדת את הטרור. רוני בראון מחברת הליקון הצהיר על "אפס סובלנות", וכמעט כל יתר הגופים הפעילים בשוק חוזרים כמו תוכים על השטויות של RIAA, איגוד חברות התקליטים האמריקאיות. הם עושים את זה כי ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם, ובצדק. האינטרנט כבר שובר את העיקרון המקודש, שאיפשר להם למכור דיסקים במחיר ממוצע של 14 דולר ולפרנס מאות אלפי אנשים ב"תעשייה", שאולי "עובדים במוסיקה", אבל רק בגלל שההרשמה לקורס פקידי מס הכנסה נסגרה.

כן, נכון, זכויות יוצרים הן עניין מקודש, אבל תאגיד סוני (רק דוגמה) אינו אמן צעיר ורעב, אלא ארגון עסקי שמטרתו להפיק מקסימום רווח. לא שיש בזה משהו רע, כולנו נשמח להוציא מקסימום רווח ממה שאנו עושים. אבל אם המכונית כבר הומצאה והם מתעקשים לחייב אותנו בחוק לנסוע בדיליג'נס, שלא יתפלאו שהחבר'ה עושים חראקות בשבילים הצדדיים של אוטוסטרדת המידע. ואלה לא שבילים כל כך צדדיים. תעבורת קבצי המדיה באינטרנט, בין הגולשים לבין עצמם, היא כבר יותר מחצי.

הרשת הרגה להם את הקונספט. העניין הוא לא שאפשר להוריד מוסיקה "בחינם", אלא שהשליטה במה ואיך שומעים עברה מהמפיצים אל הלקוחות. ואז החליטו חברות התקליטים לקרוא ללקוחות הפוטנציאליים שלהן "עבריינים" ולירות לעצמן ברגל. כמו העגלונים בשעתו, הם מחו נגד העיקרון של נסיעה במכוניות. הם העבירו חוקים שדרשו מכל רכב לדאוג למשרת שילך לפניו וינפנף בדגל אדום. הם המשיכו להשקיע בסוסים שלהם. כמו שהעגלונים לא הבינו שהמוצר שלהם הוא "הסעה" ולא "סוסים", גם חברות התקליטים לא הבינו עד הסוף שהמוצר שלהן הוא "מוסיקה" ולא "תקליטים".

הן עשו הכל כדי לחסום את הסכנה שאיימה על הקיום הדינוזאורי שלהן, המתבסס על שיווק ומכירה במחירים מופקעים של מוצרים סינטטיים (ועם אוהדי האמת הפנימית של בריטני ספירס הסליחה). הן זימברו את נאפסטר, תוכנת החלפת הקבצים הראשונה שתפסה נפח משמעותי, שנוהלה כולה ממקום אחד, ושאתה הן יכלו למצוא מודל חיוב הגיוני שהיה משאיר אותן בחיים. נאפסטר הלכה? אין בעיה. מיד אחריה הומצאו קאזה (ע"ע) ו-Emule ו-Bit-Torrent, תוכנות חביבות שאינן מנוהלות ממקום מרכזי. אופס, הלך הסיכוי לדעת באמת מי מוריד מה, ואולי גם למכור לו את זה. הן תבעו עבריינים כמו ילדה בת 12 מניו יורק, ועוררו המון אהבה בלב הנוער.

אם חברה דורשת ממך (בשנתיים האחרונות המצב משתנה לאט) לנסוע בדיליג'נס, אתה אולי עובר על החוק כשאתה מתעקש לנהוג במכונית, אבל לא מפר את המוסר. הקשיבו למלים החכמות של מנ"כל NMC ישראל, זאב שליק, כשחברת המוסיקה (תקליטים זה פאסה, כאמור) שלו השיקה אתר שישמש למכירה של שירים: "אין פה אמצעי הגנה. אנחנו מספקים קבצי MP3 פתוחים. חיפוש בקאזה יראה שכל השירים שלנו ממילא שם. ללא קשר לפן החוקי, אנחנו חושבים שאם אנחנו, כחברה, כתעשייה וכאמנים ניצור חוויה מהנה, פשוטה וסבירה ללקוח, אין לי ספק שאנשים יורידו בתשלום".

והאמנות עצמה? היצירה? ד"ג, מוסיקאי ישראלי צעיר, מאוד חד: "בשביל מוסיקאים צעירים אין כמו אינטרנט. הגדולים נדפקים והקטנים מרוויחים, זה אפקט מאוד ייחודי, הפוך לדרכו של הטבע. אני מחזיק רשימת תפוצה; מפיץ שירים וקליפים דרך האינטרנט; מעדכן ומודיע על הופעות לכל העולם; צובר קהל ומעדכן אותו. וממש לא מעניין אותי ששלמה ארצי לא קיבל את המיליון ה-17 שלו השנה".

 

קאזה

בהמשך לדיון בערך "מוסיקה", מן הסתם יצא לכם לקרוא על הנושא בתקשורת הכתובה. ברוב המקרים, ישתמש העיתונאי (או אחד ממרואייניו) בשם "קאזה" כמעין צופן כולל לדרך שבה גולשי אינטרנט מחליפים זה עם זה קבצים, בעיקר קבצים של מוסיקה וסרטים.

קאזה כבר מזמן לא משמשת למרב התעבורה של הפעילות המלבבת (כן, מלבבת) הזאת. היא גם לא היתה הראשונה. נאפסטר היתה התוכנה הראשונה שהציעה להמונים אפשרות לחלוק את ספריות המוסיקה הפרטיות שלהם. אבל היא היתה התוכנה הנפוצה בימים שהאינטרנט המהיר, המאפשר את כל החגיגה, פרץ. ומאחר שהאינטרנט המהיר לא רק מאפשר את החגיגה, אלא שהחגיגה היא מקדם המכירות מספר אחת לאינטרנט המהיר (מעטים האנשים המתקינים אותו כדי לגלוש יותר מהר ל-ynet), הפך הביטוי לקוד של פעולת שיתוף הקבצים, ממש כשם שפריג'ידר היה שם מותג.

השימוש בקאזה פוחת, אבל אין, כנראה, טובה ממנה כדי להבין את המהפך בנוסח אטילה ההוני שעושה האינטרנט לעולם המדיה הבידורית, כשהוא מחריב אימפריות כלכליות קודמות בלי לבנות משהו אחר.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד