שדות הציד הווירטואליים
שדות הציד הווירטואליים

אריאלה רביב כותבת באינטרנט ומחוצה לו, תלמידה לתואר שני בספרות

 

בחמש השנים שעברו הדמוגרפיה החברתית שלי השתנתה לגמרי. רוב האנשים שסובבים אותי היום הם אנשים שנכנסו לחיי בעזרת האינטרנט, וצורת ההיכרות משפיעה מאוד על אופי ההיכרות בהמשך

 

לפני כמה חודשים הלכתי עם חברה לפאב. היה רוב גברי, שזה טוב. הרוב נראה מורכב מרואי חשבון שיצאו לערב המגניבות השבועי שלהם, שזה רע. הסתכלנו על הקהל וחברתי אמרה, "יאללה, בואי נלך, הם בטח כולם כותבים עם שלוש נקודות". לשתינו היה ברור שיהיה מה שיהיה, אנחנו לא רוצות גבר שכותב בשלוש נקודות. אני רואה גבות מתרוממות בקהל? מה רע בגבר שכותב עם שלוש נקודות? שלוש נקודות הן הסימפטום המחריד ביותר של כתיבה גרועה, הן באות להחליף כל סימן פיסוק, הן מביעות עילגות, והכי גרוע, הן מכערות את הטקסט. אין ספק שאנשים שכותבים בשלוש נקודות הם פסולי חיתון.

חברה אחרת רצתה לסדר לי בליינד-דייט עם ידיד שלה, ואחרי שגמרה לפרט את כל הדורש פירוט, שאלתי, "תגידי, איך הוא כותב?". היא הסתכלה עלי בהלם, וענתה, "מה זה חשוב איך הוא כותב?". לכי תסבירי שכן, חשוב לי איך המועמד כותב. למה? לא ממש ברור לי.

ימי האינטרנט שלי התחילו לפני חמש שנים בערך, בעקבות שיחה עם חברה. אני גרה בפריפריה, רציתי להכיר בן-זוג, וכל האנשים משכבת הגיל שלי כבר נשואים. תיניתי בפני חברתי את צרותיי, היא הנידה בראשה בהשתתפות ואמרה,
"למה שלא תנסי איזה צ'ט באינטרנט? שמעתי על המון אנשים שהכירו ככה". באותו ערב חזרתי לביתי, ניגשתי בתקיפות לאחי הצעיר, וציוויתי עליו שיראה לי איפה יש צ'ט ואיך משתמשים בו.

אולי ההצהרה הבאה תישמע דרמטית, אבל באותו רגע חיי השתנו. בהדרגה השימוש באינטרנט תפס חלק יותר משמעותי מהזמן שלי. היום, רוב חיי מתנהלים מול מסך: קניות, מוסיקה, חדשות, השוואת מחירים, קריאה, חיפוש מידע, קשרי עבודה. אבל הסיבה העיקרית לכך שאני מדליקה את המחשב בבוקר, עוד לפני שאני מצחצחת שיניים, וכשאני חוזרת הביתה אני רצה אליו לפני שאני מדליקה את האור, היא הסיבה שגרמה לי להתחיל לגלוש בכלל: קשרים עם אנשים. בחמש השנים שעברו הדמוגרפיה החברתית שלי השתנתה לגמרי. רוב האנשים שסובבים אותי היום הם אנשים שנכנסו לחיי בעזרת האינטרנט, וצורת ההיכרות משפיעה מאוד על אופי ההיכרות בהמשך.

פעם זה היה שונה לגמרי. היכרויות לא התחילו במלים, אלא במבט, חיוך, במישהו חדש שבא למקום העבודה. לפני שהיו מלים היה גוף ממשי, והכתיבה היתה חסרת משמעות, כראוי לה. הרי לא באמת חשוב אם אהוב לבי יודע לסדר את הפסיקים בצורה מרהיבה כשהוא משאיר לי פתק על המקרר, "מאמי, נגמר החלב, אוהב אותך".

אבל הידיעה הזאת חסרת ערך כשרוב האנשים שנכנסים לחיי נכנסים קודם כל בעזרת המלים הכתובות שלהם. לצורך העניין, לא משנה אם מדובר ביחסי זוגיות, חברות, או ידידות. באינטרנט, המסנן הראשון אינו המראה החיצוני, אלא כשרון הכתיבה.

*

מה קורה כשמתאהבים במלים?

הבעיה בהתאהבות במלים של מישהו היא שאנחנו לא באמת מתאהבים במישהו אחר, אלא במלים שמוחלפות. מלים הן יופי של דבר, רק שנורא קל לפזר אותן, אין להן מחיר אמיתי. הרבה יותר קל לכתוב "אני מתגעגעת אליך" מאשר לנסוע לראות מישהו. נורא קל להבטיח אהבת נצח במיילים או בשיחות איסיקיו, אבל אין  מחויבות אמיתית באהבה הזאת. אין הרבה דברים נעימים יותר מהתאהבות וירטואלית, היא מאפשרת לשני הצדדים להציג את עצמם במיטבם. אם כותבים עליהם נכון, גם הפגמים האיומים ביותר יכולים להיראות כמו נקודות חן מופלאות. הבעיה היא בשלב שאחרי המלים, כשנפגשים. בדרך כלל, המציאות מאכזבת לעומת הפנטזיה המושלמת שנרקמה בראש, גם אם הפנטזיה גובתה בצילומים או בשיחות בעזרת מצלמת רשת. צילומים לא מגלים שיש לו נקודת חן בלתי נסלחת בעליל בעורף, או שהריח שלה לא נעים לך. אז למה לחזור לשדות הציד המילוליים?

 אחרי המלים, נורא קשה להסתגל למציאות המייגעת, שכוללת גם ריח פה בבוקר. תמיד יש הרגשה שהאהבה המושלמת מחכה בצ'ט הבא, בשיחת האודיגו הבאה, אז למה להתפשר על הדבר המשעמם הזה שנקרא, נו, מציאות?

ואם כבר מציאות, תקשורת באינטרנט יכולה להביא לפסילת אנשים על דברים שב"מציאות" הם בלתי חשובים בעליל. אם מישהו יכתוב לי בתגובות "חחחחח", או "מכנס", או כל עילגות מקפיצה אחרת, זה יפסול אותו באופן מיידי. אבל איזה חשיבות יש לכשרון הכתיבה בקשר בין שני אנשים? ואם הוא לא יודע להפעיל זיקוקי דינור מילוליים, זה באמת יהפוך אותו לבן-זוג, או חבר, או חברה טובים פחות? זהו, שכן, כי הם ייפסלו עוד לפני שיוכלו להוכיח את עצמם בעולם. וכך יוצא שאני מוקפת באנשים שיודעים לכייר היטב במלים כתובות, וזה לא רע, אבל בעבר היו לי חברות וחברים לא פחות טובים, שלכשרון הכתיבה שלהם לא היתה חשיבות.

אחת הבעיות החמורות ביותר באינטרנט היא שהתקשורת היא מילולית בלבד, אין הבעות פנים, מחוות גוף ושאר הדברים שהם חלק מתקשורת בין אנשים. ההעדר הזה פותח פתח להמון אי הבנות. מי שנמצא מול המסך בצד השני לא יכול לדעת אם אני צינית, מתלוצצת או רצינית. חלק מהבעיה נפתר בעזרת האייקונים שיש בכל תוכנות המסרים המיידיים, אבל אני לא אוהבת להשתמש באייקונים, אני מרגישה שזה גורם לנו לסגת בחזרה לכתב הירוגליפים.

*

אבל הנה, קפצתי לשלב ההתאהבות הווירטואלית לפני השלב החשוב ביותר - איפה נוצרות היכרויות באינטרנט? יש כמה דרכים להכיר אנשים באינטרנט. הדרך הרשמית היא בעזרת אתרי ההיכרויות הרשמיים, ויש המון כאלה, שמתאימים לכל פלח אוכלוסייה פחות או יותר. צריך למצוא את האתר המתאים, למלא כרטיס שכולל פרטים אישיים, ולהתחיל לצוד. הבעיה עם השיטה הזאת היא הסטיגמה. נורא קשה להודות שלא בכל פעם שאני יוצאת לרחוב מתנפלים עלי עשרות עלמי חמד שדורשים את מספר הטלפון שלי. ההירשמות לאתר היכרויות משולה להודאה בכך שאני, א. בודדה, ב. רוצה בן-זוג. אלה שני דברים שקשה להודות בהם. ואם אני אודה, מה יהיה השלב הבא? לספר, ירחם אלוהים, שאני יוצאת לפיק-אפ בר כדי לתפוס זיון ולא כי הם עושים קוקטיילים נפלאים? יש גבול לישירות.

שיטה נוספת היא חיפוש בעזרת ההתאמות של תוכנות המסרים המיידיים, דוגמת ICQ, מסנג'ר ודומיהם. מריצים חיפוש לפי קטגוריות, ומתחילים להתכתב עם מי שעלה ברשת. זו שיטה שאני מאוד לא אוהבת, כי אני מרגישה שמתפרצים לי למחשב. הכי נוח לי להכיר אנשים באמצעות צ'טים ופורומים. מכיוון שהדינמיקה בין שתי שיטות התקשורת שונה, היא מתאימה לאנשים שונים. בצ'ט אפשר לנהל כמה שיחות פרטיות בעת ובעונה אחת, ויש אשליה של מגוון גדול יותר. אני אומרת אשליה, כי אין דרך לדעת שמי שאני מדברת אתו עכשיו אינו זה שדיברתי אתו לפני שבוע, רק בכינוי ובגישה אחרים.

בדרך כלל, כששני אנשים מוצאים שפה משותפת בצ'ט, הם עוברים ל"חדר" שיחה פרטי, וכאן נתקלים בבעיה חמורה של נכונות להתחייב: המעבר לחדר שיחה פרטי פירושו, שלפחות בזמן הקרוב אתם מדברים רק זה עם זה. יש אנשים שזה קצת מלחיץ אותם. עכשיו? להתחייב? ממש ככה? ומי מבטיח לי שבזמן שאנחנו מדברים לא יכנס לצ'אט מישהו הרבה יותר שווה? ראוי לומר שדווקא בצ'טים, נשים הן אלה שמשחקות אותה קשות יותר להשגה. איכשהו, הצ'טים מחזירים שמרנות ליחסים בין המינים. אפילו בחדרים כמו "דרושה שפחה מוצצת" אפשר לחזות בגברים מחזרים ונשים מעפעפות בעיניהן הווירטואליות, ומסמיקות בחן.

בשבילי, היכרויות דרך פורומים נוטות להיות נינוחות יותר מהיכרויות דרך צ'טים. ראשית, אם התכנסתם בפורום מסוים, סימן שיש תחום עניין משותף, שהביא את שניכם לאותו פורום. הפורום גם מעניק אפשרות להתרשם בצורה עקיפה יותר - למשל, אם מדובר בפורום "ספרים", אני יכולה ללמוד אם הטעם הספרותי שלנו דומה, איך הוא מתנסח, איך הוא מגיב במקרה של מחלוקת (קשה לתאר איזו אלימות מילולית יכולה להתחולל בפורום ספרים; הייתי עדה לכמה מריבות איומות על השאלה, "חמסין וציפורים משוגעות, יצירת מופת או בלבול מוח?"). היכרות בפורום גם מאפשרת להתחיל בצורה הרבה יותר מעודנת מאשר בצ'ט; למשל, בשיחה על ההבדלים בין התרגום הישן והחדש של "החטא ועונשו", מה שעושה את כל סיטואציית ההיכרות להרבה פחות מלחיצה.

ואחרי שהכרנו, מה?

בדרך כלל, השלב השני בהיכרויות האינטרנטיות הוא המעבר מאי-מייל לאחת מתוכנות המסנג'ר. אני משתמשת בשתיים: ICQ ומסנג'ר של MSN. יש משהו אינטימי מאוד במעבר הזה. זה אומר שבאופן עקרוני, מי שנכנס לרשימה יראה מתי אני אונליין ויוכל לפנות אלי. זה נותן לאנשים מידה מסוימת של שליטה על הזמן שלי. ברור שגם מזה אפשר לחמוק, לעשות כאילו אני לא אונליין או לחסום מישהו שנורא מציק. אבל בעיקרון, הכניסה לרשימה היא כניסה רשמית לחיי. מרגע זה, נכנס לתמונה סוג חדש של משחקי כוח. למשל, אני מדליקה את המחשב, מחמדי כבר אונליין. מי אומר למי שלום? זכור לי בוקר הזוי במיוחד, שבו מחמדי התחבר למחשב שעה אחרי, ואני החלטתי שהפעם, הפעם, אני לא אומרת לו שלום קודם! במשך ארבע שעות ישבתי והסתכלתי בזעם בפרח הירוק, קיללתי את כל משפחתו ארבעים דורות לאחור, ואז, התפוצצתי בפתקים צהובים של "למה אתה לא אומר שלום? לא אכפת לך ממני יותר? אה? זהו! נמאס לי! אתה לא נותן מענה לצרכים שלי, לך תזדיין!". כל זה לנוכח פניו הנדהמות של הבוס שלו, שישב אתו מהבוקר, במחשב שלו, על פרויקט.

וברצינות? צריך להיות מאוד מאוזן נפשית כדי לא להפוך לחלק ממשחקי הכוח האלה. מי שפונה ראשון הוא זה שקצת יותר מעוניין, ולהודות בזה שאני הצד הקצת יותר מעוניין פוגע אנושות בפאסון.

בדרך כלל ממשיכים להתכתב זמן מה בעזרת תוכנת המסרים המיידיים, ואם נוצר עניין, נפגשים, פנים אל מול פנים. זה השלב שבו בדרך כלל ההתאהבות הווירטואלית הסוחפת גוועת בקול דממה דקה.

אחד הדברים שהכי עירערו אותי בתחילת ימי ההיכרויות ברשת הוא, שנאלצתי להכיר בכמה תכונות אישיות מאוד לא-נעימות שלי, כמו וכחנות בלתי נסבלת ונטייה להגיד את המלה האחרונה תמיד.  אבל התכונה שבאמת איכזבה אותי היתה רדידות שלא ידעתי שיש בי. את הגילוי העצוב הזה גיליתי כשנפגשתי לראשונה עם ב'. לפני הפגישה הפיזית עם ב' הייתי מאוהבת בו כמו שלא הייתי מאוהבת מעולם. דיברנו והתכתבנו חודשים, המלים שלו הזיזו אצלי בנפש דברים שאף אחד אחר לא הזיז, הוא היה מבריק, מצחיק, מבין, מתחשב, מושלם. היה ברור שברגע שאראה אותו, תהיה אהבה גדולה, אבל לא. נפגשנו, הוא לא הטיפוס שלי בכלל, נגמר. כעסתי על עצמי מאוד, מה פתאום אני מעיזה לפסול מישהו שכל כך מתאים לי רק כי הוא לא נראה לטעמי? אבל אין מה לעשות. מאחורי המלים ישנם גורמי המשיכה הישנים, מראה, ריח, מגע, חיוך.

בשלב מאוחר יותר התחלתי להכיר גם בנות דרך הרשת. כאן האינטראקציה היתה שונה לגמרי, וכמוה גם הציפיות. מכיוון שאין לי עניין מיני בבחורות, ה"התאהבות" היתה הרבה יותר רוחנית. לא עניין אותי אם הבחורה שעד אז דיברתי אתה שעות ארוכות בכתב נראית טוב. מה שחשוב הוא שאותה תקשורת נעימה תימשך גם במציאות, בתוספת הדברים שמלים בלבד לא יכולות לגלות: נדיבות, שלווה, קבלה.

לפעמים היחסים נשארים כולם בתוך המחשב. נדיר, אבל קורה. המהלך הרגיל של ההיכרויות הוא: היכרות ברחבי הרשת, מייל, תוכנת מסרים מיידיים כלשהי, טלפון, ופגישה. יש אנשים שנשארו משום מה בשלב השלישי. ההסבר הפשטני לכך שלא פגשתי אותם הוא שאין לי עניין מיני בהם, אבל ההסבר הזה אינו מספק, כי עם בחורות אני נפגשת. הסברה שלי היא שיש רגע שבו היחסים הווירטואליים מגיעים לרתיחה. אני קוראת לזה "התאהבות וירטואלית". זה שלב נעים למדי: התמרמרות בכל פעם שצריך להתנתק מהמחשב, בדיקה נלהבת לראות אם האהוב אונליין או טרם עלה, הציפייה להודעה שהנה הוא הגיע, השיחות, שחלק גדול מהן יכולות להיות בעלות אופי מאוד ארוטי, האפשרות לחשוף רגשות בלי פחד. בדרך כלל, אחרי השלב הזה מגיעה הפגישה.

לפעמים נקודת הרתיחה מוחמצת, ומהרבה סיבות. זה יכול להיות מרחק, משפט אחד שלא מצא חן, הבנה שזוגיות לא תהיה כאן. אז לא נפגשים. בחלק מהמקרים האלה, אני לא מוצאת סיבה לנתק את הקשר. אם אותו אדם עניין אותי קודם, אין סיבה שהוא יפסיק לעניין עכשיו. כך יוצא שיש אנשים שמעולם לא ראיתי, לא שמעתי את קולם, ואני בכל זאת מחשיבה כחברים שלי. לא חברים טובים, אני לא אפנה אליהם אם אצטרך עזרה, והם לא יהיו הראשונים לשמוע על חידושים בחיי, אבל הם שם, ובדרכם המוזרה, הם חשובים לי. אחרי חודשים ארוכים של שיחות, אני יכולה לדעת, לפי מידת הלאקוניות של התשובות שלהם, מה מצב רוחם, כמו שהם יכולים לדעת את זה עלי.

*

אז מה, אידיליה אצלכם באינטרנט?

לתקשורת במלים בלבד יש יתרונות רבים, אבל אי אפשר להתעלם מהחסרונות.

ניהול היחסים באמצעות המחשב מאפשר, יחד עם האינטנסיביות של שמירת הקשר, גם רדידות מסוימת. שלא כמו בטלפון, או בפגישה פנים אל פנים, שבהם חייבים להקדיש את מלוא תשומת הלב לאדם מולנו, המחשב מאפשר לי לדבר עם כמה אנשים במקביל. מצד אחד, האפשרות להתפזר נוחה מאוד; מצד שני, אף אחד לא מקבל את מלוא תשומת הלב שלי, את מלוא ההקשבה, את מלוא המחויבות. המחשב גם צימצם במידה ניכרת את מספר שיחות הטלפון שאני מנהלת ואת המשך שלהן. הטלפון חזר להיות כלי לתאום וקביעת דברים, לא כמו שהיה בתיכון. יכול להיות שזה חוסר יכולת כללית יותר להתחייב. למה לי לדבר עם אדם אחד, אם אני יכולה לדבר עם חמישה? ואולי הבא יהיה מוצלח, שנון או משעשע יותר?

אבל האינטרנט גם מאפשר לתחזק את הקשר עם אנשים קרובים. למשל, בני משפחה, שללא האינטרנט הייתי נפגשת אתם רק בחגים ואירועים, תפסו חלק הרבה יותר גדול בחיי ברגע שהצטרפו לרשימת המסנג'ר שלי. פתאום יותר קל לתקשר ישירות עם האחים שלי כשהם בחו"ל ורוצים לדעת אם חשוב לי שמכשיר ההקלטה הדיגיטלי שאני רוצה יהיה עם או בלי חיבור לטלפון, או סתם לקבל המלצות על מסעדות סושי טובות בבנגקוק. אפשר היה לעשות את זה גם טלפונית, אבל כך הרבה יותר זול, נוח ומהיר. ומרגע שכל המשפחה המורחבת במסנג'ר, פתאום מדברים יותר, נפגשים יותר, מתקרבים.

רוב חבריי היום הם אנשים ממוחשבים. נוצר תהליך סינון טבעי, אבל הרי חברים הם גם עניין של תקופות בחיים. האינטרנט מאוד עוזר לשמור על קשר, עם כולם, חברים, משפחה, עמיתים. זה הרבה יותר יעיל וחסכוני מאשר לדבר בטלפון, וגם דורש ממני הרבה פחות מחויבות. האינטרנט מאוד עוזר לחזק את הקשרים החברתיים ה"אמיתיים" שלי. אם אורית לא היתה ב-ICQ שלי, איך הייתי יכולה לדעת בשידור חי שמישהו עיצבן אותה, או שהיא הזמינה לנו כרטיסים להופעה של עמיר לב? ואיך ורדי היתה מספרת לי, מפאריס, שהיא התחילה קורס יוגה? וכל זה בלי שנפסיק את העבודה השוטפת שלנו.

יחד עם התחזקות הקשר לאנשים שמהווים חלק ממערכת הקשרים האינטרנטית שלי, נוצרת התרחקות הדרגתית מאנשים שהם פחות אינטרנטיים ממני. הרבה יותר קל לשמור על קשר רציף עם אנשים שמחוברים למחשב. אלה רמות קשר שלא הכרתי בעבר. הרי בעבר, גם עם החברה הכי טובה, הייתי מדברת כמה פעמים ביום בטלפון. היום, החברות הטובות שלי יושבות מולי בעצם רוב הזמן, ואני יכולה לפנות אליהן בכל רגע, גם אם הן בעבודה. יש בזה משהו קצת מלחיץ, כי זה מאפשר יותר שליטה בזמנם של אנשים אחרים. אני יכולה לדעת אם בן-זוגי נמצא מול המחשב או לא, ואפשר להמשיך את המריבה מהבוקר לכל אורך יום העבודה של שנינו. אבל האנשים שהם לא חלק מהרשת, אהובים ככל שיהיו, נדחקים קצת הצידה. צריך להקדיש להם תשומת לב מיוחדת, זאת אומרת, נגיד, ללכת לבקר אותם, מה שדורש התכוונות מיוחדת.

מה קורה כשלא רוצים יותר? נניח, מישהו ברשימת ה-ICQ או המסנג'ר מתחיל להציק, או שאני סתם לא רוצה לדבר אתו יותר. מה עושים? יש אנשים שאני מרגישה די בנוח להגיד להם, "עסוקה עכשיו, נדבר אחר כך", ויש כאלה שיעלבו. כמובן, אפשר לשים אייקון קטן שמשמעותו היא "אני עסוקה, לא להפריע", אבל תמיד יהיו כאלה שיש להם משהו נורא דחוף להגיד, ואם אני לא אענה הם יעלבו.

אני יודעת, אפשר לכבות את תוכנות המסרים המיידיים, אבל בשביל משתמשת כבדה כמוני, זה כמעט כמו להפסיק לנשום. אם התוכנות לא עובדות, אני מרגישה שמשהו מאוד מהותי חסר לי, שיכול להיות שיש התרחשות מרתקת איפשהו ואני לא חלק ממנה. אבל נגיד שעם זה אפשר להסתדר. השאלה היא מה עושים כשלא רוצים יותר לדבר עם מישהו. ב-ICQ יש אפשרות להעביר מישהו למצב של "אינוויזיבל", כלומר, הוא לא רואה אותי ולא יודע מתי אני אונליין. השיטה הזאת מתאימה במיוחד לחולי שליטה - הם רוצים לדעת הכל על כולם, אבל מעדיפים לשבת בחושך ולהרגיש שהם מושכים בחוטים. אם מישהו ממש ממש מציק, אפשר להעביר אותו ל"איגנור", ואז לא יתקבלו ממנו הודעות. באופן אישי, מאוד קשה לי להעביר אנשים לרשימת האיגנור. תודעת ה"לא נעים לי" מאוד מפותחת, ואני מתייסרת עמוקות לפני שאני מחליטה שאני עד כדי כך לא רוצה לדבר עם מישהו שמגיע לו שיגלו אותו לשדות הקרח הנצחיים.

המצב היחיד שבו קל לי להעביר מישהו לרשימת המוחרמים הוא שברון לב. גיליתי שאני לא מסוגלת להתאושש כאשר הלשעבר נוכח מולי כל הזמן, ואני מוחקת וחוסמת. אם המחיקה והחסימה לא נעשות, אני מוצאת את עצמי במלחמה בלתי פוסקת: אני רוצה רק לשאול מה שלומו, או לספר לו משהו נורא חשוב. מכיוון שאני מודעת לחולשותיי, אין לי דרך אחרת אלא למחוק ולחסום. קצת קיצוני, אני יודעת, אבל אני לא מסוגלת להתאושש כשאני מייחלת לזה שהוא יפנה אלי.

יש גם נודניקים שלא מבינים מתי עבר זמנם. לו יכולתי, הייתי מעבירה את חיי בלי להפריע לאף אחד, בחיי, אני נורא רוצה שכולם יאהבו אותי. לצערי, זה בלתי אפשרי, ולפעמים אני צריכה לגמור יחסים שלא נעים לי להיות בהם. לכאורה, מה קל יותר מאשר לגמור יחסים שהתחילו ברשת, והרבה פעמים גם נשארו שם? ובכן, דורות של חינוך קראקובי קשוח גרמו ל"לא נעים לי" להיטמע ב-DNA שלי. כך שגם כשמישהו חודר לי לתוך המסנג'ר, ומציק לי באופן חד משמעי, אני צריכה להגיע למצב של כעס מוחלט כדי לעשות את המעשה הכי פשוט בעולם וללחוץ על כפתור שירחיק את הנודניק/ית מחיי לנצח.

עוד יתרון, או חיסרון, תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה, יש ליחסים מבוססי מחשב: רמת המחויבות הנמוכה שיש בהם. אם מישהו מעצבן אותי אני תמיד יכולה לנתק את הקשר, להעלים אותו מחיי ולהאשים בזה את ביל גייטס ומערכות ההפעלה הדפוקות שלו.

*

אני מניחה שאצל חלק גדול מהאנשים שקוראים את המאמר, רשת האינטרנט לא ממלאת תפקיד כל-כך מהותי בחיים, ובעצם, קשה להתחבר לדברים שאני מדברת עליהם. בכל פעם שאני מתעצבנת ממריבה שהיתה לי עם מישהו שאני אפילו לא מכירה, או נעלבת כי מישהו חסר פנים קרא לי "מטומטמת", הוריי ואחיי מסתכלים עלי כמו על מטורפת. "אבל את לא מכירה אותו, מה אכפת לך מה הוא חושב עליך?". שלא לדבר על זה שמישהו שזילזל בטעם הספרותי שלי, נניח, יכול לגרום לי להתקף חמור של רגשי נחיתות. נורא קשה להסביר לאנשים שלא נמצאים בעניין, שיש לחיים המתנהלים ברשת כמעט אותו תוקף כמו לחיים בעולם. לא לגמרי, כי אכפת לי יותר מהאנשים ה"אמיתיים" בחיי, אבל אם מישהו שהכרתי ברשת ייעלם פתאום, זה יצער אותי לא מעט.

עברתי כמה שלבים בשימושי הרשת שלי - צ'טים, פורומים, תוכנות מסרים מיידיים, והשלב הנוכחי, הבלוגים. הבלוגים מאפשרים צורת תקשורת חדשה לגמרי. אני כותבת מה שבא לי ומי שרוצה יכול לקרוא את כתביי, ולהגיב עליהם. יומן הרשת שלי מאוד אישי וחשוף לכאורה, מה שנותן לקוראים שלי את ההרגשה שהם מכירים אותי היטב.

התקשורת הזאת יכולה להיות מאוד מניפולטיבית ובעייתית. נגיד, הבלוג שלי מאפשר לי להעביר מסרים לקוראים, או לקורא ספציפי, בלי להתחייב לעצם העברת המסר, מול קהל אוהד, שמכיר רק את הצד שלי בסיפור, וישר יהיה מוכן לשסע, וירטואלית, את המניאק לגזרים. אם מישהו מעליב אותי, במקום להגיד לו ישירות, "זה וזה העליב אותי", אפשר לנסח את זה יפה, לכתוב בבלוג, וככה המניאק יידע שנעלבתי וגם כולם יבואו לחזק את ידי. המסוכן הוא לשכוח מה חשוב יותר: האנשים האמיתיים בחיי, או מקהלת המעודדים שבשבילם אני לא יותר מדמות כתובה.

עוד בעיה שאני נתקלת בה כבלוגרית פעילה היא שהחברים הטובים שלי קוראים אותי כל יום, ומפסיקים להתעניין בי! אם הם מקבלים, יחד עם עוד 200 אנשים, דיווח שוטף על קורותיי, למה לדבר אתי באופן אישי? והאמת היא שאני גם נעשית משעממת. את כל השנינויות שלי הם קוראים בבלוג, וכל פעם שאני רוצה לספר להם משהו חדש ומסעיר, התשובה היא, "כן, כבר קראנו על זה". זה גם הופך את הקשר לקצת חד כיווני, כי הם מקבלים דיווח שוטף על חיי ואני צריכה לטרוח במיוחד לדעת מה שקורה להם.

בדור תקשורת האינסטנט, שמירה כל קשר עם אנשים קלה הרבה יותר והרבה יותר קשה, בו זמנית. אבל אני מתנחמת בידיעה שלא משנה עד כמה מתקדמת הטכנולוגיה ואיזה המצאות חדשות צצות, המטרה נשארת אותה מטרה: לגעת באנשים אחרים.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד