האינטרנט יודע גם להרוג
האינטרנט יודע גם להרוג

ד"ר אבשלום אדרת, עמותת אשנ"ב

 

כדאי להפסיק להיתמם ולהסתתר מאחורי חוסר הידיעה או חוסר האונים, ולהתחיל לעמוד על העובדות הקשות: האינטרנט, שהביא ברכה רבה לאפשרויות התקשורת בין אנשים, ארגונים, תרבויות, נושא עמו סיכונים לא פחותים, במיוחד לצעירים

 

 

עד יוני 1997 הייתי משתמש רגיל באינטרנט. כמו רבים אחרים, נהגתי לשלוח דואר אלקטרוני לחברים וקולגות, חיפשתי מידע באתרים, הבעתי את דעתי בקבוצות דיון ובפורומים. מדי פעם אפילו הצצתי באתר סקס זה או אחר, התלבטתי אם למסור את פרטי כרטיס האשראי שלי כדי לקנות ספרים, נהניתי מהשפע הרב של מידע שלרובו לא נזקקתי ולא אזדקק, ומצאתי סיפוק בקלות הגישה הווירטואלית לכל פינה בעולם.

יום אחד ביוני 1997 קמתי בבוקר ונסעתי לירושלים. בבנייני האומה התקיימה תערוכת אינטרנט והחברה הקטנה שלי הציגה את מוצרי הלומדה שלנו. אלה מוצרים שאיפשרו לכל אדם להבין טוב יותר מהו אינטרנט ואיך משתמשים בו. באותם ימים התחילו להשתמש באינטרנט הרבה מאוד אנשים שיכולת ההתקשרות שלהם דרך המחשב היה מוגבלת, בעיקר בגלל חוסר ידע ואי הכרת האפשרויות באינטרנט.

זה היה היום השני של התערוכה. בגלל ההתעניינות במוצרים שלנו ביום הראשון שלה, נסעתי מלא אופטימיות לירושלים. בדרך הירהרתי באפשרויות העסקיות החדשות שפתח לחברה האינטרנט, ועל החופש ויכולות התקשורת הבלתי מוגבלים כמעט שהביא; חופש לעשות עסקים בדרכים חדשות, יעילות ונרחבות יותר, חופש ליצור קשרים חברתיים וקבוצות עניין, חופש להגיע למידע בכל עניין בדרך קלה ומהירה. העולם נראה לי אז חופשי, פתוח, מוגן, מאתגר!

כשהגעתי לבנייני האומה, כל הדוכנים עמדו מסודרים, מבריקים ונכונים לקבל את קהל האלפים. התמקמתי בדוכן שלנו יחד עם מזכירתי, שהיתה אחראית לקשר עם הלקוחות, מלא ציפייה ואפילו התרגשות לפתיחת התערוכה. כרגיל, מספר האורחים בשעות הבוקר המוקדמות היה קטן. זה איפשר לי לשוחח זמן רב יותר עם כמה מבקרים שהתעכבו בדוכן וביקשו מידע על המוצרים והחברה.

כחצי שעה לאחר פתיחת התערוכה, בעודי משוחח עם אחד המבקרים, התקרבו אלי שני אנשים במדי צבא. ביקשתי מהם להמתין מעט עד שאסיים את שיחתי, אבל הם התעקשו לדבר אתי מיד. ביקשתי את סליחת בן שיחי. חשבתי שאולי טמונה כאן הזדמנות עסקית גדולה, לפעילות משותפת עם הצבא.

השניים ביקשו ממני, באופן יוצא דופן, לצאת אל מחוץ לאולם כדי לשוחח בשקט. הייתי דרוך ונרגש. ביקשתי ממזכירתי לנהל את הדוכן, יצאתי לפרוזדור מחוץ לאולם ושם, בפינה, לאחר שביקשו ממני לשבת, הודיעו לי אנשי הצבא, בקול שקט, כי בני, ערן, נמצא מת בשדה ליד הבית, נשקו האישי לידו וכדור אחד חסר במחסנית. התגובה שלי היתה התפרצות, בכי. התעלמתי מקהל האנשים הגדול סביבי.

לא העליתי בדעתי באותו רגע שלאינטרנט, ששעה קלה לפני כן הצטייר לי כמקום פתוח, חופשי ומוגן, יש חלק במות בני. הדבר התברר כשנכנסנו לתכתובת הענפה שניהל ערן ברשת בחודשים שקדמו להתאבדותו. מהתכתובת התברר לנו, שערן שיתף אנשים ברשת במצוקותיו (דבר שלא עשה בחייו הפרטיים). הוא סיפר בפרטי פרטים עד כמה קשה לו הצבא. העבודה הפיזית הקשה שהוטלה עליו באפסנאות, מפח הנפש הגדול כשלא נענו בקשותיו לעסוק במחשבים, אפילו כפקיד. הוא תיאר את הייאוש שאחז בו לנוכח מה שראה כ"חוסר אור בקצה המנהרה". אף אחד לא היה שם לעודד את רוחו ולומר לו שכל הקשיים הם זמניים ויחלפו בתוך חודשים.

כאשר הוא סיפר ברשת על משאלתו לשים קץ לחייו ועל חוסר הידיעה איך לעשות זאת ביעילות, שאל אותו אחד המשתתפים בצ'ט על תפקידו ומעשיו בצבא.  ערן השיב שיש לו נשק אישי, כמו לכל חייל, והתשובה שקיבל היתה הוראות מדויקות כיצד לכוון את רובה ה-אם16 לראשו ולפגוע... כשערן עמד בשדה ליד הבית בבוקר יום שלישי, 17 ביוני 1997, הוא זכר היטב ההוראות וביצע אותן, לאסוננו, כפי שביצע כל דבר בחייו, במדויק.

רבים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהאינטרנט, על החופש האינסופי שבו והיכולת לשוטט וללבוש זהויות שונות, עלול להיות קטלני. היעדר הגבולות מתפרש אצל אנשים מסוימים גם כחופש להסית, להעליב, לבזות ולפגוע בשמם הטוב או בכבודם של אחרים. האם כזהו אינטרנט שאנחנו רוצים? האם יש לשים גבולות לחופש הזה? זה יעזור?

בחודשים שלאחר האסון, כאשר סיפרתי לאנשים על חלקו של האינטרנט במותו של בני, התברר לי שרבים לא מעלים כלל בדעתם שדבר כזה יכול לקרות. ראיתי שאני לא היחיד שהיה חסר דעת ביחס לסיכונים באינטרנט. הבנתי שככל שגוברת עוצמתו החיובית בכל תחומי החיים, גוברים גם הסיכונים שבו לאלימות ולפשעים איומים.

מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה בבריטניה טוען כי "ההורים אינם יודעים מה הילדים שלהם עושים באינטרנט". הורים וילדיהם נשאלו במחקר, בנפרד, שאלות זהות או דומות על העיסוק באינטרנט. התברר שהשימוש העיקרי של ילדים באינטרנט הוא למשחקי מחשב (60% בערך). רק כשליש מההורים חשבו שזה מה שהילד עושה באינטרנט. 8% מהילדים אמרו שהעיסוק העיקרי שלהם הוא גלישה לאתרים פורנוגרפיים. 0% מההורים ידעו על כך. 8% מהילדים ציינו שהם גולשים בעיקר לצורך קניות. רק 1% מההורים חשבו שזה העיסוק של ילדיהם. לא פחות מ-44% מהילדים דיווחו שנכנסו, בטעות או בכוונה תחילה, לאתרי סקס ופורנוגרפיה ברשת. כשליש מהם (רובן בנות) דיווחו שקיבלו מסרים מיניים בלתי רצויים. רובם לא סיפרו על כך להורים.

פערי התשובות הורים וילדים עצומים. כ-80%  מההורים אמרו שהם יושבים עם ילדם לעתים קרובות, או מדי פעם, בעת הגלישה באינטרנט. אבל 70% מהילדים טענו שההורים אף פעם לא ישבו אתם בזמן הגלישה באינטרנט.

עוד נתון מדאיג במחקר הוא ש-40% מהילדים שצ'וטטו ברשת, דיווחו שקיבלו הצעות להיפגש. 20% מהילדים דיווחו שנענו בחיוב להצעה (רק 4% מהם דיווחו להורים). בחלק לא מבוטל של המקרים (16%) התברר לילדים שהמציע הוא מבוגר.

האם יודעים הורים מה עושים הילדים שלהם בבית הספר, בהפסקות ואחרי הלימודים? האם יודעים הורים מה עושים הילדים במועדונים בלילה? האם יודעים הורים מה הילדים עושים כשהם נפגשים עם חבריהם? בכל המקרים האלה וברבים אחרים ההורים אינם יודעים. פעמים רבות הם גם אינם רוצים לדעת.

ובכל זאת, נראה שאי ידיעת ההורים את מעשי ילדיהם באינטרנט מטרידה במיוחד. אולי משום שנדמה להורים שאם הילד בבית, כה קרוב אליהם, הוא בטוח ומוגן. מה כבר יכול לקרות לו כשהם כל כך קרובים? האמת הכואבת היא שהימצאות הילדים בבית, כה קרובים להוריהם, מסתירה בעצם את עובדת היות הילד חשוף לסכנות הגדולות ביותר. הורים לא חולמים עליהן בחלומותיהם הרעים ביותר.

מה היה עושה הורה אילו ידע שגבר בן חמישים או שישים, המתחזה לבן 16, מנהל בחדר הסמוך שיחה ערה עם בתו, על הפנטזיות המיניות שלה, ומנסה לפתות אותה להיפגש אתו. מה היה עושה הורה לו ידע שנערים בני הכיתה של בנו החליטו להפיץ מידע שיקרי שהוא "אוהב גברים", וללוות זאת בתמונה שבה נראה בנו עירום בסאונה עם גברים אחרים. מה היה עושה הורה לו ידע שבנו או בתו גולשים באינטרנט ומספרים באחד הפורומים על מצוקתם הקשה בצבא, על מחשבות לשים קץ לחייהם, ומוצאים בני שיח המעודדים אותם לכך.

הפגיעה הנפשית שסופג ילד מחשיפה לא מבוקרת למגע וירטואלי (שפעמים רבות מסתיים במגע פיזי) עם חורשי רעה (שבדרך כלל יסתתרו מאחורי דמויות בדויות), היא קשה לאין ערוך מכל מה שיכול לקרות לו בהפסקות בבית הספר, מאחורי גבם של המורים, או במסיבות אלכוהול במועדונים. אנחנו כהורים צריכים להיות מודאגים מההשפלות המילוליות שהילדים סופגים באינטרנט, ושבדרך כלל הם מתביישים לספר על כך); מתמונות הזוועה של רציחות ונרצחים; מסרטוני פורנוגרפיה קשה שילדים צופים בהם, לרוב שלא ברצונם; מהמידע השטני על שיטות מהירות להכנה ולהזרקת סם, או על ה"דרך היעילה להתאבדות", הניתן בשיחה תמימה לכאורה בצ'ט.

כדאי להפסיק להיתמם ולהסתתר מאחורי חוסר הידיעה או חוסר האונים ("מה אני כבר יכול לעשות"), ולהתחיל לעמוד על העובדות הקשות: האינטרנט, שהביא ברכה רבה לאפשרויות התקשורת בין אנשים, ארגונים, תרבויות, נושא עמו סיכונים לא פחותים, במיוחד למשתמשים הצעירים. ההתרחבות המהירה של השימושים ברשת והגידול הניכר במספר המשתמשים הביאו, בצד ההקשרים הטכנולוגיים (זמינות הרשת, מהירות העברת נתונים וכו'), גם הקשרים חברתיים-ערכיים שיש בהם, בצד היתרונות, סכנות לאין-ספור. במעטה האנונימיות יכול אדם להונות, לפגוע בשם הטוב של אחר, במוניטין שלו ובכבודו, לחדור לפרטיותו ולהפר את זכויות היוצרים שלו, לתקוף, להשמיץ, לפגוע, להסית וגם לעודד להתאבד!

לרשת יתרונות ייחודיים: היא מבטלת כמה ממחסומי הזמן והמרחב: המידע זורם מהר והוא נגיש לכל, השווקים יעילים יותר, התקשורת הקהילתית והבין-אישית מתפתחת. אבל זו גם רשת אנונימית, נטולת פיקוח, פתוחה לשימוש לרעה בחופש הביטוי שבה, לניצול משתמשים קטינים או לקוחות, ולעידוד הסתה לשנאה כלפי עמים, דתות וקבוצות מיעוט. גילויי האלימות לא רק פוגעים באנשים רבים, הם גם מאיימים על קיומה של הרשת כמקום להחלפת דעות ולהבעת רגשות, ככלי להעברת מסרים ומידע חופשי, ליברלי ודמוקרטי. הטרגדיה האישית שלי הבהירה לי את הצורך בהעלאת הדבר לסדר היום הציבורי, ובמיוחד - הבאתו למודעות צעירים העושים שימוש אינטנסיבי באינטרנט.

על ההורים להבין שללא פעילות מושכלת שלהם, נכונות להתעמת עם ילדיהם בשאלה הכואבת של פרטיותם והסכמה על כללי התנהגות מסוימים ברשת, לא תהיה אפשרות לחולל מפנה בעניין זה. על ההורים להיות מודעים לסכנות האינטרנט ולהיכנס לעולמם של ילדיהם. חשוב שהורים ייכנסו לצ'טים (אפילו במסווה), ישוטטו באתרים ובדפי אינטרנט שילדיהם שוטטו בהם ויכירו את מה שרבים מכנים "המערב הפרוע המודרני". אבל מודעות לסיכונים כשלעצמה לא תביא מזור. רק הידברות אמיתית עם ילדיהם ונכונות הורים וילדים לדבר בגלוי על סכנות אלה, והדרכים להיזהר מהן, עשויים להביא לפריצת דרך בעניין מורכב זה.

הבעיה היא שרוב ההורים חוששים מעימות עם ילדיהם ומעדיפים ש"בית הספר יטפל בזה". משבר גיל הנעורים מעצים את הבעיה ומונע תקשורת פתוחה וגלויה בין ההורים לבני הנוער. העובדה שבני הנוער הם בדרך כלל בעלי המיומנות הטכנית הטובה יותר בתחום זה, עושה את התקשורת למורכבת יותר. חשוב לסייע להורים להתמודד עם קשיים אלה.

מקום אחד שיש  לפעול בו הוא מערכת החינוך. להוציא יוזמות מחוזיות או בית ספריות מיוחדות, הדבר אינו נלמד בבתי הספר. אין למשרד החינוך תוכנית לימודים לסיכונים באינטרנט, כפי שיש תוכנית למניעת התנהגויות בסיכון, תוכנית לנושאים חברתיים, כישורי חיים וכו'. לימודי המחשב בבתי הספר רק מקנים מיומנויות טכניות לתפעול מחשב ושימוש בו להשגת מידע. בבתי ספר מעטים מלמדים איך להשתמש באופן אתי ונבון באינטרנט. זה גם המצב ברוב המוסדות להכשרת מורים.

האם נלמד צעירים בני 13 או 14 נהיגה במכונית, ומיד אחר כך נעלה אותם לכביש המהיר ונאמר להם, "סעו"? הרי לא יעלה על דעתנו לעשות זאת! אנחנו מכירים את הסיכונים בכביש. הרי ללא הדרכה בכללי ההתנהגות בכביש לא נרשה להם לנהוג. אבל זה בדיוק הדבר שאנחנו עושים לצעירים באינטרנט. אנחנו מלמדים אותם לשלוח דואר אלקטרוני, לשוחח בצ'ט, להיכנס לאתרים, ושולחים אותם הישר לרשת!

עלינו לחנך את הצעירים להתנהגות נבונה ואתית באינטרנט. על משרד החינוך לקדם ולהרחיב את הפעילויות בעניין זה ברמה הכלל-ארצית. יש לפתח תוכניות לימודים בתחום זה, שהיו חלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים.

לפני כמה שנים יזמתי את עמותת אשנ"ב -  אנשים למען שימוש נבון באינטרנט (www/amutat-eshnav.org.il) - שפועלת להגברת המודעות הציבורית לסיכונים באינטרנט ולהחדרתה לבתי הספר. יעודה של אשנ"ב הוא קידום מודעות הציבור להשפעות החיוביות והשליליות של השימוש באינטרנט על החברה וערכיה, וקידום שימוש נבון וחיובי. העמותה, שחבריה מייצגים משתמשי אינטרנט, אנשי היי-טק ואנשי עסקים, תאורטיקנים של הרשת ואנשי אקדמיה במדעי ההתנהגות וחינוך, ניסחה אמנה לשימוש נבון, המסמנת שביל חדש לספקים, לבעלי אתרים ומשתמשים (ראה נספח למאמר זה). האמנה קוראת לקהילת משתמשי האינטרנט לקבל ערכים חשובים כמו שמירה על פרטיות, אמינות, חופש ביטוי, אחריות, איכות ומקצועיות.

כשהקמנו את אשנ"ב עמדו לנגד עינינו הסיכונים שיוצר אינטרנט חסר גבולות.  בהצהרת העמותה קבענו כי "בעולם שאין בו גדרות וגבולות, נחוצים כללי התנהגות ברורים יותר". הדגשנו ש"האינטרנט כמוהו כעולם חדש שעדיין לא נקבעו גבולותיו. ככזה הוא מעמיד בפנינו אתגרים חדשים, ערכיים ומוסריים, אשר כל נסיונות העבר אין בהם כדי להצביע על דרכים רצויות להתמודדות עמם". נראה לי שהדברים עדיין נכונים, ואולי רלוונטיים עוד יותר היום.

עלינו להתייחס לדבר במישור הגלובלי, ברמת הקהילה של משתמשי האינטרנט וברמה האישית.  במישור הגלובלי, השאלה היא האם נכון לממשלות לחוקק חוקים שיגנו על האזרחים מסכנות הרשת. כמה משאבים יש להקצות (ועל חשבון אלו משימות חשובות אחרות) לאכיפת חוקים מסוג זה. האם הפתרון הוא בחקיקת חוקים?

בתחום הקהילה של המשתמשים ברשת, השאלה היא האם צריכה הקהילה ליצור מנגנונים שיאכפו כללי התנהגות ברשת, האם לתמוך בתקנות חיצוניות להסדרת השימוש ברשת, או שהכיוון הוא הסדרה עצמית? האם ניתן לסמוך על הקהילה שתגבש בכוחות עצמה כללי ההתנהגות נאותים, שיאפשרו חופש לפעול ולהתבטא, אך גם לשמור על כבוד הזולת?

ברמה האישית השאלה היא מהם הגבולות, ואם יש גבולות, שאנחנו מציבים לעצמנו ולילדינו בשימוש באינטרנט. האם רצוי לתת לילדים חופש גלישה מוחלט, או שיש להגבילו? האם לעודד הורים לעקוב אחר תנועות ילדיהם ברשת? מי צריך להיות אחראי לחינוך ההורים?

בעזרת חבריי בהנהלת אשנ"ב ורבים שמזדהים עם החזון שלה, הפכתי את אסוני למקור השראה ליצירת אינטרנט חופשי, בטוח והוגן. את בני ערן אי אפשר להחזיר. אבל אם מותו יהווה תמרור אזהרה להורים, מורים, ולמערכת כולה, אדע כי מותו לא היה לשווא.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד