להסכים על המנימום
להסכים על המנימום

את השסע לא נפתור על ידי דמוקרטיה, לא על ידי הטמעת דמוקרטיה, ולא על ידי חינוך לדמוקרטיה. הפתרון הוא ישיבה יחד והגעה להסכמה לאומית

 

מעלותיהם של הממצאים הסטטיסטיים על חשיבות הדמוקרטיה בעיני המרואיינים ומי שהם אמורים לייצג הן רבות וחשובות, אך הן נעדרות פרשנות מעשית. למשל:  האמון המועט יחסית שנותן הנוער שומר המצוות בבית המשפט העליון: אפשר שמשמעותו, שנוער זה לא חונך דיו להבנת חשיבותו של בית המשפט לקיומה של החברה הישראלית. אך אפשר גם שמשמעותו, שבית המשפט בהרכבו הנוכחי אינו בנוי להבנת ציבור שומרי המצוות, כאביו והערכים החשובים לו, והוא שופט אותו מזווית שאינה נכונה.

השתמשתי בדוגמה זו כמשל. כנמשל אקח בעיה בדו"ח הכואבת לי יותר, יחסו של הנוער לסרבנות בצה"ל ונכונותו (היחסית, כמובן) להכיר בה כתופעה לגיטימית. אפשר שפירושה של תופעה זו הוא, שהנוער אינו מבין את דרך פעולתו של צה"ל, ועד כמה חיונית הפקודה ליכולתו להתקיים. אך אפשר שפירושה, ולצערי כך אני נוטה לחשוב, שהנוער רואה את המפריד האידיאולוגי בין "השבטים" השונים בעם ישראל כחשוב מהמשותף והמאחד ביניהם. כשהאידיאולוגיה של "השבט" עומדת מול שלמותו של צה"ל, הראשונה גוברת. ולכן, גם אם יהיה משהו שיאיים על צה"ל בהתפרקות, זה פחות חשוב לו מאשר איום על האינטרס שלו, שהוא האינטרס השמאלי או האינטרס הימני.

דוגמה נוספת, הקשורה בטבורה לדוגמה הקודמת: ציבור שומרי המצוות אינו רואה בדמוקרטיה ערך ראשון במעלה. הפרשנות המקובלת לתופעה זו היא, ששומרי המצוות רוצים להשליט את ההלכה על כלל הציבור גם באמצעים לא דמוקרטיים. פירוש זה גורם לפחד ולשנאה, ולדעתי הוא אינו נכון!  לעניות הבנתי, ציבור שומרי המצוות מחפש גורם אחר לסדן המשותף בינינו. הוא אינו אוהב את "כללי המשחק" של הדמוקרטיה, שהם רוב מקרי, ולפעמים מניפולטיבי ("דמוקרטיית מיצובישי" בלשון העם).

כללי משחק מתאימים לשפע המחמאות והצהרות ההזדהות שהיו בכינוס זה מצד המשתתפים היהודים כלפי חבריהם הערבים על זכייתה של קבוצת בני סחנין בגביע המדינה בכדורגל. הם אינם בהכרח מתאימים לדיון בשאלה שהעלו החברים הערבים על שאלת ההכרח ברוב יהודי במדינת ישראל. כדורגל הוא משחק. שאלת הרוב היהודי בשבילנו היא שאלה קיומית.

אני מציע כאן לבחון אפשרות שונה מכללי המשחק הדמוקרטי להכרעה בנושאים חשובים באמת, והיא  הסכמה לאומית. טיבה של הסכמה לאומית, שהיא דוחקת את הפתרונות הקיצוניים ואת ההכרעות הברורות לכיוון אחד, היא מחלקת את הכאב שבהסכמה בין כל הצדדים בשווה, עד כמה שזה ניתן, והיא חושפת ומעצימה את המשותף על פני המפריד. מהכרתי המועטת את האידיאולוגיה המנחה ציבור גדול של שומרי מצוות, דומני שהוא יראה את עצמו כפוף לה יותר מאשר לכללי המשחק הדמוקרטי, כפי שהם קיימים היום.

דמוקרטיה חושבת בעיקר על חופש הפרט. היא לא יצרה כלים והיא גם חושבת פחות על דמותה של האומה ועל זהותה, על זהותה של ארץ וכל הקשור בה. שאלות עיצוב דמותה של האומה, במסגרת הדמוקרטית המקובלת של הצבעות ושל רוב מקרי זה או אחר, יכולות להיפתר באופן חלקי בלבד. לכן, הדמוקרטיה שלנו מוצאת את עצמה פעם אחר פעם מדכאת מיעוט מקרי, היכול להפוך למחרת לרוב, ולפעמים היא מדכאת אותו בשאלות בלתי הפיכות. הסכמה לאומית יכולה לענות על בעיות שדמוקרטיה לא יכולה לענות, בשאלות זהות מרכזיות, כגון שאלת התמיכה בסרבנות בצה"ל. היא תענה על השאלה  מה יותר יקר לנו, המשותף או המפריד, והיא תוביל לכיוון שהמשותף יקר לנו יותר.

בדמוקרטיה שלנו, תנועות המבליטות את המפריד, וממילא את השנאה ואת הבוז לזולת, מצמיחות זו את זו ומזינות זו את זו. דוגמה לכך היא מפלגת שינוי מצד אחד, ומפלגת ש"ס מצד אחר. היום שינוי על השררה וש"ס  "על הקרשים", מחר זה יכול להתהפך. אלו תנועות המנסות לדכא אחת את האידיאולוגיה של חברתה. הנקמה הופכת להיות מטרה ראשונה, והכל במסגרת הדמוקרטית הראויה. גם היום, כאשר אנחנו עוסקים בשאלות מכריעות מאוד, קשה לדעת אם השיקולים ענייניים או שהם ניסיון לנקום בצד השני על מה שעולל כאשר המושכות היו בידיו. כולנו מפסידים מהדבר הזה. כאשר שני עורבים רבים על חתיכת הגבינה, יאכל אותה השועל, על פי המשל המפורסם, ואין זה חשוב כרגע מי  השועל.

להסכמה לאומית לא מגיעים במסגרת הסכם קואליציוני. במסגרת הסכם קואליציוני מגיעים להסכמות מקריות, הסכמות אד הוק בנושא מסוים שמחר יכול להשתנות, ולא פותרים שום בעיות מהותיות.

בשנים האחרונות עסקתי, עם פרופ' רות גביזון, בניסיון להגיע להסכמה לאומית בנושאים דתיים. הוכחנו שהדבר אפשרי. עדיין עומדת במלוא עוזה השאלה אם רוצים בכך, אבל הוכח שניתן להגיע להסכמה, אחרי שבמשך שנים רבות היתה הנחת יסוד שלא ניתן להגיע לכך בלא הכרעה כוחנית. ניסיתי לעסוק בשנים האחרונות בהסכמה לאומית בין ימין לשמאל בשאלת ההתיישבות, גבולות המדינה. אצלנו עוסקים בנושא הזה ברוב מקרי, ומנסים להכריע הכרעות שידכאו ציבור זה או ידכאו ציבור אחר. אני חושב שטעות תהיה אם ננסה לבצע מחטף לכאן או לכאן. האם ניתן להגיע בשאלות העומדות על הפרק להסכמה לאומית? אני משוכנע שניתן. השאלה היא האם אנו רוצים אותה.

באחד מממצאי הדו"ח נותן הנוער ציונים טובים ובינוניים למדינת ישראל בהיבט המוסדי ועל זכויות האדם, אך הוא נותן ציונים נמוכים על היציבות, ועל מה שקשור לשסע הלאומי. כלומר, מה שמאיים עלינו אינו מעמדה של העיתונות, ומה שמאיים עלינו אינו אפילו מדד השחיתות. לא ההשתתפות הפוליטית הדלילה בבחירות  מאיימת עלינו ולא המגבלות של הרשות המבצעת. מה שמאיים עלינו הוא השסע. זהו איום קיומי על העם. את השסע לא נפתור על ידי דמוקרטיה, לא על ידי הטמעת דמוקרטיה, ולא על ידי חינוך לדמוקרטיה. המחלוקות הן הרבה יותר עמוקות. אני מאמין שהפתרון הוא ישיבה יחד והגעה להסכמה לאומית על מינימום, על מצרף לכל ציבור, על היכולת שלו להחליט היכן לוותר.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד