אדישות, מעורבות, התפחות: יומן
אדישות, מעורבות, התפחות: יומן

בתשע השנים שחלפו מאז רצח רבין, הפכתי לאדם בעל זהות פוליטית. מצאתי את עצמי מנסחת מחדש את כל ההנחות שעמדו בבסיס הזהות הפוליטית הרעועה שלי. ככל שהעמקתי לחקור, גיליתי ששום דבר אינו כפי שהוא נראה

 

"נלך לעצרת?" שאלה ענת בקול מנומנם, אבל אף אחד לא ענה. זה היה ערב חמים ונעים של תחילת נובמבר, ושלושתנו רבצנו על המרפסת הקטנה בדירה השכורה שלי ושל פיטר, מעשנים וחולמים בהקיץ. "נו, נלך?" התעקשה. "נלך, למה לא", המהמתי לכיוונה בחוסר חשק מופגן. "יש פקקים איומים בעצרות האלה", עלה פתאום קולו המשועמם של  פיטר מבעד למסך העשן. "נכון, זה נורא", מיהרתי להסכים עם התירוץ המקורי, מנסה להתעלם מטיעוני הנגד של ענת ("אתם גרים בדיוק שני מטר מכיכר מלכי ישראל!"). בסוף החלטנו שנלך, בטח שנלך, זה חשוב.

מובן שלא הלכנו. שנים ארוכות לאחר מכן שאלתי את עצמי איך זה שלא היינו שם, אבל לא מצאתי הסבר. האמת היא שאפילו לא התלבטנו: את השבת ההיא, 4 בנובמבר, בילינו בבטלה נעימה  וסתמית באותה דירה שכורה, ולא התחשק לנו לצאת מהבית ולהצטופף עם עוד אלפי אנשים. אני קראתי עיתון והוא ראה טלוויזיה, או להפך, עד שהגיע אותו טלפון היסטרי מאמא שלו, ששאלה אם שמענו מה קרה.

 

                                               *

 

בדיוק שלוש שנים לאחר מכן, בסוף אוקטובר 1998, נעצרתי על ידי המשטרה. זה היה בעיצומן של הפגנות הסטודנטים, ואני - אחת ממארגנות ה"מהפכה", כך קראנו לה - התיישבתי בשורה הראשונה של הסטודנטים שחסמו את כביש חיים לבנון, ליד אוניברסיטת תל-אביב. לא עברו 30 שניות עד שכוחות יס"מ מבהילים התנפלו עלינו, ואני נגררתי לניידת, כבולה באזיקים, כששוטרת חביבה מדקלמת באוזני "הפרעה לשלום הציבור" ו"התנגדות אלימה לשוטר בעת מילוי תפקידו". מסביבי ראיתי את חבריי להפגנה נעצרים בזה אחר זה, נגררים על ידי שוטרים וממשיכים לצעוק בהתלהבות את הסיסמאות שכולנו שיננו היטב, כמו "תנו ללמוד בארץ הזאת". פצועים ומזיעים חייכנו אחד לשני בגאווה. בסוף השבוע, לאחר ששוחררנו במהירות מאכזבת מהמעצר, קראנו בהתרגשות את נחום ברנע שכתב כי "הפגנות הסטודנטים הן אחד מהדברים היפים ביותר שנראו במדינת ישראל בשנים האחרונות", והיינו מאושרים.

עד היום קשה לי להגדיר במדויק מה קרה לי בלילה שיצחק רבין נרצח, ואיך הצליח הרצח ההוא להפוך אותי מצעירה אדישה, בת 23, שהקפידה לגלות עניין מוגבל ביותר בפוליטיקה ובחברה, לאותה סטודנטית נלהבת שהתיישבה באמצע הכביש. כל ניסיון להסביר את השינוי נראה לי טריוויאלי: האם היתה זו הכאה על חטא האדישות, שאיפשר את הרצח? האם הזעזוע הלאומי הוא שסחף אותי? ואולי היה זה גילי הצעיר, הנוח להתרשם, שהפך את האירוע למשמעותי כל כך בשבילי? עדיין אינני בטוחה. רק דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: שלוש היריות של יגאל עמיר שינו את חיי.

 

                                             *

 

אחזור לרגע אל אותה מרפסת תל-אביבית. כשאני מנסה לשרטט קווים לדמותה של הבחורה שהייתי אז, אני מגלה כי התכונה העיקרית שאפיינה אותי, בכל הקשור למודעות פוליטית וחברתית, היא שטחיות. זה לא שחייתי בבועה: כמו כל בחורה ישראלית ממוצעת, ידעתי גם אני לדקלם משנה פוליטית סדורה למדי. הכרזתי על עצמי כשמאלנית, כפי שמתחייב מבחורה מתוחכמת ומעודכנת בת גילי, ובוויכוחים פוליטיים - לא שהיו הרבה כאלה, כי כל חברי היו שמאלנים כמוני - צעקתי באדיקות ש"גם לערבים מגיעה מדינה", והתרעתי ש"לא ייתכן" שנחיה לנצח במצב מלחמה בגלל "קומץ מתנחלים". לא הרבה עמד מאחורי אותן סיסמאות: המניעים להשתייכות הפוליטית שלי היו בעיקר חברתיים. במעגל החברתי שהסתובבתי בו אז לא היו ברירות רבות. שמאלנות היתה חלק מתווית הזיהוי של כל אחד מאתנו, והיא עמדה בשורה אחת עם סגנון לבוש מעודכן, העדפות מוסיקליות מסוימות וידע מקיף על מקומות בילוי. השמאל היה המחנה הפוליטי ה"נכון", אם רצית לראות את עצמך כעל צעיר מעודכן ומתקדם.

השנה הסוערת שקדמה לרצח רבין חלפה לידי, בלתי מורגשת. הקרעים הגדלים בין שמאל לימין, מרגע חתימת הסכם אוסלו, לא הטרידו אותי כלל. ויותר מזה: כמעט לא הייתי מודעת להם. כמו כולם, קראתי מדי פעם כותרות מדאיגות בעיתונים על התארגנויות קיצוניות בהתנחלויות, אך קשה לומר שהן השאירו בי רושם. בדיעבד זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי: איך יכולתי לחיות מנותקת כל כך מההוויה הישראלית? אבל במציאות חיי ההיא, שנסובה סביב אהבה, לימודים, עבודה ובילויים, לפוליטיקה לא נותר מקום. היא פשוט לא היתה די מעניינת.

*

כל זה השתנה, כמעט בן לילה, לאחר הרצח. פתאום הפכה המדינה שלי, והמציאות האיומה שנקלעה אליה, לדבר המרכזי ביותר בחיי. מצאתי את עצמי מרותקת לטלוויזיה, מתבוננת המומה ברגעיו האחרונים של רבין בעצרת ההיא בכיכר מלכי ישראל, ממררת בבכי על אובדנו של איש שלא הכרתי, צופה כל הלילה בתמונות של אזרחי ישראל העוברים ליד הארון. כשכבר כיביתי את הטלוויזיה, המשכתי לשמוע אותה מדירות השכנים ומהבניינים הסמוכים. כולם היו שם אתי.

קשה לתאר עד כמה חזקה ורבת השפעה היתה החוויה החדשה ההיא. כל הגבולות סביבי נפרצו, ותחושת הישראליות שלי, שהיתה עד אז מטושטשת ומובנת מאליה, התחדדה והפכה לחזות הכל. הקולקטיבי הפך בן לילה לאישי, וההוויה הפרטית שמילאה עד אז את חיי הפכה לשולית ולא מעניינת. לצד האבל העמוק על רבין והנסיבות המחרידות שבהן נרצח, התפתחה בי במהירות תחושה מרעננת וחדשה של שייכות. מבחינות רבות היו אלה הימים המרגשים ביותר בחיי: מתוך האבל והדמעות צמחה פתאום חוויה שלא הכרתי עד אז, שטישטשה את ההבדלים ביני לאחרים ומיקמה את כולנו במעגל אבל משותף. תחושת השייכות היתה מפתיעה בעוצמתה. לא עוד מעגל מצומצם, אלא מדינה שלמה, ואני בתוכה, מתאבלת.

לאחר שבועות ספורים חזרו החיים למסלולם. למדינת ישראל היה ראש ממשלה חדש, והטלוויזיה הפסיקה לעסוק ברצח ועברה לדווח על מגעים קואליציוניים ולעסוק בניחושים על מינויים. אני לא הצלחתי להשתחרר. חזרתי אמנם ללימודים, לחברים ולבילויים, אבל הגעגוע לימים שלאחר הרצח לא הרפה ממני. הפכתי לצרכנית אובססיבית של עיתונים, מהם למדתי דברים שלא ידעתי על ההסתה שקדמה לרצח. קראתי בתדהמה על רבנים שהתירו את דמו של רבין, על מנהיגי ימין והצהרותיהם המתלהמות, על הפגנות פרועות בירושלים ובהתנחלויות.

נשאבתי כולי לתוך חקר ההסתה: ישבתי שעות בארכיונים ואספתי עוד ועוד ציטטות, שהעתקתי למחברת גדולה. וכשהגעתי הביתה פתחתי במחשב קובץ בשם "הסתה" ובניתי מאגר מידע. הכל היה שם: שמות רבנים, עיתונים, פוליטיקאים ואנשי רוח, כל אחד והתרומה שלו לאווירה הציבורית שקדמה לרצח. עשיתי מנוי לבטאון המתנחלים "נקודה" וקראתי אותו בשקיקה. בכל פעם שראיתי מישהו מהקובץ שלי מופיע בטלוויזיה, זעקתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע על צביעותו ומיהרתי לצטט מהדברים שאמר ערב הרצח. הפכתי לארכיון מהלך של הסתה.

מאותם ימים של חקירה אינטנסיבית התפתח תוצר לוואי: נחשפתי לראשונה לעומק המשבר שחוו המתנחלים מאז חתימת הסכם אוסלו ולגודל האיום שריחף מעל ראשיהם. בעל כורחי התפעלתי מעומק הדיון בביטאון "נקודה" (ומהטור הסאטירי המצוין שהופיע בו) ומתבונתם הרבה של חלק מהכותבים בו. הבנתי לראשונה את צדו האחר של הסכם השלום בינינו לפלשתינאים ואת חששותיהם הגדולים של המתנחלים מפני עתידם. לא יכולתי שלא להתרשם ממסירותם לשליחות שקיבלו עליהם, מעומק אמונתם ומההקרבה שהיו מוכנים לה. הם הפכו את הסיסמאות הישנות שלי לחלולות. פתאום מצאתי את עצמי מתבלבלת בוויכוחים פוליטיים שבעבר כה היטבתי להתבטא בהם. השמאלנות שלי, שהיתה תמיד כל כך מובנת מאליה, נעשתה מעורפלת.

 

                                          *

 

השלב הבא בהתפתחות הפוליטית שלי היה ההיכרות עם תנועת "דור שלום". בסתיו 97' נכנסו נציגי התנועה כרוח סערה לקמפוס אוניברסיטת תל-אביב, והכריזו על כוונתם לכבוש את אגודת הסטודנטים מידי תא "סלע", המזוהה עם מפלגת העבודה. הלכתי לשמוע אותם והתאהבתי: הם דיברו על חשיבותה של מעורבות חברתית בקרב סטודנטים, על הקיפאון שמשליטה אגודת הסטודנטים הקיימת ועל הצורך הדחוף בשינוי. התנועה, סיפרו נציגיה, הוקמה לאחר רצח רבין על ידי חבורת צעירים, שהחליטו "לצאת מהאדישות" ולשנות את פני החברה הישראלית. נפלתי מיד בקסמם, ולא בכדי: קווי דמיון רבים נמתחו בינינו.

כמוני, "דור שלום" היתה תנועה מבולבלת. המניע העיקרי שלה היה הרצון העז של מקימיה להיות מעורבים בחברה ולחסל את האדישות שקדמה לרצח רבין. מעבר לכך, לא היתה לה אג'נדה ברורה והזיהוי הפוליטי שלה היה מעורפל. מעולם לא נקטה עמדה של ממש בסוגיות מדיניות ופוליטיות, ותמיד חרתה על דגלה מטרות קונסנזואליות כמו "שלום" ו"חינוך", שכולם, משמאל ומימין, יכלו להזדהות אתן. עם זאת, היה בה קסם רב: היא ענתה באופן ישיר לצורך העז של רבים מאתנו למצוא מסגרת חדשה לפעילות פוליטית וחברתית, והיתה מורכבת מצעירים שהצליחו לסחוף אחריהם רבים, בזכות האידיאליזם הכובש שלהם ורצונם האותנטי להיות גורם משפיע בחברה הישראלית.

אולי בזכות תכונות אלו "דור שלום" הצליחה, באותו סתיו, לכבוש את אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, ועברה לשלב הבא בתוכנית שינוי פני החברה הישראלית: הורדת שכר הלימוד. יעד זה נולד כיוזמה פרטית של אחד מהמצטרפים החדשים לתנועה, סטודנט בשם יואב הלר, שהצליח להדביק בחזונו סטודנטים רבים. התוכנית קרמה עור וגידים: במשך חודשים תיכננו כיצד ייראה מטה המאבק, איך יגויסו הסטודנטים ברחבי הארץ ומאין יימצאו התקציבים להוצאת התוכנית הגרנדיוזית לפועל. הלר, מ"פ במילואים, תיכנן את המאבק כמו מבצע צבאי, וכולנו הלכנו אחריו.

 היתה נקודת חולשה אחת למאבק הסטודנטים המתוכנן: העילה לקיומו. האם הורדת שכר הלימוד היא מטרה שמצדיקה השבתת לימודים, חסימת כבישים, שביתת רעב (!) והסתכנות במעצר? נראה שלא. אף אחד מאתנו, יוזמי מאבק הסטודנטים, לא חש מצוקה אישית בגלל גובה שכר הלימוד. רובנו באנו ממשפחות מבוססות, שהצליחו לעמוד יפה בנטל הכספי של התואר הראשון. העילה האמיתית למאבק היתה הרצון הבוער של כולנו להיאבק על משהו, להשמיע קול, להפגין נוכחות. עטפנו את הסיסמאות במגוון צידוקים אידיאולוגיים, והסברנו לכל דורש את חשיבותו של הדור הצעיר במדינת ישראל, זה שמשלם מסים, משרת במילואים ומהווה את התשתית החשובה ביותר להמשך קיומה של המדינה. הורדת שכר הלימוד היתה תירוץ בלבד: מה שרצינו הוא להיראות.

אין בכך כדי להפחית מחשיבותו העצומה של המאבק. בפעם הראשונה יצאו הסטודנטים הישראלים לרחובות והשמיעו קול. רבים מהם הוכו ונעצרו בהפגנות הסוערות; חלקם שבתו רעב מול בית ראש הממשלה, אחרים הפסידו ימי עבודה רבים כדי להשתתף בהתרחשויות. ויתרנו על החיים הפרטיים, אלה שהיו פעם כל כך חשובים, כדי להשתתף ב"מהפכה". החוויה היתה מדהימה, ולראשונה מאז רצח רבין הרגשתי שוב אותה תחושת שייכות משכרת. לא בכדי התקיים מאבק הסטודנטים במועד שבו התקיים: הכוח המניע מאחוריו היה הגעגוע לאותה תחושה, יחד עם המחויבות האדירה שלא להישאר עוד על הגדר.

אם לפני הפגנות הסטודנטים עסקתי בעיקר בהיכרות מעמיקה של מחנה הימין, המאבק גרם לי להיחשף מקרוב לגווניו השונים של השמאל. באופן טבעי, שותפיה של "דור שלום" במאבק להורדת שכר הלימוד היו ארגוני השמאל. זה התחיל ממרצ, שותפתנו הקואליציונית באגודת הסטודנטים, והמשיך בנציגיה הסטודנטיאלים של מפלגת העבודה. באוניברסיטת תל-אביב, מותר לציין, לא היתה נוכחות של ממש לימין.

ההיכרות עם המחנה שלי היתה מאכזבת ומתסכלת. רבים מהשמאלנים שבינינו התגלו כאטומים, מתנשאים ובעיקר מאוהבים בעצמם. הופתעתי לגלות עד כמה הם צדקניים, עד כמה קשה להם לשמוע דעות מנוגדות, עד כמה השכנוע העמוק שלהם בצדקת דרכם בא לידי ביטוי בפסילה אוטומטית של האחר. תכונות אלו התגלו במלוא עוצמתן בקשר שלנו עם אוניברסיטת בר-אילן, שלקחה חלק במאבק. ארגוני השמאל הסטודנטיאליים לא החמיצו הזדמנות להביע סלידה משותפה זו, ובייחוד ממנהיג אגודת הסטודנטים שלה, מאיר לפיד, ששמועות על קשריו עם ברוך גולדשטיין עשו אותו מיד למוקצה מחמת מיאוס. לשיטתם, העולם התחלק לפי השתייכות פוליטית בלבד, וכל אדם נשפט רק לפי מיקומו על הציר שמאל-ימין.

זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי את כשלונו המתמשך של השמאל במאבק על דעת הקהל הישראלית. הסיסמה "לא הצלחנו להתנחל בלבבות", שקראתי בעיתון המתנחלים "נקודה", לאחר רצח רבין, נראתה לי באותה עת כמתאימה יותר דווקא למחנה שלי. הבנתי אז שהשמאל הישראלי אינו מנסה לשכנע: הוא עסוק בעיקר בהתמוגגות עצמית ובהתנשאות מזלזלת על המחנה האחר. הבלבול שלי הלך והעמיק. מצד אחד, הייתי משוכנעת לחלוטין בחיוניותו של תהליך שלום בינינו לפלשתינאים, התנגדתי בכל לבי לכיבוש המשפיל של עם אחר וחשבתי שמוטלת עלינו חובה מוסרית לפנות מיד את ההתנחלויות ולתמוך בהקמת מדינה פלשתינית. מצד שני, לא יכולתי לסבול את השותפים לדעתי.

אכזבה נוספת חוויתי בפגישה עם פוליטיקאים, וכאלה צצו למכביר בימי מאבק הסטודנטים. מהרגע שהתקשורת החלה לגלות בנו עניין, פוליטיקאים זריזים קפצו לעגלת ההזדמנויות והביעו תמיכה, מצולמת היטב, במאבקנו. הם הופיעו באורח פלא ברגע שנדלקו המצלמות, ונעלמו ברגע שאלה כבו. ההיכרות האינטימית עם נציגינו בכנסת קברה באופן סופי את התמימות שעוד אפיינה אותי בימים ההם, והנחילה לי היטב את ההבנה כי רבים מהם, רבים מדי, מונעים בעיקר באופורטוניזם שקוף ביותר. האמון במערכת הפוליטית,  שנסדק קשות עם רצח רבין, נשבר לחלוטין.

 

                                                *

 

בתשע השנים שחלפו מאותו לילה היסטורי בתל-אביב, הפכתי לאדם בעל זהות פוליטית. איך זה קרה? עדיין אינני יכולה להסביר. נראה שזה כוחו של השכול: הוא מאלץ אותנו לבנות חיים חדשים. בשנים שלאחר הרצח מצאתי את עצמי מנסחת מחדש את כל ההנחות שעמדו בבסיס הזהות הפוליטית הרעועה שלי. לא התכוונתי לעשות זאת: כל שרציתי הוא לשחזר את תחושת השייכות החזקה ההיא, ליצור שוב ושוב את המפגש המרגש ביני למדינה שבה אני חיה. אבל שככל שהעמקתי לחקור, גיליתי ששום דבר אינו כפי שהוא נראה.

התהליך היה ארוך ומבלבל. התמימות המתלהבת שהובילה למאבק הסטודנטים נעלמה והתחלפה בציניות חריפה כלפי המערכת הפוליטית ונציגיה. מיד לאחר המאבק, עם סיום לימודי, התחלתי לעבוד ב"ידיעות אחרונות". שם העמקתי את היכרותי עם הצדדים המאכזבים של פוליטיקאים. ראיתי מקרוב את רדיפת הפרסום שלהם, את האופן שהם ממהרים להתאים את עמדותיהם להלך הרוח הרווח, ואת חוסר האחריות שלהם. עם זאת, אני עדיין מגלה עניין רב בפוליטיקה הישראלית: לא בגלל אותה הכאה על חטא שלאחר רצח רבין, אלא מהכרה בחשיבות המעורבות הפוליטית של כל אזרח. ההיכרות המאכזבת עם פוליטיקאים דווקא הגבירה את העניין שלי במערכת הפוליטית, כנראה גם מתוך ההבנה כי אסור להניח אותם לנפשם ולתת להם להתנהל בלי לפקוח עין בוחנת.

דעותיי הפוליטיות לא השתנו אחרי הרצח. הייתי ונשארתי תומכת נלהבת בסיום הכיבוש, בתהליך שלום ובמדינה פלשתינית. השינוי המשמעותי שחל בי הוא ביכולת להבין את מורכבותה של המציאות הפוליטית שאני חיה בה. ייתכן שתהליך התבגרות שלי היה מתרחש מאליו. סביר להניח כי התפתחות דומה היתה עוברת עלי בעשור שבין גיל 20 ל-30, גם ללא טראומת 4 בנובמבר. אך רצח רבין היווה ללא ספק קטליזטור משמעותי להתפתחות הזאת: הוא ביטל את ההדרגתיות המאפיינת אותה בדרך כלל, והטיל אותי בעוצמה רבה לתוך הוויה פוליטית חדשה. הוא אילץ אותי לחקור לרוחב ולעומק, ולאפיין מחדש את עמדותיי כלפי שמאל וימין.

חלק נכבד מהתודעה הפוליטית והחברתית שלי קשורה ישירות ברצח: הרתיעה מקיצוניות, לא רק בקרב המתנגדים אלא גם במחנה שלי, והצורך התמידי בהבנת האחר, גם אם הוא לא אהוד במיוחד במחנה שלי. בימי מאבק הסטודנטים קל היה להבין את האחר כל עוד מדובר בפלשתינאים, אך כל ניסיון להעמיק להבין את נקודת השקפתם של המתנחלים נדחה בבוז מוחלט. היום, אחרי שלוש שנים של טרור, המחנה שלי כבר לא כל כך מתלהב מהפלשתינאים: הוא קורא לזה "התפכחות", אך בעיני זהו חלק מאותו סינדרום אטום, שמתקשה לקבל את הצד השני ברגע שהוא לא מדקלם באדיקות את הסיסמאות שלך.  

 

                                               *

 

בכל שנה שחלפה מאז רצח רבין חשתי שהוא הולך ומתרחק ממני. בכל עצרת לציון יום הירצחו ראיתי אותם סממנים מרתיעים של השמאל, אלה שגיליתי במאבק הסטודנטים.  התבוננתי בעצב בעצרות ההופכות יותר ויותר פוליטיות, וחוסמות בכך את דרכם של ציבורים רחבים בישראל להתאבל על רצח ראש הממשלה. ראיתי את השמאל שלי מנכר ימניים, דתיים ומתנחלים שביכו בזמנו בכל לב את הרצח של רבין, וכעת נמנעת מהם האפשרות האמיתית לקחת חלק באירועי הזיכרון. עמי איילון ביטא זאת היטב בעצרת שהתקיימה במאי האחרון בעד תוכנית ההתנתקות. "לא הצלחנו להידבר ואולי לא ממש רצינו", אמר. "הפכנו את תושבי יש"ע לאויבים, ובאדנות הוצאנו אותם אל מחוץ לגדר. נצליח רק כשתוגת המפונים תעלה על צהלת המפנים".

בה בעת, ראיתי חלקים ממחנה הימין מפתחים שוב אותם סממנים מדאיגים מלפני הרצח. קובץ ההסתה ההיסטורי שלי כאילו קם לתחייה: שוב נשמעים רבנים שמעלים צידוקים דתיים נגד תוכניות מדיניות של ממשלה נבחרת; שוב נשמעים איומים מרומזים נגד ראש הממשלה ושוב מזהירים גורמי ביטחון מפני עלייתם של גורמים יהודיים קיצוניים. הפעם אני מקשיבה היטב.

את יצחק רבין, האיש האחראי יותר מכל להתפתחות הזהות הפוליטית שלי, לא הכרתי. הילדה שלי, בת ארבע, תלמד עליו בשיעורי היסטוריה כדמות מעברה הרחוק של מדינת ישראל. יום אחד אולי אראה לה את העיתונים ששמרתי, מיום הרצח, ואנסה להסביר לה מה קרה לי מאז. אולי אז אבין זאת טוב יותר.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד