סדר יום לחינוך לאומי חדש
סדר יום לחינוך לאומי חדש

לימור לבנת היא שרת החינוך, התרבות והספורט

 

הירידה בתחושת הסולידריות, כפי שעולה מהסקר, היא אולי הגורם הדומיננטי ביותר בפער בממצאים בין מבוגרים לנוער בכל הקשור להמשך החיים במדינת ישראל. ככל שהזיקה בין הפרט למעטפת החברתית תישחק, תפחת מידת ההשתייכות הלאומית והמחויבות לה

 

הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה בהתהוות. גבולותיה, מידת האיתנות שלה, עומדים במבחן, מתעצבים למעשה מדי יום. לצד האתגרים המיוחדים או הייחודיים לנו כעם וכחברה, הדמוקרטיה הישראלית ניצבת לפני מבחנים נדירים בעוצמתם, בחריגותם וגם ברף האמוציונלי שהם מעמידים לרבדים שונים בחברה ולמקבלי ההחלטות בה.

אנחנו הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון, ואנו מנהלים אותה תוך כדי מלחמת טרור קשה נגדנו. עלינו להתמודד עם העובדה שאנחנו דמוקרטיה מתגוננת, כפי שהגדיר כבוד השופט זוסמן, בפסק דין ירדור ב-1964, שאמר כך: "בית המשפט הגרמני לחוקה, בדונו בשאלת חוקיותה של מפלגה, דיבר על דמוקרטיה לוחמת שאינה פותחת את שעריה אלא למעשי חתירה במסווה של פעילות פרלמנטרית לגיטימית. כשלעצמי, לגבי ישראל מוכן אני להסתפק בדמוקרטיה מתגוננת, וכלים להגנה על קיום המדינה מצויים בידינו גם אם לא מפורטים בחוק הבחירות".

נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, מגדיר את הדמוקרטיה כאיזון ראוי ועדין בין ביטחון לבין חירות. עוד הוא אומר שלא כל הזכויות מוחלטות. לשם כך אני מבקשת לשאול, האם הדמוקרטיה צריכה להיות איזון עדין בין ביטחון וחירות, ומהי ההגדרה של המלה ביטחון. אני מבקשת לחדד את הגדרת הביטחון, לאמור: הדמוקרטיה היא איזון ראוי ועדין בין הביטחון הלאומי לבין החירות, שבה כלולים כמובן גם חופש הביטוי והחופש האקדמי. על כן עולה השאלה האם בראייה הזאת מותר למרצה, שמקבל את שכרו מאוניברסיטה שממונית על ידי המדינה, לקרוא בגלוי למדענים מחוץ לארץ להחרים את המוסדות האקדמיים של מדינת ישראל, לרבות אותו מוסד שהוא עובד בו, ו/או להחרים את מדינת ישראל. האם על האוניברסיטה, במקרה כזה, לתת לו הגנה מלאה בטענה של שמירה על חופש אקדמי? האם החירות, חופש הביטוי, גוברים במקרה הזה על הביטחון הלאומי?

מצד שני יש לשאול, האם בראייה הזאת מותר לחבר קבוצה הנקראת "מנהיגות יהודית" בליכוד, לפרסם באינטרנט מאמר הקורא לראש הממשלה אויב, והקורא להשתמש נגד האויב הזה, היינו ראש הממשלה, בכוח וגם בנשק. האם זה ייחשב חופש הביטוי, כפי שכתב היועץ המשפטי לממשלה בתגובה לפנייתי אליו בעניין הזה. האם החירות וחופש הביטוי גוברים במקרה הזה על הביטחון הלאומי ועל ביטחונו של ראש הממשלה? היכן עובר אותו איזון ראוי ועדין שעליו דיבר נשיא בית המשפט העליון בחיי היום-יום?

בפסק דין ירדור, שהתייחס לעתירה של רשימה שביקשה לרוץ לכנסת ונפסלה, אומר עוד זוסמן: "כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה. שופטיה אינם רשאים לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהיעדר דין פוזיטיבי, כשבעל דין מבקש מהם שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה".

*

החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים אידיאולוגית, בצומת דרכים ערכית. לא ניתן ואסור להקל ראש בעוצמתו ובזעזועים שהוא יוצר לעומקה ולרוחבה של החברה הישראלית. מדינת ישראל נמצא בעיצומו של תהליך נוקב, תהליך של הגדרה עצמית, פיזית וערכית. קביעת גבולותיה של המדינה אינו רק דיון תיאורטי בגיאוגרפיה או בטופוגרפיה. מדובר בתהליך המעמת השקפות עולם וערכים. בשיאו של התהליך הזה מוקרן כאב אמוציונלי חריף, שעלול להביא לעימות יצרי. דווקא בשעה הזאת נדרשת מידת הסובלנות, גם אם אין בכך הסכמה וקבלת עמדת היריב בוויכוח שלפנינו.

במישורים הפנים-חברתיים גוברת תחושת האי שוויון. יכולנו לראות קודם, באותו מדד שהציגו לפנינו, את החץ היורד בשוויון. ואכן, תחושת האי שוויון גדלה. גדלים  הפערים החברתיים, היוצרים ניכור שמאיים על הלכידות החברתית. האיום האמיתי שמתעצם ברקע המאבק על הדמות הדמוקרטית של המדינה הוא אובדן תחושת שוויון ההזדמנויות של כל פרט בישראל. גם בחברות אינדיבידואליסטיות ותחרותיות מובהקות, כמו זו שבארה"ב, יש תחושה חזקה של שוויון הזדמנויות, שהיא כלי חשוב ליצירת אמון הציבור במוסדות השלטון. אני ממליצה להוסיף את העניין הזה כרכיב למדד הדמוקרטיה בשנים הבאות.

יש לנו נוער נפלא. נוער שמתנדב, נוער שתמיד מתגייס לכל המשימות, וגדל להיות מעורב בחברה. עם זאת, אנחנו רואים גם מידה של שמרנות בנוער בישראל, שמרנות שעוברת כחוט השני בבדיקות ובסקרים שאנחנו עורכים במשרד החינוך מעת לעת. קשה להצביע על הסיבות המדויקות לכך, אבל צריך להניח הנחות מחמירות בקשר לתופעה הזאת. ייתכן שבני הנוער חשים פיחות ביכולתם לשנות את המציאות בארץ. ייתכן שכובד האחריות שאנחנו מטילים עליהם, השירות הצבאי, ההתמודדות המוקדמת עם שאלות הרות גורל, העומס הנפשי שהמציאות הישראלית המורכבת מטילה ­- מביאים את הנוער להתנהגות בוגרת מכפי גילו.

זוהי מציאות ייחודית לישראל. היא שונה מרוב המדינות הדמוקרטיות בעולם המערבי המתקדם. המציאות הזאת מטילה עלינו חובת יתר בהכשרת הבוגרים והבוגרות שלנו, ומחייבת אותנו לגלות רגישות יתרה לשאיפות ולרצונות שלהם. יש מעורבות, יש גם ביקורתיות, אבל יש גם התרחבות מסוימת של תופעת האסקפיזם והתופעה הזאת מטרידה אותי מאוד. אני רואה בתופעה של האסקפיזם סוג של ניתוק מסדר היום הלאומי, ויצירת חיץ בין הפרט ובין הסביבה. זו תופעה מטרידה של בדלנות דורית, שעלולה להביא בסופו של דבר לפגיעה אנושה בסולידריות החברתית בישראל.

הירידה המסוימת בתחושת הסולידריות, כפי שעולה גם מהסקר, היא אולי הגורם הדומיננטי ביותר בפער בממצאים בין מבוגרים לבני הנוער בכל הקשור להמשך החיים במדינת ישראל. ככל שהזיקה בין הפרט למעטפת החברתית שבה הוא חי כך פוחתת, הולכת ונשחקת  מידת ההשתייכות הלאומית והמחויבות לה. לכן זה לא מקרי שרק 29% מבני הנוער מגלים בקיאות סבירה בעולם הפוליטי.

התמיכה בסרבנות האידיאולוגית בקרב בני נוער, כמעט ללא קשר להשקפתם הפוליטית, צריכה להדאיג את כולנו. יש מי שמוכן להבין את הסרבנות, אולי כביטוי לשביעות רצון מכך שיש מעורבות ומחשבה ואכפתיות בקרב בני הנוער, אבל אני מציעה שלא נפרש את זה שלא כהלכה. אני חושבת שהתמיכה העולה בסרבנות צריכה להדאיג אותנו עד מאוד. גילויי הסובלנות, בהיקף של כ-40% מבני הנוער, כלפי סרבנות אידיאולוגית, קשורים קשר ישיר למדדים שמצביעים על ירידה בסולידריות. אני רואה בסרבנות ובגילויי ההבנה כלפיה גורם מכרסם ראשון במעלה במהות הדמוקרטית שלנו. לדמוקרטיה יש שתי רגליים. בעוד אנחנו מחנכים לכבד את זכויות היסוד של המיעוט, אל לנו לשכוח את הרגל השנייה, הלא היא החובה לכבד הכרעות לגיטימיות של הרוב.

*

אני מבקשת להתייחס למדד ההשתתפות הפוליטית. אני רואה בעיה די קשה בירידה הנמשכת בשיעור ההשתתפות בהכרעות הפוליטיות. בתל  אביב הצביעו 102 אלף תושבים מתוך 372 אלף בעלי זכות בחירה. 27% בקירוב. ברמת גן, מתוך 115 אלף בעלי זכות בחירה, הצביעו רק 38 אלף. זה מספר נמוך ביותר. אני רואה בירידה הזאת ירידה במעורבות, גם אם במדינות אחרות בעולם, שיעור ההשתתפות בבחירות מוניציפליות נמוך יותר. שיעור הבוחרים לכנסת הוא גבוה במדינת ישראל, אבל עדיין אני רואה כאן בעייתיות, וצריך לשים לב ולדאוג לכך שלא יהיה המשך למגמה הזאת, העלולה להביא לאובדן האמון והלגיטימיות במערכות השלטון הנבחרות. בהימנעות מהצבעה יש פגיעה יסודית ושורשית בלגיטימיות של הבחירה. ככל שפוחתת מידת ההשתתפות בבחירות, גדל משקלן היחסי של קבוצות מאורגנות, סקטוריאליות ובעלות עניין, וגוברת מעורבותן בהכרעות הדמוקרטיות. אנחנו עלולים חלילה למצוא את עצמנו במצב שבו מקריות הרוב גוברת על רצון הרוב.

מדינת ישראל חייבת לגבש בסיס הסכמה חדש. אתן דוגמה אחת לעניין הזה, מתחום הפעילות למען שוויון הזדמנויות לנשים, שהחלה בשנת 1992, בין הח"כ לשעבר יעל דיין וביני, יחד עם חברות כנסת נוספות, חברות הכנסת מכל המפלגות, כולל תמר גוז'נסקי מחד"ש וחברות מהימין. יכולנו לשתף פעולה, להתווכח במקום שמוכרחים, אבל לעבוד על בסיס הסכמה מאוד רחב. המודל הזה בהחלט יכול להילמד ולהיות מיושם גם על תחומים אחרים. בסיס ההסכמה הזה מוכרח להישען או להיגזר מראייה חדשה שמחזקת את הממלכתיות ככלי ציבורי ושלטוני ראשון במעלה. הממלכתיות היא הבסיס הנכון למעורבות המדינה בחתירה לצדק חברתי ולשוויון הזדמנויות אמיתי.

הממשלה אימצה, על פי הצעתי, את עיקרי מסקנות דו"ח דברת, התוכנית הלאומית לרפורמה במערכת החינוך בישראל. התוכנית הזאת מציגה גישה שונה וחדשה בהיבטים הארגוניים, הפדגוגיים והערכיים של מערכת החינוך. אני מאמינה שהחינוך הוא המפתח לשינוי ולעיצוב פני החברה ופניהם של בוגרי מערכת החינוך שלנו. השינוי הכולל שאימצנו הוא רחב ביותר. התוכנית הלאומית לחינוך קוראת לחזק את הממלכתיות, ומעמידה את החינוך הציבורי והממלכתי במרכז ההעדפה של מערכת החינוך. החינוך הציבורי הממלכתי הוא זה שיוצר את הזיקה בין הערכים החברתיים הלאומיים לסולידריות חברתית, לחתירה לשוויון הזדמנויות ולצמצום פערים.

ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם, לצערי, בפערים לימודיים. אלה פערים על רקע סוציו-אקונומי, על רקע לאום, מוצא, ותק ומקום מגורים. הפערים הללו בולטים בהישגים הלימודיים, במיומנויות יסוד בבתי הספר היסודיים, בחטיבות ביניים וכמובן גם בהישגים בבחינות הבגרות. תוכנית הליבה תהיה מחייבת. היא תחייב את כל התלמידים הלומדים בזרמים השונים,  כי היא מייצגת את המכנה המשותף ההשכלתי הערכי הרחב של בוגרות ובוגרי מערכת החינוך. כמובן, מעבר לתוכנית ליבה, כל בית ספר יוכל להעשיר ולהוסיף.

תוכנית ליבה כזאת מחזקת רבדים ערכיים של חינוך למורשת, אזרחות ודמוקרטיה. החינוך לאזרחות לא מספיק, אף שנעשה הרבה. אנחנו מתכוונים להגדיל את מספר היחידות לבגרות שכל תלמיד יחויב בהן בלימודי האזרחות. אחת היחידות תוכל להיות מוקדשת לפעילות בחברה, ופעילות התנדבותית. אני משוכנעת שבתי הספר ומערכת החינוך כולה יהפכו לשחקן משמעותי יותר בחיי התלמידים. באותם נושאים שנוגעים לדמוקרטיה, השינוי במעמד שלהם ומרכזיות בתי הספר יהוו מנוף לחיזוק ערכי מהותי. אני מאמינה שאותה מהפכה, אותו סדר יום לחינוך לאומי חדש שאימצה הממשלה, יהוו תחילה של שינוי יסודי, חינוכי וערכי, שישפיע גם על עיצוב החברה הישראלית בכל ההיבטים, לדורות הבאים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד