בין סובלנות לאיום
בין סובלנות לאיום

קשה לי מאוד להבין איך אפשר לחנך לדמוקרטיה במערכת שאינה פועלת באופן דמוקרטי

 

יש לי כמה הערות, ואפתח בהערה מתודולוגית. חסר בנתנוני המדד שהתפרסמו מידע על גודל המדגם של האוכלוסייה הערבית. מניסיון במחקרים ובסקרים אחרים, אם האוכלוסייה הנסקרת קטנה יש צורך בייצוג יתר שלה, ייצוג שאינו פרופורציונלי לשיעור האוכלוסייה באוכלוסייה הכללית, כדי לקבל תוצאות יותר מדויקות. הערה מתודולוגית נוספת מתייחסת לפילוח הפנימי של בני הנוער הערבים. לדעתי, אין להתייחס אליהם כקבוצה הומוגנית, כי הם אוכלוסייה מאוד הטרוגנית: איני יודע אם נעשה בה פילוח בין דתיים, מסורתיים, לא דתיים, כפריים, עירוניים ועוד. אני מקווה שהדבר נעשה.

לגופו של עניין, קשה לי מאוד להבין איך אפשר לחנך לדמוקרטיה במערכת שאינה פועלת באופן דמוקרטי. טענתי היא, שיקשה מאוד על מערכת חינוך לחנך לערכים דמוקרטים, כאשר אין היא מתנהלת לפי אותם הערכים. קבלת ההחלטות אינה דמוקרטית, האווירה והמסגרת אינן דמוקרטיות (מה שאנחנו קוראים אקלים בית-ספרי, או תרבות בית ספרית). מכאן, שהאתגר במקרה הזה הוא מאוד גדול. חייבים לעבוד לא רק על התכנים המועברים, אלא גם על המסגרת. יתרה מכך, חייבים לחנך תחילה את המבוגרים (המורים ומפעילי המערכת האחרים), שמחנכים את בני הנוער, ורק אחר כך את התלמידים.

יש עניין נוסף, שבא לידי ביטוי באוריינטציה המכוונת את העשייה החינוכית בבית הספר. בבתי ספר בישראל בכלל, ובבתי ספר ערביים בפרט, האוריינטציה היא של הישגיות יותר מאשר של חינוך ערכי. בתפיסת העולם החינוכית שלי, יקשה עלינו מאוד להגיע להישגים לימודיים בלי התייחסות לחינוך הערכי.

מן הסקר עולה, שהנוער היהודי מעריך, יותר מהנוער הערבי, שהשסע הלאומי חמור. לדעתי, בעת בחינת עמדות בכלל ועמדות כלפי קבוצה אחרת בפרט (במקרה שלנו, היהודים כלפי הערבים וההפך), פועלים שני גורמים: האחד - מעמד (סטטוס) הקבוצה בעיני עצמה; והאחר - המציאות הביטחונית ששתי הקבוצות נתונות בה. לגבי הראשון, קבוצת המיעוט (הנוער הערבי), בהיותה בעלת הסטטוס הנמוך בשתי הקבוצות, תרצה להמעיט בערך השסע כגורם מאיים, יותר מקבוצת הרוב. בין השאר, בשל היות קבוצת הרוב פחות סובלנית לאיום זה. בעניין הגורם השני, ניתן ללמוד מהסקר שיש שינויים תקופתיים. מבט בטבלאות השונות העוסקות בעמדות כלפי האחר, מלמד שבתגובת הנוער הערבי בשאלות הנוגעות ליחס לקבוצת הרוב היהודית, אחרי אירועי אוקטובר 2000, שלטה עמדה שונה מהעמדה שהובעה לפני האירועים, או זמן ארוך יותר אחריהם. כלומר: העמדה היא תלוית סיטואציה.

מצד אחר, אם הנוער היהודי מעריך את השסע הלאומי כחמור יותר, זה אומר שהוא מרגיש מאוים על ידי קבוצת המיעוט; אך נוער זה גם פחות סובלני כלפי קבוצה זו, ואינו תופס אותה כחלק אינטגרלי ולגיטימי מהאוכלוסייה הישראלית. הספרות המקצועית בעניין זה מורה שהאוכלוסייה היהודית מדירה את האוכלוסייה הערבית מהכלל הישראלי. לעומת זאת, הנוער הערבי בפרט והמיעוט הערבי בכלל מעוניינים להשתייך ולהשתלב, גם אם יש להם עמדות מדיניות שונות מעמדות קבוצת הרוב. לכן, הנתון שהתקבל בסקר, בדבר תפיסת השסע, אינו מפתיע. אך הוא מוכיח שוב שיש לבחון את תפיסת הרוב כלפי קבוצת המיעוט, במיוחד בכל הקשור למעמדם האזרחי ולזכיותיהם הקולקטיביות.

שאלה אחרת שעלתה מהסקר היא רמת הידע והמעורבות הפוליטית. הממצאים מראים שרמת הידע של הנוער הערבי בעניינים פוליטיים נמוכה מאוד, בסביבות 15%, לעומת רמת ההתעניינות של 45% בקרב הנוער היהודי. עולה כאן השאלה, מדוע אין לנוער הערבי ידע פוליטי ומדוע רמת פעילותו הפוליטית נמוכה?  התשובה מחזירה אותי לנקודה הראשונה שהעליתי, כלומר, לעניין האקלים והתרבות בבית הספר. בבתי ספר ערביים מקובל שאין דנים בסוגיות פוליטיות (יש, כמובן, יוצאים מן הכלל הזה), למרות כל חוזרי המנכ"ל לדורותיהם. המורים הערבים מנסים להימנע ככל האפשר מדיון פוליטי ודיון בענייני אקטואליה עם התלמידים. יש לשאוף לכך שבית הספר הערבי יפתח לדיונים כאלה, והכוונה לדיונים פוליטיים מתוך חשיבה ביקורתית ולא לחינוך אידיאולוגי, שהוא פסול בעיניי, במסגרת החינוכית הבית-ספרית.

עניין נוסף הוא מה אנחנו, המבוגרים, משדרים לבני הנוער, ומה אנחנו  משדרים בחברה. ברגע שעומד איש פוליטי (שר בממשלה ונבחר ציבור) ומביע עמדה שלילית ואף גזענית כלפי קבוצה מסוימת, יש להבין שהדבר הוא בעל משמעות והשפעה רבות על הציבור הרחב ועל בני הנוער בפרט. הצהרות כאלה בוודאי מחלחלות עמוק לנפשם של הצעירים, ויוצרות לגיטימציה לאמירות גזעניות בשיח המדיני והחברתי. ברצוני גם לומר, שפליטת פה של אדם זה או אחר  יש בה כדי להוריד לטמיון עשייה חינוכית ערכית לסובלנות, לערכי כבוד האדם לשוויון וליחס הוגן ואנושי לאחר.

נקודה נוספת היא  הרגשת הגאווה וההשתייכות למדינה בקרב הנוער הערבי. אמנם, אנחנו רואים שחלה עם הזמן עלייה בהרגשת גאווה והשתייכות למדינה, והיום היא מגיעה ל-46%. אך אם משווים זאת לקבוצות אחרות, רואים שהפער עדיין גדול. אינני רוצה להיכנס לשאלה כיצד נבדקה הגאווה למדינה. אני מניח שאם נלך ונשאל את בני הנוער אם הם מרגישים שייכות לישראל בעתות שלום ורוגע תהיה הרגשת השייכות גבוהה יותר.  

הופתעתי כשראיתי ש-60% מבני הנוער היהודים מכירים בכך שהציבור הערבי מקופח, אבל כשהם נשאלים אם ניתן לתקן זאת, או אם תינתן להם ההזדמנות לתקן את הקיפוח הזה, אפילו רק בייצוג בכנסת, אנחנו מקבלים 38% בלבד. יחס כזה בוודאי מלמד על שאיפה ורצון לקיפוחו של הצד האחר.

המחקר מעורר הרבה מאוד תובנות, היכולות לכוון אותנו לתוכניות חינוכיות ולשימת דגש על נקודות ספציפיות, כדי לחזק את ערך הדמוקרטיה בקרב בני הנוער. נקודת ההתחלה ללא ספק צריכה להיות המסגרת החינוכית.   

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד