התרבות, הקופה הציבורית וכשלי ה
התרבות, הקופה הציבורית וכשלי ה

אפרים קליימן הוא פרופסור לכללה באוניברסיטה העברית

השוק החופשי אינו מסוגל לענות על  הצורך של החברה והאזרחים בתרבות עשירה ואיכותית. למדינה יש שורה של סיבות בעלות צידוק כלכלי לאפשר לתרבות לשרוד ולפרוח.

במאמר זה אנסה לבחון, מנקודת ראות של חשיבה כלכלית, את התנאים שבהם ניתן להצדיק תמיכה חומרית ציבורית, ממשלתית או עירונית, במפעלי תרבות. או, במלים אחרות, מהן הסיבות שבגללן נדרשת התערבותה של המדינה בהפקת מוצרי תרבות, להבחין מהפקתם של משקאות קלים, רהיטים, או לבני נשים. חסרה בתחום זה משנה כלכלית סדורה, ומה שמובא כאן אינו אלא בגדר מחשבות ראשונות ונסיון המחבר להבהיר את הנושא לעצמו.

מהם "מצרכי תרבות"? ניתן, אולי, להגדירם על דרך השלילה ככל המוצרים והשירותים שלא נועדו לספק צרכים גופניים גרידא. אך ברמת החיים הנוכחית של ישראל, הגדרה זו תכלול את מרבית הדברים שאנו קונים ומשתמשים בהם, כמו שירותי מספרות, בגדים אופנתיים, שלא לדבר על עיתוני ערב, מופעי "סטנד אפ" ותחרויות יופי, ואף חלק ניכר מהמזון שאנו אוכלים. לצורך הדיון אתייחס למוצרים ושירותים שלגביהם קיימת הסכמה רחבה שהם מוצרי תרבות. הגדרה זו לוקה בכך שהיא מצטמצמת, למעשה, במוצרי אותם מפעלי תרבות הנהנים היום ממידה זו או אחרת של תמיכה ממשלתית. כך, למשל, ההבחנה הנהוגה אצלנו בין תיאטרון לבין מופע בידור סתם, חופפת במידה רבה את הזכות להיות סמוך על שולחנו של מינהל התרבות שבמשרד החינוך והתרבות על פי אמות מידותיו. לכן, אף שבהמשך אתמקד במוצרי התרבות הקלאסיים, תיאטרון, מוזיקה, ציור ופיסול וספרות יפה, מן הראוי יהיה לבחון את תקפות מסקנותיי דווקא ביחס לאלו הנמצאים מחוץ לתחום זה.

                                         *

אנחנו חיים בחברה שמערך הייצור שלה הוא של כלכלת שוק. מרבית הפעילות הכלכלית במשק מתנהלת ללא התערבות ישירה של הממשלה, בוודאי ללא תמיכתה החומרית. השוק עובד בעזרת מערכת של תמריצים חומריים. היזמים, השואפים ליהנות מתמריצים אלה, מגיבים לאיתותי הצרכנים, אלו מוצרים ושירותים לייצר. הערובה לתגובה הנכונה היא התחרות, בפועל ובכוח, של יצרנים אחרים, המגבילה את היזם במחיר שאין הוא יכול לעלות מעליו, וברמת האיכות שאין הוא יכול לרדת מתחתיה. תמריץ הרווח מכאן, ושוט התחרות מכאן, מבטיחים שהשוק אכן יספק את מה שהציבור מבקש. מנגנון השוק אמור להשיג הקצאת מקורות יעילה, שבה עלויות הייצור, במושגי הוויתור על מוצרים אחרים, משתוות בשוליים עם כמות המוצרים האחרים, שהציבור מוכן לוותר עליהם על מנת לזכות ביחידה נוספת של המוצר המדובר.

יעילות זו של מנגנון השוק כפופה לשתי הסתייגויות. האחת היא, שדעת הצרכנים שאליה השוק מכוון היא תוצאת שקלול דעותיהם של כלל הפרטים במשק, לא על פי העיקרון הדמוקרטי המקובל, שלכל פרט יש קול אחד, אלא לפי העיקרון שלכל שקל קול אחד, כלומר: בהתאם לכוח הקנייה שבידיהם. יעילות הקצאת המקורות של השוק מותנית, אפוא, בחלוקת ההכנסות במשק. להמחשה, יש רק לחשוב על החלוקה הקוטבית של האנושות בין שונאי התרד לאוהביו, כדי להבין כיצד העברות הכנסות מאלה הראשונים לאלה האחרונים תשנה את דפוסי הגידול החקלאיים, לטובת התרד ועל חשבון שאר הירקות. ההסתייגות האחרת היא, שבתנאים מסוימים, מנגנון השוק אינו פועל בצורה חלקה; שקיים, מטעם זה או אחר, "כשל שוק", שבגללו הכמות המיוצרת אינה זו הרצויה, אלא היא קטנה או גדולה ממנה. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא קיומו של מונופול, כלומר, של יצרן הפטור מעולה של תחרות.

סוג אחר של כשל שוק, והוא הנוגע לעניינו, הוא כאשר השוק פועל כהלכה אבל איננו מניב הקצאה יעילה. כשל כזה מתהווה כאשר להחלטה של הפרט לצרוך מוצר מסוים יש השפעה לא רק על רווחתו הוא, אלא גם על רווחתם של פרטים אחרים, שאינם מעורבים בהחלטתו. מי שמשמיע בחצות לילה שירים ששכנו מתעב, גורם הנאה לעצמו אך סבל לשכנו. כל עוד אינו חייב לפצות את האחרון על צערו, תהיה צריכת המוזיקה שלו גדולה מהרצויה לכלל הציבור. בדומה לכך, גם כל המחליט לנסוע קילומטר נוסף במכוניתו אינו שוקל את הנזק שהוא גורם לאחרים בהחמירו את הגודש בכבישים. והיפוכו של דבר גינת נוי, הגורמת הנאה לא רק למטפחה, אלא גם לכל החוזה בצבעיה ומתבשם בריח פרחיה בעברו ברחוב. מכיוון שהשוק אינו מסוגל לכפות על הפרט התחשבות באחרים, נכנסת המדינה בעובי הקורה, אם על-ידי איסור ייצורן של השפעות חיצוניות שליליות כאלה כרעש ומטרדים אחרים, ואם באמצעות מיסוי, המחייב, למשל, את המגדיל את הגודש בכבישים בעלות הנזק שהוא גורם לאחרים, או מעניק הנחה במחיר המים לבעלי גינות.

תיקון כזה של תחשיב הפרט יכול לפעמים להיעשות באמצעות השוק, על ידי יצירת מסגרת חוקית שתאפשר למי שנפגע מהשפעה חיצונית של מעשה חברו לתבוע פיצוי ממנו, ולמי שמייצר השפעות חיצוניות חיוביות לגבות את עלותן מהנהנים האחרים מהן. כך, לדוגמה, יכול אדם לתבוע פיצוי משכנו על הצער שנגרם לו עקב השמעת מוזיקה רועשת בלילות. אלא שמתעוררות כאן שתי בעיות;  האחת היא, שהנזק מתפזר על פני מספר רב של פרטים, כך שהפיצוי שעשוי להיפסק לכל אחד מהם לא יפצה אותו אף על עלות התביעה; והאחרת, שכל אחד מהנפגעים יצפה שמישהו אחר יגיש את התביעה והוא עצמו יזכה מן ההפקר כשהמטרד ייעלם.

 אם כך במטרדים, על אחת כמה וכמה בהנאות. לבעל הגינה המטופחת אין דרך למנוע את ההנאה מניחוח פרחיה ממי שיסרב להשתתף בעלות גידולם.

הדוגמאות שהבאתי מתייחסות למה שקרוי "מוצרים ציבוריים", כלומר מוצרים שבמקרה הקיצוני (כמו תאורת רחוב, למשל) אין השימוש בהם על ידי אחד גורע מאפשרות השימוש בהם על ידי אף אחד אחר, ושאין דרך מעשית לחייב את הנהנים מהם בתשלום בעבורם. מכיוון שכל אחד מהם מקווה "לקחת טרמפ" על מישהו אחר שישלם, ייתכן שלא יימצא כלל מי שיממן אספקת מוצר כזה. מרבית ההנמקות לתמיכה בתרבות נובעות, במודע או שלא במודע, מתפיסת מצרכי תרבות כמוצרים ציבוריים.

ניתן, עקרונית, להבחין בשלושה סוגים של כשל שוק, בהתאם למטרות, שנבצר ממנגנון השוק להשיגן.

כשל מנגנון השוק להשיג את רמת התפוקה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה. זהו כשל השוק הרגיל, המקובל בדיון הכלכלי, שדוגמאות לו הובאו לעיל. הוא המספק את ההצדקה למימון שירותים, מביטחון חיצוני ועד תאורת רחוב, ממסים הנגבים מכלל הציבור, ואף למיסוי או לסבסוד של מוצרים מסוימים, כמו מכוניות נוסעים מכאן, ותחבורה ציבורית מכאן.

כשל מנגנון השוק להביא לחלוקת הצריכה הרצויה. במערכת של היזון חוזר, מנגנון השוק אינו רק מושפע מחלוקת המשאבים ההתחלתית, אלא גם משפיע עליה. העברת הכנסות משונאי התרד לאוהביו, שהזכרתיה קודם, גם תגדיל את הכנסות מגדלי התרד על-חשבון מגדלי הירקות האחרים. חלוקת ההכנסות קובעת את דפוסי השימוש במוצרים ובשירותים. אך בעוד הציבור, בכללותו, מוכן לקבל את אי השוויון הקיים בהכנסות, הוא עשוי לשאוף לחלוקה שוויונית יותר של מוצרים ושירותים כמו חינוך, בריאות או שיכון. זמינות של סל מינימלי מסוים יכולה להיתפס כאן כזכות אזרחית בסיסית.

כשל מנגנון השוק להשיג מטרות חברתיות מוסכמות. למפעל הציוני היתה בעבר שורה של מטרות לאומיות, שהשוק לא העניק כל תמריץ להשגתן ולפעמים אף פעל כנגדן. זוהי כנראה אחת הסיבות להתייחסות השלילית  של המנהיגות היישובית לכלכלת השוק, שמשהו ממנה שרד עד היום. לדוגמה, שיקולים כלכליים מכתיבים מיקומו של מפעל תעשייתי בקרבה לשווקים המקומיים שלו או לנמלים, ולמקורות חומרי הגלם, למאגרי כוח העבודה ומרכזי אספקת השירותים שהוא נזקק להם. מנגנון השוק היה מביא, אפוא, למיקום מפעלי התעשייה, למעט חברת הפוספטים ומפעלי ים המלח, באזור המרכז, ברצועה צרה בין אשדוד לנהריה. וזאת כנגד מה שנתפס בזמנו, בצדק או שלא בצדק, כעניין לאומי בפיזור האוכלוסייה.

                                         *

הנימוקים בזכות המימון הציבורי של פעולות תרבות נופלים, בסופו של דבר תחת הכותרת של אחד או אחר משלושת הטיפוסים של כשלי השוק שנמנו כאן. אין זה עניין של סיווג לשמו. זיהוי כשל השוק הנוגע בדבר, והמטרה שבהשגתה הוא מתגלע, הם צעד הכרחי לא רק להצדקתה של התערבות ממשלתית בתחום התרבות, אלא גם לבחירת הכלים הנכונים של ההתערבות, כדי שלא תחטיא את מטרתה. ניתן להבחין בין כמה קבוצות של גורמים, או של מצבים, שבהם השוק נכשל בייצור הכמות הנכונה של מוצרי תרבות, בדרך כלל בכיוון של המעטה.

השפעות חיצוניות על פעילות כלכלית. מפעלי תרבות כמו מוזיאונים, תיאטרון וכו', מגבירים בדרך כלל את כוח המשיכה של ארץ, עיר או יישוב. מפעלים כאלה מושכים למקום מושבם אוכלוסייה, קבועה ומזדמנת, ובכך מגדילים את הכנסות העסקים של המקום. בארצות גדולות התופעה שכיחה בעיקר ברמה העירונית, הפנים ארצית. מכיוון שתוספת ההכנסה לעיר שבה מתרחשת הפעילות התרבותית באה על חשבון מקומות יישוב אחרים, לממשלה אין בדרך כלל עניין או הצדקה לתמוך בה בגלל השפעות חיצוניות אלה. לעתים קרובות רובו המכריע של הרווח הנוסף בדרך זו אף ילך לקבוצה קטנה של בעלי עסקים, למשל, בצורה של עליית מחירי הקרקע. לכן, רשויות מקומיות יימנעו מלהפנות סכומים נכבדים, שנאספו מכלל משלמי המסים, לתמיכה במפעלי תרבות מקומיים על רקע זה. זו גם הסיבה שבהרבה מקומות, בעיקר בארה"ב, התומכים העיקריים במפעלי תרבות עירוניים הן לשכות המסחר וארגונים כלכליים מקומיים אחרים, משיקולים כלכליים אזוריים גרידא.

ברמה הכלל ארצית, לעומת זאת, הפעילות הכלכלית הנגררת אחרי פעילות תרבותית באה על חשבון תושביהן של ארצות אחרות בעולם. לכן, קיומן של השפעות כלכליות חיצוניות כאלה מהוות הצדקה לתמיכת המדינה בפסטיבלים אמנותיים, האמורים למשוך לארץ תיירים ולהאריך את שהותם בה. גם כאן אפשרי, שתוספת ההכנסות הנובעת מכך תתחלק בצורה  לא שוויונית ותעורר ספק אם יש לממן פעולות כאלה מקופת הציבור. מכל מקום, נראה שלא נעשה עדיין די אצלנו לנסות לגלגל את הנטל על שכם אלה הצפויים להיות הנהנים העיקריים מפירותיו, כמו, למשל, המלונאים.

יש, כמובן, גם כל מיני מצבי ביניים וייצורי כלאיים. כך, למשל, בית האופרה של סידני מהווה אבן שואבת לא רק לתיירות פנים לעיר זו, אלא גם לאוסטרליה כולה. וכך גם פסטיבל אדינבורו ואולי גם קרצוף חזיתות הבתים של פאריס. אצלנו אפשר להצביע על חפירות מצדה כעל דוגמה בולטת של מפעל תרבותי ששכרו בצדו בגידול התיירות לארץ. אולם, בסופו של חשבון ההשפעה של מפעלי תרבות על פעילות הכלכלית הכללית נראית זניחה. 

השפעות חיצוניות על מיקום האוכלוסייה. הנגישות לפעילות תרבות היא אחד הגורמים בבחירת מקום יישוב, בצד שיקולים כמו אפשרויות התעסוקה, טיב בתי הספר, האקלים הפיזי והחברתי. בעבר דגלה מדינת ישראל, משיקולים מדיניים וביטחוניים, בפריסה מרחבית רחבה של האוכלוסייה. בעקבות כך הוקמו עיירות הפיתוח באזורים המרוחקים ממרכז שפלת החוף, שהיא גם המרכז הכלכלי והחברתי של ישראל. ייתכן שהמטרות המקוריות של פיזור האוכלוסייה אינן תקפות יותר. אך אם יינטשו עיירות הפיתוח על ידי האוכלוסייה החזקה יותר, יידרדר עוד יותר מצב הנותרים בהן. הגירה כזו גם מעוררת את הצורך בהרחבת אפשרויות הדיור והתשתיות העירוניות במרכז, בעוד הבתים והתשתיות הקיימים כבר באזורי הפריפריה נותרים בלתי מנוצלים. אלא שיש לזכור שטיב בתי הספר, או הנגישות למתקני ספורט, עשויים להיות יעילים יותר ממפעלי תרבות במניעת בריחת החזקים מעיירות הפיתוח.

השפעות על לכידות חברתית. חשובה יותר משתי ההשפעות הקודמות היא התרומה ליצירת מכנה תרבותי משותף, אשר לצד מורשת משותפת ותחושה של שיתוף בעתיד, הוא מה שעושה קבוצת אנשים לחברה אחת. מנגנון השוק אינו יכול להביא בחשבון את הלכידות החברתית, והוא לא יספק את כמות מצרכי התרבות הנחוצה להשגתה. ללכידות חברתית יש גם ערך כלכלי. היא אחד המרכיבים של  מה שמכונה "הון חברתי", שהוא מכלול הקשרים וההקשרים - השימוש באותה השפה הוא אחד מהם - המקטין את עלויות העסקה במשק, ועושה את הפעילות הכלכלית בחברה ואת החיים בה נוחים יותר.

השפעת העשרה תרבותית על היחס לזולת. חשיפה למצרכי תרבות מעשירה את חייו הרוחניים של הפרט, אך זו עדיין אינה סיבה למימון צריכת הקונצרטים שלו ממסיהם של אחרים, כפי שאין מממנים כך גם את צריכת מזונו, מלבושיו וכיו"ב. מה שהופך את ההעשרה להצדקה כזו היא ההנחה, שמי שנחשף לתרבות יהיה גם אדם טוב יותר ביחסו לזולת. אך קיימות עדויות לא מעטות לכך שחוש אסתטי מפותח, או אהבת מוזיקה, אינם עומדים כלל וכלל בסתירה לרוע. מכל מקום יש לשקול את יעילות התרבות בשיפור היחסים בין פרטים, בהשוואה ליעילותם של החינוך לסובלנות, לעמידה בתור או לציות לחוקי התנועה.

השפעת התרבות על גאוות המקום. מוזיאון ידוע, להקת בלט רבת מוניטין, או אמן מפורסם בן המקום, מהווים לעתים קרובות מקור לגאווה גם לאותם תושבים שאינם נחשפים או אינם מעריכים מוצרי תרבות אלה. מנגנון השוק אינו מסוגל להביא בחשבון הנאה זו ולכן תפוקת מוצרי התרבות, שעליהם גאוותם, תהיה קטנה מזו האופטימלית. אך שוב, ייתכן שקבוצת כדורגל תורמת יותר מהם לגאוות המקום.

הכשלים שנמנו עד כה נובעים מההתעלמות של השוק מן ההשפעה שנודעת למוצרי תרבות על תחומים אחרים. אך דווקא כמה מהטיעונים המוצקים יותר בזכות תמיכה ציבורית במפעלי תרבות נשענים, בסופו של דבר, על ההשפעות החיצוניות שיש למוצרים בתחום התרבותי עצמו, כלומר על צריכת תרבות או ייצורה.

התרבות עצמה כמוצר ציבורי. כאמור, מוצר הוא ציבורי אם אי אפשר למנוע את צריכתו ממי שאינו משלם בעבורו. בתנאים מסוימים, מאפיינת תכונה זו גם מוצרי תרבות. כזה הוא פסל המוצב ברשות הרבים, תזמורת המופיעה ברחוב, או, להבדיל, זיקוקין די נור. אלא אם ניתן למצוא להם נתוני חסות מסחריים, או להתנות את הצפייה בהם בתשלום, הרי שגם מופעי תרבות המשודרים באמצעי תקשורת המוניים הם מוצרים ציבוריים.

צריכת תרבות כמעודדת ייצור תרבות.  ניתן לטעון שהחשיפה למוצרי תרבות כשלעצמה, מהווה גירוי המעורר כוחות יצירה תרבותיים, שאחרת לא היו באים לכדי ביטוי. סבסוד מוצרי תרבות יגדיל אז את ייצורם ביותר מסכום התמיכה.

האופציה של צריכה פוטנציאלית של תרבות. ההנאה שאנשים מפיקים ממוצרי תרבות (כמו גם ממוצרי פנאי אחרים, תיירות וספורט), נובעת בחלקה לא מצריכתם בפועל, אלא מהידיעה שמוצרים אלה זמינים להם בשעה שיחפצו בכך. על כן בוחרים פרטים לשלם בעבור חברות בלתי מנוצלת במועדוני ידידים של מוזיאונים, כרטיסי עונה המנוצלים רק מעט למופעי תיאטרון או תזמורת וכיו"ב. בדרך כלל, אין אדם צריך לשלם בכדי להבטיח לעצמו אופציה כזו, שעצם קיומם של מוסדות התרבות מעמידה אותם לפניו. מה שמכונה "ערך הקיום" של מפעלי תרבות אינו מובא בחשבון על ידי השוק בהחלטותיו כמה מפעלים כאלה לקיים.

                                         *

קיימת קבוצה של כשלי שוק המתייחסים לעתיד, שלו, לפי אמרה המיוחסת לאחד המדינאים הבריטיים, "אין מחוז בחירה". לביקושים של הדורות הבאים אין ייצוג הולם בהחלטות השוק. ואולם הן לייצור והן לצריכת תרבות בהווה עשויות להיות השלכות על ייצור וצריכת מוצרי תרבות בעתיד. ייתכן אף שהשפעות אלה חזקות יותר בתרבות מאשר ברוב המוצרים והשירותים האחרים, למעט אולי השכלה וחינוך. לכאורה, לפחות, הממשלה אמורה להיות בעלת אופק ראייה רחוק יותר מאשר השוק. מכאן ההצדקה להתערבות ממשלתית על מנת להכליל את העתיד בהחלטות הנוכחיות שיש להן השפעה עליו, מתוך השיקולים הבאים.

"תעשיות ינוקא" תרבותיות. תעשיות ינוקא הם מפעלים או ענפים שאינם תחרותיים היום עם ייצור בחו"ל, אך צפוי שייעשו כאלה אם יתנו להם לצבור ניסיון. זו ההצדקה השכיחה למתן חיסוי מפני תחרות זרה לענפים שונים, אם באמצעות הגבלת יבוא מנהליות ואם באמצעות מכסי מגן. זו היתה גם המטרה המפורשת של חיוב בתי הקולנוע, בזמנו, להציג יומן ישראלי לפני הסרט (בנוסף, אולי, למטרה תעמולתית סמויה). לחלופין, אפשר לתמוך בענפים כאלה בעזרת סיוע ממשלתי גלוי, המאפשר גם לדעת את גודל התמיכה הניתנת, ולפרוס את נטלה על ציבור כלל משלמי המסים.

שינוי טעמי הציבור על ידי חשיפה והתמכרות. חשיפה ממושכת, ממוקדת, למצרכי תרבות, עשויה להביא עם הזמן לשינוי טעמים בכיוון של העדפת מצרכים כאלה. צרכנים הנחשפים בצורה כזו בהווה, בפרט ילדים וצעירים, מפתחים כישורים להערכת מוצרי תרבות. לכן, מן הסתם, יהיו מוכנים בעתיד לצרוך יותר תרבות בתשלום ממה שהיו מוכנים אחרת. אם נקבל את ההנחה שיש ערך חברתי בהערכת תרבות ואמנות ובצריכתן,  אז יש גם ערך חברתי חיובי בעידוד התמכרות כזו. אחרת, זהו עניין לספקיהן בלבד.

שימור ופיתוח לדורות הבאים. למה שנעשה היום בתחום התרבות יש השלכות ישירות על אפשרויות צריכת התרבות של הדורות הרחוקים בעתיד, שלפרט קשה להזדהות עמם. אם הממשלה אכן ממלאה את ייעודה כאפוטרופוס על העתיד, עליה לדאוג לשימור נכסי התרבות הקיימים, הגשמיים והרוחניים כאחד, ואולי אף לפיתוחם של נכסים חדשים. הצורך בשימור כזה ובהבטחת רצף תרבותי יכול להצדיק, למשל, תמיכה בהחזקת אוספים מוזיאליים או בלהקות פולקלור וחזנות.

ויש גם קבוצת נימוקים נוספת, חשובה אולי יותר מאלה שמנינו עד כה, להצדקת השתתפות הממשלה במימון מוצרי תרבות:

התרבות כ"מוצר זכות". יש מוצרים ושירותים שהציבור אינו מוכן להשלים עם  מידת אי השוויון בצריכתם, כגון בריאות, חינוך ותזונות קטינים וזקנים. זו התפיסה שלכל אחד יש זכות בסיסית ליהנות ממוצרי זכות (merit goods), כמו נגישות למי שתייה טהורים, ולהבדיל שירותי קבורה, מינימום מסוים של שירותי בריאות ואף של קיום פיזי וחינוך יסודי. יש מקומות ששם נכללת ברשימה זו גם השכלה גבוהה. אפשר לחשוב גם על כמה שירותי תרבות כמהווים מוצרי זכות.

גישה חופשית לנכסי תרבות לאומיים. יצירות אמנות של אמני אותה ארץ בדורות עברו הן, מבחינה מסוימת, רכוש כל תושביה. זוהי ההצדקה לחקיקה המונעת, או מגבילה, יצוא אוצרות תרבות לחו"ל. בישראל הוגדרו ממצאים ארכיאולוגיים כנכסים לאומיים ועל כן הוחלט לממן מקופת הציבור את חפירות הכותל או את רכישתן של המגילות הגנוזות. אותו נימוק תופס גם לגבי אפשרות הציבור לראותם. נימוקים אלה תופסים גם לגבי הנגישות לנכסים לאומיים אחרים, כמו חופי הים והכינרת, וממילא גם לסבסודה.

                                         *

התיאטרון הוא מקרה דוגמה חשוב שאפשר לבחון אותו לאור הטעמים שמניתי, בזכות התמיכה הציבורית. רובם, מסתבר, אינם מצדיקים תמיכה כזו. יש מעט דוברי העברית בעולם ולכן אין התיאטרון הישראלי גורם משמעותי במשיכת תיירות לארץ. התיאטרון גם אינו מוצר ציבורי. מספר האנשים שיכולים ליהנות מהצגה, מבלי שהנאתם של אחרים תיפגם, מוגבל על-ידי הגודל המרבי של האולם שבו ניתן להציג את המחזה; ומכל מקום, ניתן למנוע את הצפייה ממי שאינו משלם בעבורה. ספק אם מרבית הציבור רואה בתיאטרון מוצר זכות, שהמדינה חייבת לספקו לכל אזרח, למעט, אולי, במקרה של קטינים. שלא כבמוזיאון, למשל, ספק אם אנשים מייחסים ערך גבוה לאופציה לא ממומשת של הליכה לתיאטרון, ואם יש להתייחס אליה אחרת מאשר לאופציה לקנות תחתונים או תרד. כך גם לגבי גאוות המקום. קיומו של תיאטרון יכול לעודדה במישור העירוני, אך הרבה פחות מזה, אם בכלל, במישור הכלל ארצי. בשאלת היחס לזולת, לא קל יהיה לשכנע את הציבור שהצפייה בחניקתה למוות של דסדמונה תקטין את האלימות במשפחה, או שמראהו של יוליוס קיסר השותת דם מדקירת הקושרים נגדו תרתיע רוצחים פוליטיים בכוח מלבצע את זממם.

הרשימה מצטמצמת, אפוא, להשפעת הנגישות לתיאטרון על פיזור האוכלוסייה, על לכידות חברתית, ועל ההשפעות שיכולות להיות לפעילות תיאטרונית עכשווית על הפעילות הזו ועל הביקוש לה בעתיד. בפרט נראה שיש לייחס משקל של ממש לגורם ההתמכרות: השפעת הצפייה בתיאטרון בהווה על כושר ההנאה ממנו, והביקוש לו של אותם פרטים בעתיד. ההשפעה על צרכני העתיד מעניקה משקל גם לשימוש ופיתוח נכסי תרבות תיאטרוניים, כחלק משימורם ופיתוחם של נכסי תרבות לאומיים.

על-פי רשימת הנימוקים שלעיל, אמורה תמיכת המדינה בצרכני תיאטרון להיות מיועדת לתושבי עיירות פיתוח ואזורי הפריפריה בכלל, בגלל ההשפעה על פיזור האוכלוסייה; תמיכה בצרכנים שהם עולים חדשים ואוכלוסיות שוליות תרבותיות אחרות ראויה בגלל שיקולים של לכידות חברתית; תמיכה בצרכנים שהם ילדים ובני-נוער ראויה בגלל ההשפעה על לכידות חברתית ומטעמים הקשורים בתרבות העתיד.

בנוסף לכך, יש גם מקום לתמיכה ביצרני תיאטרון. ראוי לתמוך באמנים עולים חדשים ומשכבות אוכלוסייה שוליות, תרבותית, משיקולים של ענפי ינוקא, ושל חשיפת קבוצות האוכלוסייה השונות זו לתרבותן של זו. ראוי גם לתמוך במחזאים, ובמידה פחותה אולי גם בבמאים, תפאורנים ושחקנים, בגלל השפעתם על שימור ופיתוח התרבות הלאומית.

איזה ממד של התיאטרון ראוי אם כך לסבסד? על-פי הטיעונים שהבאתי נראה, שהוא  אינו זהה בקבוצות היעד השונות. מבחר ההצגות שיכול לצמצם את כוח הדחייה של עיירות פיתוח שונה מזה שיחיש את הקליטה תרבותית של עולים חדשים. הן זה והן זה אינם חופפים בהכרח את המבחר שיפתח אצל ילדים את האהבה לתיאטרון. מכיוון שכך, גם המוסד הנתמך וגם צורת התמיכה עשויים להיות שונים בכל מקרה. בעיירות פיתוח, ככל שמדובר רק במטרה הסופית של פיזור האוכלוסייה, מטרת הביניים היא לאפשר למספר הרב היותר של צופים מקומיים לצפות בהצגה חיה, במופעי התיאטרון שהם עצמם חפצים לחזות בהם.  צורות התמיכה צמודות המטרה ביותר יהיו, לכן, מענק לרשות המקומית, שישמש לסבסוד עלויות הניוד של תיאטראות המופיעים ביישובים אלה, או להענקת תלושים הניתנים להמרה בכרטיסי תיאטרון, כך שהתיאטראות יוכלו לקבל את תמורתם הכספית מהרשות שהנפיקה אותם. עם זאת, כלל לא ברור שהוצאת סכום מסוים על בידור יעילה יותר לצורך פיזור האוכלוסייה מאשר הוצאתו על שיפור החינוך, הקמת תקני ספורט וכיו"ב. ייתכן שתושבי הפריפריה היו מבכרים מופעי בידור של קומיקאים, זמרים או מחזות זמר, על פני הצגות תיאטרון רגילות.

מחזות המוצגים בעברית, או בעלי תוכן מקומי, עשויים לסייע בקליטת עולים חדשים ובשילוב חברתי של אוכלוסיות שוליים. התמיכה כאן יכולה ללבוש כמה צורות,  כמו מימון שירות של תרגום סימולטני, או מענקים לארגוני עולים והתאגדויות קבוצתיות אחרות כמו ועדי שכונות, לשם אספקת כרטיסים מוזלים לחבריהם. דרך אחרת היא תמיכה בתרגום מחזות המוכרים לעולים מתרבות המקור שלהם. כך יבואו אולי העולים לבקר בהצגת תיאטרון בעברית, ובו בזמן תגבר הלכידות החברתית דרך חשיפת שאר האוכלוסייה לתרבותם של העולים.

כאשר מדובר בילדים ובני נוער, התמיכה המתבקשת  יכולה ללבוש שלוש צורות. מענקים לבתי-ספר, אגודות תלמידים וכיו"ב, לרכישת הצגות בשביל תלמידיהם; מענקים לאותם גופים, לסבסוד מחירי כרטיסים לחברים בודדים; ותמיכה בתקציבו של תיאטרון ילדים רפרטוארי. תיאטרון לילדים נבדל מתיאטרון כללי הן במבחר הצגותיו והן בתכונות המשחק הנדרשות בו. כל עוד הסיבה לתמיכה היא השאיפה לאפשר לקבוצות באוכלוסייה צריכה גדולה יותר של תיאטרון מזו שהיתה נצרכת בתנאי השוק, ההצדקה לתמיכה בתיאטרון רפרטוארי לילדים גדולה מאשר בתיאטרון למבוגרים. סבסוד כרטיסים לילדים ולצעירים מעורר את שאלת ההנחות הניתנות להם כבר היום ממילא, משיקולים עסקיים.

אם רב-תרבותיות משמעה חשיפת קבוצות אוכלוסייה זו לתרבותה של זו, אז יש מקום לתמוך בהופעות של אמנים מקבוצות מיעוט תרבותיות, כדי לשנות את טעמיו של חלק מהציבור, וכן לעשות את המופעים נגישים יותר לציבור הזה. משני הטעמים האלה התמיכה צריכה להיות ביצרני התיאטרון ולא בצרכניו, כלומר, תמיכה בתקציבי תיאטרוני עולים, או כאלה המתמחים במסורת תיאטרלית מסוימת, כמו לדינו או אידיש. תחת כותרת כזו ראוי לתמוך גם בלהקות חובבים ותיאטרונים קהילתיים, שתרומתם ללכידות החברתית, לפחות במישור המקומי, עולה על זו של צפייה סבילה בלבד.

בצד אלה יש ערוץ תמיכה במחזאים ויצרני תיאטרון בכלל, בדרך של מלגות מראש, או פרסים בדיעבד בעד כתיבה ותרגום של מחזות. מסורת תיאטרלית מעוצבת גם על ידי תרבות המשחק, תפיסת הבימוי, סגנון התפאורות, איפור ותאורה. נראה שממדים אלה של תרבות התיאטרון נוטים להתפתח במסגרות יציבות כזו שמספק התיאטרון הרפרטוארי. לכן צורות התמיכה המתאימות לטיפוח יצירה חדשה הן מלגות או פרסים למחזאים ולפעילי תיאטרון אחרים כמו שחקנים, במאים וכו'; פרסים לתיאטראות; ותמיכה בתיאטרון רפרטוארי.

                                         *

מהדיון לעיל נגזרות שלוש חטיבות של אמצעי התמיכה בתיאטרון. החטיבה האחת היא של תמיכה בקבוצות צרכנים, להגדלת כמות התיאטרון הנצרכת על ידן. חטיבה זו מורכבת ממענקים לרשויות המקומיות באזורי פיתוח, מענקים לארגוני עולים וועדי שכונות, ומענקים לבתי-ספר, אגודות תלמידים וכו'. ההחלטה כמה משאבים להקציב לצורת תמיכה זו ואיך לחלקה בין קבוצות הצרכנים נותרת כאן ברשות הממשלה, או בידי מי שהיא האצילה לו את סמכויותיה. אך ההחלטות על איזה תיאטרון ואילו מחזות לצרוך (וממילא גם באיזה מהם לתמוך), הן של הקבוצות המתוקצבות האמורות, בסופו של דבר, לייצג את טעמי חבריהן. ייתכן שבמקרה של המענקים לבתי הספר יש מקום להגבלת השימוש בהם לצפייה בהצגות מתוך רשימה של מחזות מומלצים.

החטיבה השנייה היא של תמיכות בקבוצות יצרניים מסוימות, להגדלת היצע שירותי התיאטרון ושיפור איכותם. נמנות עמה תמיכה בשירותי תרגום סימולטני בהצגות ללועזית; תמיכה בתרגום מחזות לעברית; מלגות יצירה ופרסים למחזאים, בימאים תפאורנים וכו';  ופרסים לתיאטראות. אם התמיכה בשירותי תרגום סימולטני נועדה להגביר את כוח המשיכה של התיאטרון הישראלי למבקרים זרים, כמו תיירים, צריכה ההחלטה לאלו מחזאות לספק תרגום כזה לנבוע משיקול מסחרי, ולהיות נתונה בידי התיאטראות עצמם. אם היא נועדה להחשת קליטתם של עולים, ייתכן שההחלטה על הקצאתה צריכה להיות נתונה בידי קהל הצרכנים המיועד, המיוצג על ידי ארגוני עולים.

ההחלטה על בחירת המחזות שתרגומם ומתרגמיהם יזכו בתמיכה מוכרחה, מטבע הדברים, להיות של קבוצת מומחים. ייתכן שאפשר לצמצם את השרירותיות ואת סכנת כשלי הממשלה (שעליהם עוד ידובר) בהחלטות אלה, על ידי בחירה רב שנתית של רשימת המחזות שתרגומם יתוגמל בדרך זו. גם ההחלטות על זהות מקבלי המלגות והפרסים צריכות להיות נתונות, בפועל, בידי מספר קטן של אנשים. פיצולן בין ועדות תחומיות נפרדות יקטין את הסכנה של כשל ממשלתי בקבלתן. ראוי להגביל את משך החברות בוועדות אלה לתקופות קצרות יחסית, או למנות אותן אד-הוק, כדי לצמצם את השרירותיות שבהחלטותיהן.

הקבוצה השלישית של תמיכות היא במוסדות: תיאטראות או מסגרות המתמחים באוכלוסייה מסוימת או בז'אנר מסוים. היא כוללת מענקים לתיאטרון ילדים רפרטוארי; לתיאטרון עולים, ולתיאטרון אתני אחר (אידי, לאדינו); מענקים לפסטיבלי שוליים (פרינג'), המאפשרים חשיפה של חדשנות תיאטרלית וללהקות חובבים ותיאטרון קהילתי; ולבסוף, כקבוצה בפני עצמה, מענקים לתיאטרון רפרטואר כללי.

החלוקה הנוכחית מנסה להתאים את צורת התמיכה למטרה שלעידודה היא מיועדת ולהבדיל בין התמיכות על פי מטרותיהן. בתהליך תקצוב אידיאלי, היו התמיכות השונות יכולות לבוא מתקציבי משרדים ממשלתיים שונים, אם אלה היו מוקצים על פי המטרות שהם ממונים על השגתן, ולא על פי התחום שבו הם פועלים. אך גם בחלוקת התפקידים הקיימת יכולות התמיכות השונות לבוא מסעיפים של הגוף המתקצב. מה שחשוב יותר הוא ההכרה בעובדה שהשיקולים לתמיכה בתיאטרון הם מעורבים, ושההבחנה ביניהם יכולה גם ליעל את תוצאותיה וגם להצדיקה חברתית.

להמחשה, הן תמיכה ברכישת כרטיסים והן מענק לתיאטרון להוזלתם עשויים להגדיל את מספר הצופים. אך ההחלטות בדבר המחזות שהצפייה בהם תהנה מהתמיכה הן בשני המקרים בידי גופים שונים. יתר על כן, אם המטרה היא הגדלת מספר הצופים, עלול מענק כללי לתיאטרון שלא להשיגה כלל. מתן הנחות לקבוצות צופים מסוימות, כמו צעירים או גמלאים, או אף תושבי אזורים מרוחקים, הוא עניין מסחרי גרידא של אפליית שווקים. "הנחות" כאלה מאפשרות לתיאטרון להוריד את מחירי הכרטיסים לאוכלוסייה הרגישה יותר למחיריהם, בלי לפגוע במכירת כרטיסים במחיר גבוה יותר לשאר הצופים.

נעדרת מהרשימה תמיכה בפסטיבלי תיאטרון, בעיקר תיאטרון מיובא, ואף השתתפות של תיאטראות ישראליים בפסטיבלים בחו"ל, אלא אם יוכח שהם משרתים איזו שהיא מהמטרות שנמנו לעיל. אם השיקולים כאן הם של יוקרה בינלאומית וכו', הרי שהתמיכהצריכה לבוא מתקציב משרד החוץ.

                                         *

בשנים האחרונות הוסבה תשומת הלב יותר ויותר לעובדה, שפעולות הממשלה באיזון כשלי השוק אינן משיגות תמיד את מטרתן. זאת בגלל תכונות מובנות מסוימות של הפעילות הממשלתית. קרי, בגלל "כשלי ממשלה" המקבילים לכשלי השוק. בכל מקרה של הקצאת משאבים מהקופה הציבורית נתונה המערכת ללחצים גדולים של בעלי עניין, ולהחלטותיה עלולים להתגנב שיקולים זרים. התיאטרון אינו יוצא דופן מבחינה זו. יתר על כן, ככל שההחלטות הן כוללניות יותר ומרוכזות במספר קטן יותר של ידיים, כך גדלה ההסתברות שיתקבלו החלטות שגויות, או משיקולים לא ענייניים. ניתוב כל התמיכה בתיאטרון במענקים לתיאטראות בלבד מוסרת בידי קבוצת אנשים אחת את הקביעה מהו תיאטרון לצורך זה. לעומת זאת, החלוקה לצורות תמיכה בהתאם למטרותיה מבטיחה שהן לקביעה "אלו הם תיאטראות", והן להחלטה איך להקצות את התמיכה ביניהם, יהיו, בפועל, שותפים גם רשויות מקומיות, ארגוני עולים, ועדות אמנותיות וכיו"ב. גופים אלה מייצגים קבוצות בעלי עניין ומוקדי כוח נבדלים, מה שיכול למנוע את חוסר האיזון שהחלטה ממשלתית שגויה אחת יכולה לגרום לו.

שאלה נוספת היא אם תיאטרון הוא הכלי היעיל ביותר להשגת המטרות המצדיקות תמיכה ציבורית. ייתכן, למשל, שלכידות חברתית תצא נשכרת יותר מפיתוח ספורט השתתפותי, כמו כדורגל או כדורסל של חובבים, או תיאטרון חובבים, מאשר מחוויית הצפייה בצוותא במיטב הצגות התיאטרון הישראלי. ייתכן גם שלעידוד הקריאה ולהפצת ספרים, שכמעט אינם נתמכים היום, יש יתרון בולט מעל לתיאטרון ברוב התחומים שנסקרו. בעיה אחת, שעוד תלך ותחריף בעתיד, היא שככל אמנויות הבמה, שמרכיב העבודה האנושית הוא מרכזי להן, גם התיאטרון ניצב לפני עלייה מתמדת בעלויותיו, עם עליית פריון העבודה בכלל המשק. אם לא יחולו שינויים מפליגים בטעמי הקהל, התמיכה בתיאטרון תצטרך ללכת ולגדול אם יהיה עליה לאפשר לגודל נתון של קהל צופים ליהנות מתפריט תיאטרלי בהיקפו הנוכחי.

לעומת זאת, דווקא בגלל התפתחויות טכנולוגיות, שהתיאטרון המסורתי כמעט אינו נהנה מהן, וגידול פריון העבודה, עשויות חלופות טכנולוגיות לתיאטרון להמשיך להיות מוזלות עם הזמן. כך, עם השנים, החליף הקולנוע במידה רבה את התיאטרון והטלוויזיה בתורה החליפה את הקולנוע. נדמה שהתביעה לתמוך בתיאטרון המסורתי מונעת, בחלקה, מהשאיפה לבלום תהליך זה. ואולם בראייה של הטווח הארוך, לפחות, ייתכן ועדיף יהיה להפנות משאבים אלה דווקא לשיפור החוויה התיאטרלית המוענקת באמצעות הטלוויזיה, תוך שימור התיאטרון החי בעיקר כבית אולפנא.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד