שני צעדים קדימה, צעד אחורה
שני צעדים קדימה, צעד אחורה

ד"ר ציונה פלד מעורבת במינהל המחול בארץ במגוון תפקידים מקצועיים וציבוריים, ביניהם ראשות החוג למחול ולתנועה באקדמיה על שם רובין בירושלים, יו"ר המדור למחול במועצה הציבורית לתרבות ואמנות, חברה ויו"ר של ועדות ציבוריות למחול  ועוד

בשני העשורים האחרונים  נמצאת אמנות המחול בישראל בצמיחה מתמדת ופורצת גבולות, לא רק במסגרת העשייה האמנותית בארץ, אלא גם כראש חץ בייצוג האמנות הישראלית בחו"ל. התחום משווע לתקציב תמיכה ראוי, שלא ניתן לו.

המחול ביישוב הארצישראלי בשנות העשרים, השלושים והארבעים התפתח כשילוב מרתק בין מאמציהם האישיים של יוצרים אינדיווידואליים לפתח יצירה אמנותית מקורית, לצרכים החברתיים והרעב התרבותי של עם, המחייה עצמו במולדתו, בעיר ובהתיישבות העובדת גם יחד. העשייה כולה צמחה מן השטח, והתבססה על להט יצירתי, רוח התנדבותית ומשאבים כלכליים מזעריים, שגויסו על ידי היוצרים עצמם, או הוקצו להם במשורה על ידי גופים  שהזמינו את  יצירותיהם. התהליך ההתפתחותי במחול בשלושה העשורים הללו הביא למיזוג נפלא של סגנונות ואלמנטים אמנותיים, אתניים ועממיים.

בסוף העשור השלישי החל הפיצול המובחן בין המחול אמנותי ומקצועי, שנפתח להשפעות אוניברסליות, לבין המחול העממי, שמיזג בעיקר מרכיבים מסורתיים, אתניים ועממיים, לז'אנר חדש ריקודי עם ישראליים. דורות חדשים הביאו את שני הענפים, האמנותי והעממי, למלוא פריחתם. הם היו לשני נדבכים משמעותיים בתרבות הישראלית.

בעשור הראשון למדינה עמדו על דרכו של המחול האמנותי מכשולים: מצב הצנע ומשבר זהות אמנותי, שנבע משקיעתה של האסכולה האקספרסיוניסטית האירופית ושממנה ינקו חלוצי המחול ותלמידיהם. תמיכה ממשלתית כמעט לא ניתנה בעשור זה, וכשניתנה למעטים, היתה זעומה, פרי החלטות לא מקצועיות והמלצות של מקורבים. בעשור זה נוצר חלל ריק. היתה ציפייה למשהו חדש.

אל החלל הריק החלה חודרת השפעת המחול האמריקאי המודרני. תחילתה ביבוא מופעים, והמשכה, בראשית שנות הששים, בטיפוח כוחות מקצועיים ולהקות בתמיכה מסיבית של קרנות תרבות, רובן אמריקאיות (קרן בת שבע לאמנות, קרן טארג, קרן נורמן, קרן תרבות אמריקה-ישראל ועוד). הודות לתמיכת הקרנות ולדבקותם של כוחות מקומיים ביצירה המחולית, קמו והתבססו בשנות הששים והשבעים להקות המחול העיקריות הפועלות היום ("ענבל", "בת שבע", "הלהקה הקיבוצית", "הבלט הישראלי" ו"בת דור"). הקרנות סייעו גם להתפתחותה המחודשת של היצירה המחולית העצמאית, באמצעות יחידים שהעדיפו לפעול מחוץ ללהקות.

הקמת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, לפי החלטת הממשלה ב1959-, היתה צעד ראשון להסדרת מערכת התמיכה הממשלתית בתרבות ובאמנות, בזיקה לייעוץ ולהמלצות של גוף מקצועי. המועצה, שפעלה ופועלת עד היום כגוף ציבורי וולונטרי, קיבלה סמכות מייעצת בלבד. היא חולקה לפי תחומי האמנויות, ובכל מדור ישבו אנשי מקצוע ואמנים מאותו תחום, שמונו על ידי שר החינוך והתרבות. סדר היום בדיוני המדורים נקבע לפי נושאים שהעלה המשרד, או בקשות שהגיעו מגופים אמנותיים. התמיכות הממשלתיות לגופי המחול וליוצריהם בשנות הששים והשבעים ניתנו על בסיס פרויקטים בלבד. רק "ענבל" ו"בת שבע" זכו להקצבה ממשלתית קבועה כבר בשנות השבעים.

מאמצע שנות השבעים ועד ימים אלה היו שני דפוסי פעילות במחול אמנותי בארץ: פעילות הלהקות הגדולות, ופעילות עצמאית של יוצרים יחידים. חלק מהיוצרים העצמאיים עשו לאורך השנים את דרכם לסטאטוס של להקה ממוסדת (קולדממה, רנה שיינפלד, והצעירים יותר שהחלו עולים אף הם על מסלול זה: ניר בן גל וליאת דרור, עדו תדמור, ורטיגו ואחרים).

ככל שהתחום התפתח, התמקצע ושגשג בפירותיו היצירתיים,  נדרשו ממנו איכויות אמנותיות והפקתיות גבוהות יותר. הסטנדרטים של היוצרים היו גבוהים יותר וכך גם ציפיות הקהל. יצירות המחול גם נדרשו לעמוד בתחרות הגוברת של אמנויות במה האחרות (התיאטרון והמוסיקה), המתוקצבות יותר, המחול האמנותי המיובא מחו"ל בערוצים מסחריים, ומופעי בידור ותרבות המציפים את הטלוויזיה.

                                         *

הדרישה לאיכויות אמנותיות והפקתיות לא מצאו מענה נאות במערכת התמיכה, וכבר בראשית שנות השמונים ובמהלכן החלה המצוקה התקציבית, שהתחום ידע כל שנותיו, להחמיר ולאיים על יכולת התפעול של גופי המחול ועל עצם קיומם. בראשית שנות השמונים, עם מינויו של אבנר שלו לניהול האגף לתרבות ולאמנות, חלה ריאורגניזציה במבנה האגף ובאורחי תפקודו. במקביל החליטה הממשלה להרחיב את תפקידיה של המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות   ולכלול בהם גם ייזום וביצוע. הריאורגניזציה במשרד כללה, בין היתר, מינוי רפרנטים קבועים מקרב פקידי המשרד, לטיפול באמנויות. מונתה באגף גם ועדת הקצבות. הוועדה מורכבת מאנשי המשרד, ואין בה נציגות למדורי המועצה הציבורית.

השינויים הארגוניים במערכת התרבות והצרכים שעלו מן השטח בראשית שנות השמונים ובמהלכן, האיצו, מן הסתם, את התגבשותה והתארגנותה של מערכת התמיכה הממשלתית במחול. אף כי היתה ונותרה התמיכה נמוכה, יחסית לאמנויות הבמה האחרות (תיאטרון ומוסיקה), היא החלה להתמסד. התקציב שהוקצה למחול התחלק למעשה לשני סוגים: זה שהוקצה במישרין מהמשרד לגופים הנתמכים והיווה עיקר התקציב, וזה שהוקצה לחלוקה על ידי המדור ליוצרים עצמאיים, שטרם הקימו לעצמם עמותות, והוא החלק המזערי בתקציב המחול. מבנה זה של תקציב התמיכה מתקיים עד היום.

חלק הארי של התקציב הישיר הוקצה ללהקות הגדולות. חלקן קיבלו הקצבה שנתית קבועה, עוד לפני הריאורגניזציה, חלקן קיבלו תמיכה במסגרת מענקים פרוייקטואליים, שהפכו במקרים רבים  להקצבות קבועות. כך הגענו במרוצת שנות השמונים לחמש להקת הנתמכות על בסיס שנתי: "ענבל", "בת שבע", "הבלט הישראלי", "הלהקה הקיבוצית" ו"קול ודממה". כל הלהקות האלה נדרשו למסד עצמן כמלכ"רים, עם הנהלות ציבוריות וכל הנדרש ממוסד ציבורי. משרד החינוך והתרבות בחן את תקציביהן וביצועיהן באמצעות הרפרנטית לענייני מחול (נילי, כהן, מאז ועד עתה) שכיהנה מטעם המשרד כחברת הנהלה בגופים הללו, ובאמצעות דו"חות ביצוע רבעוניים שהיה עליהן להגיש.

פעם בשנה היה גם המדור למחול מתבקש לדון בלהקות הללו ובביצועיהן. לחברים הוגשו נתונים על מספר ההצגות והיקף מכירות כרטיסים של כל להקה. המדור היה  מתייחס לרמה המקצועית והאמנותית בדיוניו. אך נתונים כספיים על ההקצבות לגופים לא הובאו לידיעת המדור, וגם לא ניתן לו מנדט לעסוק בהמלצות להקצאות תקציביות. הנתח התקציבי העיקרי של תקציב המחול הוקצה  על ידי אנשי האגף לתרבות ולאמנות, ללא התייעצות עם מדור המחול של המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות. פרט ללהקות הגדולות, הקצה המשרד במישרין תמיכות גם לפרויקטים של יוצרים עצמאיים (אשרה אלקיים, רינה שינפלד ואחרים). תמונה זו לא השתנה גם בשנות התשעים.

הסוג האחר והמזערי של תקציב התמיכה במחול הוא זה שיועד לחלוקה על ידי המדור למחול של המועצה. חברי המדור היו חופשיים לדון בו ולהחליט על חלוקתו לפרויקטים יזומים מטעם המדור, או לבקשות אינדיבידואליות של אמנים, שהרפרנטית היתה מקבלת ומביאה לדיון במדור. בקשות אלה נדונו בדרך כלל באורח שוטף בוועדות הפרויקטים של המדור ולא במליאתו. הסכומים היו מגוחכים, והיוו חלק מזערי מהתקציבים שנדרשו להפקות.  אמנים רבים נואשו מהעלאת הפקותיהם לאחר מופע אחד, או במקרה הטוב מופעים ספורים, ונאלצים להורידו לאלתר מן הבמה. התנאים הקשים גרמו לשיתוף רקדני בוסר בעבודות, וקשה היה להגיע לרמות ביצוע איכותיות שיצדיקו תמיכה. היוצרים לא יכלו לשכור מפיקים, ונאלצו לעסוק בכל ההיבטים המייגעים והמפרכים הכרוכים בהפקה עצמה. יוצרים רבים נשחקו.

חברי המדור למחול בסוף שנות השמונים היו מודעים למלכוד זה. לפיכך הרגישו צורך דחוף לחפש דרכים יעילות יותר לסיוע ליוצרים העצמאיים. הקשיים של אלה בהעלאת עבודות לפני הקהל היו כאין וכאפס לעומת קשייהם של היוצרים הצעירים שרצו להיכנס למעגל היצירה הנתמכת. אלה חויבו להעלות לבד את עבודותיהם, עד שיקבלו לגיטימציה מוועדות המדור. זו התקבלה רק לאחר צפייה בעבודות אחדות, או לאחר עבודה יוצאת דופן ברמתה. שוב, מעגל קסמים.

היוזמה הראשונה ל"מסגרת טיפולית" בבעיית היוצרים המתחילים באה דווקא מחוץ למדור למחול. אלידע גרא, שעסקה במחול במסגרת אמנות לעם, יזמה וייסדה  את הפרויקט "גוונים במחול". פרויקט זה נועד לתת הזדמנות ליוצרים מתחילים להעלות את עבודותיהם על במה מקצועית. לימים, עבר הפרויקט לחסות ההפקתית של מרכז סוזן דלל והוכיח עצמו כמסגרת יעילה וברוכה. כל  הדור הצעיר של יוצרי המחול האמנותי העצמאי היום, עברו במסגרת הזו, ובהם ניר וליאת, ורטיגו, ענת דניאלי, תמר בורר, ענבל פינטו, ברק מרשל ועוד.

הקמת מרכז סוזן דלל, בתרומת קרן משפחת דלל ובתמיכתן של קרן תל אביב ועיריית תל אביב ומשרד החינוך והתרבות, היתה התפתחות חשובה ביותר בתחום המחול. מאז הקמתו בשנת 1989 נתן המרכז, בניהולו של יאיר ורדי, בית למחול, פתח דרך לפעילות מחול ענפה, מגוונת ורציפה, והיווה אבן שואבת לקהל ותיק וחדש למחול. הקמת המרכז איפשרה גם למדור למחול של המועצה הציבורית לתרבות ואמנות ולמשרד החינוך והתרבות לייעל את ניתוב התמיכות במחול העצמאי. עם הקמת המרכז יזם המדור שתי מסגרות מקבילות להעלאת מופעים של יוצרים עצמאיים על בימתו. מסגרת אחת היתה "הרמת מסך", שנועדה לאגירת משאבים תקציביים והפקתיים ולריכוז מופעים של יוצרים מקצועיים מתחילים, בוגרי "גוונים במחול", שעבודותיהם קצרות  מכדי להעלותן בערב יחיד. המסגרת השנייה, "בכורות במחול", הוצעה ליוצרים עצמאיים מוכרים.

השנים הראשונות של הפעלת המסגרות היו בבחינת ניסוי ותעייה.  רק באחרונה, מאמצע שנות התשעים לערך, הושגה יציבות, וכולן מהוות מוקד משיכה ליוצרים. "גוונים במחול" מתקיים פעם בשנה או אחת בשנתיים, לפי היצע עבודות הביכורים של יוצרים חדשים הראויות להגיע לבמה המקצועית. "הרמת מסך" מתקיים מידי שנה, בשלהי הסתיו. לצד "הרמת מסך" מתקיימת מסגרת חדשה, המשתלבת בו, "חשיפה בינלאומית", פרי יוזמתו של מרכז סוזן דלל. במסגרת זו מזמין המרכז את המנהלים האמנותיים של כל פסטיבלי המחול החשובים בעולם, לחזות בעבודותיהם של יוצרי המחול העצמאיים הבולטים באותה שנה. מאז החל המרכז בפרויקט זה, מייצגים אותו לא רק הלהקות הגדולות, אלא גם היוצרים העצמאיים, הנחשבים בקהילה הבינלאומית של המחול כמקוריים ואף נועזים. במרוצת שנות קיומו מיסד מרכז סוזן דלל מסגרות מופע נוספות ביוזמתו, "רק גברים רוקדים", "בדרך ללונדון" (פרויקט משותף עם המועצה הבריטית), התחרות הבינלאומית למחול, "קסם של אגדה" (מעין פסטיבל של מחול ותיאטרון לילדים) "מחול לוהט" (מעין פסטיבל קיץ של מחול) ועוד. פרויקטים אלה מפוזרים לאורך השנה ויוצרים גיוון ורצף בהיצע המחול העצמאי.

המימון לפרויקטים אלה בא בחלקו מהתקציב השוטף של המרכז ובחלקו מתקציבים פרויקטואליים של משרד החינוך והתרבות. ההכנסות ממכירת כרטיסים למופעי "הרמת מסך" מהוות ערוץ נוסף של תמיכה כספית ביוצרים, שמקבלים חלק מהן. ובכל זאת, חלק ניכר מעלויות ומאמצעי ההפקה מגויסים על ידי היוצרים עצמם, והדבר מעורר אצלם טענות ומרירות. הדור החדש של היוצרים איננו נמנה עם חלוצי היישוב. הם גדלו בארץ, רובם בתנאי שפע, ובעידן הטלוויזיה והווידאו. הם נזקקים במידה רבה לטכנולוגיות החדשות ולאמצעי תפאורה, תאורה ולבוש ראוותניים, והדרישות התקציביות לעבודותיהם אינן צנועות כלל ועיקר.

בראשית שנות התשעים צמחה גם בירושלים פעילות מחול בתוך תיאטרון "הבמה", והמדור למחול המליץ לתמוך בה. המקימים היו בוגרי האקדמיה למוסיקה ומחול ע"ש רובין שנשארו בעיר וחיפשו אפשרויות לפעילות יוצרת, פליטי תיאטרון תמ"ר, פליטי אנסבל ירושלים ואמנים עצמאיים אחרים, שביקשו ליצור בעיר. "הבמה" שאף גם לקיים באורח שוטף סדנאות לתלמידים וליוצרים ולהביא לעיר מופעים של אמנים מבחוץ. התקציב היה זעום מאוד ועד היום נאבק תיאטרון  "הבמה" על קיום פעילות המחול בתנאים תקציביים קשים. פסטיבל "ריקודי חדר" מיסודו ובניהולו האמנותי של עמוס חץ היה אף הוא יוזמה מקורית לקיום מחול אחר, המדגיש את התהליך האינטימי של היצירה בתנועה. המדור המליץ לתמוך בפעילות זו, אך גם היא זכתה לתמיכה תקציבית זעומה.

                                         *

פרט לאיגום התמיכה ביוצרים, היה המדור למחול מעורב בפרויקטים יזומים, על ידו וגם על ידי גופים חיצוניים שפנו אליו. בהם מפעל התיעוד של המחול בישראל, המתנהל ומתבצע בספרייה למחול מאז אמצע שנות השמונים; קורס לכוריאוגרפיה המתנהל אחת לכמה שנים ומזמין כוריאוגרפים ומוסיקאים צעירים לעבוד בכפיפה אחת בהנחיית כוריאוגרף בכיר ומלחין בכיר, וליצור עבודה משותפת. הפרויקט הרב-שלבי לווידיאו וכוריאוגרפיה כלל סמינר עיוני על הז'אנר החדש, וידיאודאנס, והפקות קטעי וידיאודאנס, תוך שיתוף פעולה בין כוריאוגרפים ובמאי טלוויזיה, ונתמך אף הוא על ידי המדור.

ערנות לצורך להעלות את המחול הבימתי על מסך הטלוויזיה גילה המדור כאשר החליט  להפיק את הסרט "מחול ומלואו", המתעד קטעים מתוך מגוון עבודות המחול המקצועי שהיו על הבמה, ב1993-. הסרט כלל גם ראיונות אישיים עם היוצרים, על תפיסותיהם ודרכי עבודתם. סרט זה הוקרן במלואו בטלוויזיה והופץ   בחו"ל. בימים אלה, במחצית 1999, מופק עוד סרט על המחול של סוף שנות התשעים, אף הוא ביוזמת המדור למחול. הסרט סוקר 25 יצירות מחול מהשנים האחרונות, ומשקף מגוון רחב ואיכות גבוהה של מחול אמנותי. המדור הפיק ביוזמתו סרטים דוקומנטריים על היוצרות גרטרוד קראוס ושרה לוי-תנאי. סרט נוסף שהפיק המדור לצורכי תיעוד כולל יצירות של נועה אשכול, שנוצרו באמצעות כתב התנועה שפיתחה ובוצעו על ידי שתי רקדניות ותיקות מקבוצתה.

בראשית שנות התשעים היה המדור למחול ערני, תוסס ורב יוזמות. התפוקות והפעילות הסדירה של מסגרות המחול העצמאי, ובעיקר של להקות המחול המובילות, "בת שבע" בניהולו האמנותי של אוהד נהרין, הלהקה הקיבוצית בהנהלתה האמנותית של יהודית ארנון עם יוצר הבית רמי באר, שהפך לימים למנהל האמנותי, והבלט הישראלי בניהולם של ימפולסקי ומרקמן, הוסיפו אף הם לפריחה ולהתבססות בכלל הפעילות האמנותית בארץ. המועקה היחידה שריחפה מעל ראשו של המחול בארץ היתה החוסר התקציבי המתמיד. כשהתמנתה שולמית אלוני לשרת החינוך והתרבות, ויוסי פרוסט לראש מינהל התרבות, הצהירה השרה שתגדיל באורח משמעותי את תקציבי התרבות. השניים החליטו למנות ועדות מקצועיות בתחומי האמנויות כדי למפות את הצרכים ולהגיש להם המלצות להנחיית מדיניות התמיכה בכל תחום.

בתחום המחול מונו שתי וועדות. האחת לבדיקת המצב והצרכים בתחום, בראשות השופטת רות טלגם. האחרת לבדיקת מצבו של תיאטרון "ענבל", בראשותו של עו"ד יעקב פחטר. תיאטרון זה היה שרוי במשבר זה יותר מעשר שנים. פעילותו האמנותית היה בשפל המדרגה, אבל התקציבים הקבועים שקיבל בשנותיו טובות הלכו ותפחו לאורך הזמן. פרשת "ענבל" היא דוגמה למדיניות הלא מוצהרת שהיתה ועודנה מונהגת במשרד החינוך והתרבות. לפיה, מוסד שנכנס למערכת התמיכה הקבועה איננו מוצא ממנה, גם אם תפקודו אינו מצדיק אותה. מהתחקיר שעשתה הוועדה עולה שפעלו כאן גם שיקולים פוליטיים.

שתי הוועדות עבדו במשך חודשים ארוכים ועשו עבודת שטח ועבודת חשיבה רצינית ומבורכת. ועדת פחטר התלבטה בין המלצות לסגירת "ענבל" להמלצות לשימוש ביסודות הבריאים שנותרו בלהקה, כתשתית לבניית תיאטרון לאומי אתני. הוועדה המליצה לבסוף על הכיוון השני ועל גיוס תקציב מיוחד, שיידרש להקמת "ענבל" החדשה במסגרת המוצעת. המלצות אלה יושמו חלקית חודשים רבים לאחר הגשת הדו"ח. לחיים שירן, שהיה בעבר מנכ"ל הלהקה, ניתן התפקיד להקים את המרכז האתני המומלץ, ולהפעיל את להקת המחול ברוח המלצות הוועדה. אחת מהן התייחסה לחידוש יצירותיה המקוריות של שרה לוי-תנאי. הלהקה יצאה לפני כשנה בתוכנית רפרטוארית חדשה, הכוללת גם את יצירותיה של שרה לוי-תנאי וגם יצירות חדשות של חברי הלהקה.

ועדת טלגם בדקה, כאמור,  את מפת המחול בכללה. הוועדה המליצה על תקציב ראוי למחול, הגבוה פי חמישה לערך מהסכום שהיה מוקצה למחול באותה שנה. הוועדה גם הגדירה מודלים של פעילות ומודלים וסדרי גודל של תקציבי תמיכה. כך הבחינה הוועדה בין להקות שנתיות (שעבודתן נמשכת כל השנה), לבין להקות עונתיות ופעילות פרויקטאולית, הגדירה מכסות תפוקה לכל אחד מן המודלים התפעוליים וקבעה קריטריונים אמנותיים ומנהליים מחייבים למתן תמיכות. הוועדה עסקה גם  בסוגיות המתייחסות למעמדו של הרקדן המקצועי, לאולמות וציוד להפקה ולתפעול של מופעי מחול, למסגרות הפקה והפצה של מחול, ולתחומי החינוך והמחקר. המלצותיה התקבלו על ידי השרה אלוני, אך לא זכו ליישום מלא בגין חסר תקציבי. תקציב המחול הוגדל בעקבות הדו"ח ב30%- בלבד, לעומת גידול נדרש של 500% שהוגדר כראוי. למרות אי יישום המלצות הוועדה, מלאכתה לא היתה לבטלה. מוסדות המחול, היוצרים העצמאיים והאגף לתרבות למדו את הדו"ח היטב, והם משתמשים ברעיונותיו ובמסקנותיו בעבודתם היומיומית.

הדבר שבו הרבתה ועדת טלגם לעסוק הוא ההפצה של המחול וניוד המופעים בארץ. המוסד שעיקר עיסוקו בהפצת האמנות בארץ, ובכללה גם המחול, הוא אמנות לעם. מאז מחצית שנות השמונים פועל באמנות לעם מדור המחול, שמשימתו לבחור את מיטב היצירה המחולית, המתקיימת ברובה באזור המרכז, ולהקל על ניודה ליישובים בפריפריה באמצעות סבסוד. המדור למחול בניהולה של טליה דיין מפעיל ועדה רפרטוארית, הבוחרת את המופעים ומציעה אותם ליישובים. קיימות, כמובן, בעיות לוגיסטיות רבות, בעיקר חסר בבמות מתאימות ליצירותיהן של הלהקות הגדולות.

המדור למחול של אמנות לעם מפיץ את המחול לקהליו בדפוסים אחדים. החל במפגשים אינטימיים, יחסית, שבהם היוצרים מדברים על עבודתם ומדגימים אותה בפועל, דרך הופעות המיועדות לילדים ולהורים, המתקיימות במסגרות כמו בית ספר ומופעי ערב הפתוחים לקהל הרחב. המדור למחול עוסק מפעם לפעם גם בסבסוד כרטיסים למופעים מיובאים, כמו ללהקות בעלות מוניטין עולמי המציגות במסגרת המנוי למחול של משכן האמנויות. מדור המחול גם מצטרף כשותף למשרד החינוך והתרבות ולעיריית ירושלים בסבסוד מפעל המנויים למחול שמוסדות אלה יוזמו, כדי להרחיב את קהל צרכני המחול בבירה.

המדור למחול של אמנות לעם תורם תרומה חשובה ביותר להפצת המחול בארץ ולבניית קהל עכשווי ועתידי לאמנות המחול. רכזי תרבות מאזורים שונים בארץ מעידים על כך, כשהם נזכרים באלו קשיים הם נתקלו בעבר בשיווק מופעי המחול, ועד כמה מלאים היום האולמות באזוריהם, כשמצליחים להביא לשם את מופעי המחול המובילים.

ועדת טלגם עסקה גם בשאלת החינוך למחול מקצועי. זאת, מתוך ידיעה כי רמת הרקדנים המקצועיים בארץ דורשת שיפור. לאור המלצות הוועדה ולאור פניות מצד אולפני מחול ציבוריים לקבלת סיוע ממשרד החינוך, החל המשרד בודק ומקצה סיוע גם למוסדות אלה. בשנה אחרונה החל מרכז סוזן דלל בהכנות לקראת פתיחתה של מכללה להכשרת רקדנים מקצועיים. מכללה זו, שתצמח באורח מודולרי, שנה אחר שנה, תיתמך אף היא באורח חלקי בתקציבי משרד החינוך והתרבות.

בתום תקופת כהונתה של השרה אלוני הוגשמה עוד אחת מהיוזמות שהוביל המדור, והשוותה את מעמדו הציבורי של המחול ליתר האמנויות. השרה אישרה לפני לכתה פרסים בתחום המחול, דוגמת הפרסים שחולקו זה שנים בתחומי האמנות האחרים. המדור הגדיר קטגוריות לפרסים וועדה מיוחדת קבעה להם תקנות. הפרסים מחולקים עתה זו השנה השלישית.

                                         *

איכויות אמנותיות של מופעים תלויות לא רק בכישרון האמנותי של היוצרים, אלא גם במקורות תקציביים המאפשרים ביצוע מקצועי ועושר הפקתי. תקציב המחול לוקה בחסר גדול. עיקר התקציב של התמיכה הממשלתית במחול זורם ללהקות הגדולות, ואצל כל אחת מהן הוא נתח משמעותי בתקציבה. ועדיין הן נאנקות. כך גם היוצרים העצמאיים, הפועלים במסגרת קבוצות מחול שהקימו. מספר היוצרים הצעירים המתדפקים על דלתות העשייה המקצועית הנתמכת גדל משנה לשנה. זאת, בעיקר עקב התרחבות היקפו של החינוך למחול אמנותי, הן במישור הציבורי והן במישור הפרטי. התקציב המזערי לתמיכה ביוצרים עצמאיים צעירים ובמתחילים חייב את הרשויות לאגם את המשאבים הכספיים ולהפנותם אל היצירה הצעירה באמצעות מסגרות ממוסדות של הפקה ותפעול. אלה מאפשרות  ניצול יעיל של התקציבים, והתוויית מסלול קידום מוגדר ליוצרים. הצלחותיהם המוכחות של בוגרי המסלול הזה מראות ליוצרים העומדים על הסף את האור בקצה המנהרה.

המחול האמנותי הצעיר של שנות התשעים היה מתקשה מאוד  להניב את פירותיו אלמלא מדיניות זו של ארגון וריכוז  התמיכה. בשנות התשעים, העיקר הוא תחרותיות, ברק ועושר הפקתי. הלהט היצירתי והאיכות האמנותית הם הכרחיים, אך לא תמיד מספיקים כדי להגיע לבמה המקצועית ולשרוד.

בשני העשורים האחרונים המחול נמצא בצמיחה מתמדת ופורץ את הגבולות לא רק במסגרת העשייה האמנותית בארץ, אלא גם כראש חץ בייצוג האמנות הישראלית בחו"ל. התחום משווע לתקציב תמיכה ראוי, ואולם מעגל התמיכה הממשלתית אינו גדול. לפני כשלוש שנים הוגשה עתירה לבג"ץ בנוגע לחלוקת תקציבי תמיכה בגופי התיאטרון. בעקבות עתירה זו ואחרות שהוגשו אחריה, נדרש משרד החינוך והתרבות לדון מחדש בקריטריונים להקצבות, שנוסחו ופורסמו על ידם ב1992-, כמו גם בסוגיית צירופם של יוצרים וגופים חדשים למערכת התמיכה הממשלתית. דיונים אלה מתקיימים עתה במשרד ביחס לקריטריונים להקצבות בכל תחומי האמנות, לרבות המחול. בהיעדר גידול בתקציב התרבות, הם מהווים איום על המערכת הנתמכת כולדה.

כל עוד לא יימצאו מקורות לתקצוב ראוי של העשייה האמנותית בארץ, יישארו בעינם הלחצים הכלכליים, המעיקים מאוד על הגופים האמנותיים ומקשים על התפתחותם.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד