שלוש ממשלות, שלוש מסורות
שלוש ממשלות, שלוש מסורות

ד"ר אילן בן-עמי מן החוג לסוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה

למדיניות התרבות של כל אחת משלוש המדינות – אנגליה, קנדה וצרפת – יש אמנם קווים היסטוריים יחודיים ואף סותרים, אך בסופו של דבר כולן מכירות בחשיבות התרבות ללכידות הלאומית. כל מדינה מנסה ליצור את הלכידות הזו בדרכה. 

המונח "מדיניות תרבות" מתאר, באופן כללי, את הערכים והעקרונות המנחים ישות חברתית כלשהי בענייני התרבות שלה. ביתר פרוט, ולצורך מאמר זה, ישמש מונח זה לתיאור המטרות לטווח ארוך, היעדים לטווח בינוני, והאמצעים (כסף, תוכניות, תחיקה) שקובעות ממשלות בתחומי התרבות והאמנות.

במאמר זה נדונה מדיניות התרבות בשלוש מדינות מערביות: אנגליה, קנדה וצרפת, ומאחר שקצרה היריעה מלכסות את כל האספקטים של מדיניות התרבות בארצות אלו, מתמקד המאמר בעיקר, אם כי לא בלעדית, בתחומי המדיניות שיש בהם רלוונטיות כלשהי למקרה הישראלי. כך, לאחר הקדמה כללית קצרה לגבי כל מדינה, מוצגים המבנה המוסדי, מינהל התרבות באותה מדינה, המגמות הכלליות במדיניות התרבות העכשווית, והתוכניות והפעילויות הממשלתיות הבולטות בתחום התרבות והאמנות, בעיקר בתחום שימור המורשת התרבותית, מימון פעילויות תרבות, ודמוקרטיזציה של התרבות.

 

אנגליה: שימור, מימון, דמוקרטיזציה

חוקרים המנסים להמחיש את הגישה הבריטית כלפי מעורבות הממשלה בתחומי התרבות והאמנות מצטטים, בדרך כלל, את הדברים שאמר לורד מלברן בשנת 1835, בימים שכיהן כראש ממשלה: "יעזור אלוהים לממשלה הבוחשת בענייני אמנות". ואכן, מימרה זו החזיקה מעמד באנגליה במשך שנים רבות, ובמידת מה עד עצם היום הזה.

שלא כמו ברוב מדינות אירופה, המהפכה האנגלית לא הביאה למצב שבו עברה החסות על האמנויות מחצר המלך לידי המדינה. נאמנים למסורת הפרוטסטנטית, התייחסו הפוריטנים האנגלים בעוינות רבה לאמנויות. גם המעמדות השליטים במאה ה18- ובמאה ה19- לא עודדו פעילות של המדינה בתחום זה, וכמוהם המעמד החדש שעלה בראשית המאה העשרים, מעמד התעשיינים והסוחרים, שאמנם רכש יצירות אמנות וארגן תערוכות, אך נותר נאמן לערכים המסורתיים של בית ומשפחה. הפילוסופיה שהחיים הם עניין רציני מדי, ושאת שעות הפנאי יש לבלות בדרכים המרוממות את הנפש, הביאו לכך שהאמנות לא יכלה לבוא בתביעות כלשהן אל משלם המסים. לכל אלה יש להוסיף את תפיסת השוק החופשי הקפיטליסטית ששלטה באנגליה כל השנים, גם בתחום האמנויות. מעורבות ממשלתית באמנויות נתפסה אפוא כדבר שלילי מיסודו.

שינוי מסוים בתפיסת תפקידה של המדינה בחיי התרבות והאמנות חל לאחר  מלחמת העולם השנייה, אולם הדרך שאימצה המדינה באותן שנים לקדם את האמניות עלתה עדיין בקנה אחד עם הרעיונות הישנים כפי שהוצגו לעיל. במלים אחרות, אף שההוצאה הציבורית לתרבות ואמנות הלכה וגדלה עם השנים, והמדינה נטלה על עצמה יותר ויותר אחריות בתחום זה, נותרו המסורות הפוליטיות הישנות במלוא כוחן בקביעת האופן שבו תהיה הממשלה מעורבת באמנויות.

רק בשנים האחרונות נוצר מגע הדוק יותר בין הממשלה לבין האמנויות. שינוי זה היה בחלקו תוצאה של הידוק החגורה הכללי שכפתה הממשלה על ההוצאה הציבורית, ובחלקו תוצאה של שינוי נוסף שחל בתפיסת תפקידן הציבורי של האמנויות.

אף שיש דוגמאות אחדות של חסות ממשלתית לאמנויות בבריטניה במאה ה18- ובמאה ה19-, הרי ששנת 1940 נחשבת כתחילתה של התקופה המודרנית במדיניות התרבות הרשמית בבריטניה. בשנה זו הונהגה לראשונה התוכנית לטיפוח ציבורי של האמנות ולתמיכה בה, שהפכה לאחר סיום המלחמה למערכת קבועה של תמיכה באמנות בדמותה של מועצת האמנויות של בריטניה הגדולה (The Art Council of Great Britain).

המועצה, שהוקמה בשנת 1945 בצו מלכותי, היא המקציב העיקרי של כספי מדינה למוסדות תרבות ואמנות בבריטניה. מבנה המועצה ועקרונות פעולותיה תואמים את המסורת הבריטית של הפניית האחריות לתחומי פעילות מסוימים מהממשלה לגופים עצמאיים למחצה, שאינם שלוחי המדינה מבחינת החוק ואינם רואים עצמם כחלק מהמערך הממשלתי. במלים אחרות, לממשלה הבריטית אין כל סמכות חוקית לכוון את מעשיה של מועצת האמנויות, וסמכויותיה מוגבלות למינוי חברי המועצה ולקביעת תקציב המענקים השנתי שלה על-פי אומדן הצרכים שמגישה המועצה. מועצת האמנויות, לפיכך, היא מכשיר המאפשר למדינה לעודד את האמנויות בלי שיתעורר צורך בהתערבות ישירה מצד המדינה. בעיני רבים, עיקרון זה של "מטחווי זרוע" הוא פתרון נפלא לממשלות שאין להן מדיניות תרבות משל עצמן, ואינן סבורות שיפיקו תועלת פוליטית כלשהי ממדיניות כזאת.

דברים החלו להשתנות מעט בשנות הששים, עם מינויו של שר זוטר לענייני אמנות ותרבות. למינוי זה נתלוותה הקמת מחלקה, לראשונה בהיסטוריה, בתוך משרד החינוך, שתטפל בענייני תרבות: המחלקה לאמנויות וספריות. מינוי של השר והקמתה של המחלקה נבעו פחות מדאגה אמיתית של הממשלה לאמנויות, ויותר מחמת הרפורמה האדמיניסטרטיבית שהנהיג ראש הממשלה החדש דאז (וילסון), ואשר כללה הסרת תחומי אחריות ממשרד האוצר – ביניהם המענקים למועצת האמנויות ולמוזיאונים הלאומיים – שנחשבו כמי שאינם כלולים בהגדרת תפקידו העיקרי של האוצר. לפיכך, ובהתאם למסורת הקודמת, גם לשר הזוטר לענייני אמנויות וספריות לא ניתנה סמכות משפטית כלשהי בהכוונת מועצת האמנות.

רק בשנת 1992 הועברה האחריות הממשלתית על האמנויות משר זוטר אל חבר קבינט בכיר, והוקם המשרד למורשת לאומית. חמש שנים אחר כך, ביולי 1997, שונה שם המשרד למשרד התרבות, התקשורת והספורט. משרד זה, שהוא מהחשובים במשרדי הממשלה היום, הוא הממונה העיקרי על מדיניות הממשלה בתחומי האמנויות, הספורט והפנאי, כמו גם על הלוטו הלאומי, הספריות, המוזיאונים והגלריות, רישוי ייצוא של מוצרי תרבות, שידור, קולנוע, חופש העיתונות ותקנון העיתונות, מבנים לשימור ותיירות. כמו כן אחראי המשרד על הפארקים המלכותיים, הארמונות המלכותיים ועל אוסף האמנות הממשלתי.

ואולם חשוב מזה היה התכנון התרבותי ארוך-הטווח שבוצע בעקבות הקמת המשרד. ניתן אפוא לומר, שאחרי שנים רבות שבהן לא היתה לממשלת בריטניה מדיניות תרבות, או על כל פנים שנים שבהן נמנעה הממשלה מלעסוק במדיניות כזו, יש עתה לממשלת בריטניה מדיניות תרבות משלה.

"מטרתנו להעשיר את חיי בני עמנו" (וירג'יניה בוטומלי, השרה לענייני המורשת הלאומית, בדו"ח השנתי של משרדה לשנת 1997).

עם מינויו, ביולי 1997, לשר הראשון לענייני תרבות, תקשורת וספורט, הודיע כריס סמית על מגמת פניו של משרדו. "שמו הישן של המשרד הביט לאחור ולא עשה צדק עם מגוון התחומים שאנו מטפלים בהם [...] משרד התרבות, התקשורת והספורט הוא משרד העתיד. הוא עוסק ביצירתיות, חדשנות והתרגשות. זהו משרד הנוגע בדברים רבים שמשפיעים על חיי היום-יום של האנשים, כמו ספורט, טלוויזיה, סרטים [...]; הדברים שעליהם אנחנו מדברים בעבודה ובשעות הפנאי. מדובר במתן גישה חופשית ורחבה ככל האפשר – לרבים ולא למעטים [...] המטרה הכללית של המשרד היא לשפר את איכות החיים לַכּל, באמצעות פעילויות תרבות וספורט, ולחזק את התעשיות היצירתיות".

כיוון שונה מעט של מדיניות התרבות הבריטית נוסח בהצהרת החזון של מועצת האמנויות: "מועצת האמנויות של אנגליה שמה לה למטרה לאפשר לכל אדם ליהנות מהאמנויות ולשאוב מהן השראה. כדי לעשות זאת היא תטפח יצירתיות, תגיב בחיוב לחידושים, תעודד מצוינות, תתמוך במסורות החיות שלנו, תתמוך באינטרסים של רב-תרבותיות, תטפח קהלים חדשים ותסייע לאנשים נוספים לפגוש את עבודת האמנים בכל רחבי אנגליה".

קווי המדיניות של הממשלה בתחום התרבות התבטאו בכמה עניינים. ראשית,  שימור המורשת התרבותית. כחלק ממחויבותו לעידוד שימור המורשת התרבותית של האומה פיתח משרד התרבות, התקשורת והספורט כמה פרויקטים ומנגנונים שיגנו על הקניין התרבותי של האומה, המורשת הכתובה והסביבה ההיסטורית. בהם ניתן לציין את תוכנית הקיבול התחליפי (Acceptance-in-Lieu), המאפשרת ליורשים להציע לאומה חפצי אמנות חשובים כתחליף לתשלום מס ירושה, וכן את השלמת פרויקט הבניין החדש של הספרייה הלאומית, שיאפשר לספרייה לאכסן את אוספיה העצומים, שערכם לא יסולא בפז.

עניין שני הוא מימון פעולות תרבות: הממשלה המרכזית מהווה היום מקור חשוב למימון האמנויות באנגליה. הכספים מתועלים באמצעות כמה משרדי ממשלה, כולל משרד התרבות, התקשורת והספורט, המשרדים לענייני סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד, משרד החוץ ומשרד הקומונוולת'. משרדי ממשלה אלה מממנים גופים שונים הפועלים כולם על-פי עקרון "מטחווי הזרוע", ביניהם: מועצת האמנויות, מכון הקולנוע הבריטי, מועצת האוּמנות, הוועדה למוזיאונים וגלריות והמועצה הבריטית (British Council). תקציבו הכולל של משרד התרבות, התקשורת והספורט הגיע בשנת 1997-1996 ל195- מיליון ליש"ט.

מקור מימון נוסף למוסדות תרבות, לאמנים ולפרויקטים אמנותיים הוא הלוטו הלאומי שהוקם מחדש בשנת 1994, ביזמתו של המשרד למורשת הלאום. כספי הלוטו מחולקים שווה בשווה לחמש "המטרות הטובות": האמנות, הספורט, המורשת, הצדקה, ופרויקטים של חגיגות שנת 2000 והאלף השלישי. סך כל הכספים המוקצים היום לתרבות על ידי הלוטו עומד על כ250- מיליון ליש"ט בשנה.

יזמה אחרת שהחלה בה הממשלה הבריטית כבר בסוף שנות השבעים נוגעת למקורות מימון אחרים לחיי התרבות, מלבד אלו הציבוריים. במסגרת יזמה זו נעשה מאמץ מיוחד להפחית את תלות מוסדות התרבות במימון הציבורי על-ידי עידודם להגדיל את הכנסותיהם ממכירת כרטיסים וממקורות אחרים, ועל ידי משיכת מימון מסחרי ותרומות פרטיות. לשם כך הנהיגה הממשלה בשנת 1984 את תוכנית הצמד (The Pairing Scheme), שמטרתה לעודד חברות מסחריות להעניק חסות למפעלי תרבות, ולעודד תומכים קיימים להגדיל את תרומתם, על-ידי הצעת תרומה משלימה לכל תקציב תמיכה חדש. מאז 1984 משכה התוכנית 95 מיליון ליש"ט בתרומות חדשות לאמנות – 63 מיליון מהקהילה העסקית, שאליהם הוסיפה הממשלה 32 מיליון ליש"ט כתרומה משלימה.

היסוד השלישי במדיניות הממשלה הוא דמוקרטיזציה של התרבות. כדי להבטיח שאוכלוסיות רחבות ככל האפשר יקבלו הזדמנות ליהנות מחיי התרבות והאמנות ולהשתתף בהן, פרסם משרד התרבות, התקשורת והספורט תיקונים אחדים למדיניותו, תוך הדגשת חשיבות האמנויות לחברה. התיקונים כוללים קשת רחבה של אמצעים ומחויבויות שמטרתם לעורר דיון באמנות, להרבות את ההזדמנויות להיחשף לאמנות, ולסייע לאנשים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם באמצעות האמנות. בנוסף לכך מספק המשרד תמיכה מעשית לאירועים רבים שמטרתה להגביר את הגישה והמודעות לצדדים שונים בחיי התרבות. בין אירועים אלה: שבוע המוזיאונים הלאומיים, פסטיבל המוסיקה הלאומי, ימי המורשת, יום הקולנוע הלאומי ושבוע המתנדב.

ראויים לאזכור מיוחד בהקשר זה מאמצי המשרד בחיזוק קהילות כפריות קטנות. יחד עם מועצת הצדקה של הלוטו הלאומי פיתח המשרד כמה תוכניות מענקים, המיועדות במיוחד למוסדות תרבות קטנים ברמה המקומית ביותר. מאז הקמתן בשנת 1995 העניקו תוכניות אלה כ7000- מענקים, בסך כולל של 478 מיליון ליש"ט.

כותרת ביניים: קנדה: מדיניות ומציאות רב תרבותית

כמו באנגליה, גם בקנדה לא היתה מסורת חזקה של פטרונות מלכותית או אריסטוקרטית של האמנויות, וכן שלטה בה מסורת פוריטנית חזקה מאוד. על אף ששתי תופעות אלה יכולות היו, בנסיבות אחרות, להיות מכשול למעורבות ממשלתית בחיי התרבות והאמנות, הרי שאלה פורחים היום בקנדה מאוד, והממשלה הקנדית מעורבת מאוד בחיי התרבות בתחומה.

נקודת המפנה היתה מלחמת העולם השנייה, שהביאה להתפתחות תחושת לאומיות קנדית חזקה, ועמה הסכמה על פעילויות נמרצות ורחבות-הקף מטעם המדינה, ובכללן פעילויות בתחום התרבות והאמנות. במלים אחרות, בעיני רבים מהקנדים נתפסת היום הפעילות התרבותית כמכשיר פוטנציאלי לבניית האומה.  רובם מחייבים מידה מסוימת של מעורבות ממשלתית בחיי התרבות והאמנות, בתקווה שזו תניב לכידות לאומית ומודעות עצמית קנדית.

בעבר אימצה קנדה גישה מוסדית למדיניות ציבורית. הן התיקנון והן פיתוח המדיניות בוצעו על ידי הרשויות הפדראליות והמחוזיות. אף על פי כן, בתחום התרבות הוטלה רוב האחריות על המחוזות. וכך, הרבה לפני שפיתחה הממשלה הפדרלית מינהל תרבות ומדיניות תרבות, כבר היתה לרוב המחוזות בקנדה מדיניות תרבות משלהם, כמו גם מנגנונים מיוחדים ליישום מדיניות זו. חשובה בהקשר זה תחושת השייכות המחוזית החזקה בקנדה, המעודדת דווקא את המחוזות ליזום תוכניות המחזקות את חיי התרבות המקומיים.

רק בשנת 1949 ניסתה הממשלה הפדרלית לראשונה לפתח מדיניות תרבות כוללת ומקיפה, עם מינוי הוועדה המלכותית לפיתוח לאומי של האמנות, הספרות והמדעים. כשהתברר לוועדה עד כמה בלתי מפותחת תרבותה של הארץ, ובאיזו מידה היא סובלת מבעיות כספיות, המליצה לממשלה הפדרלית להעניק סיוע כספי למוסדות תרבות קיימים ולאמנים, באמצעות גוף מבצע נפרד להקצבת מענקים – מועצת קנדה. באופן זה צומצמה מעורבות המדינה ככל האפשר, על ידי מנגנון שהרחיק את הממשלה ככל הניתן מענייני תרבות. מטרתה של המועצה, כפי שהוגדרה בעת הקמת בשנת 1957, היתה "לטפח ולעודד את חקר יצירות האמנות, ההנאה מהן והפקתן", וכן לסייע במימון ובמתן שירותים לרוב האמנים המקצועיים במדינה, כמו גם למספר רב של מוסדות תרבות.

מתוך נאמנות לעקרון "מטחווי הזרוע", שעל פיו הוקמה מועצת קנדה, לא נעשה שום מאמץ במשך שנים רבות להקים משרד ממשלתי נפרד לתרבות. יחד עם זאת, בראשית שנות הששים קיבל על עצמו משרד החוץ סמכויות אחדות בתחום התרבות, וכעשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1980, הוקם משרד התקשורת, שקיבל על עצמו את הטיפול בנושאי התרבות שהיו בטיפולו של משרד החוץ. בשנת 1993 חל שלב חשוב נוסף בהתפתחות המעורבות הממשלתית באמנויות, עם הקמת משרד פדרלי חדש – המשרד למורשת קנדה – שקיבל עליו את מרבית ענייני התרבות בקנדה. בין יתר תפקידיו אחראי המשרד על האמנויות, על השידור הציבורי, על המורשת, המוזיאונים, רב-תרבותיות, הפארקים הלאומיים ואתרים היסטוריים לאומיים, תרבויות ולשונות של העמים ילידי קנדה, השפות הרשמיות, טקסים רשמיים, וטיפוח הזהות הקנדית.

 

"תפקידנו הוא לקדם את התרבות הקנדית, להעלות על נס את מורשתנו ולאמץ את זהותנו" (שילה קופס, השרה לענייני מורשת קנדה, 1998).

מתוך רצון לעודד שילוב ולא התבוללות, התפתחה מדיניות התרבות של קנדה לכיוון של חיפוש מתמשך אחר זהות תרבותית ולאומית ייחודית המכירה באוכלוסייה הילידית, בדו-לשוניות, בהרכב הרב-תרבותי של אוכלוסייתה, בסממנים מחוזיים, ובהשפעתה החזקה של ארצות הברית. ההקשר הרחב יותר של מדיניות זו הותווה במבוא לתקציב המשרד למורשת קנדה לשנת 1998-1997: "הצטיינות אמנינו, הישגי ספורטאינו, הצלחת מוסדות התרבות ותעשיות התרבות שלנו, האופי הדו-לשוני והרב-תרבותי של ארץ זו, טיפוח חברה הוגנת יותר ושוויונית יותר, ההגנה על מורשתנו הטבעית, ההיסטורית והתרבותית ושימורה, כל אלה מרכיבים חיוניים בשמירה על קנדה חזקה ומשגשגת [...] מורשת קנדה הוא המשרד החשוב ביותר המסייע לקנדים להביע גאווה בקנדה [...] התרבות נמצאת בלב הזהות הקנדית וכן הביטוי הניתן לה בארץ ובחו"ל. יש להשמיע את קולותיה של קנדה באשר הם, במלוא טווח גיוונם. רק כשנשמעים כל הקולות יכולה מדינה להתקדם. טיפוח האמנות והתרבות הקנדית וחוויות קנדיות, ומתן גישה אליהם, הם לפיכך בנפשנו".

כיוונים מעט יותר מפורטים במדיניות התרבות של קנדה הותוו בתוכנית האסטרטגית החדשה של מועצת קנדה, שפרסמה המועצה ב1- במרס 1995. בין הקדימויות העיקריות בתוכנית: "המועצה תמקד את תמיכתה באמנים ובמוסדות תרבות בתחומי היצירה, ההפקה, ההפצה והמכירה, עם דגש מיוחד על הגדלת התמיכה ביצירה ובהפקה של יצירות אמנות קנדיות מקוריות". וכן כי "המועצה תנקוט צעדים נוספים להבטיח שתוכניותיה ייענו לצורכי המחוזות השונים במדינה ויהיו נגישות להם, בעיקר כשמדובר באמנים מן 'העם הראשון' (האינדיאנים) ובקהילות שבהן יש גיוון תרבותי".

כדי להשיג את היעדים שנקבעו במדיניות התרבות שלה פיתחה ממשלת קנדה מגוון מכשירים ותוכניות לתמיכה באמנויות התורמות למטרות הלאומיות המשותפות. הראשון שבהם הוא שימור המורשת התרבותית. שימור המורשת התרבותית של קנדה נוגעת בעיקר לתרבות הילידית. במסגרת זו פיתח המשרד למורשת קנדה את התוכנית לפיתוח תרבותי וחברתי של העמים הילידים במטרה להגביר, לעודד ולטפח הזדמנויות ליחידים מקרב העמים הילידים לפתח את מלוא הפוטנציאל והכשרונות שבהם בתחום החברתי-תרבותי. כרגע מתמקדת התוכנית בעידוד ושימור שפת האינדיאנים. תקציבה השנתי של התוכנית, כמיליון דולר, תומך בלמעלה מ90- פרויקטים מדי שנה. בנוסף לכך מפעיל המשרד לענייני האינדיאנים והצפון שתי תוכניות לאמנות ילידית שמטרתן להקל על יצירה, קידום ושיווק של האמנות האינואיטית (האסקימואית) בשטחי צפון-מערב קנדה, קוויבק ולברדור, ואילו המרכז לאמנות אינדיאנית מטפח ומקדם אמנים קנדים ממוצא אינדיאני באמצעות רכישת יצירות, הלוואות ותצוגות.

ממד אחר של שימור המורשת התרבותית בקנדה בא לידי ביטוי בחקיקתו, בשנת 1988, של  חוק הרב-תרבותיות הקנדית, שבעקבותיו הכין המשרד למורשת קנדה את תוכנית תרבויות ולשונות המורשת. מטרתה של התוכנית לקדם את התפתחות תרבויות ולשונות המורשת ולתת להן ביטוי כחלק אינטגרלי מהזהות הקנדית ומחיי האמנות, התרבות והאקדמיה. הפעילויות במגזר האמנות והתרבות מתנהלות באמצעות האגף לביטוי יצירתי ותרבותי של התוכנית, שתפקידו כולל: סיוע לאמנים מרקע תרבותי שונה לקבל גישה קלה יותר והזדמנויות רבות יותר במוסדות ותעשיות בתחום התרבות והאמנות; מתן עידוד למוסדות תרבות לשנות את מדיניותם ונוהליהם כדי שיוכלו לשקף את הגיוון האמנותי והתרבותי בקנדה; קידום התפתחותם המקצועית של אמנים ממיעוטים תרבותיים; וטיפוח הערכה לגיוון התרבותי בחברה הקנדית באמצעות תמיכה באמנויות וקידומן.

היסוד השני הוא  מימון פעולות תרבות. כפי שהוסבר לעיל, התמיכה הציבורית לתרבות ולאמנות בקנדה ניתנת בכל רמות הממשל. בשנים 1992-1991, למשל, הוציאו הרשויות בכל הדרגים סכום של ששה מיליארד דולר על תרבות (2.9 מיליארד דולר תקציב פדרלי, 1.9 מיליארד דולר במחוזות, ו1.2- מיליארד דולר ברמה המוניציפלית). כ85%- מההוצאה הפדרלית מוקדשת להפעלת מחלקות וגופים פדרליים העוסקים בתרבות ואילו שאר הסכום מוקצה על ידי מועצת קנדה בצורת מענקים למוסדות תרבות ולאמנים יחידים.

בנוסף לכך מפעיל המשרד למורשת קנדה את תוכנית היוזמה התרבותית, שמטרתה לסייע למוסדות קנדיים שאינם למטרות רווח, גופים מסחריים, מוסדות תרבות וארגוני מורשת ליזום פעילויות בתחום האמנות והמורשת. על התוכנית הוטל לשפר את שיטות הניהול, לספק ולשפר ציוד ותשתיות בתחום התרבות, ולהגביר את זמינות תוצרי התרבות לתושבי קנדה. את תקציב התוכנית מקצה המשרד באמצעות שלושת מרכיבי התוכנית: סיוע בניהול, סיוע במימון, פסטיבלים ואירועים מיוחדים.

בעקבות בדיקה של ועדה מיוחדת על מצב האמן, שנעשתה בשנת 1986, החל תהליך של פיתוח מדיניות הנוגעת למעמדם הכלכלי והחברתי של האמנים, ובשנת 1992 העבירה הממשלה הפדרלית את חוק מעמד האמן, שמספק מסגרת משפטית פדרלית לטיפול ביחסי העבודה שבין מפיקים לבין אמנים עצמאיים. שני מנגנונים חדשים הוקמו במסגרת החוק: המועצה הקנדית למעמד האמן, המייעצת לשר למורשת קנדה ועורכת מחקרים בנושאים כמו מיסוי, תנאים סוציאליים לאמנים, ופשיטות רגל בתחום התרבות; ובית-הדין הקנדי ליחסי עבודה בין אמנים למפיקים, שהוא חלק מהמסגרת המשפטית שנקבעה בחוק.

ראויים לציון גם ניסיונות שעושה באחרונה הממשל לעודד את המגזר העסקי ואנשים פרטיים לתמוך במוסדות תרבות ואמנים. במסגרת זו הוכנסו בשנת 1991 תיקונים לחוק מס ההכנסה, לפיהם רוב מוסדות התרבות בקנדה נחשבים מוסדות ללא כוונת רווח, וזכאים לפיכך לסיווג של ארגוני צדקה לצורכי מס. בנוסף לכך זכאים תורמים פרטיים לזיכוי מס על תרומות למוסדות תרבות עד לתקרה של 20% מהכנסתם בשנה נתונה. מאז נחקק חוק זה מסתמכים מוסדות תרבות במידה גוברת על תמיכה פרטית פטורה ממס. מוסדות בתחום אמנויות הבמה, למשל, שבשנת 1981 הגיעו 12% מהכנסותיהם מתרומות ומחסויות, מקבלים עתה כמעט 16% מתקציבם ממקור זה.

היסוד השלישי הוא דמוקרטיזציה של התרבות. המשרד למורשת קנדה החליט באחרונה להעניק עדיפות לאסטרטגיות ביקוש מצד הקהל, כדי לעודד השתתפות רבה יותר בפעילויות תרבות. במסגרת זו שיתף המשרד פעולה עם המחוזות והרשויות המקומיות ופיתח, בשנת 1991, את פרופיל צרכן התרבות, שסיפק שפע נתוני שוק על התנהגותם של צרכני אמנויות הבמה והאמנויות הפלסטיות. כתוצאה מכך נפתח בשנת 1993 מחקר השוואתי משולב – השתתפות בחיי התרבות באירופה: מגמות, אסטרטגיות ואתגרים – שכלל גם את האסטרטגיות והנתונים מקנדה. חוץ ממידע רב-ערך על המגמות בהשתתפות בחיי התרבות משנת 1970 עד תחילת שנות התשעים, הציג דו"ח המחקר יעדים למדיניות הלאומית, וכן אסטרטגיות ושיטות לעידוד ההשתתפות באירועי תרבות.

 

כותרת ביניים: צרפת: לכידות לאומית וביזור

תחילתה של מעורבות המדינה בחיי האמנות והתרבות בצרפת לפני מאות שנים. כך, לדוגמה, כבר במאה ה16- אכף הצו המלכותי של וילר-קוטרה (1539) את השימוש בלשון הצרפתית בפסיקות משפטיות ובפעולות נוטריוניות, ואילו התפתחות השפה היתה נתונה לבחינה מדוקדקת של האקדמיה הצרפתית מאז נוסד גוף זה בשנת 1635. במאה ה17- הכריזה המדינה על עצמה כ"מגינת האמנות", והחלה לעודד אמנים וסופרים בכך שהציעה להם מענקים וקצבאות. בניית ארמון ורסאי והקמת הקומדי-פראנסז (התיאטרון הלאומי) אינם אלא שתי דוגמאות לחסות מלכותית שהוענקה לאמנויות, ושתוצריה עומדים על תילם עד עצם היום הזה.

המהפכה הצרפתית בשנת 1789 לא הצליחה להפוך על פיהם את המבנים שירשה מהמשטר הישן. בשנת 1793 פתחה המדינה מוזיאון בארמון הלובר, ובכך נעשתה לא רק מצנאטית אלא גם אוצרת תרבות. ברוח דומה הוקמה המחלקה למבנים היסטוריים בשנת 1832.

רק באמצע המאה העשרים הוסיפה המדינה למדיניות התרבות שלה, בנוסף לשני היעדים הראשונים – תמיכה באמנים ושימור תרבות העבר – יעד שלישי: פתיחת אוצרות התרבות הצרפתית לפני אוכלוסייה מגוונת יותר. היה זה ז'אן זיי, השר לענייני בנייה ציבורית ואמנויות יפות בממשלה החזית העממית, שיזם פעולה חלוצית שתשתף את הציבור כולו באוצרות שלפני כן היו נחלתה של אליטה מצומצמת בלבד. מדיניות זו נמשכה אחרי שחרור צרפת מהכיבוש הגרמני ועד ימינו אלה.

כפי שהוסבר לעיל, מסורת נקוטה בידי צרפת שהמדינה תמלא תפקיד חשוב בחיי האמנות והתרבות. אולם היתה זו הקמתו, לראשונה בהיסטוריה, של משרד ממשלתי נפרד לתרבות בשנת 1959, שסימלה את ראשית מינהל התרבות המודרני בצרפת. משרד זה, חשוב להדגיש, שימש כדגם חיקוי במדינות רבות אחרות, בעיקר באירופה המערבית.

אולם הקמת משרד התרבות לא היתה בבחינת רפורמה מינהלית גרידא. העובדה שהמשרד הופקד בידי אישיות ספרותית משכמה ומעלה כמו אנדרה מלרו הצביעה על כך, שסוף סוף הגיע יומה של מדיניות תרבות אמיתית. אמנם גם בעבר היו גופים ממשלתיים זוטרים יותר שהיו ממונים על האמנויות היפות, אולם אחריותם היתה מוגבלת, והם הסתפקו בניהול כמה מוסדות יוקרתיים ואירועי תרבות אחדים. המשרד החדש, לעומת זאת, נטל על עצמו לסבסד, ולא רק לנהל, את רוב מוסדות התרבות במדינה.

בראשית שנות השבעים הורחב המשרד ונכללו בו גם שירותים חיצוניים תחת מינהל התרבות המחוזי, שמשרדיו צורפו למוסדות ציבוריים רבים הנתונים לפיקוח משרד התרבות, ובאמצעותם הוא עוקב מקרוב, תוך ירידה לפרטי פרטים, על תהליך קבלת ההחלטות במוסדות אלה.

בסוף שנות השמונים שונה שם המשרד למשרד התרבות והתקשורת, ועיקר עיסוקו בשמונה תחומים: המורשת הלאומית; מוזיאונים; ארכיונים; ספרים וקריאה; תיאטרון ומופעים; מוסיקה ומחול; האמנות הפלסטית; והקולנוע.

 

המסורת הצרפתית של מעורבות המדינה באמנויות ובמורשת, שהתאפיינה בעימותים ובצנזורה כמו גם בשיתוף פעולה ומתן חסות, צעדה תמיד יד ביד עם רעיון התרבות הלאומית. המטרה היתה מאז ומתמיד להעלות את קרנה של האומה, ועם זאת למרכז ולייצב את חיי הרוח של המדינה-האומה על-ידי תמיכה בתרבות לאומית אחת ויחידה. אולם בצרפת המודרנית היה זה שארל דה גול, נשיא הרפובליקה החמישית, ביחד עם בעל-בריתו הקרוב והשר הראשון לענייני תרבות, אנדרה מלרו, שהדגישו את רעיון התרבות כאישוש האומה. דה גול, שהיה נחוש בדעתו לחזק את מעמדה של צרפת ולהשיב ליושנה את עטרת היוקרה הבינלאומית שלה, הדגיש את התרבות הצרפתית כאמצעי לבניית לכידות חברתית מבית והעלאת תדמיתה של צרפת כלפי חוץ.

הסיבה היחידה שהניעה את מלרו לקבל עליו את תפקיד שר התרבות היתה הסכמתו עם המשימה הלאומית שהתווה דה גול. בעיניו, כמו בעיני דה גול, היתה התרבות אמצעי להשגת לכידות לאומית וליצירת תחושת השתייכות לקהילה בעלת ערכים משותפים. מלרו סבר שאחדות העם הצרפתי, שאותה הצליח לעורר דה גול, תקבל משנה תוקף באמצעות אמנות צרפת. ההשלכות המעשיות של פילוסופיה זו הותוו בהצהרת החזון של משרד התרבות, הכלולה בצו הנשיאותי משנת 1959 שייסד את המשרד: "משימתו של שר התרבות היא להביא לכך, שיצירות האמנות הדגולות של האנושות, ובעיקר של צרפת, יהיו זמינות לצרפתים רבים ככל האפשר, כדי להבטיח שהקהל הרחב ביותר ייחשף למורשתנו התרבותית, ולתמוך ביצירה האמנותית וברוח שהיא מעשירה".

בהצהרת החזון של משרד התרבות משנת 1959, שאושררה ביוני 1997 בצו נשיאותי, כלולים שלושה תחומי אחריות רחבים: שימור המורשת הלאומית בצרפת ומחוצה לה; העשרתה על-ידי עידוד יצירה בת-זמננו; ודמוקרטיזציה של חיי התרבות.

היסוד הראשון, כמו באנגליה ובקנדה, הוא שימור המורשת הלאומית ושיפור מצבה. מבני ציבור, מבני דת, אתרים ארכיאולוגיים היו מאז ומתמיד מוקד דאגתה של ממשלת צרפת. במסגרת זו חוקק הפרלמנט הצרפתי מספר רב של חוקים המפגינים את התגברות ההתעניינות בשימור המורשת התרבותית של האומה. חוקים אלה תרמו להגנה על המונומנטים הלאומיים וכן לחידוש והקמת מוזיאונים רבים ברחבי המדינה. מספר האתרים שסווגו רשמית כ"היסטוריים" עולה בקצב של מאות אחדות מדי שנה מאז 1980. בשנת 1993 לבדה הוכרזו 37,000 בניינים כבעלי מעמד "לשימור" או "מוגנים".

בשנים האחרונות התרחב מושג המורשת, והיום הוא חובק מכלול שלם של מרכיבים שהוזנחו קודם לכן. דוגמאות למגמה זו: הקמת מוזיאונים אחדים לשימור מסורות עתיקות, ושימור אתרים המסמלים את תולדות הכרייה במזרח צרפת ובצפונה. תחומי שימור חדשים נוספים שבהם עוסקת המחלקה למורשת במשרד התרבות הם הצילום והקולנוע. אחת המטלות של שימור מורשת הצילום היא לרכוש אוספי צילומים חשובים מבחינה היסטורית. מאז 1981 אחסנה המחלקה כחמישה מיליון תשלילים במבצר סן-סיר, סמוך לוורסאי. ברוח דומה פעלו בתחום הקולנוע, ובשנת 1990 החלה המחלקה בתוכנית חירום ל15- שנה שמטרתה להציל מבלאי 250,000 תעודות קולנוע שהוסרטו לפני 1954.

היסוד השני הוא  מימון פעולות תרבות. הדאגה לשמירת מורשת צרפת אין פירושה שתרבות צרפת העכשווית כלואה בהישגי העבר. עשרות השנים האחרונות התאפיינו בפריצה מחודשת של הישגים יצירתיים. בשנים האחרונות גדל בהדרגה תקציב משרד התרבות, ובשנת 1994 הגיע לשיא סמלי של 1% מתקציב הממשלה הכולל. יחס זה, יש לציין, הוא מהגבוהים בעולם, אם לא הגבוה ביותר. אם נכלול את כל הוצאות הממשלה לפעולות תרבות בצרפת היום, יעלה שיעור סעיף התרבות בתקציב הממשלה לאחוז וחצי.

חלק גדול מתקציב התרבות של צרפת מוקדש לשיפור התנאים באמנויות הפלסטיות, לניסיונות בתחומי התיאטרון, המחול והמוסיקה, ולהקמת מרכזי יצירה. תמיכה ממשלתית ניתנת למוסדות תרבות מכל הסוגים, מן הקלאסיים ביותר לעממיים ולחדשניים ביותר. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז המשבר הכלכלי של שנות השמונים, הפכו כספי הממשלה לגורם מכריע בחיי רוב מוסדות התרבות במדינה, והבטיחו הן את קיומם והן את איכות פעילותם.

הוראת האמנות קיבלה גם היא דחיפה מהממשלה, וסטודנטים מוכשרים במיוחד זוכים למענקים ולמלגות יוקרתיות. קרן משרד התרבות לטיפוח היצירתיות מקצה סוגי סיוע שונים לפרסום ראשון או להופעה ראשונה, והמרכז הלאומי לקולנוע שליד משרד התרבות פיתח מערכת מקיפה לתמיכה ביצירה, הפקה והפצה של סרטים.

היסוד השלישי הוא דמוקרטיזציה של התרבות. בראשית שנות הששים הקים אנדרה מלרו את בתי הצעירים והתרבות (Maison des Jeunes et de la Culture) במטרה למשוך אוכלוסיות עירוניות צעירות ומייצגות יותר לאירועי תרבות. אבל היה זה ז'ק לאנג, שהתמנה שר התרבות עשרים שנה אחריו, שפתח באמת את אוצרות תרבות צרפת לאוכלוסיות מגוונות ביותר. מאז תקופת לאנג במשרד התרבות נוקטת צרפת מדיניות פעילה של "הפצת תרבות", ובראש בראשונה בנייה ושיפוץ של מאות אולמות מופעים ומוזיאונים ברחבי המדינה.

בנוסף לכל אלה מושם דגש מיוחד על חינוך והכשרה לצעירים. הזדמנויות לקבלת השכלה באמנות, בעיקר במוסיקה ובאמנויות היפות, שהיו בעבר מוגבלות ביותר, הורחבו מאוד בשנות השמונים. רשת גדולה של קונסרבטוריונים מחוזיים ועירוניים מספקת הכשרה במוסיקה, תיאטרון ומחול במחיר שווה לכל נפש. בראש המערכת הוצבו מוסדות יוקרתיים להכשרת אנשי מקצוע עתידיים, ובהם שני קונסרבטוריונים לאומיים למוסיקה, בית-הספר הלאומי לאמנויות היפות, הקונסרבטוריון לאמנויות התיאטרון, בית-הספר הלאומי לצילום והקרן האירופית למקצועות הצליל והחוזי.

לסוגיית הדמוקרטיזציה של התרבות מתקשר גם ביזור הפעילות התרבותית, שהיה לאחד מיעדיה של כל ממשלה בצרפת מאז שנת 1945. עיקרה של מדיניות זו, לתקן את חוסר האיזון בין המשאבים התרבותיים של עיר הבירה לבין הדלות התרבותית בפריפריה. גם בעניין זה בלט במיוחד שר התרבות ז'ק לאנג, שיזם תוכניות ביזור בהיקף רחב מאוד, שמטרתן לעודד פעילות תרבותית ברמה המקומית.

חוקי הביזור שיזם לאנג בשנת 1983-1982 הגבירו במידה משמעותית את השפעת הרשויות המקומיות על מדיניות התרבות. הסניפים המחוזיים של משרד התרבות התחזקו במידה עצומה, תקציבי התרבות במחוזות וברשויות מקומיות הוכפלו פי חמישה בשנות השמונים, ואילו תקציב התרבות בעיריות הוכפל. באופן כללי אחראיות הרשויות המקומיות ל60%- מההוצאה לתרבות היום, וחשוב מזה, התרבות פורחת עתה לא רק בפאריס אלא בכל רחבי צרפת.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד