כל הנחלים זורמים אל המרכז
כל הנחלים זורמים אל המרכז

ד"ר שוש ויץ היא חוקרת תרבות ותיאטרון ומבקרת התיאטרון של ידיעות אחרונות

רינה פוזנר היא מנהלת מחקר תרבות במכון פיל"ת, מרכז למידע ולמחקרי תרבות

מינהל התרבות ו"אמנות לעם" שהצהירו על כוונתן לצמצם את הפער בין המרכז לפריפריה עושות את ההפך הגמור. מאז קמו עלתה התמיכה בפעילות התרבותית במרכז, וקטן היצע האמנות, בעיקר האיכותית, בפריפריה

אחד העקרונות הבסיסיים של מדיניות התרבות של ישראל הוא שוויון הזדמנויות תרבותי. החברה הישראלית לפני ואחרי קום המדינה הניחה כי היא חייבת לדאוג לצרכים הכלכלים, חברתיים והתרבותיים של  חבריה, וכי התרבות היא  הבסיס המשותף לקבוצות ממוצא כלכלי, חברתי ועדתי שונה. כן הניחו קובעי המדיניות כי התרבות שצריכה החברה לקדם היא תרבות איכותית וייחודית, או "תרבות גבוהה". שלושת ההנחות מצאו ביטוי בתהליכי ההתפתחות של מערכת התרבות בישראל, בדפוסי הפעילות של מוסדות ציבוריים ובמסמכי היסוד של  קובעי המדיניות.

לאור ההנחות האלה קמה  בתקופת היישוב  מערכת ציבורית מסועפת של מוסדות חינוך, הוצאות ספרים וכתבי עת ומוסדות אמנות כמו הבימה, האוהל והתזמורת הפילהרמונית. רובם הוקמו בתל אביב, נתמכו בידי מוסדות היישוב או ההסתדרות והציגו בתל אביב ובכל  רחבי הארץ. בשנים הראשונות לקום המדינה השתלב התיאטרון במערכת החינוכית להנחלת הלשון לעולים, ונוסד ארגון שתפקידו להביא את התיאטרון ולמחנות העולים, תל"מ, בהנחה שהמפגש עם התיאטרון יעשיר את ההיכרות שלהם עם העברית, ויסייע ביצירת בסיס תרבותי משותף לעולים ולתושבי הארץ הוותיקים. תל"מ הוא הבסיס שממנו צמחה מאוחר יותר "אמנות לעם", שהוקמה במטרה לספק ליישובי הפיתוח הזדמנות ליהנות מהתרבות הנוצרת במרכז, באמצעות  סבסוד הפעילות מחוץ לבית של המוסדות האמנותיים  הציבוריים, כלומר מוסדות "התרבות הגבוהה". 

עד שנות הששים המוקדמות, ישבו כמעט כל המוסדות המייצרים תרבות בתל אביב ויושבי הפריפריה ייבאו את המופעים. בנוסף לכך נהנו יישובי הפריפריה מהיצע של מופעי בידור של מפיקים פרטיים, שאף הם הופקו ברובם בתל אביב. החל בשנות הששים החל תהליך ביזור. החלו לקום ביוזמת גורמי השלטון המקומי מוסדות אמנות גם מחוץ לתל אביב ובעיקר בחיפה, ירושלים, ובאר שבע, ובשנים האחרונות בערים קטנות יותר באזור המרכז, כמו ראשון לציון ורעננה. בה בעת הוקמו בפריפריה, מאז ראשית שנות השמונים, מרכזי תרבות רבים המכילים אולמות מופעים. אולמות אלה, או "היכלי התרבות המקומיים", מארחים את מופעי המוסדות היושבים במרכז ומקיימים, בדרך כלל, גם פעילות תרבות מקומית ענפה של חוגים, פעילות חובבים ומפגשים חברתיים. בהקמת המוסדות  נעזרו היזמים במשרד החינוך והתרבות.

תהליכי ביזור התרבות שתוארו כאן משתקפים במדיניות התרבות המוצהרת של מדינת ישראל, המפורטים במסמך "הקריטריונים לתקצוב מוסדות תרבות" (מינהל התרבות 1992). המסמך קובע, בין היתר, כי יש לתמוך במוסדות תרבות במקומות מרוחקים מהמרכז, ולהבטיח נגישות גבוהה בתנאים כלכליים סבירים לקהלים רחבים להיצע התרבות והאמנות בישראל. המסמך קובע גם כללים לסבסוד היצירה בפריפריה. ניתן לראות על-פיו כי מינהל התרבות תומך בפעילות בפריפריה באמצעות סבסוד ישיר של מוסדות מקומיים לפי מיקומם הגיאוגרפי; דרישה ממוסדות נתמכים לנייד את מופעיהם מחוץ לעיר הבית שלהם; וכן, באמצעות אמנות לעם, תמיכה בחברת  המתנ"סים, המקימה ומתפעלת חלק גדול מ"היכלי התרבות" המקומיים שבהם מוצגים המופעים המובאים מן המרכז.

                                       *

בשנת 1996 פעלו בישראל 47 מוסדות ציבוריים לאמנויות הבמה (ראה ציור מס 1); מוסדות האמנות ביצעו בשנה זו קרוב ל7000- הרצות של הצגות, קונצרטים ומופעי מחול שבהם נערכו קרוב ל3.5- מיליון ביקורים. הרצות המופעים התקיימו ב224- יישובים, בהם חיו כ85%- מאוכלוסיית ישראל באותה שנה (ראה לוח מס' 1). רוב הפעילות התרבותית התמקדה בארבע הערים הגדולות, שבהן התקיימו 67% מההרצות ו74%- מהביקורים במופעים. ההכנסות בערים הגדולות היוו 82% מהכנסות המוסדות ממכירת כרטיסים ומופעים.

מתוך הפעילות בערים הגדולות, הנתח של תל אביב מהווה כמחצית ההרצות, כשני שלישים מהביקורים וכשלושת רבעי מההכנסות. מבדיקת היקף הפעילות בתל אביב ניתן לראות כי בכל קבוצה של אלף נפש בעיר נערכו בממוצע 2,627 ביקורים. גם בחיפה, שיעור הפעילות גבוה יחסית ומספר הביקורים לאלף נפש עמד על 1001. אבל בכל היישובים האחרים שיעור הפעילות נמוך בהרבה והוא נמוך במיוחד בירושלים (438), ועוד יותר בערים גדולות יחסית, שמספר תושביהן נע  בין 100,000-200,000. בהן נערכו בממוצע 20 ביקורים לאלף נפש.

בכל אחת מהערים הגדולות, פרט לירושלים, שיעור הפעילות גבוה מחלקה היחסי של האוכלוסייה בכלל אוכלוסיית ישראל. התופעה בולטת במיוחד בתל אביב, בירת התרבות של המדינה, שבה חלקה היחסי של הפעילות (44%), גדול פי 5.5 מחלקה של העיר באוכלוסייה (8%). בחיפה ובבאר-שבע שיעור הפעילות גבוה פי שניים מחלקה היחסי של כל עיר באכלוסייה ואילו בשאר סוגי היישוב, כולל ירושלים, היחס הפוך וחלקה של הפעילות התרבותית נמוך ביחס לאוכלוסייה.

ריכוז הפעילות התרבותית בערים הגדולות הוא פועל יוצא של היותן מרכזי תרבות המשרתים לא רק את תושבי העיר, אלא גם את תושבי היישובים בסביבה. התופעה הזאת בולטת מאד בתל אביב ובחיפה. הפעילות באזור תל אביב (מחוץ לעיר עצמה) נמוכה מאוד, אף כי חלקם של יישובי האזור באוכלוסייה כפול מחלקם של תושבי תל אביב. תמונה דומה מצטיירת גם באזור חיפה.  לעומת זאת, לאזור ירושלים אין כמעט השפעה על הפעילות התרבותית בעיר, שחלקה בעוגת התרבות הלאומית נמוך באופן בולט ביחס לחלקה באוכלוסייה וכמובן, גם ביחס לתפקידה כבירת ישראל. העובדה שהנהנים העיקריים מפעילות התרבות בישראל הם תושבי הערים הגדולות וסביבתן אינה ייחודית לישראל.  יחד עם זאת, הפער בין הפעילות בתל אביב וסביבותיה לעומת אזורי הארץ האחרים גדול מאוד, וקצב השינוי באזורים אלה גדול בהרבה מקצב השינוי באזורים אחרים (ראה לוח 2).

הפער בין תל אביב ואזור המרכז לאזורים האחרים בולט מאוד גם כאשר בוחנים את מפת המוסדות על פי חלוקה גיאוגרפית (ציור 2). כמעט כל המוסדות הנתמכים פועלים גם מחוץ לערי הבית שלהם, ובשנת 1996 התקיימו מחצית מהרצות המוסדות מחוץ לבית. לכאורה, ניתן להגיד שהשיטה הישראלית המסורתית, שהתרבות מיוצרת במרכז ומופצת בפריפריה, מוכיחה את עצמה. אבל חלוקת ההרצות בין אזורי הארץ מלמדת שעצם העובדה שמוסדות המרכז מופיעים בפריפריה אינה מבטיחה שוויון תרבותי, וכי מפת הפעילות בתחומי האמנות מושפעת לא רק ממיקומו של האזור וקרבתו למרכז, אלא גם מכמות וסוגי מוסדות האמנות היושבים בו.

דוגמה טובה לתרומת מוסד יצרני על רמת הפעילות באזור שבו היא יושבת ניתן לראות בתחום המחול.  רוב הלהקות יושבות בתל אביב: 8 מתוך 11, ובהן 6 מתוך 7 הוותיקות. הלהקות מרבות להופיע מחוץ לאולמות הבית. אבל 52% מפעילותן מתקיימת בתל אביב. האזור השני הבולט בפעילות מחול גבוהה היא אזור הצפון, 16% מההרצות. שיעור זה גבוה מחלקם של התיאטרון והמוסיקה באזור, והוא נובע מהעובדה שלהקת המחול הקיבוצית יושבת באזור ובאופן טבעי מרבה להופיע בו.

תחום התיאטרון מרוכז בחלקו הגדול בתל אביב. מתוך 19 תיאטרונים נתמכים יושבים  12 בתל אביב. 3 תיאטרונים יושבים בחיפה (בהם 2 בערבית), 2 בירושלים, 1 בבאר שבע ו1- בעכו. התיאטרונים ניידים פחות מלהקות המחול. הם מקיימים 35% מפעילותם בלבד מחוץ לבית. רוב הפעילות מתמקדת בערים הגדולות: 43% בתל אביב, 11% בחיפה, 8% בירושלים ו5%-  בבאר שבע. יש פעילות גבוהה יחסית באזור הצפון (10%), שבו יושב תיאטרון אחד קטן וחדש, וכשיעור הזה באזור המרכז, שבו מתקיימות חלק גדול מהרצות החוץ של התיאטרונים התל אביביים.

בתחום המוסיקה הפיזור הגיאוגרפי גדול יותר מאשר בשני התחומים האחרים. האופרה היחידה הפועלת בארץ יושבת בתל אביב ומציגה כמעט אך ורק באולם הבית שלה. אולם התזמורות פרוסות באזורים השונים. מתוך 11 התזמורות הוותיקות והמבוססות יושבות 2 בתל אביב, 2 בירושלים, 1 גדולה וותיקה בחיפה, 5 באזורי ת"א והמרכז ועוד 1 בבאר שבע. התזמורות מקיימות 47% מהקונצרטים מחוץ לבית. אבל תכונת הניידות מאפיינת בעיקר את התזמורות היושבות מחוץ לערים הגדולות ובולטת מאוד בתזמורות החדשות, שמופיעות בעיר הבית שלהן ובסביבה הקרובה. תופעה זו מוצאת ביטוי בחלוקת ההרצות, המתקיימות רובן באזור תל אביב והמרכז, שבהן תזמורות רבות יחסית (לוח 3).

על תרומת מוסדות האמנות לערי המגורים  ניתן ללמוד גם לפי העובדה שבמקומות שיש בהם ריכוז גבוה של מוסדות, רוב הפעילות היא מקומית. המוסדות התל אביביים מספקים כמעט את כל ההרצות בעיר. בחיפה מספקים המוסדות המקומיים 72% מההרצות וכך גם בבאר-שבע,  ובירושלים 49%. המוסדות באזור תל אביב והמרכז מספקים 21% מההרצות באזור זה,  ואילו בשאר חלקי הארץ, שבהם כאמור הפעילות נמוכה, יש מעט מוסדות ובהתאם גם לא הרבה השפעה על סך כל  הפעילות מקומית.

אי השוויון התרבותי בין המרכז לפריפריה מתבטא לא רק בכמות הפעילות, אלא גם באופייה ולעתים באיכותה. שכן את עיקר ההרצות בפריפריה מבצעים מוסדות קטנים וחדשים יחסית, והמוסדות הגדולים והמבוססים ממעטים לצאת מאולמות הבית. כך, למשל, היצע התיאטרון בפריפריה מורכב מ49%- הצגות ילדים. המוסדות הוותיקים היושבים בערים הגדולות תורמים כשליש (34%) מהיצע, ועוד 17% ממנו ממלאות הרצות של תיאטרונים קטנים וחדשים יחסית: התיאטרון היידי, גשר, תיאטרון הקיבוץ וקבוצת על"ה.

תמונה דומה מסתמנת בתחום המוסיקה. התזמורות הוותיקות והגדולות: הפילהרמונית, התזמורת הסימפונית חיפה והתזמורת הסימפונית ירושלים, שחלקן בהיצע הארצי עומד על 33% מכלל הקונצרטים, תורמות רק 14% מהיצע הרצות החוץ של התזמורות. התפלגות הרצות החוץ של התזמורות דומה לזו של התיאטרון;  56% מהרצות החוץ מתבצעות בידי תזמורות בינוניות וחדשות יחסית כמו: סימפונטה רעננה, קאמרטה רמת השרון והתזמורת הקאמרית הקיבוצית. תזמורות הערים הגדולות תורמות 25% מההיצע ועוד 19% מהווים קונצרטים של תזמורות קטנות חדשות, מהתזמורת האנדלוסית ועד תזמורת הד-יהוד.

בתחום המחול התמונה קצת יותר מאוזנת. 68% מההיצע בפריפריה הוא של מופעי  שלוש הלהקות הגדולות: להקת המחול הקיבוצית, להקת בת-שבע והבלט הישראלי. מופעי להקות אלה מהווים 71% מכלל ההיצע הארצי במחול, כך שההיצע בפריפריה זהה לזה שבמרכז. אבל, חשוב לזכור שלהקת המחול הקיבוצית, שתורמת לבדה 32% מההיצע בפריפריה, יושבת באזור הצפון ומציגה בעיקר בו. יתר על כן, חשוב לזכור שהיצע החוץ של המוסדות מופנה לא רק לפריפריה, אלא גם לערים גדולות. כך, למשל, הרצות החוץ של הפילהרמונית מתקיימות בעיקר בירושלים ותיאטרוני חיפה. באר-שבע וירושלים מציגים חלק מהרצות החוץ שלהם בתל אביב ובכל אחת מהערים האחרות. כך שלמעשה היצע מוסדות האמנות מחוץ לערים הגדולות שונה מאוד מההיצע בתל אביב ובערים הגדולות האחרות.

בתחום התיאטרון, למשל, יש הבדל בין ההיצע העומד לרשות תושבי הערים הגדולות לבין ההיצע העומד לרשות תושבי הפריפריה. תושבי הערים הגדולות יכולים לבחור מתוך כל הרפרטואר של כל מוסד אמנותי היושב בעירם. בדרך כלל, מארחים התיאטרונים גם הצגות נבחרות מערים אחרות. לעומת זאת, המבחר המוצע באזורי הפריפריה מצומצם יותר והצגות שאינן נחשבות "להיטים" מוצגות רק לעתים רחוקות מחוץ לערי הבית שלהן (ראה לוח 4). הצגות הנחשבות הצלחה אמנותית וכלכלית כמו "קומדיה של טעויות" של התיאטרון הקאמרי, או "אמנות" של בית ליסין, מרבות לרוץ בפריפריה, ואילו הצגות פחות מבדרות וקשות יותר לעיכול מבחינה אמנותית ו\או אידיאולוגיות, מצליחות בעיקר בערי הבית של התיאטרונים. דוגמה בולטת היא הצגת "גן עדן דרום" של מיטלפונקט בתיאטרון בית ליסין, שזכתה לשבחי הביקורת ולהצלחה בתל אביב, ואילו מחוץ לעיר רצה רק ארבע פעמים. דוגמה בולטת נוספת הן הצגות מחזותיו של חנוך לוין שכמעט ואינן עולות מחוץ לערי הבית שלהן וגם אז הן רצות בדרך כלל, בערים גדולות אחרות.

                                            *

"אמנות לעם" הוא כאמור המוסד הציבורי  שתפקידו להפיץ תרבות בפריפריה. כל הפעילויות של המוסד מתקיימות מחוץ לערים הגדולות, להוציא פעולות המתקיימות בשכונות הערים, ומוגדרות כשכונות מצוקה. "אמנות לעם" הוקמה כדי לסייע בניוד מופעי האמנות של המוסדות הציבוריים לפריפריה. אולם מאז שנות השמונים הרחיב המוסד את תחומי פעילותו, והוא עוסק היום גם בהפקת והפצת מפגשים עם סופרים ואמנים, ובמגוון רחב של פעילויות חינוכיות בתחומי אמנות.

הרחבת גבולות הפעילות של "אמנות לעם" הפכה את ניוד המופעים של המוסדות הנתמכים לפעילות שולית, המהווה רק 16% מכלל ההיצע של המוסד. "אמנות לעם" מפיצה רק 27% מכלל הצגות החוץ של התיאטרונים הנתמכים, ובתחומי המוזיקה והמחול. תרומתה נמוכה עוד יותר (15% מהרצות המחול ו9%- מהמוזיקה). יתר על כן, מופעי המוסדות הציבוריים מהווים רק חלק קטן מהרפרטואר שמציעה אמנות לעם בתחומי אמנויות הבמה, שכולל גם מופעים של להקות בתחומי המוסיקה הקלה והזמר העברי, הצגות של שחקנים בודדים שעלו בחלקן בפסטיבלים, הצגות של תיאטרוני ילדים פרטיים ושל להקות מחול עממיות. מתוך כלל פעילות התיאטרון של אמנות לעם, היוו הצגות התיאטרונים הציבורים 39%, הקונצרטים של התזמורות הציבוריות היוו 19% מכלל  הפעילויות המוסיקליות של "אמנות לעם", ולהקות המחול הציבוריות היוו 16% מפעילות המוסד בתחום זה.

ל"אמנות לעם" השפעה על הפעילות בפריפריה. אבל העובדה שרק חלק קטן מהפעילויות של המוסד הן בתחומי האמנות המסורתיים שמייצרים המוסדות הציבוריים, מלמדת ש"אמנות לעם" אכן פועלת כמוסד מפיץ תרבות, אבל לא כגורם שמביא את תרבות המרכז לפריפריה. מהנתונים עולה שההיצע שמביאה "אמנות לעם" לפריפריה שונה מהיצע התרבות בערים הגדולות, שמספקים בעיקר המוסדות הציבוריים.

                                           *

מתמונת המצב שהובאה כאן מסתמן כי חיי התרבות של ישראל בפריפריה שונים מאוד מהחיים התרבותיים בתל אביב ובאזור המרכז. ככל שגדל המרחק מהמרכז, או מערים גדולות, קטן היצע האמנות הקאנונית ושיעור הביקורים במוסדות הציבוריים יורד מ2.6- ביקורים לנפש בתל אביב, או 1 בחיפה, ל0.02- בערים בנות 100,000-200,000  תושבים כמו אשדוד, אשקלון, או טבריה, ולשיעור נמוך הרבה יותר ביישובים קטנים יותר.

מניתוח הנתונים נמצא כי הגורם המרכזי המשפיע על רמת הפעילות בעיר או אזור הוא מספר המוסדות היצרניים היושבים בו. באזורים או יישובים שפועלים בהם מוסדות יצרנים בתחום אמנות מסוים, שיעור הביקורים לנפש  בתחום זה גדל. ממצא זה אינו מפתיע. ממחקרים שנערכו בארה"ב ובאירופה עולה בבירור כי קיום מוסדות יצרנים בעיר הופך את התרבות לא רק לצורת בילוי פנאי, אלא גם לענף כלכלי-חברתי. העובדים במוסדות, כמו גם העובדים שאינם מועסקים ישירות אלא באמצעות משרדי פרסום, בתי מלאכה ומסעדות ובתי קפה הצומחים סביב מקום בילוי, נהפכים לחלק מקהילת צרכני התרבות, ומגדילים את התסיסה התרבותית בעיר ואת מידת העניין הציבורי בתרבות ובאמנות.

המסקנה מכאן היא, שכדי לצמצם את הפער בין המרכז לפריפריה בתחום התרבות, יש לעודד הקמת מוסדות יצרניים באזורי הפריפריה. הנחה זו תואמת את מדיניות התרבות. ואולם בפועל, מפת מוסדות התרבות שהוצגה בפרק הרלוונטי מצביעה על אי שוויון בולט בתחום זה. בשנים האחרונות אי השוויון גדל והולך עקב צמיחת מוסדות חדשים, רובם באזור המרכז. הפער מתבטא לא רק בשיעורי הביקורים אלא גם בהתפלגות  כוח האדם וההוצאות (ראה לוח 6).

מהם הגורמים לאי השוויון הזה? הקמת מוסד המייצר אמנות ומציג תוכנית רפרטוארית לאורך כל השנה מותנית בתמיכה ציבורית מקומית ו\או ממשלתית. לכאורה, אמורים השלטונות המקומיים לשאוף להקמת מוסדות כאלה, וכך הדבר ארצות אירופה ובארה"ב. ואולם בישראל, תמיכת הרשויות המקומיות במפעלי תרבות אינה גבוהה וגם גורמים פרטיים ממעטים מאוד לתרום למוסדות תרבות. בשנת 1996 סובסדו המוסדות הציבוריים לאמנויות הבמה בקצת יותר  מ207- מליון שקל'. מתוך סכום כולל זה מימן משרד החינוך 65%, חלקן של  הרשויות המקומיות עמד על 25% בלבד, וקרנות ציבוריות ופרטיות  תרמו 10% נוספים. (ראה לוח 7)

מהנתונים ניתן לראות בבירור שמידת ההשקעה של רשויות מקומיות במוסדות תרבות  משתנה מיישוב ליישוב, בעיקר על-פי  מצבה הכלכלי של העיר ומידת יכולתם של התושבים לממן צריכת מוצרי תרבות. כך, למשל, מממנים המוסדות היושבים בתל אביב 54% מהוצאותיהם באמצעות הכנסות עצמיות, לעומת 20% בירושלים. המוסדות היושבים באזור המרכז מממנים 36% מהוצאותיהם באמצעות הכנסות עצמיות. יש להניח שיכולתם ונכונותם של התושבים לרכוש כרטיסים היא אחד הגורמים לנכונות של השלטונות המקומיים לתמוך במוסדות. ואכן, באזורי תל אביב והמרכז חלקו של השלטון המקומי בכלל התמיכה הציבורית למוסדות גבוה יותר מבכל אזור אחר ומגיע ל 65%-  מכלל הסבסוד הציבורי באזור תל אביב, ו 50%- מכלל הסבסוד בהתאמה.

מינהל התרבות הוא, כאמור, מקור התמיכה העיקרי של מוסדות האמנות ועובדה זו מעניקה לו את הכוח להשפיע על מפת המוסדות ולנווט את ביזורם באמצעות סיוע גדול יותר לאזורים מרוחקים או חלשים מבחינה סוציו-אקונומית, כמתחייב ממדיניות התרבות. אבל בחינת  היחס בין הסבסוד הממשלתי למקומי (ראה לוח 7) מצביעה על ההפך. הערים שבהן הגורם המסבסד הדומיננטי הוא מינהל התרבות הן באר שבע (88% מהסובסידיה) ותל אביב (73%). התמיכה הגדולה של המינהל בבאר שבע תואמת את מדיניות התרבות. שיעור ההכנסה העצמית של שני המוסדות היושבים בעיר  נמוך מאוד (24%),  והוא נובע במידה רבה ממצבה הסוציו-אקונומי של העיר, המשתקף גם בעובדה שהרשות המקומית תומכת במוסדות במידה מעטה מאוד. ואולם באר שבע היא היוצא מן הכלל.  מרבית הסבסוד הממשלתי  (71%)  ניתן למוסדות התל אביביים. חלקם של  מוסדות חיפה הוא 10% וכך גם בבאר-שבע, המוסדות הירושלמיים מקבלים 5%  ומוסדות המרכז כ3%-. חלקם של תל אביב ואזור המרכז בסובסידיה הממשלתית אפילו גדל בשנים האחרונות בשל הקמת מוסדות חדשים באזורים אלה. עובדה זו היא אחד הגורמים לגידול המואץ של פעילות התרבות במרכז, כך שהסבסוד של מינהל התרבות מהווה גורם מרכזי בהגדלת אי השוויון התרבותי בין המרכז לפריפריה.

בשני העשורים האחרונים פועלים מוסדות האמנות לפי עקרונות כלכלת השוק, שבה קנה המידה להצלחת מוצר האמנות היא כמות הצרכנים שלו, והצלחת המוסד נבחנת על פי מידת יעילותו הכלכלית. בהתאם לתפיסה זו, גם הפעילות בפריפריה אינה נובעת ממחויבות אידיאולוגית, אלא מצורך להגדיל את השוק, ולעובדה זאת השפעה על כל אחד ממרכיבי אי השוויון.  המאבק על שוק הפריפריה גורם גם לכך שפיזור הרצות החוץ של המוסדות אינו מאוזן, והוא מתרכז באזורים שבהם קל למכור וקל להגיע אליהם. תופעה זאת בולטת בעיקר בתחום התיאטרון. בעשור האחרון  הוקמו באזור המרכז היכלי תרבות גדולים שבונים תוכניות מנויים מגוונות המתחרות בתוכנית המנויים שיכול תיאטרון יחיד להציע. כתוצאה מכך ירד מספר המבקרים בתיאטרונים בתל אביב, התיאטרונים הגדילו את הרצות החוץ שלהם באזור המרכז כדי להגיע אל הקהל שחדל לבוא אליהם ובה בעת צמצמו את הרצות החוץ שלהם באזורים רחוקים יותר.

מבחינת מוסדות האמנות, הפריפריה היא נתח שוק נוח. ביישובי הבית של המוסדות, כלי השיווק המרכזי הוא מכירת מנויים. בפריפריה, המופעים נמכרים לאולמות או להיכלות והכנסת המופע מובטחת למוסד מראש ומותנית בגודל ההפקה והאולם המציג  ולא במספר  הצופים\מאזינים שיבקרו בו בפועל. המזמין המקומי פועל לפי כלכלת השוק, ומזמין רק מופעים שהוא בטוח שיוכל למכור אליהם כרטיסים. יתר על כן, מוסד אמנות יצרני יכול לבנות רפרטואר  מגוון מבחינת רמת התובענות שלו, בהנחה שמופעים פופולאריים שיימכרו היטב "יסבסדו" מופעים "אליטיסטים" שיוצגו באולמות קטנים וימשכו רק קהל מועט. יכולת התמרון של מזמין מקומי קטנה הרבה יותר, והוא פונה בדרך כלל אל קהל ה"אמצע", ונמנע מהזמנת מופעים שמכירתם אינה מובטחת.

"אמנות לעם" היא הזרוע הממסדית האמורה לסייע למוסדות היצרניים ולמנהלי האולמות המקומיים להתגבר על האילוצים הנובעים מכוחות השוק ולסייע לשני הצדדים להגדיל את ההיצע הקאנוני בפריפריה. בפועל, "אמנות לעם" אינה ממלאת את תפקידה.  מהנתונים שהוצגו כאן ניתן לראות כי תרומת "אמנות לעם" להפצת המופעים הקאנוניים אינה גדולה ובתחומי המוסיקה והמחול היא שולית. המופעים הקאנוניים המופצים באמצעות "אמנות לעם" אינם שונים במהותם או רמתם מאלה שמפיצים המוסדות היצרניים בכוחות עצמם, ואת עיקר פעילותה ותקציבה מקדישה "אמנות לעם" לתחומים ופעילויות אחרים ובכך מסייעת ליצירת שני סוגי תרבות: תרבות מרכז ותרבות פריפריה.

הסיבות לאופי הפעילות של "אמנות לעם" רבות. קרוב לוודאי שהגורם המרכזי הוא תהליך הדמוקרטיזציה בבחירת רפרטואר שפועל ב"אמנות לעם" החל מאמצע שנות השמונים, והתחזק מאוד בראשית שנות התשעים. הדמוקרטיזציה מתבטאת בעובדה שבחירת המופעים המיועדים לפריפריה נעשית בידי הגורמים המקומיים ואילו "אמנות לעם" משמשת בתחום זה בעיקר כגורם מתווך.

                                              *

מה צריך לעשות כדי לשפר באופן משמעותי את התמונה העגומה הזו? האחריות לתפקוד הלקוי של המערכת הציבורית ביחס לפריפריה מוטלת בראש ובראשונה על מינהל התרבות. רוב המוסדות החדשים הנתמכים על ידי המינהל  הוקמו בתל אביב או באזור המרכז, על אף העובדה שאחד הקריטריונים לתמיכה במוסד תרבות הוא מיקומו הגיאוגרפי של המוסד. מינהל התרבות  יכול וחייב  לאכוף את מדיניות התרבות המוצהרת, לתת עדיפות בולטת למוסדות הפועלים בפריפריה ולהתנות הקמת מוסד חדש במיקומו באזור או אזורים, שיוגדרו כאזורי עדיפות לאומית מבחינת התרבות. דוגמה מובילה בתחום זה היא התהליך המתרחש היום בתחום ההשכלה הגבוהה, המתבטא בריבוי מוסדות אקדמיים ברחבי הארץ. אין כל סיבה לכך שמוסדות התרבות לא יצליחו להשיג את מה שהשיגו המוסדות האקדמיים ולא יוכלו גם הם למשוך אנשי מקצוע צעירים ויצירתיים, שיתרמו להעלאת רמת התרבות ואיכות החיים בפריפריה.

עקרון הניידות של המוסדות, שגם הוא בין הקריטריונים לתמיכה במוסדות תרבות, ממומש באופן חלקי בלבד, בהתאם להעדפות השיווקיות והכלכליות של כל מוסד וללא התחשבות בצרכים של אזורי הארץ. הוועדות המקצועיות לבחינת מצב מוסדות האמנות, שהוקמו על ידי השרה שולמית אלוני בתקופת כהונתה, קבעו לכל מוסד את כמות הרצות החוץ שעליו לבצע. אבל הפרופורציה בין הרצות בית וחוץ של כל מוסד נקבעה בהתאם למצבו של המוסד וללא התייחסות לצרכים של הפריפריה. יתר על כן, ספק אם נעשתה בדיקה שוטפת של תפקוד המוסדות בתחום זה ואם נדרש מהם למלא את חלקם כתנאי לקבלת ההקצבה השנתית. גם בתחום זה ניתן וצריך לאכוף את המדיניות המוצהרת באמצעות פיקוח ומנגנון של סנקציות.

אחד הביטויים לאי השוויון האיכותי בין המרכז לפריפריה הוא מיעוט הצגת מופעים תובעניים מבחינה אסתטית או אידיאולוגית. ניתן לסבסד הצגת מופעי איכות בפריפריה בשתי דרכים: להקציב למוסד סכום המיועד להוזלת המחירים בפריפריה של מופעים איכותיים, ולתת סבסוד מוגבר למופעי איכות באמצעות "אמנות לעם". נכון שעצם הגדרת "מופע איכותי" היא בעייתית. אבל ניתן להתגבר על הבעיה באמצעות הקמת ועדה שתבחר כמה מופעים מועדפים מדי שנה בכל תחום. בדרך זו, ישיג הסבסוד הציבורי מטרה כפולה: הוא יגדיל את טווח ההזדמנויות התרבותיות של הפריפריה, ויעודד הפקת מופעים איכותיים שחלק מההכנסה מהם תובטח בדרך זו.

מניתוח דו"ח הפעילות של "אמנות לעם" עולה בבירור כי האגודה שהוקמה כדי להוות מכשיר מרכזי ביצירת שוויון תרבותי בין המרכז והפריפריה, מהווה גורם מרכזי בהגדלת אי השוויון התרבותי ביניהם. דברים אלה אינם באים להפחית מחשיבות הפעילות של "אמנות לעם", אלא להצביע על העובדה שיש הכרח  לבחון את הארגון, לבדוק באיזו מידה הוא תורם להפצת התרבות הקאנונית של המוסדות הנתמכים ועד כמה הוא דרוש היום גורם מתווך בין המוסדות לאולמות המקומיים. הכרח גם לבדוק את מדיניות הרפרטואר של "אמנות לעם" ולשאול  באיזו מידה היא תואמת את מדיניות  התרבות ואת צרכי האוכלוסייה באזורי הארץ השונים.

אחת התופעות המדאיגות העולות מתמונת המצב שהוצגה כאן היא חלקן המועט של  הרשויות המקומיות במימון פעולות התרבות. תמיכת הרשויות בתרבות היא לא רק מועטת, אלא גם לא יציבה, ולא פעם מגדיל מינהל התרבות את חלקו בסבסוד מוסדות שהרשות המקומית הפסיקה לתקצב אותם, כדי למנוע את סגירתם. ניתן להגביר את מידת המעורבות של הרשויות המקומיות באמצעות יצירת מוסדות משותפים לשלטון המרכזי והמקומי, ומתן אפשרות לגורמים מקומיים להשפיע על חלוקת התקציב הלאומי לתרבות במתכונת הפועלת באנגליה מאז סוף שנות השמונים, כדי להגדיל את הביזור התרבותי. על פי המודל האנגלי, יוקמו מועצות אזוריות לתרבות ולאמנות, שיפעלו במתכונת שבה פועלת "המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות". הקמת מועצה אזורית תאפשר לכל אזור למצוא ביטוי לצרכיה ורצונותיה של האוכלוסייה. מועצה כזאת עשויה לתרום לשיתוף פעולה בין גורמים באזור, להוות  לובי לתרבות וגם לעודד גורמים עסקיים מקומיים לקחת חלק בפעילות המקומית-תרבותית. לנציגי המועצות האזוריות יהיה ייצוג במועצה הציבורית הכלל-ארצית, וייצוג זה יאפשר להם להשפיע על חלוקת התקציב הלאומי לתרבות, מתוך דאגה לצרכים ולאינטרסים של תושבי האזור.

מכמה סיבות, המידע הקיים בנושא התרבות מתייחס אך ורק למוסדות האמנות הציבוריים הנתמכים על ידי המדינה, שהם מוסדות "תרבות גבוהה". המערכת אוספת נתונים על מוסדות "התרבות הגבוהה" משום שזו התרבות הקאנונית וצורת האמנות היחידה הנחשבת לגיטימית. תפיסה זו מוצאת ביטוי גם במסמך הקריטריונים שנזכר בעבודה זו. במובן זה ממסד התרבות הישראלי הוא שמרני מאוד, לא רק ביחס למציאות התרבותית-חברתית אלא גם ביחס לממסדי תרבות בארצות כמו אנגליה וצרפת, שבחנו מחדש את גבולות התרבות והעניקו לגיטימציה ותמיכה ציבורית למוסיקה פופולרית, דרמה טלוויזיונית, אמנות שימושית ושפע פעילויות לא פורמליות.

התפיסה השמרנית של ממסד התרבות אינה נובעת מעמדה אידיאולוגית ברורה ומגובשת אלא מקיפאון מחשבתי וארגוני. תופעה זו מוצאת ביטוי בפער בין הקריטריונים המוצהרים לבין אופן השימוש בהם. בשנת 1993 קבעה "ועדת שלח" (ועדה לבדיקת מצב התיאטרונים הציבוריים) שמשרד החינוך אינו מפעיל מערכת בקרה לגבי המוסדות הנתמכים ו"...אינו מממש את הכוח והסמכויות הנתונים בידיו". טענה זו עולה גם בעבודה זו, שבה ניתן לראות בבירור שהכלים הארגונים שבנתה המערכת אינם מתפקדים, וכי לא נוצרו כלים חליפיים שיסיעו להתמודד עם המציאות המשתנה.

אוזלת ידו של הממסד התרבותי מוצאת ביטוי לא רק בפער בין המטרות המוצהרות של המערכת למימושן, אלא  גם באובדן היכולת להתמודד עם הלחצים החברתיים והשינויים הפוליטיים הכופים על המערכת להרחיב את פעילותה, בלי לספק לה את התמיכה התקציבית הנדרשת לכך. מאז 1993 גדל תקציב מוסדות התרבות אך במעט. אבל מספר הגורמים הנלחמים על חלקם בעוגת התרבות הלאומית התרחב מאוד. הגידול  במספר הגופים הנתמכים מלמד על הדינמיקה בשדה התרבות והיצירה  ולכאורה הוא תופעה ברוכה. אבל הגידול במספר הנתמכים לא נולד מחשיבה ותכנון והתבוננות כוללת בצרכי החברה והתרבות, אלא מכניעה ללחץ של קבוצות אינטרסנטיות. אלה קידמו לפעמים עניין מרכזי וחשוב כמו הקולנוע הישראלי ולעתים קרובות יותר קידמו בעיקר את העסקנים הקרובים לצלחת השלטון, כמו במקרים של "המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות בשכונות", שעל קיומה ניתן ללמוד מספר התקציב ומאזכורים בעיתונות, אבל פעילויותיה עלומות מעין הציבור. או כמו פעילויותיו של האגף לתרבות תורנית, שתקציבו גדל  פי ארבעה בשנה האחרונה.

יתר על כן, מכיוון שעוגת התרבות הציבורית לא גדלה, קטן באופן טבעי החלק היחסי של כל אחד מהמוסדות או הפרויקטים הנתמכים על ידי המערכת, והם נאלצים להגדיל את הכנסותיהם העצמיות. כלומר, להגדיל את קהל הצרכנים. אחת התוצאות היא מלחמת קיום קשה בין מוסדות באותו תחום, שמגדילה את הפופוליזם התרבותי ואת ההתפשרות עם טעמו של הקהל. תוצאה אחרת היא החרפת המאבק בין קבוצות לחץ תרבותיות, שמוצא היום ביטוי בסיסמאות כמו: "לתת יותר לתזמורת האנדלוסית ופחות לפילהרמונית" ו"יותר לתיאטרון הקהילתי ופחות לתיאטרון הממוסד". הסיסמאות האלו מייצגות כמובן את המאבק על ההגמוניה התרבותית בישראל. אבל הן גם מבטאות את מצוקתה הגדלה והולכת של מערכת התרבות הציבורית, שאינה מסוגלת להרחיב את מקורותיה התקציביים בשל הפיחות במעמדה הפוליטי והציבורי של התרבות. לתרבות אין לובי פוליטי, והמוסדות ומוסדות שלטון מקומי מתקשים להגדיל באופן משמעותי את חלקן של הסקטור העסקי -פרטי במימון מפעלי תרבות.

מצוקתה של מערכת התרבות הציבורית בישראל היא חלק מתהליך השינוי העובר היום על החברה הישראלית, שמוצא ביטוי בכל מערכות החברה והשלטון. אבל קשה להשתחרר מן הרושם שחלק מהמצוקה נובע מחוסר הנכונות ו\או היכולת של הממסד הציבורי לבחון מחדש את עקרונותיו, ערכיו ודרכי תפקודו. התוצאה היא מערכת מאובנת שעוסקת בעיקר בשמירה על הקיים ובצורך לשרוד. כשמערכת תרבות מתאבנת, היא מאבדת את כוחה לתת ביטוי למערכת החברתית ומענה לצרכיה. התוצאה היא נתק גדל והולך בין מערכת הממסד התרבותי-ציבורי לבין המערכת החברתית, וערעור גובר והולך על עצם החשיבות בקיום מערכת תרבות ציבורית, בטענה שהתמיכה במוסדות תרבות היא, למעשה, סבסוד של קבוצות אליטיסטיות על חשבון הציבור הרחב של משלמי המסים בישראל.

לסיום, לא נותר לנו אלא לקוות שהדיון שנפתח השנה בנושא התרבות במסגרת מכון ואן-ליר לא יישאר בגדר דיון אקדמי, אלא יעורר מחשבה ותהייה במערכת הממסד התרבותי.  אבל גם בקרב הקהילה האמנותית-תרבותית שחשה עצמה בימים אלה חסרת אונים וכלים להתמודד עם המציאות חברתית-תרבותית.

 

ציור מס' 1: מוסדות תרבות בישראל, 1998

דיאגרמת עוגה (כולל: 47 מוסדות)

תיאטראות: 19, תזמורות 16, להקות מחול 11, אופרה 1

ציור מס' 2: מוסדות תרבות שקמו בשלוש השנים האחרונות (כולל: 16)

תיאטראות: 7, תזמורות: 5, להקות מחול: 4

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למאמר של שוש ויץ ורינה פוזנר:

לוח מספר 1: פיזור הפעילות על-פי אזורים גיאוגרפיים

 

 

 

שיעור אוכלוסייה

 

שיעור הרצות

הרצות

 

שיעור ביקורים

ביקורים

 

שיעור הכנסות

הכנסות

 

הכנסה ממוצעת מביקור בש"ח

 

תל-אביב-יפו

 

8%

 

44%

 

51%

 

62%

 

46

 

ירושלים

 

13%

 

8%

 

8%

 

6%

 

30

 

חיפה

 

5%

 

10%

 

12%

 

11%

 

33

 

באר-שבע

 

3%

 

5%

 

3%

 

3%

 

32

 

אזור ירושלים

 

0%

 

0%

 

0%

 

0%

 

23

 

אזור הצפון

 

13%

 

10%

 

8%

 

5%

 

25

 

אזור חיפה

 

7%

 

2%

 

2%

 

1%

 

24

 

אזור המרכז

 

23%

 

11%

 

9%

 

7%

 

28

 

אזור תל-אביב

 

17%

 

4%

 

3%

 

2%

 

24

 

אזור הדרום

 

10%

 

5%

 

4%

 

3%

 

27

 

סה"כ

 

4,638,439

 

6,846

 

3,416,357

 

126,896,146

 

37

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לוח מספר 2: שינויים בפעילות בין השנים על-פי אזורים גיאוגרפיים

אזור

 

הרצות

צופים

הכנסות

אזור ירושלים

1993

24

5,303

113,972

 

1996

10

3,982

128,940

 

שינויים בין 93 ל96-

-58%

-25%

13%

אזור הצפון

1993

743

294,946

5,023,656

 

1996

665

275,937

9,734,834

 

שינויים בין 93 ל96-

-10%

-6%

94%

אזור חיפה

1993

151

42,212

645,895

 

1996

149

67,656

2,238,131

 

שינויים בין 93 ל96-

-1%

60%

247%

אזור המרכז

1993

666

264,463

6,086,693

 

1996

779

315,056

12,311,428

 

שינויים בין 93 ל96-

17%

19%

102%

אזור תל אביב

1993

464

100,986

2,240,013

 

1996

272

111,032

3,762,763

 

שינויים בין 93 ל96-

-41%

10%

68%

אזור הדרום

1993

292

104,895

2,001,934

 

1996

362

144,970

5,496,498

 

שינויים בין 93 ל96-

24%

38%

175%

תל אביב העיר

1993

2,671

1,251,097

41,790,615

 

1996

2,854

1,578,540

92,258,397

 

שינויים בין 93 ל96-

7%

26%

121%

חיפה העיר

1993

607

306,972

9,097,612

 

1996

712

418,182

19,302,839

 

שינויים בין 93 ל96-

17%

36%

112%

ירושלים העיר

1993

574

234,407

5,310,056

 

1996

526

258,841

10,861,971

 

שינויים בין 93 ל96-

-8%

10%

105%

באר שבע העיר

1993

259

88,709

2,200,352

 

1996

360

116,717

5,237,326

 

שינויים בין 93 ל96-

39%

32%

138%

סה"כ

1993

6,451

2,693,990

74,510,798

 

1996

6,689

3,290,913

161,333,127

 

שינויים בין 93 ל96-

4%

22%

117%

 

לוח מספר 3: התפלגות ההרצות ע"פ אזורים בהשוואה למספר המוסדות בכל אזור

 

תיאטרון

 

מוסיקה

 

מחול

 

אזור

מס' מוסדות

הרצות

מס' מוסדות

הרצות

מס' מוסדות

הרצות

אזור ירושלים

0

0%

0

1%

0

0%

אזור הצפון

1

10%

0

6%

1

16%

אזור חיפה

0

2%

0

1%

0

3%

אזור המרכז

0

11%

3

16%

0

9%

אזור תל אביב

0

4%

3

3%

0

3%

אזור הדרום

0

5%

1

4%

0

9%

תל אביב העיר

12

43%

5

36%

8

52%

חיפה העיר

3

11%

2

14%

1

4%

ירושלים העיר

2

8%

2

9%

1

4%

באר שבע העיר

1

5%

1

9%

0

2%

סה"כ

19

100%

17

100%

11

100%

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לוח מספר 4: פעילות ההצגות המצליחות באולם הבית  ומחוץ לבית

שם מופע

תאריך הצגה ראשונה

הרצות

בבית

הרצות

 בחוץ

צופים

 בבית

צופים

בחוץ

אמנות - ליסין

14/3/96

94

95

43,572

56,840

אנה גלקתיה - חאן

9/11/96

79

21

24,820

15,057

גן עדן דרום - ליסין

5/5/97

41

4

11,077

2,196

הזונה מאוהיו - הקאמרי

31/5/97

36

3

12,236

576

המנצח - הקאמרי

14/12/96

64

33

26,050

21,042

ויאמר וילך - עיתים/קאמרי

1/5/96

68

35

10,322

10,763

חפץ - הקאמרי

3/8/96

75

15

41,889

9,167

סיפור משפחתי - קאמרי

8/5/96

112

116

64,053

68,632

קומדיה של טעויות - קאמרי

35070

157

117

127,873

71,713

שבעה - ליסין

15/10/96

85

67

41,189

41,580

תיקון חצות - קאמרי

29/5/96

81

89

46,921

51,773

רצח - הקאמרי

2/8/97

16

0

7,185

0

 

לוח מספר 5: שעור הפעילות של מוסדות נתמכים במסגרת אמנות לעם

תחום

 

 

שיעור הפעילות של מוסדות נתמכים במסגרת אמנות לעם

סך הפעילות של     

אמנות לעם

 

 

 

תיאטרון

39%

1,518

 

 

מוסיקה

19%

585

 

 

מחול

16%

453

 

 

פגישה עם סופר

0%

1,341

 

 

אמנות פלסטית

0%

468

 

 

קולנוע

0%

408

 

 

סך הפעילויות

16%

4,773

 

 

לוח מספר 6: התפלגות ההוצאות וכוח האדם  ע"פ אזורים

אזור

סה"כ הוצאות

התפלגות ההוצאות

סה"כ משרות

התפלגות המשרות

א. צפון

7,504,114

2%

54

3%

א. מרכז

21,065,190

5%

224

11%

א. ת"א

1,799,018

0%

-*

0%

א. דרום

2,054,299

1%

4

0%

ת"א

260,015,361

66%

1168

58%

חיפה

47,761,900

12%

226

11%

י-ם

30,248,922

8%

189

9%

ב"ש

23,549,412

6%

136

7%

סה"כ

393,998,216

100%

2000

100%

 

* לא התקבלו נתוני כוח אדם מהמוסדות באזור ת"א

לוח מספר 7: שעור ההכנסות העצמיות והתפלגות הסבסוד בין הגורמים השונים ע"פ אזורים:

אזור

שעור ההכנסות העצמיות מכלל ההוצאות

הקצבות

מנהל תרבות

הקצבות

 רשויות

הקצבות

 קרנות

סך

הסבסוד בש"ח

א. הצפון

23%

67%

0%

33%

5,757,940

א. המרכז

36%

38%

50%

13%

11,181,047

א. ת"א

41%

33%

65%

2%

1,056,451

א. דרום

25%

68%

31%

1%

1,553,435

ת"א

54%

73%

22%

5%

126,520,048

חיפה

33%

55%

45%

0%

27,302,572

י-ם

20%

28%

21%

51%

24,237,569

ב"ש

24%

88%

12%

0%

15,340,453

סה"כ

45%

64%

25%

10%

207,729,515

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד