סיפורון על כלבלב שגוֹרַש ממקוֹ
סיפורון על כלבלב שגוֹרַש ממקוֹ

ירדנה הדס

על "גם כלבים מרגישים" מאת טלי שלום. איורים: אֱיָיל אַרְמֶר. הוצאה לאור: כריסטיאן, ת"א, 2002.

לפנינו סיפור קצר, מלא אהבה לבעלי=חיים ומוקדש לבִתה של הכותבת, על אהבתה הרבה לבעלי=החיים. הכותבת היא אשת חינוך ותיקה מֵרמת=השרון.

הכותרת של הסיפור מהווה חלק גדול מן המסר שלו. עשרים וששת עמודיו מלווים בציורים, המקרבים את הילד אל המסופר.

המסַפֵּר, המגיע למסקנה המהווה את שמו של הסיפור, הוא ילד, האוהב את כלבו שׁוֹן ומזדהה עמו בשעה שהיא "שעת מבחן" לשניהם:

הביתה מובֵאת אחותוֹ התינוקת של הדובר. היא "הגורמת לו" לחדול מהיותוֹ בן יחיד. היא גם הסיבה לכך, שהכלב שוֹן מגוֹרש מן החֶדֶר ואת מקוֹם כורסתוֹ הישנה "גוזלת" מיטתה של התינוקת החדשה.

נסיונו של הדוֹבר להתגבר על שמץ הקינאה, שמעוררת בוֹ האחות הקטנה, שזה עתה נולדה, מצליח בעזרת טִיפולו במשבר שעובר כלבוֹ.

שעה שהוא מסביר לעצמו את הוויתור המתבקש על הבלעדיות והיחידות ש"אבדו לו", הוא מבָאֵר לכלב את ההיגיון שבוויתור על מקומוֹ, שהסְכִּין אליו.

ילד חדש בבית מחייב הרגלים חדשים ובעיקר ויתורים מפליגים: על הבלעדיות, על מלוא תשומת=הלב, על מיקום ומרחב.

הילד מזדהה עם כלבוֹ, אַךְ אינוֹ מבקש להחזירוֹ אל חדרם המשותף. הוא מלמדוֹ לוותר על מה שהיה, בזכות מה שנוֹתר ("אתה עדיין החבר שלי הכִי אמיתי").

"ושוֹן הנהן כאילו הבין".

הילד "המספר" את הסיפור והילדים המאזינים לו בוודאי יבינו ויפנימו.

הציורים (של אייל ארמר) ברורים ומעבירים את המֶסֶר.

הספר עשוי לסייע להוֹרִים בסיטואציה דומה ואף לגננוֹת, המבקשות לעודד את חניכיהן שזכו באח קטן (אוֹ באחות חדשה) ו"איבדו" את מעמדם כילדים יחידים להוריהם.

מזל טוב!

סיפור אהבה רגיש לילדים

ירדנה הדס

על "אני מתגעגעת לאופיר ג'". סיפור: אוּלנה סְנִיהורה. ציורים: לֵיאַן פְרַנזוֹן. עברית: מירה מאיר. סדרת פשוש, ספריית פועלים, תשס"ב, 2001.

סיפור יפהפה זה הגיע אלינו מקנדה וטוּפַּל בידיהן האמונות של עדנה קרמר ומירה מאיר.

הסיפור נתון בפי הילדה, "גיבוֹרָתוֹ" של ה"וִידוּי", המהווה את הסיפור.

"אופיר ג'" הוא ילד דחוי מן הבחינה החברָתִית: הוא "לֹא יודע לזרוק כדור. יש לו רגלים רזות ומשקפיים מצחיקים... הוא לא יודע לתפוֹס (כדור) - אבל הוא מספר סיפורים נפלאים"... יש לו עוֹד מעלה אחת, עיקרית, המופיעה בפתיח של הסיפור, ה"מסופר" בפי יַלְדָה: "אופיר ג' אוהב אותי".

התיידדותה של המספרת עם אופיר ג' היא מהירה, כיוון שאף היא זקוקה לחִבְּרוּת:

"אופיר ג' בא תמיד ומבקש לשחק.

לא היה שם אף אחד אַחֵר

אז הסכמתי".

לֵאמוֹר: הידידות נוצרת מתוך סיטואציה של "ברירת=מֶחְדָל".

מתברר עד מהרה, שאין זה מִקַח=טעות: אופיר ג' הוא מספר מחוֹנָן, מספר טבעי. "הסיפורים שלו תמיד נפלאים".

אך ההסכמה החברתית היא כנגד החברות הנפלאה הזאת: "כֻּלָּם צוחקים מהרגלים הרזות שלו ומהמשקָפַיִם המצחיקים שלו" - "אני לא יכולה להיות חבֵרָה שלו" (עמ' 9).

מדוע "לא יכולה"? - "כולם יצחקו גם ממני".

הילדה הדוברת בסיפור פועלת מתוך התגוננות. היא מנסה להרחיק מעליה את החבר שלה, אופיר: היא "מתעטשת עליו" בקול רם; היא לועסת בקול רם כדי להגעיל אותו; היא מטיחה בוֹ את הכַּדור; היא מעמיסה את הילקוט שלה לעייפה, על מנת שיסחב אותוֹ... כשכל אלה אינם עוזרים - היא כותבת לוֹ פֶתֶק, שאינה אוהבת אותו - והוא מניח לה, מפסיק את הידידות, מתרחק ממנה...

מיד לאחר=מכן, היא מתחילה במהלָכִים שונים, על מנת להשיבוֹ אליה.

היא שומרת לוֹ מקום ליָדָה.

היא מציעה לוֹ עוגיות שוקולד.

היא שואלת אותוֹ, אם הוא רוצה לשחק אתָּה -

היא גם מציעה לוֹ לשאת את התיק שלה.

כל נסיונותיה נכשלים.

כעת הוא משחק עם "הילד מהצד השני של הרחוב". המספרת מְבִינָה, כי אִיבדה ידיד. הוא לא עונה לקריאותיה. היא אומרת: "אופיר ג' כבר לא אוהב אותי" (עמ' 19).

כיצד מביעה ילדה קטנה את רגשות החרטה והאובדָן? כיצד תתגבר על געגועיה?

מכל הדברים, המכאיבים לה, היא מציינת את געגועיה: לרגלים הרזות שלו, למשקפיים שלו, לסיפוריו הנפלאים - ו"הַכי אני מתגעגעת לְחַבֵרות אִתו" (עמ' 20).

ואָז היא נוקטת בתהליך הנֶגְדי, בתכסיס האחרון: היא עושה ההפך ממה שעשתה על מנת להרחיקוֹ:

היא כותבת אליו.

בפתק היא אומרת:

"מור ישראלי רוצה שוב להיות חֲבֵרה שלך".

היא יודעת, שהוא יסכים (עמ' 21).

"אז כתבתי.

והוא הסכים" (עמ' 22).

נשים לב ללשונוֹ החסכָנִית של הסיפור. הילדה הדוברת "חוזרת בה" צעד=צעד. תהליך "החֲזָרָה בתשובה" שלה הוא מדויק. הוא גם יָעִיל.

עתה היא מעיינת באפשרות להבטיח את התמדתה של ידידותם: "אולי אִם נלחץ ידיים נוכל להיות חברים לתמיד".

הסיפור אמין מאוֹד. הוא חַף מהשתפכות. המספרת היא אגוצנטרית לחלוטין בכל הנוגע לתהפוכות יחסֶיהָ עם אופיר ג'. היא אינה שוקעת ברחמנות עצמית, אינה מפטפטת על רגשות אָשָׁם. היא לומדת מנסיוֹנה היא. לחיצת=היד האמיצה שלה מבטיחה את המשכָה של הידידות.

הציורים של לִיאן פרנזוֹן מקסימים. הם משלימים פעָרִים בסיפור, מבלי לגלוש למתיקות=יתר. הערך המוּסָף מעודד לפעילויות בתחום מדרשי=תמונות.

ספרון על ידידות שכולו הנאה.

 

 

"מי זה אַפְאֶחָד?"

ירדנה הדס

"אַפְאֶחָד", מאת רוֹנית חכם. איירה: רוּתוּ מודן. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עריכה: יונה טפר. הפקה גרפית: אבנר גלילי. 2002.

ספרון דק (22 עמודים), העוסק באחד המושגים השגורים על פינו ("אף אחד"), שפרושו: אפילו לא אדם אחד, שום איש.

כריכתו ה"מושקעת", שבָה משוקעת (גזורה) דְמות שאיננה (לכאורה), מקיימת את החוק האסתטי של תֹאַם בין תכן וצורה.

"אף אחד" הוא ביטוי שגור על פינו. הסיפור 'מְחַיֶיה' את הצרוף אף=אחד ומעניק לו פרוש משעשע משלו, פרוש חביב ומפזר=פחדים.

לנולי, "גיבורת" הסיפור, יש בעיה: "כל פעם כשנולי פותחת את קופסת=הממתקים ורוֹאָה שהיא ריקה, היא שואלת: "מי זלל את כל השוקולד?"

אחיה עונה לה: "אף אחד!"

ל"אף אחד" שבפי האח עשויות להיות כמה משמעויות:

- לא יודע.

- אולי את בעצמֵך.

- אֲני, אבל לא אוֹדֶה בזה.

- מישהו מִסתורי - - - (ועוד).

הביטוי "אף אחד" מגרה את דמיונה של נולי. "אף אחד" מקבל פרושים שונים ו"מְאַמֵץ" דמויות שוֹנֹות. הוא אף מפחיד את הילדה, שֶׁכֵּן "הוא" מרעיש בחדר=המדרגות, וכשפותחִים את הדלת, רואים שזה "אַפְאֶחָד"...

כיוון שלדמוּת (או למהות) המסתורית יש הגדרה, נגרמת מבוכה לנוּלִי. "היא מתביישת לשאול, כי כולם, חוץ ממנה, יודעים. עובדה: הם כל הזמן מדברים עליו..."

הסיפור מסופר תוך כדי 'קריצה' חֲבִיבָה. הילדה נולי בולשת, חוקרת ומחפשת, ונתקלת שוב ושוב במסתורין:

מי לקח את המשקפים של סבתא?

- "אף אחד".

מי פיזר את הצבעים בגינה?

- "אף אחד!"

מי דפק בדלת?

- "אף אחד" (אמא תלתה תמונה בחדר אחר).

נולי מבינה (כך מבינים הקוראים והמקשיבים הצעירים), כי הביטוי משמש להכחשה, וכי לא תמיד יש עמוֹ שֶקֶר או העלמת אמת (אי=אפשר לענות על השאלה "איך אַפְאֶחָד נראה?" - כי "אִי=אֶפְשָר לִרְאות אותו").

הבילוש משעשע את נולי ומשכיח את חששותיה, המרומזים בתחילת הסיפור.

היא מתחילה להבין, שלביטויים שוֹנים נִלְוִוים פרושים שונים, כשסיטואציה חדשה צצה...

עמה מבינים גם הילדים, כי מישהו מן הילדים פיזר את הצבעים (צבעי הציור) בגינה, אך מוטב להרפות מן החקירה ולאסוף את הצבעים; אוֹ: כשסבתא שואלת "מי לקח לי את המשקפים?" וסבא עונה: "אף אחד" - פרוּשוֹ, שסבתא עצמה הניחה אותם מידיה, ושכחה היכן...

"אף אחד" הוא באמת אַף אֶחָד. אבל הוא עשוי להיות משעשע מאוד.

עובדה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכל אות מונולוג מִשֶלָה

ירדנה הדס

על "סוד האותיות", מאת: רחל=לאה טל. איורים: אורה שורץ. יעוץ משחקי: סיגל תירוש. עריכה לשונית: קרני אלון. הוצאת מוֹדָן, 2002.

המבוא לספר שימושי זה 'נכתב' בידי דרור, נכדה של הכותבת. אל הספר מצורפים שקָפִים (ובהם אותיות הא'=ב' בדפוס ובכתָב) כשהם "מקבילים" זה לזה. ניתן לשַׂחֵק עם הילדים במשחקי הַתְאָמָה בין האות שבדפוס לתאוֹמָתָה שבכתָב. הוראות לשימוש מצורפות לספר ומודפסות בעמוד האחורי של המבוא של דרור.

אַף התֹכן (שבעמוד השכן להוֹראות) הוא מאיר=עינַיים וברור: העמודים ממוספרים במקביל לשמה המפורש של האות ולתמונתה. המִסְפּוּר הוא מקורי: לכל מפְתָּח של דפים - מספר אחד, הזהה למספרה הסודר של האות על=פי האלף=בֵית העברי (אם כי לפי המקובל המספור אחרי האות י' הוא י"א י"ב י"ג וכן הלאה ולא כ, ל, מ - כמו בספר זה). לאַחַר שאנו מכירים את כל האותיות, עומד לרשותנו "דף=תשובות", העשוי לשמש בשעת=המשְׂחָק בשקפים, או כשהילד מתקשה בזיהויה המדויק של האות. האות זהה למִסְפר הדַף שלה, על=פי מספרה הסוֹדֵר (דף 1, דפוס א, כתב א, שם האות אָלֶף)...

דף מס' 1, למשל, פותח בשאלה שכולה אָלֶף: אֵיזוֹ אוֹת אֲנִי? וסדר זה נשמר בְּכָל "פגישה" עם כל אחת מאותיות הא'=ב'.

כל אות "מולכת" במִפתח=העמודים (כְּפוּלה) "שֶלָה". האות מציגה את עצמה באמצעות שלושה אלמנטים:

א. נאום קצר בן שׁוּרָתַיִם, המתאר את האות "הדוברת" ומשתמש בעיקר במילים המתחילות בָאות עצמה.

ב. ציור מרכזי, שמרכיבוֹ העיקרי הוא עצם או דמות מן החי, המלווה בחרוז המיוחד לו.

ג. שתי תמונות=שולַיִם, שאף לָהֶן תֹקֶף מאזכֵּר, המאַשש את הנלמד (למשל, באות ג: "גִּיל גִּלְגֵּל גַּלְגַּל בחול / והתגלגל גלגול גדול".

סֵדֶר זה, החוזר לגבי כל אותיות האלף=בית, הוא תוֹמֵךְ, משעשע ומקדם כאחת. הילד פוגש בָאוֹת, מַפְנִים את צורתה, נתמך באיורים ובחריזה ומתיַדֵד עם "נְכָסֶיהָ" של האוֹת ועם צלילה. הוא יוצר לעצמוֹ אסוציאציות תומכות ומנַכֵס לעצמוֹ את הקריאה באֹרַח שאינו מכביד עליו.

הרבה ערכים נלוִים לספרוֹן זה, שהוא מעין מילון ידידותי ראשוֹן: ידידוּת, חֲבֵרות, אהבה ליפי, ובעיקר: נחת מן הנִלְמָד.

האות ו, למשל, עומדת בסימן וְרָדִים. נאום הפתיחה שלה הוא: אני מחברת מִלִים ואנשים, ואומרת: וַדַאי. פותחת וִכּוּחַ, עושה ויתור, ואומרת: הַלְוַאי, וכו'.

הופעתה של האות ה"מוֹלֶכֶת" בדף, כשהיא מכהנת גם בתוֹך המילה (וְלֹא רק ברֵאשיתה), מסייעת מאוד לילד. וכמו כן אף הסימָנִים הגרפיים ("קַו גדול וקַו קטן, זהו וָו, וִילון וְארנק תולים עליו") ובעיקר עיבויה של האות ה"מולכת" בדף.

בעיקר (אם יורשה לנו לייעץ לגננת ולמורה בכיתה א' ובעיקר להוֹרִים) - חייבים אנו להקפיד שלא להפוך את העיון בספרוֹן נחמד זה למעֵין הכנת שעורים.

הספר הוא גם אַלפוֹן וגם ידיד. רצוי, שישאר כזה.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד