בפעם הבאה זה יהיה אני / רות פת
בפעם הבאה זה יהיה אני / רות פת

ד"ר רות פת-הורנצ'יק היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת השירותים הקלינים לילדים ומתבגרים במרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה בבית החולים הרצוג בירושלים ומרצה באוניברסיטה העברית

 

ירושלים קיבלה הרבה קבים של טראומה מצטברת, היא הוכתרה כבירת הטרור. המדובר ב"שגרת חירום", זיווג משונה לכאורה של מושגים סותרים. כולנו, גם המטפלים והמצילים, במעגל אחד של פגיעות, בטווח משתנה של קוטר

 

המחקר המובא בכתבה נעשה בשיתוף עם ד"ר נעמי באום, אסנת דופלט וד"ר דני ברום מהמרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה, ועם חוקרים עמיתים מניו יורק: ד"ר קלוד שמטוב וד"ר רוברט אברמוביץ מה-

UJA-Federation of New York and

The Jewish Board of Family & Children’s Services

 

מוטו:

קוטר הפצצה היה שלושים סנטימטרים

וקוטר תחום פגיעתה כשבעה מטרים

ובו ארבעה הרוגים ואחד עשר פצועים.

ומסביב לאלה, במעגל גדול יותר

של כאב וזמן, פזורים שני בתי חולים

ובית קברות אחד. אבל האשה

הצעירה, שנקברה במקום שממנו

באה, במרחק של למעלה ממאה קילומטרים,

מגדילה את המעגל מאוד מאוד,

והאיש הבודד הבוכה על מותה

בירכתי אחת ממדינות הים הרחוקות,

מכליל במעגל את כל העולם.

ולא אדבר כלל על זעקת יתומים

המגיעה עד לכיסא האלוהים

ומשם והלאה ועושה

את המעגל לאין סוף ואין אלוהים.

(יהודה עמיחי)

טקסט:

במהלך סדנה של ההתמודדות עם חירום ומצבי לחץ, שהתקיימה במרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה בירושלים, ביקשתי מהמשתתפים לתאר היבט אישי של השפעת מצב הטרור המתמשך על חייהם. אחת המשתתפות חלקה אתנו מידע אינטימי: ה"מצב" גרם לה לקנות סטים חדשים ותואמים של תחתונים וחזייה. דוגמה זו מתמצתת, במעט פיתוחי תחרה, את תחושת האי ודאות והעדר השליטה, דרך הניסיון המתריס-משהו של בחירה ושליטה אידיוסינקרטית. הטרור אולי יתפוס אותי באופן לא צפוי, אולי אף יפשיט אותי או ילכוד אותי במערומי, אבל  אני היא זו שתחליט כיצד אראה במצב אינטימי ובלתי נסבל זה. מה שבידי אעשה, ובכל מקרה אהיה חמושה בתחתוני תחרה נאים. אותה אשה גם הוסיפה וסיפרה, איך מאז תחילת האינתיפאדה היא מקפידה לעזוב את ביתה בבוקר כשהוא מסודר ומאורגן, מוכן לבואם הבלתי מתוכנן של ה"אחרים", אותם אלו שעלולים להתקהל לאחר האירוע.

הדוגמאות האישיות, היומיומיות והישירות הללו, ממחישות את ערעור תחושת הביטחון הבסיסי. אין עוד "מקום בטוח"; זה יכול לקרות בכל מקום ובכל אופן. אין עוד כללי בטיחות, אלא רק הנחות והשערות אישיות. החוקים נבנים במוחו של המתבונן-משתתף (participant observer), וכולם חולקים סכנות דומות ומשותפות. הצורך להגדיר את גבולות הסכנה ולמדר אותם מזכיר לי אמירה של אחד מעמיתי, דני ברום, שסיפר על כתבה עיתונאית (של מאיר שלו) שתיארה איך במהלך האינתיפאדה, התל אביבים אומרים שאצלם בטוח, הסכנה היא בירושלים. כשנשאלים הירושלמים לתחושתם הם אומרים שהם בסדר, הבעיה היא בשכונת גילה. תושבי גילה מפנים את הסכנה לרחוב האנפה, ואילו הדיירים ברחוב זה מבחינים בסכנה שקיימת רק בבתים שפונים אל בית-ג'אלה. גם שם יש המהדרים ומוסיפים שהבעיה היא רק במטבח הפונה אל העיירה הפלשתינית. הסכנה היא לעולם "שם", וזו הדרך היחידה להשיב את תחושת הביטחון הבסיסית כל כך ל"פה". ורצוי שהסכנה תהיה ממודרת ומגודרת בגבולות ברורים, התוחמים באופן קונקרטי, והמאפשרים להבחין בין סכנה לביטחון. כולם מחפשים את חוקי הבטיחות ואותו מקום בטוח שאבד.

ירושלים קיבלה הרבה קבים של טראומה מצטברת. היא הוכתרה על ידי תושבי ישראל כבירת הטרור, וגם המספרים תומכים בכך. בין אוקטובר 2000 ועד היום אירעו 44 פיגועי התאבדות בעיר, שקטלו 193 בני אדם ופצעו 1,493 אחרים. בתי החולים בירושלים עדיין מטפלים בעשרות נפגעים, ומחלקות השיקום מתמודדות גם הן לאורך זמן עם מאות פצועים. במחקר שעשינו בקרב כאלף וחמש מאות מתבגרים בעיר, מצאנו שיותר ממחציתם נחשפו לטרור בצורה ישירה או עקיפה. כ-4% היו מעורבים ישירות בפיגוע, 20% איבדו מישהו קרוב, 21% מכירים באופן אישי מישהו שנפצע בפיגוע טרור, ו20% נוספים דיווחו על כך שהיו "כמעט" מעורבים באירוע טרור, כלומר היו במקום הפיגוע כמה דקות לפני או אחרי האירוע, או תכננו לבוא למקום בדיוק אז. תחושת ה"כמעט" היא חזקה ומוחשית כל כך. הדמיון מקבל עירוי של תמונות מדממות מן השטח, בזמן אמיתי, "in vivo", ועם הרבה צבע. "מעגלי הפגיעות" הולכים ומתהדקים. לאחרונה אמר לי ידיד שהוא מרגיש עדיין "בר מזל" שאינו מכיר אישית מישהו שנפגע באירוע טרור. אבל הוא מכיר יותר ויותר אנשים שמכירים.

אז איך מתמודדים עם מצב של איום מתמשך, איום יומיומי שחוזר על עצמו ומתחדש? בספרות המקצועית אין למצוא אזכור דומה למצב הזה. אין מדובר במלחמה, כמו בבוסניה או ברואנדה. החיים נמשכים באופן נורמלי, לכאורה, ועקבות האירועים נמחים במהירות גוברת לטובת המשך החיים התקינים. אין מדובר גם באירוע מבודד, דרמטי ככל שיהיה, כמו אירועי הטרור של 11 בספטמבר, הפיצוץ באוקלהומה סיטי, או הפיגועים בקניה. מדובר ב"שגרת חירום". זיווג משונה לכאורה של שני מושגים סותרים.

ואיך מתמודדים עם מצב משונה זה? איך מוצאים את האיזון בין הכוחות שמושכים להמשכיות ואלו שקוראים להתאבל? אחלוק עמכם כמה תובנות שלמדתי ממטופלי ומאנשי המקצוע שאתם אני עובדת זה כשלוש שנים. שאלה מטרידה, מציקה ושכיחה ששמעתי מאנשים רבים היא: האם הפכנו לקהים? שהרי זמן הצפייה הטלוויזיונית אחרי כל פיגוע הולך ומתקצר, ובהתאם מתומצת הסיקור התקשורתי. יש המסתפקים בפרטי האירוע החשובים וחשים שגס ליבם, ויש הנצמדים לכל סיקורי האירועים, עוברים מערוץ לערוץ, מטלוויזיה לאינטרנט. האם אלה מגלים יותר מעורבות וחמלה? מה עדיף, ומה אומר הסגנון והעדפה האישית המתפתחת?

 

                                             *

 

באוקטובר 2000, כחודש לאחר פרוץ האינתיפאדה, פתח המרכז הישראלי לפסיכוטראומה בפרויקט בבתי הספר, שמטרתו היתה לעזור לתלמידים להתמודד עם הזעזוע בעקבות הלינץ' שנעשה ברמאללה. ד"ר דני ברום, גפנית אגסי ויואל ורדי, שלושה פסיכולוגים, יזמו וקיימו סדנאות למורים שהתמקדו בהעצמת דרכי ההתמודדות, ובדרכים לתרגל עם התלמידים הרגעה עצמית וויסות רגשי. לאחר כשנתיים חזרנו לבתי הספר, והפעם לפי בקשת מנהל החינוך בירושלים, שהפנה את דאגתו ומשאביו הפעם למורים ותחושותיהם האישיות. המטרה היתה העצמה ובניית חוסן בקרב צוות המורות והמורים, לאחר חשיפה של שנתיים קשות להתמודדות עם טרור ואובדן.              

איך בונים חוסן? איך מגבירים את יכולת ההתמודדות עם מצבי לחץ? מה עוזר לנו להתמודד? פנינו ללמוד מניסיונו של פרופ' מולי להד, מנהל המרכז לפיתוח משאבי התמודדות בקרית שמונה, ובעל ניסיון של 23 שנים בפיתוח חוסן של האוכלוסייה מול מתקפות הקטיושות החוזרות לאורך שנים רבות בצפון. למדנו ממנו את המודל של "גשר מאחד", הממפה, מתאר, ומפרט את "ערוצי ההתמודדות" השונים; אותם משאבים אישיים המשמשים אותנו באופנויות שונות. יש הבוחרים ב"ערוץ הגוף" (למשל באמצעות הרפיה, ספורט), או ב"ערוץ השכל" (שימוש בתכנון ובחשיבה), יש המבכרים את "ערוץ הרגש" (ביטוי רגשי) או באמצעות "מערכת אמונות" (אידיאולוגיה או דת). אפיקים אחרים להתמודדות מתאפשרים ב"ערוץ החברתי" (דרך השתייכות לקבוצה ועשייה חברתית) ו"ערוץ הדמיון" (יצירה והפלגה למחוזות הפנטסיה). עם צוותי בתי הספר עבדנו על בניית "איים של חוסן", מושג שהוטבע על ידי מולי להד, תוך כדי ניווט בסערה המתמשכת. גילינו ביחד והעצמנו את מגוון ערוצי ההתמודדות הפועלים בשירות החזרת תחושת השליטה, העשייה והמשמעות.

מקבוצות המורות למדנו הרבה על קשייהן ועל מה שעוזר להן להתמודד עם המצב. חלקן תיארו תגובות של אשמה על ירידה במעורבות ("אני לא מעורבת כמו בהתחלה"; "אני מתקשרת רק למשפחה הקרובה"), תפיסות עצמיות ביקורתיות ("מה זה אומר עלי כבן אדם שפחות איכפת לי"), קונפליקטים בין תפקידים מרובים ("אני לא יודעת במי לטפל קודם"), כעס ותסכול ("לקחו להם את הילדות"), הימנעות ופחד ("אני מפחדת לצאת לטיול"), עוררות יתר ("אני בוחנת כל הזמן את כל מי שעולה לאוטובוס"), אבדן תקווה ("אני לא רואה את הסוף"; "אני מרגישה שאני משקרת לילדים"), ותלונות גופניות ("אני עייפה כל הזמן"; "אוכלת בלי סוף").

התהליך הקבוצתי איפשר נורמליזציה ולגיטימציה של הריבוי והשונות של תגובות אינדיבידואליות אפשריות, המשרתות את ההתמודדות בערוצים או ב"סולמות" שונים. אחת המורות סיכמה זאת באופן קולע באומרה, שכעת היא מרגישה ש"מותר לה" לכבות את הטלוויזיה ולא להרגיש אשמה על כך, לא לחשוש שמא איבדה את אנושיותה. זוהי ההתמודדות שלה, הדרך שבה היא עוזרת לעצמה.

האם בכך הגברנו את העמידות? המושג שעולה באופק, כמו שמש מפציעה, הוא מושג החוסן ובעקבותיו אף מתפתח השיח על גדילה וצמיחה פוסט-טראומטית. המושג חוסן נראה נהיר לכולנו, ללא הגדרה או הסבר מפורט, ואנו מאמצים אותו בחום. מושג החוסן  מורכב או משיק למושגים אחרים המוכרים לנו כמקדמי התמודדות: גמישות, יכולת לאמפתיה, תמיכה חברתית, שייכות, תחושת שליטה, משמעות, אמונה ותקווה. לא ברור אם מדובר ביכולת אישית (כמו תובנה, עצמאות, יצירתיות, יכולת בין-אישית, יוזמה, מוסריות והומור) או בקומבינציה של כוחות תוך-נפשיים עם סביבה מאפשרת, או עם מיומנויות התמודדות מכוונות-פעולה ויעילות.

בדומה למושג "אינטליגנציה רגשית", שכולנו חשים שאנו יודעים את המשמעות שלו ואת ההתנהלות שהוא מתאר, מושג החוסן נתפס כמובן, גם אם אינו מוגדר באופן חד-משמעי, ואינו ניתן למדידה מוסכמת. העניין הגובר, עם זאת, בהבנה ופיתוח החוסן, משתלב ומשקף את ההתפתחות המשמעותית והמהפכנית של זרם "הפסיכולוגיה החיובית" המתמקדת בחיפוש כוחות, חשיבה חיובית ואופטימיות.

 

                                          *

 

המלה טראומה, פירושה ביוונית פצע. פגיעה ברקמה, פגיעה ברצף. יש הגדרות רבות לאירוע טראומטי, המאופיין בפתאומיות, תחושות של אובדן שליטה והצפה של יכולות ההתמודדות. חוויה טראומטית עלולה לפגוע ברציפות החיים, במשמעות ובקשרים הבין-אישיים. שימוש במלה טראומה משמש לפעמים לתיאור האירוע  הקשה ולפעמים מתאר את התוצאה או החוויה הטראומטית, בדומה למונח טרור, המתאר גם את הפעולה הטרוריסטית  וגם את האימה הנחווית. רוב האנשים מתמודדים היטב עם אירועים קשים, מתאוששים בהדרגה וחוזרים לתפקוד רגיל באמצעות משאבים אישיים ותמיכה משפחתית, קהילתית ומערכתית. אך חלקם מגלים קשיים שאינם חולפים עם הזמן, ואף מגלים מצוקה גוברת.

אחת האפשרויות של היתקעות בתהליך ההתמודדות היא ההפרעה הפוסט-טראומטית שמאופיינת בחשיפה לאירוע קשה המסכן את החיים או שלמות הגוף. על פי הקריטריונים לאבחון של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית אבחנה של הפרעה פוסט-טראומטית מבוססת על:  (1) חשיפה לאירוע טראומטי וחוויה סובייקטיבית של פחד, חוסר אונים או אימה, (2) קיומם של סימפטומים בכל אחד משלושת האשכולות הבאים לאורך יותר מחודש ימים: (א).  חוויה מחדש של הטראומה, כלומר מחשבות חוזרות, הבזקים לאחור (פלאש-בקים) או סיוטים; (ב).  הימנעות, הבאה לידי ביטוי בהימנעות ממצבים או ממחשבות הקשורות לאירוע הטראומטי, או תחושה של קהות רגשית; (ג). עוררות מוגברת, הבאה לידי ביטוי במתח גופני גבוה, תחושת כוננות מתמדת, קושי להירגע ולהירדם. (3) קיומה של פגיעה תפקודית משמעותית כתוצאה מסימפטומים אלו, בתחום העבודה או התחום הבית ספרי (לגבי ילדים), היחסים הבין-אישיים או המשפחתיים.

אצל ילדים ומתבגרים התגובות באות לידי ביטוי בפרופיל ייחודי במידה ניכרת; תגובות פחות מילוליות ויותר התנהגותיות, לפי הממד התפתחותי. ילדים ומתבגרים נמצאים בצומת שבו ההורים עשויים לתווך בשבילם את משמעות האירועים ולשמש כ"מעטפת ביטחון". אין ספק שילדים עלולים להגיב לא רק לאיום החיצוני אלא גם לפחדי ההורים, לחרדות סביבתיות ולפחדים דמיוניים. לעומת זאת, הם גם עשויים להיעזר במשאבי ההתמודדות שרכשו המבוגרים, העשויים לתמוך בהם ולהעשיר אותם בניסיונם. לפעמים נדמה כי לילדים צעירים אין עניין בסובב אותם, אך פעמים רבות זו הדרך שלהם להתמודד עם עוצמת האירועים. בדרך כלל, ילדים ובני נוער הם בעלי סקרנות רבה ונטייה לגילוי וחקר, בצד הצורך בשמירה על קביעות ושגרה יומיומית. למרות השונות הרבה בתגובות הגופניות של ילדים ובני נוער, מצבי לחץ מגבירים על פי רוב את דריכותם הפיזיולוגית ורבים מהם נזקקים לפרוק מתח גופני זה. חלק מן הילדים, ובעיקר בני הנוער, מגלים  צורך במעורבות אקטיבית שנותנת להם תחושה של שליטה במצב. אחרים עלולים לפרוק דריכות זו באמצעות תוקפנות ואבדן שליטה על תסכול וכעס.

בני הנוער של ירושלים חשופים ופגיעים במיוחד; הם נוסעים באוטובוסים ואוהבים להתגודד במרכז העיר בחבורות. הטרור תפס אותם באמצע שלב התפתחותי חשוב של חיפוש עצמאות ואוטונומיה. אך הם לכודים בחרדה של ההורים ובפחד שנובע מהמצב שלוחץ אותם כמו במלקחיים. כאם לשני מתבגרים, שמתי לב להגבלת העצמאות, ולאזהרות החוזרות, לחרדות המפעפעות בקולי ולחששות המבשילים סביב התוצאות ארוכות הטווח של התבגרות תחת טרור, איום וחרדה. כיצד ישפיע מצב זה על תפיסת עולמם? על תפיסת ותכנון העתיד? על המוטיבציה? על הערכת הסיכון והסיכוי?

החלטנו לבחון באופן מחקרי את תגובות בני הנוער למצב הטרור המתמשך ולנסות לאתר אותם בני נוער שחווים מצוקה פוסט-טראומטית, כדי לסייע בהעצמת דרכי התמודדותם ולטפל בקשייהם. למדנו מניסיון מצטבר של חוקרים, שמתבגרים אינם נוטים לגלות את קשייהם להוריהם, אולי הם חסים עליהם, אולי לא רוצים להכביד. גם המורים, והמסורים שבהם, על פי רוב אינם מודעים לקשיים אלו אצל תלמידיהם. המתבגרים שומרים זאת לעצמם, או מתביישים בחולשתם. הדרך היעילה ביותר שנמצאה היא לשאול את המתבגרים ישירות באמצעות שאלונים.

פרויקט האיתור של מצוקה פוסט-טראומטית שעשינו בירושלים כלל כ-1500 תלמידי חטיבות ביניים ותיכון. שאלנו על החשיפה שלהם לאירועי טרור, על תחושות הפחד, חוסר האונים והאימה, על סימפטומים פוסט-טראומטיים כמו חוויה מחדש של האירועים באמצעות מחשבות חוזרות או חלומות, על תגובות של הימנעות או תחושות של קהות רגשית, ועל עוררות מוגברת אי שקט ובעיות שינה. בדקנו גם קשיים רגשיים נלווים כמו דיכאון, תלונות גופניות על מחושים ופגיעה בתפקוד האישי חברתי ולימודי.

מצאנו כי כ-60% מן המתבגרים מדווחים על תחושות פחד, חוסר אונים וייאוש, אבל רק כ-5% מהמתבגרים סבלו מהפרעה פוסט-טראומטית מלאה, וכ-10%  סבלו מסימפטומים חלקיים של מצוקה הקשורה לאירועי הטרור המתמשכים. הממצאים הללו מדגישים שוב את העובדה המשמעותית, שרוב הילדים ובני הנוער, כמו רוב ציבור המבוגרים, מתמודדים בצורה מרשימה עם נסיבות קשות ומסתייעים במשאבים הטבעיים ובכוחות המשפחתיים הקהילתיים והחברתיים, כדי להמשיך בתפקוד תקין למרות מצב מתמשך של איום.

התהליך הוביל לפיתוח כלים להערכה של מצוקה אצל ילדים צעירים יותר, תלמידים של בתי הספר היסודיים. תהליך האיתור מוביל לצורך בפיתוח התערבויות מתאימות לאותם ילדים ובני נוער המגלים מצוקה, במסגרת בתי הספר. לאחרונה, ביוזמתה של ד"ר נעמי באום, התחלנו בפרויקט של בניית חוסן בקרב ילדי גן ומעונות ויצירת רצף התפתחותי של התערבויות להעצמת ההתמודדות אצל מורים ותלמידים. פיתחנו שלוש ערכות לעבודה קבוצתית עם תלמידים. הראשונה עוסקת בבניית חוסן אצל כלל התלמידים ומתמקדת בהגברת מודעות, ביטוי רגשי ותמיכה; השנייה מתמקדת בהקניית מיומנויות להרגעה עצמית, ויסות רגשי והעצמת ההתמודדות; והשלישית מיועדת לשינוי התנהגות סימפטומטית אצל הסובלים מתגובות פוסט-טראומטיות.

באחת מקבוצות המתבגרים הללו התוודעתי לסיפורו של ע', נער בן 14 שהעיד על עצמו שלא היה מעורב באירוע טרור כלשהו. עם זאת, הוא סבל מסימפטומים של מצוקה פוסט-טראומאטית, הופנה ובא לקבוצת מתבגרים במסגרת בית הספר, כדי להתמודד עם מצב הלחץ המתמשך. במהלך הקבוצה התברר שאמו של ע' נהגה במכוניתה סמוך לאוטובוס שהתפוצץ, אביו נהג לסעוד במסעדה שבה היה פיגוע התאבדות סמוך לבואו, בת דודתו איבדה את חברה בפיגוע במדרחוב, בחצר בית ספרו נפל פגז, ביתו נמצא על ציר האמבולנסים השועטים עם צופריהם לבית החולים הסמוך, ובמשך חודשים ספגה שכונתו יריות צלפים. "לא קרה לי שום דבר", אמר, "רק כמעט, קרוב כל כך, בפעם הבאה אני יודע שזה יהיה אני". זה הנרטיב מאחורי הנתון של אלו שלא נחשפו באופן ישיר או אישי לאירוע טרור. נראה שבמדינה קטנה ומרושתת כולנו במעגל אחד של פגיעות, בתחום משתנה של הקוטר.

להשלכות של החשיפה לטרור אקראי, חסר חוקים, אכזרי ובלתי פוסק, יש קוטר ארוך בציר הזמן. כיצד המצב משפיע על תפיסת העולם, תפיסת הצדק, תכנון העתיד ותפיסת מצבי סכנה וסיכון? איננו יודעים עדיין. אך הספקולציות נכנסו לפעולה בדמיון והחששות גוברים לנוכח נתונים על עלייה בהתנהגויות סיכוניות אצל בני נוער, עלייה בתגרות אלימות, משחקים בנשק, שימוש באלכוהול וסמים, מין לא בטוח ורולטות מסוכנות. חלק מהמתבגרים עלולים להתייחס לשרירותית של הטרור ולאבדן תחושת השליטה בפריסמה דיכוטומית וצינית משהו. התנהגויות של נטילת סיכון יכולות להתבסס על אמירות קיומיות כמו: מה שנראה "לא מסוכן" יכול להיות קטלני, כמו נסיעה לבית הספר באוטובוס, ומה שנחשב "מסוכן" נראה לעתים קרובות תמים למדי. "אם החיים קצרים, אז כדאי למצות אותם", והמיצוי נתפס גם כנטילת סיכונים; או: "עדיף שאני אחליט מה קורה לי בחיי", ולא ש"הם יחליטו בשבילי". רמת החרדה והאי שקט עלולה להיות מתועלת להתגרות בסכנה וניסיון לשחזר או לעורר מחדש מצבים של ריגוש גבוה וסכנה.

במחקרנו על שינוי התנהגות של בני נער בירושלים, בעקבות אירועי הטרור החוזרים, מצאנו שאותם בני נער שהגיבו למצב בהגברת התנהגות הנחשבת כנטילת סיכון, כמו  הגברת ההתגודדות במרכז העיר, מעין התנהגותcounteractive or counterphobic  ,  סבלו מיותר מצוקה פוסט-טראומטית מאלה שצימצמו את ההתנהגות הנחשבת מסוכנת, או מאלה שלא שינו את הרגליהם.

 

                                           *

 

איך מטפלים בנפגעי טרור כאשר המטפל והמטופל חשופים לטרור מתמשך? האם אפשר לעזור למטופל לחזור לחיים שגרתיים ללא פחד כאשר הסכנה עדיין קיימת? האם מטפלים בטראומה שנחשפים לטראומה בחיי היומיום שלהם יכולים באמת לטפל ביעילות, תוך שמירה על המרחק הנכון, בנפגעים? היכן ההגנות שלהם נכנסות לפעולה או מעוורות? היכן החרדות הסמויות וההכחשות?

עקרונות הטיפול בטראומה מניחים את בסיס של הצורך בחזרת הביטחון הבסיסי. תהליך ההתייצבות, החזרת השליטה ושווי המשקל, מהווה תשתית חיונית והכרחית להתחלת תהליך העיבוד של החוויה הטראומטית. הפיגועים המתמשכים מהווים מאזכרי טראומה מתמידים המחזירים ב"פלאש-בק" את מראות הזוועה המשתלבים בשכבות של עבר, הווה והחרדה מהעתיד. בטיפול בטראומה מפורסמת שיטת הטיפול ב"חשיפה מתמשכת" שפיתחה פרופ' עדנה פואה באוניברסיטת פנסילבניה. שיטת טיפול זו מתמודדת עם ההימנעות מהתנהגויות שמתקשרות לאירוע ובחרדות מההיזכרות באירוע. הטיפול מושתת על עקרונות חשיפה בדמיון ובמציאות לגירויים מעוררי החרדה וההימנעות, כדי להכחיד את החרדה ולאפשר התנהגות מסתגלת ומתאימה. איך מטפלים בלי לחשוף את המטופל לסכנה אמיתית? איך אפשר להציע למטופל לחזור למסעדה שבה נפצע או לאוטובוס בלי לחשוש? המצאה מקומית היא להשתמש בתמונות של המקום או האובייקט מעורר החרדה. תמונות אלו מגינות על המטופל ועל המטפל החושש לשלומו ומרגיש אחריות לביטחונו.

הסיפורים על פיגועים חוזרים מכריחים אותנו להרחיב את גבולות הדמיון והטיפול. נער אחד שהיה בטיפולי התמודד בצורה מרשימה ביותר עם פיגוע קשה שחווה ואיבד בו שניים מחבריו הקרובים. אחיו נפצע קשה. לאחר כשנה וחצי נסע אותו נער באוטובוס, שהתפוצץ דקות לאחר שירד ממנו. פעם השנייה. תגובה שונה. הוא הבין מיד, ניסה לעזור ופינה את עצמו ביעילות של "טייס אוטומטי". אך לפניו עוד המסלול המפותל של חיפוש המשמעות והניסיון לארוג את האירועים למסכת החיים.

התגובה האינדיבידואלית לאירוע טראומטי נקבעת על ידי גורמים רבים; גורמים הקשורים לחומרת האירוע, למידת החשיפה אליו, למרכיבים קוגניטיביים, משפחתיים וסביבתיים. בהבדלים אינדיבידואליים אלו נפגשתי בעת עבודתי כאשר שמעתי שני סיפורים על פצצה אחת. שתי נשים צעירות שיצאו להפסקת צהריים מעבודה זמנית, שבה נפגשו בצומת חייהן בין הצבא ללימודים. שתיהן ישבו ליד אותו שולחן כשהמסעדה התפוצצה. כל אחת הגיבה בדרך שונה בעת האירוע ולאחריו. האחת נכנסה ל"שוק" וקיפאון, האחרת גילתה תושייה ופעלה ביעילות להצלת שתיהן. האחת ביטאה את קשייה מיד ופנתה לעזרה, האחרת המתינה זמן רב, נסעה לחודשים ארוכים לחו"ל והתעמתה עם קשייה רק עם חזרתה. לכל אחת זיכרונות אחרים, מראות וצלילים חקוקים שונים. כל אחת ממשיגה את עצמה ואת התמודדותה עם האירוע הטראומטי באופן שונה. כל אחת והרשומון הצרוב בפורמט שלה. לשתיהן תפיסות דומות מאוד על יכולת ההתמודדות של ה"אחרת". שתיהן מתפעלות ומתרשמות זו מזו. ההתמודדות של ה"אחרת" נתפסת כמעוררות יותר כבוד, והפנטזיה של כל אחת מהן היא שלאחרת יש משאבים אישיים ויכולת מרשימה. שתיהן דומות בביקורת העצמית ובתחושת האשמה. שתיהן שואלות: ואולי אפשר היה אחרת... 

מה קורה לאלו שעוסקים בעזרה וסיוע לצוותים המטפלים של מד"א וזק"א. לחובשים, לאחיות, לרופאים, למטפלים שנחשפים לכאב באמצעות המטופלים. מניסיונם של אחרים אנו מכירים בצורך של מתן עזרה ל"עוזרים", ותמיכה נוגדת טראומטיזציה משנית ושחיקה. באנגלית קוראים לזה compassion fatigue"", "עייפות החמלה". קבוצות למסייעים ולמתנדבים, המועברות על ידי מטפלים אחרים, נוגעות בבניית משאבים אישיים להרגעה עצמית, ויסות והחזרת שיווי המשקל; שימוש בתמיכה קבוצתית ואוורור רגשי; והעיקר, הם מספקים את המקום המכיל את הכאב ללא פחד. 

כל המדינה הזדעזעה מהפיגוע בקפה הלל שאירע בירושלים ב-10 בספטמבר 2003, אך צוותי החירום הירושלמיים שהכירו את ד"ר אפלבוים, הרופא האחראי על חדר מיון בבית החולים שערי צדק, הרופא שהקים את טר"ם (טיפול רפואי מיידי), והצביע על הצורך בהקמת המרכז לטיפול במשבר במסגרת המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה כדי לתת מענה ועזרה נפשית לנפגעי הלם, היו המומים. ד"ר אפלבוים היה צריך להיות בצד השני, בצד המטפל. הקוטר מגיע עד למצילים, ובדרך שובר את הכללים.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד