להוריד את הפח בירושלים / יאיר
להוריד את הפח בירושלים / יאיר

יאיר שלג הוא חבר מערכת הארץ, וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

 

מהו היומיום בירושלים? גאווה של מי שחי במודעות היסטורית "של זקנים", אך נהנה מהמגוון האנושי העכשווי בעיר; פחד מהשכנות הערבית הקרובה ומהפיגועים, בצד צער על שאין מכירים את השכנים האלה ואת חייהם. וכן, גם הרגשה שאפשר לפחות לקוות 

 

1. הערצה

עוד מילדות חלמתי לחיות בירושלים. ממה שסיפרו לי לימים הוריי, וקצת ממה שאני זוכר בעצמי, אהבתי, במיוחד בדקות האחרונות של פיתולי הכביש העולה אל הבירה, לפזם את שיר הגעגועים של אביגדור המאירי: "מעל פסגת הר הצופים/ אשתחווה לך אפיים/ מעל פסגת הר הצופים/ שלום לך ירושלים"... למען האמת, יותר משיש בשיר הזה געגוע, יש בו הערצה להודה של העיר הזאת והתבטלות לפני עוצמתה, ממש כפי שמעריצים ומתבטלים לפני אדם גדול. וכך ניתן לתאר גם את יחסי: לא געגוע היה בו, כי הרי לא גדלתי בעיר הזאת, וממילא לא היה לי למה להתגעגע, אלא הערצה.

            כשאני מנסה לפרק עכשיו לגורמים את מהותו של היחס הזה, ברור לי שהוא לא נבע רק מן המעמד ההיסטורי של העיר; חלק ניכר ממנו נבע בפשטות מתחושת ההערצה של בן פריפריה (בת ים) למקום שבו, כך נראה היה, קורים "הדברים החשובים באמת". אפילו במפגשים הארציים של תנועת בני-עקיבא, התנועה שבה הייתי חבר, היה נדמה לי שהחבר'ה הירושלמיים (ובמיוחד "סניף מרכז", הסניף המרכזי של העיר השוכן בעמק המצלבה) הם החיים את מה שחשוב באמת. לעומת חבריי בסניף בת ים, שנראו כלא מתעניינים כלל בוויכוחים הסוערים שהעסיקו את התנועה - בעד ונגד חברה מעורבת, הקצנה דתית - הירושלמים נראו כמי שמובילים אותם. רק היום אני יכול לתאר לעצמי שגם אצלם היה זה רק חלק קטן מהווייתם, אבל בזמן אמת נראו לי הירושלמים כולם כ"נפילי הדור", או לפחות כבכירי התנועה.

            ויחד עם זאת, חלק מרכזי מתחושת ההערצה היה נעוץ בהחלט במעמדה ההיסטורי של העיר, בהילת הקדושה האופפת אותה. אפילו בגיל מבוגר הרבה יותר, כשכבר התקרבתי בפועל למגורים בירושלים, וקצת אפילו לאחר שהתחלתי לגור בה, עוד קיננה בי תחושת הפליאה: איך להוריד את פח האשפה בירושלים? או במלים פשוטות: האם חיים אפורים, יומיומיים, בירושלים אינם מחלנים את קדושתה? היום, אחרי שכבר הורדתי הרבה מאוד פחי אשפה בעיר (אני מתגורר בירושלים מתחילת לימודיי באוניברסיטה העברית, כ-17 שנים), השאלה כבר הפסיקה להטריד אותי, אבל זכרה בהחלט מקנן בי.

 

            2. גאווה

            ברבים מביקוריה אצלנו, חמותי (המתגוררת בנתניה) נוהגת לומר משהו כמו "מה היו אבות אבותיי נותנים כדי לזכות במה שאני זוכה בו בקלות כזו: לבקר בירושלים; לראות את הר הבית, לבקר בכותל המערבי". גם אני, שמגיל צעיר מאוד חי במודעות היסטורית "של זקנים", במיוחד מודעות היסטורית יהודית, חושב על כך לא מעט. העובדה שאני חי בשכונת ארמון הנציב, ומשום כך זוכה לראות את הר הבית וכיפת הסלע המנצנצת שלו כמה פעמים ביום בעוברי בטיילת הנהדרת המשקיפה אל העיר ואל ההר, הופכת את התחושה הזו לתדירה יותר.

            זה שורשה של תחושת הגאווה שלי על החיים בירושלים: העובדה שאני הקטן זכיתי למה שמאות דורות של יהודים, ובהם בוודאי רבים גדולים וטובים ממני מכל בחינה שהיא, חלמו ולא זכו לו. אבל גאוותי כירושלמי אינה מסתכמת בכך. היא גם גאווה ביופיה של העיר הזאת. למי שאינו מתגורר בירושלים וזוכר ממנה בעיקר את סמטאות השוק המלוכלכות, או את המרכז העירוני הצפוף והמפויח, אולי צריך להסביר משהו על היופי הזה. הכוונה אינה בהכרח ליופי של כל שכונה כשלעצמה (אף שיש בירושלים גם כמה שכונות יפהפיות, כמו בית הכרם, המושבה הגרמנית והרובע היהודי), אלא ליופי הפנורמי שלה: לזה הנשקף בפריסה רחבה שלה, כמו המראה הנשקף מטיילת ארמון הנציב.

היופי הזה מושג, בראש וראשונה, בזכות האבן הירושלמית. זו אולי ההחלטה האורבנית החשובה ביותר שהתקבלה בירושלים (עוד בימי המנדט הבריטי): לחייב את כל הבונים בעיר לצפות את בתיהם באבן ירושלמית. רק בזכות ההחלטה הזאת, ויבורכו האחראים לה, נשמר יופיה המיוחד, האקזוטי, של העיר ונשמרה תחושת הארומה העתיקה שלה. רק כך ניתנה לה האפשרות שגם אחרי בנייה במגוון סגנונות אדריכלות יישאר בה נופך של מראה אחיד. רק במבט מהטיילת אפשר גם לראות עד כמה משתלב הלובן של האבן הירושלמית בלובן הבוהק של הגבעות העוטפות את העיר.

            המבט הפנורמי מהטיילת גם מאפשר להבחין בעוד אחד מגורמי החן של העיר: העובדה שאחרי כל הבנייה האינטנסיבית של המאה האחרונה עדיין ניתן להבחין בקווי המתאר המקוריים של העיר; דהיינו, בגבעות השונות ובאבחנות ביניהן. זה כך, בין היתר, בגלל החלטה חכמה נוספת של אדריכלי העיר, שלא לבנות בעמקים שבין הגבעות. כל גבעה בנויה כשכבות של טראסות אורבניות, אבל נמנע קיומו של רצף אורבני, וכל גבעה מובחנת לעצמה.

            לא פחות מכך גאוותי על המגוון האנושי של העיר הזאת. לצערי, ועוד אעסוק בכך בהמשך, אינני מתכוון לחלק הערבי של העיר, פשוט משום שאינני מכיר אותו כלל. ודאי שהחלק הזה תורם את חלקו לפסיפס האנושי של ירושלים. אבל גם החלק היהודי של העיר מגוון דיו. בניגוד לערים ישראליות רבות אחרות, המתאפיינות בדומיננטיות של אוכלוסייה מסוימת (חרדים בבני ברק, חילונים בתל אביב, וכן הלאה) את ירושלים לא ניתן "להאשים" בכך. יש בה נוכחות משמעותית של כל אחד ממגזרי החברה הישראלית: חילונים אשכנזים לצד חרדים מזרחיים, מצביעי מרצ לצד מצביעי ש"ס; דתיים ציונים ודתיים חרדים, מזרחיים מסורתיים ומזרחים חרדים, עולים מארה"ב ועולים מבריה"מ. לא במקרה תיאר אותה פרופ' דן מירון כמיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית.

            מכיוון שבני אדם באשר הם, על עושר זהותם, הווייתם ועמדותיהם, מסקרנים אותי (זה מה שהביא אותי למקצוע העיתונות), אני מוצא בעושר הזה ברכה נפלאה. אני יודע שיש גם אחרים המבוהלים מכך; באורח אופייני, אלה בדיוק אותם מגזרים שמהם יצאה סיסמת ה"רב-תרבותיות" כאידיאולוגיה שאמורה לאפיין את החברה הישראלית החדשה. אבל רבים מבני השכבות החברתיות שרוממות הרב-תרבותיות בפיהם, מבוהלים ממנה מאוד כשהיא מופיעה בדמות השכן בדלת ממול.

            בעיניי, זה נייר הלקמוס הקובע את היחס לירושלים. רבים מהאשכנזים החילונים שברחו מירושלים בעשורים האחרונים עשו זאת בשם "המחנק" והקושי הגובר לחיות בירושלים כחילוני. העובדות מוכיחות את ההפך הגמור: מעולם לא היה קל יותר לחיות בירושלים כחילוני, כשעשרות, אם לא מאות מקומות בילוי פתוחים היום בשבתות, יש הרבה מאוד אופציות בילוי ותרבות, ואפילו "מצעד גאווה" בינלאומי מתוכנן בעיר הזאת ב-2005 (לא שהעובדה הזאת משמחת אותי: נדמה לי שניתן להגן על זכותם של בני אדם לחיות כאוות נפשם גם בלי לחגוג זאת בפומבי במצעד שינקר את עיניהם של מיליוני נוצרים, מוסלמים ויהודים בכל העולם, שתופסים את קדושת ירושלים כמנוגדת לחלוטין לאורח החיים החד-מיני).

עם זאת, נכון הוא שקשה מאוד לחיות בירושלים, והדבר אכן נעשה קשה יותר עם השנים, בהתעלמות מקיומם ומאורחות חייהם של מגזרים אחרים, שאינם אשכנזים חילונים. ונדמה לי שהדבר הזה הוא באמת הדבר שעליו מבקשים להגן הבורחים מירושלים: לא על הזכות לחיות כחילוני, אלא על האפשרות לחיות כמו בימי "ההגמוניה" של תנועת העבודה, תוך הדחקת קיומם של המגזרים הישראליים האחרים.

            בעיניי, כאמור, המגוון האנושי הזה הוא דווקא סיבה נוספת להתגאות בזהות הירושלמית. נדמה לי שהוא מוסיף רבדים של מורכבות לרבים מבני כל הזרמים בעיר. כמו כל הכללה, ברור לי שהדברים שאומר להלן ניתנים להפרכה באמצעות דוגמאות סותרות, אבל בדרך כלל נדמה לי שעיתונאים ירושלמים - השם הבולט הוא נחום ברנע - מבטאים לרוב התבוננות מורכבת יותר בחברה הישראלית מזו המאפיינת עיתונאים המתגוררים במקומות אחרים, מעצם העובדה שהם חווים בסביבתם הקרובה הוויה ישראלית מורכבת יותר (ואולי עצם בחירתם לחיות בירושלים נובעת מהרצון לחיות בסביבה מורכבת יותר?).

            גם הדתיים הירושלמים מעניינים בדרך כלל יותר מאחיהם בשפלה. בשעה שהשפעת המודרניות המערבית של החיים הדתיים בשפלה מתבטאת בדרך כלל בדפוסים בורגניים של תרבות צרכנית ובליינית, הרי ההשפעה המערבית על החיים הדתיים בירושלים - בין היתר, בזכות ריכוז גבוה של עולים אנגלוסקסים (ארה"ב, קנדה ואנגליה), מתבטאת באימוץ הערכים המודרניים של השכלה ופמיניזם. לא במקרה, ב"משולש" האליטה הדתית של ירושלים (שכונות המושבה הגרמנית, בקעה וקטמון הישנה) צמחו מנייני התפילה לנשים, המניין האורתודוקסי-שוויוני "שירה חדשה", הנורמה המתפשטת של בנות מצווה הקוראות בתורה, והשילוב הרווח ביותר של דתיים הלומדים מדעי יהדות באופן אקדמי, למרות השאלות שהדבר מציב על אמונתם.

            אפילו חלק מהחרדים בירושלים מורכבים יותר מחרדים אחרים. אמנם, בירושלים ישנו הציבור החרדי הקנאי ביותר, צאצאי "היישוב הישן" שקדם לציונות ומתרכז בשכונות מאה שערים וגאולה. אבל לצדם יש בירושלים גם חלוצי המודרניות החרדית, החרדים שבאו מארה"ב והתמקמו בשכונת הר נוף במערב העיר. במקומות הללו ישנם חרדים שאינם נבהלים מתקשורת מודרנית, מחשבים ואפילו, פה ושם, גם מטלוויזיה וקולנוע.

 

3. בושה

מאחורי המלים הגבוהות על "בירת העם היהודי לנצח נצחים", ירושלים של ראשית המאה הה-21 היא, במידה רבה, עיר מוזנחת, עיר סלאמס. יש בה כמובן מרכזי קניות ובילוי מהמהודרים בישראל, אבל המרכז הישן של העיר, ברחוב יפו, הלל, אזור "כיכר ציון" ו"כיכר החתולות", טובע בלכלוך. ממש לצד מדרחוב נחלת שבעה המהודר, שנבנה כדי למשוך קהל תיירים, מלאים הרחובות בנערי מצוקה שנפלטו מבתיהם (חלקם גם מיישובי יש"ע הסמוכים לירושלים) ומוצאים את פורקנם בסמים, בעבריינות זעירה ובחיים נטולי בית.

             אם ירושלים, כאמור, משקפת את ההוויה הישראלית האותנטית, לא זו של "אמריקה שעל גדות הירקון", אלא זו שכוללת אוכלוסיות רבות שעדיין רחוקות מרחק רב מהמאה ה-21, הרי המיקרוקוסמוס הזה בהחלט מתבטא גם בתחום הכלכלי. אוכלוסיות שלמות בירושלים הן, בהגדרה, אוכלוסיות מצוקה, ובמיוחד הכוונה לחלקים נרחבים במגזר החרדי ובמגזר הערבי. בגלל המבנה הטופוגרפי של העיר (הבנייה על הגבעות, עם גבול ברור יחסית ביניהן), יש לעיר אופי שכונתי: בניגוד לערים אחרות, קל להגדיר את הגבול בין שכונה לשכונה ולכל שכונה גם המבנה הדמוגרפי והחברתי המיוחד לה. וכך, גם באזורים הלא-חרדיים ולא-ערביים של העיר קל למצוא שכונות הזכאיות לתואר שכונות מצוקה. שכונות כמו נווה יעקב, מוסררה, קרית מנחם, פת, שמואל הנביא ועוד, מורכבות ברובן ממשפחות (לרוב מזרחיות) שהמעמד הכלכלי והחברתי של ההורים לא איפשר להן לתת לבניהן העשרה חינוכית מהסוג שמקבלים ילדי שכונות היוקרה. וכך בא לעולם דור נוסף של מצוקה.

גם תנופת ההיי-טק פסחה ברובה על ירושלים. אם בשל משיכה טבעית לאופיה הסמי-אמריקאי של תל אביב ובנותיה, אם בשל הרתיעה מהעימותים סביב ירושלים ומתושביה "האנכרוניסטיים" (שלא לומר "פרימיטיביים"), ההשקעות הרבות בהיי-טק, שהפכו את ישראל למעצמה בינלאומית בתחום זה, העדיפו את אזור החוף (תל אביב, הרצליה, רעננה, וכדומה) ולא את ירושלים. רק מאמץ גדול של פרנסי העיר, יחד עם הטבות ממשלתיות וקורט אמונה של כמה משקיעים, הצליחו בכל זאת להקים לעיר שני מרכזי היי-טק: הראשון בהר חוצבים בצפון העיר, והשני בשכונת מלחה בדרום מערב.

גם שני המרכזים האלה מספקים תעסוקה רק לחלק קטן מאוכלוסיית העיר, שכן חלק גדול מבניה כלל לא הוכשר להשתלב בתעשייה החדשה. התוצאה היא שרבים מקרב אלה שכן הוכשרו לעסוק בכך מצטרפים למעגל הנוטשים את העיר, ומוצאים את מגוריהם במישור החוף (אם לא מעבר לים) או, במקרה הטוב, בחגורת יישובי הלוויין מסביב לעיר, כמו מבשרת ציון. ירושלים המודרנית היא אפוא גם מיקרוקוסמוס של הפערים הכלכליים, ההולכים ומתרחבים, בארץ הזאת.

 

4. פחד

הרחוב שבו אני גר, רחוב מאיר נקר, מכונה בפינו "הרחוב האחרון של העיר", כי ממש מאחוריו, מאחורי גדר קטנה שנועדה אולי לספק תחושת ביטחון (להבדיל מביטחון ממש), משתרע כבר אחד הכפרים הערביים שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, ג'בל מוכבר. המרחק בין הבית שבו אני גר לכפר הוא כמה מאות מטרים, ובקו אווירי בוודאי הרבה פחות. הקרבה הצמודה הזו איננה מקרית: מתכנני השכונה בנו אותה, בין היתר, כדי לבלום את התפשטות הכפר הערבי לכיוון העיר. וכך, הרחובות הראשונים שנבנו בשכונה הם דווקא הרחוקים ביותר שלה, אלה הקרובים ביותר לכפר. רק לאחר שנבנו הללו, המשיכה השכונה להיבנות "לאחור", לכיוון העיר. 

            למען האמת, אני מתאר לעצמי שאני גר בצמידות רבה יותר לשכנים ערבים מאשר רוב תושבי יש"ע. ומכיוון שמדובר באזרחי ישראל ותושבי ירושלים, לצמידות הזאת יש גם משמעות יומיומית: רבים מהם קונים לא פעם במכולת ברחוב; טיפת החלב השכונתית משרתת גם אותם; מגרש הכדורסל של בית הספר הצמוד לביתי משמש לעתים קרובות גם אותם, ובדרכם לאוטובוס המוליך אותם העירה הם חולפים ממש מתחת לביתי.

            אירועי השנים האחרונות בוודאי הכניסו יסוד של פחד לשכנות הזאת. אחד הביטויים הבולטים של הפחד הוא הצניחה הדרמטית במחירי הדירות ברחוב; מי רוצה היום לגור בשכנות לכפר ערבי? אף שבפועל, אירועי הדמים כמעט לא קיבלו ביטוי בשכונה. בראש השנה תשס"א, היום שבו התחילה מלחמת הטרור, היו כמה מקרים של ידויי אבנים מהכפר על מכוניות חולפות, אבל מאז כמעט שלא ניכר ברחוב המתח של השנים האחרונות; אם בשל ידה הקשה של המשטרה, אם בשל החשש שיצרו אירועי אוקטובר 2000 (מותם של 13 הצעירים הערבים במהומות בגליל).

            למרות זאת, הפחד קיים ואי אפשר להתכחש לו. ברחוב הפרטי שלנו הוא מתבטא קודם כל בתחושת אי-הנוחות האינסטינקטיבית שאתה חש כשאתה הולך בשביל (הרחוב שלנו מרוחק מהכביש ומהחנייה, והכניסה אליו היא דרך שביל ללא מכוניות, מה שמקנה לו גם קסם רב) ומולך באה חבורת צעירים ערבים. האינסטינקט דורך את הגוף, והעין נשלחת לעקוב אחר תנועותיהם. האדרנלין יורד רק כשהחבורה מתרחקת לדרכה.

            באותו אופן, האיסורים על הילדים נעשים אינטנסיביים יותר: הם לא מורשים להסתובב לבדם בשעות החשיכה (מה שאומר, לפחות בימי החורף, צורך בליווי מבוגר בשעה מוקדמת למדי של היום), ואפילו בשעות היום, כל איחור קל בלוח הזמנים שלהם, אפילו עיכוב של כמה דקות לשיחה קצרה עם שכן בדרך חזרה מהמכולת, מעורר זיק דאגה.

            לתחושות הפחד הללו נלווים גם שני רגשות לוואי: הבושה על הרגשת הפחד, והכעס על עצם הצורך לחוש פחד ועל מי שגרם לנו לחוש כך. הסכנה האורבת "ממש ליד הבית" הפכה כל אחד מאתנו, ובכך הירושלמים אינם יוצאים דופן, ל"שר ביטחון" משפחתי (אולי גם זה חלק מתהליך ההפרטה). כל אחד משתדל להתמחות, לפחות בשביל משפחתו, במוקדי הסכנה וברמותיה המשתנות, ולקוות שמדיניות הביטחון שלו - מה מסוכן ומה לא - תוכיח את עצמה. אבל מכיוון שירושלים בכל זאת ספגה בשנים האחרונות מנה גבוהה במיוחד של ייסורי פיגועים, בשבילנו הירושלמים המדיניות הזאת הכרחית ומורכבת במיוחד. בתחילת האירועים חששנו לאפשר לילדים כל יציאה למרכז הומה אדם. במשך הזמן, עם שיפור תהליך המיגון, נעשינו נינוחים יותר ביחס למבנים (כמו קניונים ובתי קולנוע) המוגנים על-ידי מאבטחים. רק האוטובוסים נשארו האיום הגדול: אנחנו מוכנים לכל טרחה בהסעת הילדים, לכל מקום שירצו, ובלבד שלא יעלו על אוטובוס.

            אבל גם לאחר קביעת "מדיניות ביטחון" שנראית על פניה סבירה, בלב מקנן בכל זאת חשש עמום; חשש שאיננו מלווה אותנו בכל רגע ורגע, אחרת היינו מתקשים לתפקד, אבל הוא נמצא בכל זאת, אי שם במעמקי התודעה. זה החשש המבוסס על ההנחה הברורה שאינך יכול באמת לגונן על עצמך ועל יקיריך מכל סכנה אפשרית. גם עובר אורח הרי יכול להיפגע מאוטובוס מתפוצץ, או מפיגוע בדרך אחרת. ובעיקר, זה החשש המבוסס על הידיעה שהצלחה במיגון מסכנה אחת רק תביא את הטרוריסטים מן הצד השני למאמץ לשכלל את כלי המשחית, ואולי חלילה גם לטרור בעל יכולת פגיעה המונית. נראה אפוא שגם אם עתידה של ירושלים לוט בערפל מבחינות רבות, מדינית, כלכלית, דמוגרפית וכיו"ב, לפחד דווקא יש כנראה עתיד בעירנו.

 

5. צער

כאמור, כשאני הולך ברחוב מול חבורת צעירים ערבים, התחושה האינסטינקטיבית היא חשש. אבל ממרומי הקומה השלישית של ביתי, כשאני שמקיף מגבוה אל "הכפר הערבי", תחושת הביטחון שמקנה הבית מפנה מקום לרגש אחר כלפי תושבי הכפר: צער עמוק על שאיני מכיר אותם כלל. זו תחושה מוזרה. אני אומר לא פעם לאשתי: כל כך קרובים, ועם זאת כל כך רחוקים. אינני מכיר אף אחד מהם, אינני דובר את שפתם. מעולם לא התארחתי בביתו של איש מהם, ואיש מהם לא התארח בביתי. אינני יודע כלום על חייהם: איך הם חיים, האם טוב או רע להם, מה מעסיק אותם, ועוד ועוד. אפילו שמו של הכפר כמעט שאינו מבוטא על-ידינו, ואנחנו נוטים יותר לדבר על "הכפר הערבי", כמו היה זה שם לדמון מיתולוגי ששמו המסוים כלל אינו חשוב.

כן, אני יודע שהייתי יכול "ליזום היכרות" והם, מן הסתם, היו נענים. אבל יוזמה כזו היא חלק מתחושת האי-נורמליות: עם שכניי היהודים אינני צריך "ליזום היכרות", היא פשוט מתרחשת. ממרומי הקומה השלישית, כשהנוף הנשקף מכיל לא רק את ג'בל מוכבר אלא את מלוא הרוחב של הרי יהודה, תחושת הצער מכילה גם נדבך נוסף: כל כך הרבה מקום ריק הרי יש פה לכולם, ומדוע לעזאזל צריכים שני העמים להרוג זה את זה במקום לפעול יחד לרווחתם המשותפת?

            לצער הירושלמי שלי יש גם מרכיבים נוספים. הוא כולל גם קנאה: קנאה במי שדוברים את השפה הערבית; קנאה בירושלמים המיתולוגיים האלה, דוגמת חיים גורי או דני רובינשטיין, המספרים על שיטוטים יומיומיים בסמטאות העיר העתיקה, תוך היכרות אינטימית עם נפלאותיה. קנאה של "נובו-ירושלמי" גם בירושלמים מיתולוגיים מסוג אחר, דוגמת בני משפחת בנאי, המכירים את מבוכיה האינטימיים של "ירושלים העממית", זו של שוק מחנה יהודה וסיפורי סוראמללו.

            ויש בצער הזה גם מרכיב פוליטי, מעבר לתחושות המיידיות. פעם - היום זה נחשב נצח, אבל במונחים אמיתיים לא מדובר בשנים רבות - חשבתי לתומי שירושלים יכולה להפוך למודל הפתרון המדיני לארץ כולה. חשבתי שאם על שני העמים, וגם על המומחים למיניהם, מקובל העיקרון שאת העיר לא ניתן ולא ראוי לחלק, אלא צריך למצוא לה פתרון "יצירתי" יותר - אז דובר על עיריית-על שתשלוט על רבעים שונים - אולי זה יכול להיות המודל לארץ כולה, ללא צורך בחלוקה.

            חשבתי והתבדיתי. היום הולך ומתבהר שבמקום שירושלים תהפוך מודל לדו-קיום ופיוס לארץ כולה, הפכה העוינות ושאיפת הבדלנות ברחבי הארץ מודל גם לירושלים. בכל התוכניות המדיניות המועלות היום, לפחות אלו המבוססות על מו"מ והסדר (להבדיל מצעדים חד-צדדיים), חלוקתה הפיזית של ירושלים היא אחת מהנחות היסוד. גם על כך, צער.

 

6. פתח תקוה?

גם בתוכניות העדכניות, אלו שחלוקת ירושלים היא נר לרגליהן, מופיע אזור אחד שאינו מיועד לחלוקה: "האגן הקדוש", אותו אזור הכולל את הר הבית, הכותל המערבי, העיר העתיקה, הר הזיתים ועיר דוד - האתרים המקודשים ביותר בעיר לבני שלוש הדתות המונותיאיסטיות. כאן מבינים גם המתכננים החילוניים ביותר שחלוקה לא תיתכן, שהרי מדובר לפעמים באותם אתרים עצמם, המקודשים לבני דתות שונות, ובכל מקרה באתרים הסמוכים מאוד זה לזה. ולכן, גם בעידן הפסימי הנוכחי, עידן שבו איש כבר אינו מאמין באפשרות שיתוף פעולה, מייעדים האדריכלים המדיניים את האזור לניהול משותף של בני שלוש הדתות: לא שהם בהכרח מאמינים שהדבר אפשרי, אבל הם אינם רואים לנגד עיניהם אפשרות אחרת.

            ואולי, מי יודע, הלב מתפתה להאמין, הנחת "חוסר הברירה" תתברר כמוצדקת. אולי יתברר שלפחות מתוך חוסר ברירה ישתפו נציגי שלוש הדתות פעולה ביניהן. ואולי, מי יודע, בהוצאתה של שאלת הריבונות המדינית מן התמונה, עוד יתברר שהדת, זו שנראית עכשיו כמקצינה את העימות הלאומי, תתגלה כמי שמסוגלת ליצור מצע לשיתוף פעולה. ואולי, מי יודע, עוד יקרין שיתוף פעולה בין-דתי כזה גם על אפשרות לשיתוף פעולה לאומי ומדיני.

            לפחות אפשר לקוות.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד