עיר אחת שהיא שלוש / שלמה חסון
עיר אחת שהיא שלוש / שלמה חסון

פרופ' שלמה חסון מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות

 

החלטות שגויות וחוסר ההחלטות מאיימים על שלושת המרקמים של ירושלים: העיר העתיקה, העיר המודרנית הפנימית והעיר המודרנית החיצונית, המאוחרת. לכל אחת מהערים כללי התנהגות וסדרי עדיפויות, ולא תמיד נמצאת התבונה לאזן בין השלוש

 

כתרים רבים נקשרו לירושלים: עיר של שלום, מפגש בין עמים ותרבויות ופסיפס חברתי רבגוני. המציאות הפוכה. ירושלים היא עיר רבת שסעים ומאבקים החווה תהליכים מהירים של שקיעה חברתית. המאבק המרכזי הוא המאבק הלאומי בין יהודים לערבים. לצדו מתנהלים מאבק תרבותי בין חרדים לחילונים ומאבק סביבתי בין יזמים ופוליטיקאים מזה וארגוני הסביבה מזה. בעקבות עימותים אלה מעוצבת מחדש דמותה הפיזית והמרחבית של העיר. מטרת חיבור זה היא לבחון את הדרך שבה מעצבים המאבקים הפוליטיים התרבותיים והסביבתיים את דמותה של ירושלים וצביונה.

 

טענותיי המרכזיות הן: 

ירושלים אינה עיר אחת אלא אוסף של ערים: העיר הקדם-מודרנית, העיר המודרנית המוקדמת והעיר המודרנית המאוחרת;

כל אחד מהמאבקים, הלאומי, התרבותי והסביבתי, מתגלה בצורות ובעוצמות שונות בשלוש הערים;

לכל אחד מהמאבקים השפעה מובחנת על דמותן של שלוש הערים.

 

שלוש הערים של ירושלים. הנוף העירוני של ירושלים מבטא שלוש תרבויות עיקריות: תרבות של דת ומסורת החרוטה בעיקר בנוף העיר העתיקה, תרבות של לאומיות ומודרניות החרוטה בנוף העיר הפנימית, ותרבות של גלובליזציה וצריכה המונית החרוטה בנוף העיר החיצונית (ראה מפה 1). לכל אחת מהערים מאפיינים מורפולוגיים משלה, המייחדים אותה ויוצרים שלוש ערים מובחנות מבחינה היסטורית, תרבותית ומרחבית: העיר הקדם-מודרנית (העתיקה), העיר המודרנית המוקדמת (הפנימית) והעיר המודרנית המאוחרת (החיצונית).

העיר הקדם-מודרנית ייצגה את ירושלים עד שנות השישים של המאה ה-19. לאחר מכן דעכה, אם כי לא נעלמה לגמרי מהתרבות ומהנוף העירוני, עם התערבות המעצמות בחיי העיר, אימוץ שיטות ממשל וטכנולוגיות מודרניות, הקמת בתי ספר מודרניים וראשית היציאה של אוכלוסיית המגורים מהחומות (קרק ואורן-נורדהיים, 1995: 95-102; שביט, 1998: 209-232).

התפתחות העיר המודרנית המוקדמת החלה בראשית שנות השישים של המאה ה-19, והסתיימה בשלהי שנות השישים של המאה ה-20, עם איחוד העיר והקמת השכונות החדשות במרחק ניכר מהעיר הבנויה. הביטוי המרחבי של תקופה זו הוא העיר הפנימית, הכוללת את הגלעין ההיסטורי שנוצר בשלהי התקופה העותמאנית ובתקופת השלטון הבריטי, ואת שולי העיר הפנימית שעוצבו על ידי מדינת ישראל בשנות החמישים והשישים. עיר זו משתרעת משכונת באב א-זהארה ושייח ג'ראח בצפון מזרח, רחוב בר אילן בצפון, שכונת תלפיות, בקעה והמושבה הגרמנית בדרום ושכונת רוממה, בית הכרם בואכה בית וגן במערב. היא כוללת את קריות הממשלה, המוזיאון והאוניברסיטה בגבעת רם, ואת השיכונים הציבוריים של קריית היובל וגוננים שהוקמו בשולי העיר הפנימית.

העיר המודרנית המאוחרת החלה להתפתח לאחר איחוד העיר בשנת 1967 והתפתחותה נמשכת היום. היא כוללת את השכונות החדשות שהוקמו לאחר איחוד העיר בשנת 1967, במתכונת שכונות בריח, במטרה לסגור על העיר ולהבטיח את האחיזה היהודית בה (קרויאנקר, 1988: 58-113) וכן רצועה של יישובים בטבעת חיצונית מחוץ לגבולות המוניציפליים, במטרה להבטיח את האחיזה היהודית במרחב.

לכל אחת מהערים של ירושלים (הקדם-מודרנית, המודרנית מוקדמת והמודרנית מאוחרת) מורפולוגיה משלה. זו מתגלית באופי המוקדים העירוניים, באופי התנועה והדרכים, באזורי המגורים, במערכת שימושי הקרקע, באופי המרחב הציבורי והפרטי ובאופי הקצוות של העיר. המוקדים של שלוש הערים מבטאים באופן הברור ביותר את רוח התקופה. המוקד המרכזי של העיר הקדם-מודרנית הוא המוקד הדתי: הר הבית והמסגדים אל-אקצה ומסגד כיפת הסלע, הכותל המערבי, כנסיית הקבר וכנסיות אחרות ובתי כנסת. לצד מוקד זה מתפקד מוקד מסחרי, המרוכז לאורך רחובות הבזאר ורחוב דוד. מוקד שלישי בעיר הקדם-מודרנית הוא האתרים הארכיאולוגיים וההיסטוריים: מקומות קדושים, מדרסות, ארמונות, חומות ושווקים שחלקם השתמרו וחלקם קבורים מתחת לעיר העתיקה או מצויים בסביבותיה. שלושת המוקדים מגדירים יחד את "תיאטרון המונומנטים" של העיר הקדם-מודרנית, המשמש אבן שואבת לתיירות הפוקדת את העיר.

המוקדים של העיר המודרנית המוקדמת הם המוקד האזרחי, הכולל את המוסדות הלאומיים והמרכז המסחרי. זהי תקופה העומדת בסימן תחיית הלאומיות ויצירה של ממשל ושלטון לאומי. בתקופה שקדמה להקמת המדינה, בוטאו ערכים אלה בבניין המוסדות הלאומיים שתיכנן יוחנן רטנר. עם הקמת המדינה והכנת תוכנית האב הראשונה, עיצב האדריכל ראו בשנת 1948 תמונת ראי מונומנטלית של דמות העיר החדשה לעומת העיר העתיקה (Sharon, 1973). באגן החזותי המרכזי של העיר החדשה העתידה לקום העמיד ראו את המוסדות המבטאים את התחייה הלאומית והתרבותית: קריית הממשלה והאוניברסיטה העברית החדשה. בהמשך תוכננו, בסמוך למרכז זה, מוזיאון ישראל, בית הקברות של גדולי האומה ובית הקברות הצבאי בהר הרצל, ואתר יד ושם להנצחת קורבנות השואה. אלה הם הסמלים הלאומיים המרכזיים הקשורים בחורבן שירד על העם היהודי, בתקומה ובמלחמות ישראל, בשלטון ובתחייה התרבותית.

בירושלים המזרחית נפקד מקומו של המוקד הלאומי בשל החלטת ירדן להעתיק את המוקד לעמאן. תחת השלטון הישראלי התפתחו מתחם חרם אל-שריף כמוקד הלאומי ובמידה פחותה מבנה האוריינט האוז (עד שנסגר) כסמל של השלטון האזרחי.

מוקד נוסף בעיר המודרנית המוקדמת הוא המרכז המסחרי הראשי המשתרע על פני משולש הרחובות, יפו-בן יהודה-המלך ג'ורג'. אף שבמרוצת הזמן התפתחו מרכזים מסחריים נוספים, כמו המרכז החרדי בצפון, המרכזים במושבה הגרמנית ובדרך עזה, עדיין מהווה המרכז המסחרי הוותיק מוקד משיכה עיקרי לאוכלוסיית הצרכנים והמבלים. במזרח העיר התפתח מוקד מסחרי מודרני סביב שער שכם ורחוב סאלח א-דין והרחובות הניצבים לו.

המוקדים של העיר המודרנית המאוחרת הם הקניון במלחה, האזורים המסחריים בתלפיות ובגבעת שאול, הפארקים הטכנולוגיים במלחה ובהר חוצבים, האיצטדיון ובניינים רבי-קומות של תאגידים. מוקדים אלה הם קוסמופוליטיים באופים. מפעלי הטכנולוגיה העלית מקושרים לרשתות דומות ברחבי העולם. הקניון במלחה מעוצב ברוח דומה למרכזי קניות ברחבי העולם, והמותגים המצויים בו אינם שונים מאלה המצויים במערב.

 

                                            *

 

דרכים וכבישים. מערכת הדרכים בעיר העתיקה מתאפיינת בדגם מורכב ומסועף שהתפתח במשך תקופה ארוכה, חלקו בעקבות פעולה תכנונית וחלקו כתולדה של התפתחות טבעית. בבסיס מערכת הדרכים מונח הדגם של רחובות מצטלבים, קרדו ודקומנוס, שראשיתו בעיר הרומית האימפריאלית איליה קפיטולינה (Avi-Yonah, 1973).  חלק מהרחובות מתייחס לדגם הרומי, האחרים התפתחו לאורך השנים על פי אילוצים של בנייה. זוהי עיר של הולכי רגל, ובעבר נעו בה גם בהמות. הרחובות הראשיים הם רחובות מסחריים: רחוב דוד היורד ממערב למזרח ורחובות הבזאר, שעוצבו בתקופה הצלבנית ואף קודם לכן, כרשת של דרכי מסחר, שכיוונם צפון-דרום. מתחת לרחובות המסחריים מצויים רחובות צרים יותר המסתעפים ומוליכים אל סמטאות המובילות אל בתי המגורים (צוות תכנון העיר העתיקה וסביבתה, 1970).

בעיר המודרנית המוקדמת ירשו הרחובות הראשיים והשדרות המסחריות הערוכים במתכונת רדיאלית וקונצנטרית את רחובות הבזאר. הציר המסחרי הראשון שתוכנן כציר ליניארי היה רחוב יפו (תוכנית הולידי משנת 1934) ובהמשך התפתחו צירים ליניאריים לאורך רחובות המלך גורג' החמישי ורחוב בן יהודה.  העיר המודרנית המוקדמת היא עיר של תחבורה ציבורית, תחבורה פרטית ותנועה ברגל. ברחובות רבים, במיוחד במרכז העיר המודרנית המוקדמת, בולטת הנוכחות של שלושת סוגי התנועה. הציר המסחרי הבולט של העיר המודרנית המוקדמת הוא המשולש של רחוב יפו, בן יהודה והמלך ג'ורג'. צירים נוספים התפתחו לאורך רחוב עמק רפאים, סאלח א-דין. במהלך השנים נסגרו חלק מהרחובות לתנועת כלי רכב.

העיר המודרנית המאוחרת המשיכה את תבנית הצירים הרדיאלית אל תוך המרחב המטרופוליני. בולטים בה הצירים המהירים שאינם קיימים בעיר המודרנית המוקדמת. צירים אלה חוצים ומבתרים  את העיר מצפון לדרום (דרך מס' 1 ודרך מס' 4), והתנועה בהם היא בעיקר ברכב פרטי. התפשטות העיר על פני מרחב גדול וההישענות הרבה על רכב פרטי הוליכה לתכנון כבישי טבעת, המאפשרים הסתעפות התנועה לפני הכניסה לעיר: כביש הטבעת המערבי, כביש הטבעת המזרחי וכביש מספר 16 - כולם כבישים בתכנון.

אזורי מגורים. העיר העתיקה התאפיינה במגוון רחב של שכונות בעלות אופי אתני-עדתי, המסתתר תחת החלוקה המקובלת לרבעים בעלי אופי דתי. בתקופת פריחתה של העיר הקדם-מודרנית, בתקופת השלטון העותמאני, היו בה עשרות שכונות שנוהלו ברובן באופן עצמאי על ידי מוכתרים שמינו השלטונות (קרק ואורן-נורדהיים, 1995: 39-46). אזורי המגורים של קבוצות הדת השונות נטו אמנם להתקבץ סביב המקומות הקדושים: מסגד, כנסיות ובתי כנסת, אך בהיעדר מחסומים פיזיים הופר במשך הזמן מרכיב ההתכנסות, וניכרה מידה לא מבוטלת של עירוב בין קבוצות אתניות בשכונות, וקבוצות סטטוס שונות גרו באותה שכונה. בעיר העתיקה נבנו הבניינים בצפיפות במכלולים רצופים וסגורים כלפי הרחוב, שהעניקו הגנה ליושביהן. היום עוברות שכונות אלה תהליך של הידרדרות פיזית וחברתית. המשפחות הוותיקות יצאו לאזורי מגורים חדשים במעטפת העירונית ואת מקומן תפסו משפחות עניות, חלקן הגדול מאזור הר חברון (זילברמן, 1992).

שכונות המגורים הן נדבך מרכזי בעיר המודרנית המוקדמת. השכונות הוקמו בראשי גבעות, תוך שמירת העמקים כריאות ירוקות. הן היו מכונסות ומופרדות זו מזו, ונבנו בבנייה נמוכה וצנועה. גם השכונות שנבנו כשכונות המעמד הבינוני והגבוה, כמו בקעה, טלביה, רחביה ושייח ג'ראח שמרו בדרך כלל על סגנון מאופק. הגישה האורבנית היתה של עיר פתוחה, אופקית, שבה נשמרים מבטים פנורמיים. לשכונות היתה משמעות חברתית, כלכלית או עדתית (קרויאנקר, 1989). זוהי עיר קומפקטית שתחומיה זהים בדרך כלל עם העיר הפנימית, להוציא כמה שכונות שהוקמו במרחק ניכר מהעיר הפנימית: בית הכרם, נווה שאנן, בית וגן ובהמשך בית מזמיל (קריית היובל) ושיכוני העולים של הקטמונים (גוננים) ועיר גנים. בחלק גדול משכונות אלה, ובמיוחד באלה הנמצאות במרכז העיר, נרשם בעשור האחרון תהליך ברור של הזדקנות ועזיבה.

העיר המודרנית המאוחרת מתאפיינת בזחילה עירונית ובהתבדרות מרחבית של אזורי המגורים ובעקבותיהם שימושי קרקע למסחר ושירותים. בעקבות מלחמת ששת הימים הוקמו בשולי העיר שכונות חדשות, משיקולים אסטרטגיים של תפיסת שטח ושליטה. השכונות החדשות הוקמו כמעין מוצבים המהווים בריחים על מבואות העיר. הן נבנו במרחק מהעיר הפנימית וקושרו אליה באמצעות כבישים ארוכים, כמו בלונים בקצה חוט (קרויאנקר, 1988). עם זאת נשמר העיקרון של בנייה על ראשי גבעות, תוך הותרת העמקים כריאות ירוקות. צורת המבנים בשכונות אלה היתה שונה מהמקובל בעבר. אל המבנים הצנועים והמאופקים של ירושלים נוסף מגוון של צורות פסוודו-מסורתיות, ובהן שלל כיפות, קשתות, חצרות סגורות, גרמי מדרגות המטפסים על קשתות, השואבים כביכול ממילון הצורות של המבנים בעיר העתיקה (קרויאנקר, 1988). בשנות התשעים התגברה נטיית ההתבדרות והוליכה להיווצרות פרברים סביב לירושלים. תהליך הפרבור מתאפיין בנטייה גוברת להיבדלות על בסיס אתני, תרבותי וחברתי-כלכלי.

ההיבדלות הואצה בשל הזחילה העירונית והיציאה של קבוצות שונות מהעיר, תוך הסתגרות והבדלות במגורים. תהליכים דומים אובחנו בקרב האוכלוסייה הערבית, שיצרה פרבר במתכונת סרט המתמשך מאזור שועפאט ובית חנינה בואכה רמאללה. התוצאה המסתמנת היא היווצרות גטאות מובחנים ומבודלים. מבנה המגורים מתאפיין בנטייה להתבדרות תוך יצירת מרכזי משנה המשרתים את אזורי המגורים השונים. מאז שנות השבעים נרשם בשכונות אלה גידול מתמיד של האוכלוסייה, הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים. שכונת א-ראם, למשל, המצויה אמנם ברובה מחוץ לגבולות העיר, אך היא חלק מהעיר החיצונית, גדלה מאזור מגורים קטן של כמה מאות תושבים לפרבר שבו מתגוררים כ-40 אלף תושבים. בשכונות המעטפת היהודיות מתגוררת היום כמחצית מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר.

מבחינה חברתית התאפיינה העיר הקדם-מודרנית בהיבדלות על רקע דתי, אתני ועדתי. העיר המודרנית המוקדמת התאפיינה בהיבדלות על רקע עדתי וחברתי-כלכלי. המאפיין הבולט של האוכלוסייה הענייה היה המגורים בשכונות העדתיות, והאוכלוסייה המבוססת נטתה להתגורר בשכונות מעורבות. העיר המודרנית המאוחרת עשויה מעשה פסיפס, ומתקיימת בה היבדלות על רקע דתי (יהודים וערבים), תרבותי (חרדים ולא-חרדים) וחברתי-כלכלי (אזורים מבוססים ופחות מבוססים).

 

                                        *

 

קצוות. בעיר העתיקה סימנה החומה את קצה העיר. עד שנות השישים של המאה ה-19, תחמה החומה את העיר, והמעבר בין כפר לעיר היה חד וברור. השלטון הבריטי פעל לשמר את קו החיץ של החומה וליצור הפרדה בין העיר העתיקה לעיר המודרנית. בתחום זה נחל השלטון הבריטי הצלחה לא מבוטלת, אך בשלהי שלטונו נוספו בתים רבים באזור החיץ, במיוחד באזור הצפון-מערבי והדרום-מערבי בקרבת שער יפו. עם איחוד העיר בשנת 1967 נהרסו הבתים הגובלים בחומה והוקם גן לאומי הסובב את חומת העיר ומפריד בין העיר העתיקה לשאר חלקי העיר.

העקרונות של קצוות חדים וברורים, והפרדה ברורה בין השטח הבנוי לשטח הפתוח אפיינו גם את העיר המודרנית המוקדמת. הם קיבלו ביטוי בכל תוכניות המתאר שהוכנו לעיר בתקופת המנדט הבריטי ובתוכניות שהוכנו לעיר בתקופת המדינה. המשותף לעיר הקדם-מודרנית ולעיר המודרנית המוקדמת היא התפרסות על במת ההר והימנעות מגלישה למורדות התלולים היורדים מערבה. העיר הקדם מודרנית היא עיר מכונסת בתוך החומה, והעיר המודרנית המוקדמת היא עיר קומפקטית המתפרסת על במת ההר.

לעומת זאת, העיר המודרנית המאוחרת  היא עיר מתבדרת, ומסתמנת בה מגמה של בנייה באפיקי הנחלים הפונים מערבה ומזרחה. העיר עצמה חסרה גבולות ברורים, וקשה להבחין בין השטח הבנוי לשטח הפנוי. חלק מהשכונות שהוקמו לאחר שנת 1967, כדוגמת רמות וגילה, נבנו מעבר לנחלים שתחמו את העיר המודרנית המוקדמת. שכונת פסגת זאב גלשה לעבר המדבר, ובעקבותיה השכונות הדתית והחרדית אביר יעקב ותל ציון (שמחוץ לגבולות המוניציפליים). גם שכונת הר נוף גלשה לעבר הנחלים התוחמים את העיר. הפרברים שמסביב לעיר התקרבו אליה באמצעות בנייה מתמשכת; למשל, הבנייה ברכס חלילים כהמשך מזרחי של מבשרת ירושלים. תוכניות הבנייה החדשות ברמות אלונה עתידות ליצור רצף בין ירושלים למבשרת ירושלים. בעקבות בנייה זו יהפוך עמק הארזים השוכן במבואות המערביים של ירושלים משטח ירוק אזורי, המהווה חלק מהמעטפת העירונית, לפארק פנים-עירוני. זאת ועוד, מסדרונות הנוף שחדרו לתוך העיר והפרידו בין השכונות הולכים ונפסדים מנוף העיר בעקבות הקמת מערכת כבישים (כביש מספר 4, שכבר נסלל, וכבישים מתוכננים, כמו כביש מספר 9 בשולי עמק הארזים וכביש מספר 16 לאורך נחל רבידה), הרחבת הר המנוחות לעבר מעלה רומאים והקמת המרכז המסחרי, הפארק הטכנולוגי, שכונת מגורים ואיצטדיון באזור מנחת.

 

                                            *

 

היווצרות שלוש ערים בעלות אופי פיזי וחברתי מיוחד במינו מצריכה התייחסות מורכבת המשלבת בין פיתוח חברתי, רגישות להבדלים לאומיים וחזון אורבני. כל אלה נעדרים מירושלים. לקברניטי העיר אין כל מתווה רעיוני ביחס לדמות העיר ועתידה, הם לא פיתחו מעולם אסטרטגיה מנחה באשר לפתרון שלושת הקונפליקטים ואין להם גם תוכנית שתנחה את הפיתוח. בהיעדר כל אלה, שועבדו אופייה של ירושלים וצביונה לשלוש מערכות כוח, שדחקו את ההתייחסות האנושית לאחר (בין שהוא ערבי, חרדי או חילוני), את השיקול האורבני האסתטי ואת ההתייחסות לרווחה החברתית ולאיכות החיים של תושבי העיר. שלוש מערכות כוח אלה הן אלה:

מערכת הכוח הגיאו-פוליטית המתייחסת לירושלים כאל מרחב מחיה אתנו-לאומי, שעליו נאבקים יהודים וערבים;

מערכת הכוח התרבותית, המייחסת למרחב כאל מרחב מחיה תרבותי שעליו ניצות קבוצות חילוניות וחרדיות;

מערכת הכוח הכלכלית המתייחסת למרחב כאל נכס מסחרי וכמקור להשגת רווחים וטובות הנאה ליזמים ולמפתחים, בלי להתחשב בצורכי התושבים וערכיהם.

מאז ומעולם שיקפו הבנייה והתכנון את מערכות הכוח ואת האינטרסים של הכוחות הפוליטיים והכלכליים. בעיר העתיקה ניתן למצוא ביטויים ברורים למאבק על השליטה בגובה המסגדים לעומת גובהם של הכיפות ומגדלי הכנסיות, או במיקומה של כנסיית הקבר כמוקד אלטרנטיבי במערב העיר העתיקה לעומת הר הבית וחרם אל-שריף במזרח העיר. לרוב, המאבק היה מוגבל בהיקפו, וגם תרבות המערב ועמה הבנייה, שהגיעו לעיר בשלהי המאה ה-19 וביקשו להטביע את חותמם בה, התייחסו לתרבות המסורתית ברגישות. לא עוד. בירושלים היום נשברו כל כללי המשחק, ובעלי העצמה הפוליטית, התרבותית והכלכלית הם המעצבים את הנוף. 

מערכת הכוח הגיאופוליטית. מאז איחוד העיר בשנת 1967, המדיניות המנחה את קברניטי המדינה והעיר היא שמירת ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית וחיזוק הנוכחות היהודית בירושלים, תוך שמירה על הרוב היהודי בה. השיעורים שנקבעו השתנו עם הזמן והיום הם עומדים על 70% יהודים ו-30% ערבים (זאת על אף העובדה שמשקל הפלשתינאים בעיר מגיע ל-32%). מנגד שואפים הפלשתינאים להקמת מדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים.

להשגת מטרותיה נקטה מדינת ישראל שורה של צעדים שנועדו לחזק את הנוכחות היהודית בעיר ולצמצם את השפעתה של האוכלוסייה הפלשתינית: 1. סיפוח טריטוריאלי, 2. תקנות אזור, 3. הגבלת התושבות והנגישות של פלשתינאים, 4. התעלמות מהצרכים המרחביים והחברתיים של הציבור הפלשתיני בעיר. בה בעת הגישה מדינת ישראל שירותים שונים והטבות בתחום הרווחה לתושבי העיר הפלשתינאים (ביטוח לאומי, שירותי בריאות ונגישות לשוק העבודה הישראלי).

הכלים המרכזיים במערכה לסיפוח טריטוריאלי היו החלת השיפוט, המשפט והמנהל הישראלי על מזרח ירושלים בשנת 1967, והרחבת גבולות השיפוט של העיר על שטחים שהיו בעבר תחת שלטון ירדן. בדרך זו הורחבו גבולות העיר ב- 70,500 דונם, מ-38,000 ל-108,500 דונם. מתוך 70,500 הדונם שסופחו לעיר הופקעו 23,000 דונם לצורך בניית שכונות ליהודים. בשכונות אלה, המקיפות את העיר מצפון, מזרח ודרום, מתגוררים כיום כ-170 אלף יהודים, שהם כ-40% מהאוכלוסייה היהודית בעיר. אף שכונה לא נבנתה בשביל הערבים (קליין, 1999; ברקוביץ, 2000). במאמץ לקרב את העיר העתיקה לעיר החדשה הועברו חלק ממשרדי הממשלה לאזור התפר בשייח ג'ראח. הממשלה תמכה במישרין ובעקיפין בעמותות מתנחלים שפעלו לרכישת מבנים ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי.

במטרה לבלום את גידול האוכלוסייה הפלשתינית בעיר והתפשטותה, גובשה מדיניות של הגבלת בנייה לערבים. שטחים נרחבים הוכרזו כשטחים ירוקים, ועליהם נאסרה כל בנייה. למרות זאת, שתי שכונות יהודיות גדולות, רמת שלמה בצפון והר חומה בדרום, הוקמו על שטחים שהוגדרו כשטחים ירוקים. היום תופסת האוכלוסייה הפלשתינית, המהווה כשליש מאוכלוסיית העיר, רק 13% משטח ירושלים. השכונות היהודיות נהנות מרמת שירותים גבוהה יותר ורק חלק קטן מהתקציב העירוני, 4%-5%, מופנה לשכונות הערביות. אף לא שכונה חדשה אחת נבנתה לאוכלוסייה הערבית על קרקע ציבורית. זאת ועוד, מספר רשיונות הבנייה שניתנו לערבים היה מצומצם, ותוכניות בנייה לציבור הערבי צומצמו ויישומם הושעה לתקופה ארוכה. 

בעקבות רישומי המפקד שנעשה בשנת 1967 במזרח העיר הוקנתה זכות תושבות לאלה שנמצאו בעיר. זכות התושבות נשללה מפלשתינאים שנולדו בעיר או שגרו בה, אך לא שהו בה בעת המפקד. זכות זו מקנה לבעליה הטבות בתחומי הביטוח הלאומי, שירותי בריאות, תנועה חופשית אל העיר וממנה. ההפרדה בין הפלשתינאים תושבי העיר לאלה החיים מחוצה לה הועמקה בשל הצבת המחסומים בפאתי העיר משנת 1993, ובשל הגבלת הכניסה של תושבי הגדה המערבת ורצועת עזה לירושלים. הקמת הגדר העוטפת את מרחב ירושלים עתידה להעצים את ההפרדה בין הפלשתינאים בירושלים לאלו החיים מחוץ לעיר.

השלטון הישראלי לא פיתח כל מדיניות חברתית המושתתת על עקרונות של צדק בחלוקת הטובין הציבוריים: תשתיות פיזיות ותשתיות חברתיות. אין כל התייחסות לאי-השוויון העצום בין יהודים לערבים. סקר שעשתה עיריית ירושלים חשף פערים עצומים בין תושבי מזרח העיר הערבים לתושבים היהודים במערב העיר, בתחום התשתית והשירותים הציבוריים (סקר תשתיות 1995). על אף בקשות חוזרות ונשנות של העירייה, לא העמיד השלטון המרכזי, המצהיר על מחויבותו לשלמות ירושלים, את המשאבים הדרושים לטיפול בבעיה.

בדרך כלל נותרו הפלשתינאים אדישים לפעולות השלטון הישראלי (Tamari, 2000). האדישות שיקפה את דעיכתה של החברה הפלשתינית הוותיקה בירושלים ודחיקתה על ידי אוכלוסייה חדשה, שחלקה הגדול בא לעיר מאזור חברון. סיבה אחרת לאדישות היו ההטבות שהעניק השלטון הישראלי לפלשתינאים תושבי העיר. ועם זאת, נקטו תושבי העיר הפלשתינאים צעדים כדי להגן על מעמדם בעיר. ההתנגדות הבלתי אלימה התבטאה בכך שהפלשתינאים בירושלים לא העניקו מעולם לגיטימציה לשלטון הישראלי במזרח ירושלים, וסירבו באופן עקבי ליטול חלק בבחירות המוניציפליות. בשנת 2003 היה שיעור ההשתתפות הפלשתינאים תושבי מזרח העיר רק 3%, לעומת כ-50% באוכלוסייה היהודית.

בעשור הראשון של השלטון הישראלי בירושלים נרשמה עלייה גבוהה במספר ההתארגנויות המקומיות בין ערביי מזרח ירושלים. בראש ההתארגנויות עמדו ארגונים לאומיים וארגונים מקצועיים. גם הוועד המוסלמי העליון מילא תפקיד חשוב בהתארגנויות אלה. רוב הארגונים דעכו בעקבות כינון הרשות הפלשתינית ופעילותה הנמרצת נגד מוקדי כוח שנתפסו כמתחרים או כמאיימים. 

במאבק נגד השלטון הישראלי פיתחו הפלשתינאים את אסטרטגיית ההיאחזות בקרקע (צומוד). הביטוי המוחשי והבולט לאסטרטגיית הצומוד היא הבנייה הבלתי חוקית הענפה במזרח ירושלים, בתוך העיר ובשוליה. אסטרטגיה זו אחראית בין היתר לעובדה כי בין 1967 ל-2001 גדלה האוכלוסייה הפלשתינית מ-70 אלף תושבים  ל-215  אלף תושבים, ועלתה מ-24% ל-32% מכלל תושבי העיר. במהלך המאבק על הקרקע וההיאחזות בה הפך חרם אל-שריף לסמל לאומי מרכזי להתנגדות ולהיאחזות בירושלים(Abu-Amr 1995; Jospe 1995) .

עם איחוד העיר בשנת 1967 נראה כי השלטונות הישראליים ערים להזדמנות המיוחדת שנפלה בחלקם, וכי הם פועלים לשילוב הרמוני ורגיש בין העיר העתיקה וסביבותיה לבין החלקים החדשים של העיר. בהתאם לכך יזמו קברניטי העיר כמה תוכניות לשימור ולשיקום בתוך העיר העתיקה ובסביבתה. תוכנית האב של השמשוני ושוויד משנת 1968 גילתה רגישות רבה לעיר העתיקה ותחמה אותה במרחב ציבורי פתוח בהיקף רחב, שהוגדר כשמורת טבע. התוכנית לעיר העתיקה וסביבותיה שהוכנה על ידי אריה שרון ואנטול ברוצקוס, שאפה ליצור הרמוניה בקו המגע בין העיר העתיקה לעיר המודרנית המוקדמת. בהתאם לכך הטילה התוכנית מגבלות רבות על בנייה לגובה באזור שמסביב לחומה ובאזור האגן החזותי של העיר העתיקה. כמו כן ייעדה התוכנית שטחים פתוחים, מצפי נוף וטיילת באזור האגן החזותי של העיר העתיקה (Sharon, 1973) 

תוכנית האב של שנת 1968 היתה היוזמה היחידה ליצירת תוכנית כוללת לטווח ארוך לירושלים. התוכנית גילתה רגישות לנכסים ההיסטוריים ולצביונה של העיר העתיקה. לתוכנית זו, כמו לתוכנית שרון לעיר העתיקה, לא היה המשך בדמות תוכנית סטטוטורית לעיר המחייבת את התכנון. לאחר הגל הראשון והמרשים של חשיבה כוללת, שיקום ושימור, דעך המפעל התכנוני בירושלים. לא היה כל המשך לתכנון ופיתוח העיר העתיקה, ולא נעשה כל מאמץ להכין תוכנית כוללת לעיר. להפך, הקמת מלון פלאזה בשנות השבעים סימנה דחייה ברורה של העקרונות שהתוו בעבר, בדבר שמירת המבטים אל העיר העתיקה וממנה. המלון, הממוקם בסמוך לקו פרשת המים שלאורך רחוב המלך ג'ורג', ביטל את המבט הפתוח מהעיר המודרנית לעבר הר הזיתים. בניית מגדל לב העיר והוספת שתי קומות למלון הילטון בממילא המשיכו את מגמת הפגיעה בקווי הרקיע, בנופים ובמבטים כלפי העיר העתיקה.

בשנות השמונים והתשעים השתנה אופי התכנון והפך לאטום למורשות העבר. שכונות העיר העתיקה לא זכו לגישה מטפחת ומשקמת של השלטון הישראלי. נעשו אמנם  פעולות שיקום וחידוש נרחבות, במיוחד בשנות השבעים, אבל הקו המאפיין מאז שנות השמונים הוא התעלמות והזנחה. גולת הכותרת של מפעלים אלה היה חידוש הרובע היהודי. כמו כן, נעשו פעולות שיקום באזורי השערים המוליכים לעיר והושקע מעט בתשתית הפיזית.

בשנים האחרונות גדלה תנועת ההגירה של פלשתינאים לעיר, בשל מדיניות משרד הפנים לשלול את תעודת התושב ממי שאינו גר באופן קבוע בעיר. הקמת גדר ההפרדה העצימה את תהליך ההגירה לעיר, במיוחד של בעלי זכות תושבות שמצאו מקום דיור זול מחוץ לעיר. הגירה זו האיצה את ההצטופפות בעיר העתיקה, שבה גרים בלאו הכי תושבים עניים רבים. התוצאה היא הידרדרות נוספת במצב המבנים בעיר העתיקה. בתהליך זה הפכו מבנים היסטוריים ומבני הקדש מתקופות שונות לדירות מגורים ולמחסנים (Touqan, 2000: 17). היום פעילה האוכלוסייה הערבית בתחום השימור והשיקום של העיר העתיקה. בשנת 1981 נרשמה ירושלים כאתר מורשת עולמי, ובשנת 1982 כאתר מורשת עולמי הנתון בסכנה. 

ירושלים היהודית התרחבה בעקבות ההחלטה להקים שכונות חדשות בחגורה החיצונית המקיפה את העיר. בה בעת החלה הגירה מהשכונות הוותיקות של העיר הפנימית לשוליים. לאורך קו התפר בין הציבור החרדי לחילוני נעה האוכלוסייה החרדית לתוך השכונות שמהן יצאה האוכלוסייה החילונית. אזורים אחרים, במיוחד בעיר הפנימית, איבדו את האוכלוסייה הצעירה והזדקנו. בעקבות זאת נסגרו בעיר הפנימית גני ילדי ובתי ספר. מאז שנת 2000 הפכה העיר הפנימית, שבה מצוי המרכז המסחרי ומרכזי המשנה, ומוסדות השלטון, ליעד ראשי לפעולות הטרור נגד היהודים. התקפות הטרור שהתמקדו במרכז העיר, והמשבר הכלכלי, הביאו לסגירת בתי עסק ולהידלדלות של המרכז.

השכונות החדשות בעיר החיצונית זכו בשנות השבעים לגידול מואץ. אך הפיתוח היה איטי, לרוב נבנו השכונות ללא שירותים, והסטטוס החברתי של תושביהן היה בינוני ונמוך. עם התפרצות האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, הפכו חלק משכונות אלה ליעד להתקפות טרור. בחלקן נרשמו ירידה במחירים ויציאה.

המאבק הלאומי השפיע באופן מרחיק לכת על החלק הפלשתיני של ירושלים. עד שנות השמונים היתה ירושלים המרכז הפלשתיני העיקרי בגדה המערבית ושימשה כעיר שוק, מרכז דתי ומרכז חינוכי ותרבותי. הגבלת הגישה לעיר יצרה הפרדה בין ירושלים לערים מסביבה, ובמיוחד רמאללה בצפון ובית לחם בדרום. פונקציות מסחריות ושירותים נדדו מירושלים לרמאללה, שזכתה לפריחה כלכלית ותרבותית.

מבחינה מרחבית ודמוגרפית, המאבק המרכזי מתנהל בעיר החיצונית, שבה נרשם גידול מהיר של האוכלוסייה הפלשתינית, במיוחד בפרבר של א-ראם. המאבק בעיר החיצונית הוא על שליטה בקרקעות, הנתפסות כסמל וכמשאב בעל חשיבות אסטרטגית. מבחינת הסמלים, המאבק המרכזי מתנהל סביב העיר העתיקה והמקומות הקדושים והפלשתינאים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוועידת קמפ דייוויד בשנת 2000 ובמפגש שלאחריו בטאבה, חותרים להשגת ריבונות על רוב המרחב, תוך הכרה במעמד המיוחד של הרובע היהודי. היום מהווים הפלשתינאים רוב בעיר העתיקה, והם מבקשים להשיג ריבונות באזור הר הבית (חרם אל-שריף) ולפחות בשלושה מארבעת הרבעים של העיר. ביוזמת ז'נבה, השנויה במחלוקת, שמוביליה היו יוסי ביילין מהצד הישראלי ויאסר עבד רבו מהצד הפלשתיני, זכו תביעות אלה להסכמה של הצד הישראלי. 

 

                                              *

 

מערכת הכוח התרבותית. לצד המאבק הלאומי מתנהל בירושלים מאבק תרבותי בין חרדים לחילונים, שבעיני רבים מתושבי העיר החילונים נתפס אף כמאיים ומטריד יותר. כך, למשל, בתשובה לשאלה בדבר מניעים העשויים להוליך לעזיבת העיר, ציינו רוב התושבים החילונים את היחסים בין חרדים לחילונים (חסון וגונן, 1997). החרדים בירושלים מנו בשנת 2001 כ-140 אלף תושבים, כ-20% מכלל תושבי העיר. הם מרוכזים בעיר הפנימית בעיקר בחלק הצפוני, המשתרע מהליבה החרדית במאה שערים שבמזרח ועד שכונת הר נוף שבמערב. מובלעות חרדיות נוספות מצויות באזור בית וגן ובשכונת שערי חסד שבקרבת שכונת רחביה. ההפרדה מחלקי העיר האחרים איפשרה לציבור החרדי לפתח את המרחב הציבורי שלו בנפרד. במרחב זה הוא בנה והקים את מוסדותיו בתחום החינוך והתרבות. כאן הוא מקנה את תרבותו וערכיו לבני הדור הצעיר, בהתאם לכללי ההלכה והמסורת, מפקח על היחסים בין המינים וסוגר את הכבישים בשבת ובמועד.

המאבק התרבותי בין חרדים לחילונים הוא על אורח החיים במרחב הציבורי ועל החירות של כל אחת מהאוכלוסיות לחיות לפי ערכיה במתחמיה. במוקד המאבק עומדות שתי אידיאולוגיות מנוגדות ביחס למשמעות אורח החיים הרצוי. לגבי האוכלוסייה החילונית, לחיות לפי אורח חייה פירושו לנהוג לפי הנורמות והערכים המקובלים במערכת דמוקרטית וליברלית. לגבי האוכלוסייה החרדית, לעומת זאת, משמעות התביעה לחיות לפי אורח חייה היא לחיות לפי כללי ההלכה, לקיים את מערכות הפיקוח באופן מלא בתוך הטריטוריה החרדית ולהפעיל פיקוח וביקורת חלקית גם על המרחב שמחוץ לטריטוריה החרדית.

שתי האידיאולוגיות מתנגשות כמעט בכל תחום של החיים היומיומיים, החל בנסיעה בשבת ובמועד, בילוי משותף של נשים וגברים, אפנת הלבוש, מודעות פרסומת, צפייה בטלוויזיה וביקור בקולנוע.

הניגוד בין שתי האידיאולוגיות מתגלה גם בהתייחסות לנורמות ההתנהגות במרחב. החילוניים מוכנים להסכין לקיומם של מרחבים שונים בעיר, הנבדלים זה מזה בנורמות ההתנהגות ובכללים התרבותיים הנהוגים בהם: מרחב חרדי שבו אסורות פעילויות מסוימות ומרחב חילוני שבהן הן מותרות. החרדים מתקשים להסכין לכך. באופן אפריורי הם מתנגדים למרחב שבו מופעלים כללים שונים ושואפים להחיל על כל המרחב מערכת כללים אחת. מכיוון שארץ ישראל קדושה כולה וירושלים היא עיר הקודש, פעלו החרדים בעבר להגביל את הפעילות החילונית, פעילות בתי קולנוע, מסעדות ובתי קפה בשבת ובמועד, גם במתחמים שמחוץ לטריטוריות חרדיות מובהקות.

הפעילות מחוץ לטריטוריה החרדית דעכה בשנים האחרונות, והחרדים נטו להתכנס בתחומי אזורי מגוריהם. נראה שהחרדים מקבלים היום בדיעבד את קיומם של מרחבים שבהם נהוגים כללים שונים, אך רואים בכך דבר זמני שיש לשוב ולשנותו. כך, למשל, הפתיחה של מקומות בילוי בירושלים בשבת נתפסת, כפי שהעיר אחד מחברי מועצת העיר, כמעידה זמנית שעם הזמן תבוא על תיקונה. מבחינה זו קיימת א-סימטריה בהתייחסות למרחב בין חילוניים לחרדים. 

מצד שני, קיימת סימטריה בתחושות של שתי הקבוצות זו כלפי זו. כל אחת מהן רואה עצמה כנתונה במגננה מפני מתקפת הצד האחר. חילול שבת בירושלים, שבלשון אחד המנהיגים החרדים היא בית הכנסת של העם היהודי, נתפס כפגיעה באוכלוסייה החרדית. ההפגנות והפעילויות נגד חילול שבת אינן נתפסות על כן בעיני החרדים כיוזמה חרדית, אלא תגובה מתגוננת למתקפה חילונית. מנגד, ההתערבות של החרדים באזורים שמחוץ לתחומם נתפסת כמתקפה וכהתערבות בלתי נסבלת על ידי הציבור החילוני. הציבור החילוני רואה עצמו כמתגונן מול יוזמות של האוכלוסייה החרדית. כל צד רואה את האחר כיוזם וכמערער הסדרים הקיימים ואת עצמו כמגיב וכמתגונן.

הניסיון המצטבר בחלקים הפנימיים של העיר הוא שבמקומות שנכנסה אליהם האוכלוסייה החרדית, חל שינוי מהותי באורח החיים ובאופי המרחב הציבורי. כך, למשל, כניסת החרדים לשכונות כמו גאולה ומקור ברוך לוותה בהפיכת בתי הספר לישיבות, בשינוי אופי המועדונים, תוך הפרדה בין נשים וגברים, בהפגנת חוסר סובלנות כלפי ציבור חילוני הנוהג לצפות בטלוויזיה או לשמוע רדיו בשבת, בסגירת כבישים ועוד. כל אלה הוליכו ללחץ כבד על האוכלוסייה החילונית שנותרה במקום לעזוב את המקום או לקבל את אורח החיים החרדי.

מכיוון שבעיני החרדים ירושלים כולה היא עיר הקודש והמקדש, הם ניסו לא פעם לעצב את המרחב הציבורי של העיר בכללותה. בשנות השמונים, למשל, הם ניסו לסגור בתי קולנוע ומסעדות שפעלו בשבתות ובמועד. הם מנעו הקמת איצטדיון בצפון העיר והצליחו לדחוק אותו לדרום-מערב העיר, לעבר מקום מושבם של החילונים. הם נאבקו נגד חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד ושרפו מודעות פרסומת שנתפסו בעיניהם כבלתי צנועות. בשנים האחרונות דעך הלהט החרדי והם התכנסו בשכונותיהם. אך המאבק באזורים הסמוכים לשכונות נמשך, במיוחד בשכונת רמת אלון, שנתפסת כחוליה חשובה ברצועה הצפונית החרדית וברחוב בר אילן העובר דרך הרצועה החרדית.

מאבקים אלה מאותתים על הרצון לחזק את ההומוגניות של הרצועה הצפונית. רצועה זו גובלת היום ברחוב הנביאים, ואם תימשך מגמת הגידול של האוכלוסייה החרדית היא עתידה להביא את החרדים למוקד העיר הפנימית: אזור רחוב יפו.

המאבק על העיר הפנימית בירושלים ואופייה הציבורי הוא, על כן, במהותו מאבק תרבותי שעתיד להיחרץ לפי העוצמה הפוליטית שיצליחו הצדדים לגייס. מה שיקבע בסופו של דבר את גורל המאבק על העיר הפנימית של ירושלים הוא יחסי הכוחות הדמוגרפיים והפוליטיים בין שתי הקבוצות, ולכן מוקד מרכזי במאבק הוא השליטה בעירייה ובמוקדי קבלת החלטות עירוניים. זה מאבק פוליטי על דמותה של העיר. השאלה המרכזית הנשאלת היא למי תהיה ירושלים.

מאז עלייתו של אהוד אולמרט לכס ראשות העיר בשנת 1993, שולטים הנציגים החרדים והדתיים ברוב עמדות הכוח במועצת העיר. בבחירות המוניציפליות האחרונות שהתקיימו בשנת 2003 נבחר אורי לופוליאנסקי, איש רשימת יהדות התורה החרדית, למשרת ראש העיר, והקואליציה שהרכיב היא חרדית-דתית. כבר בתקופת כהונתו של אולמרט התברר כי הנציגים החרדים בוועדות העירוניות דואגים בעיקר לאינטרסים של הציבור החרדי, ומתעלמים מצרכיו של כלל הציבור. הדבר בלט במיוחד במתן ההנחות בארנונה לאברכי ישיבה, לפי תקנה שתיקן משרד הפנים. בפסיקה בעתירה שהוגשה בעניין זה מתחו שופטי בג"ץ ביקורת על עיריית ירושלים שיכלה להתנגד להסמכה שהוקנתה לה בתקנות, אך במקום זאת העדיפה להפלות לטובה בני ישיבה על פני סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה.

הדאגה לציבור החרדי תוך פגיעה, לפעמים קשה, בציבור הלא-חרדי, מתגלית בתחום התכנון ועיצוב נוף העיר. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, שבראשה עומד נציג סיעת יהדות התורה המאוחדת, פועלת באופן שיטתי להקצאת קרקעות לשירותי דת ברחבי העיר: מקוואות, בתי כנסת ותלמודי תורה. הדבר נעשה בשלבים. בשלב הראשון פועל יו"ר הוועדה להקצאת שטחים נרחבים לצורכי ציבור בכל חלקי העיר, פעולה הנעשית לכאורה למען צורכי כלל הציבור. בשלב השני מייעדת ועדת האיתורים, שגם בראשה עומד יו"ר חרדי, את השטחים הציבוריים לשימושים שונים, כגון: מועדונים ותלמודי תורה. רוב השטחים הציבוריים שיועדו בשנים האחרונות הוקצו לשירותי דת: בתי כנסת, מקוואות, תלמודי תורה, ישיבות. בשלב השלישי מגויסים משאבים למימוש היעוד שנקבע. תפיסת השטח היא שלב הכרחי אך לא מספיק ליצירת היעוד המבוקש. כדי לממש את היעוד יש צורך בגיוס כספים ממקורות ציבוריים. לזאת דואגים  חברי הכנסת של הסיעות החרדיות בכנסת. התוצאה היא "תקיעת יתדות" חרדיים בשכונות שאוכלוסייתן אינה חרדית כאמצעי להתפשטות חרדית לאזורים אלה בהמשך (חסון, 2001).

קביעת עובדות דמוגרפיות-תרבותיות על ידי הקצאת קרקעות ואתרים לחרדים גרמה לתגובה מתגוננת של אוכלוסייה חילונית. האוכלוסייה החילונית נאבקת נגד  הקצאות של מוסדות ציבור בעלי אופי דתי לחרדים באזורי קו התפר שבין חרדים לחילוניים. בעבר נרשמו עימותים חריפים בשכונת מקור ברוך ובשכונת הבוכרים, ובסופו של דבר הצליחו החרדים לדחוק את החילונים בשתי השכונות.

המאבק המרכזי היום מתנהל דווקא בעיר החיצונית, בשכונת רמות אלון, שבה מנהל המינהל הקהילתי, בגיבוי התושבים, מאבק מתמשך נגד כניסת תלמידים חרדים לבתי ספר, לגני ילדים ואף למתקנים של תנועות נוער שאינם מאוישים על ידי חילוניים. התנגדות זו אף הועמדה למבחן בתי המשפט, שגילו אהדה למצב האוכלוסייה הלא-חרדית. מאבקים אחרים מתנהלים בשכונות חילוניות מובהקות, שבהן הוקצו קרקעות לשימוש האוכלוסייה החרדית. האוכלוסייה החילונית בשכונות קריית יובל, אבו טור, שכונת רמת דניה ושכונת מלחה החדשה, נאבקה נגד הקמת מקוואות, בתי כנסת גדולים, בתי מדרש וכוללים, שלדעת התושבים עלולים לשנות את הצביון התרבותי של אזורי המגורים.

הצלחה של הפוליטיקאים החרדים בשכונות אלה עלולה להיות בעלת השפעה מכרעת על עתידה של העיר הפנימית של ירושלים. בעיר זו מצויים כאמור המוסדות המרכזיים של המדינה: הכנסת, בית המשפט ומשרדי הממשלה. מצויים בה גם הסמלים הלאומיים המרכזיים ובהם יד ושם, בית הקברות של מנהיגי האומה ובית הקברות הצבאי בה הרצל. רוב חרדי בעיר הפנימית, שאינו משרת בצה"ל, אינו ציוני, עוין לבית המשפט ורואה בו מקור כל רע, מטיל צל מאיים על אופייה וצביונה של ירושלים כבירה.

 

                                             *

 

מערכת הכוח הכלכלי. לירושלים אין תוכנית מתאר מעודכנת המתווה את דמותה החזותית של העיר. תוכנית המתאר המנחה את פיתוח העיר היום אושרה בשנת 1959, ועד לאחרונה, למרות התמורות המפליגות שחלו במרחב העיר, סירבו השלטונות בעקשנות מפליאה להכין תוכנית מתאר עדכנית לעיר. בניגוד לתקופת המנדט הבריטי ולימיה הראשונים של המדינה, לא נעשה היום כל מאמץ לפתח ראייה ארוכת טווח לפיתוחה של העיר. רק בעקבות לחץ ציבורי כבד שינתה באחרונה העירייה את מדיניותה והחלה להכין תוכנית מתאר לעיר.

אין כל ספק שהסיטואציה הפוליטית וחוסר הוודאות הנלווה אליה הם גורמים חשובים לאי-הכנת תוכנית כוללת לעיר. כך הצליח השלטון לשמור על חירות מרבית בעיצוב דמות העיר ובהכתבת פיתוחה, לאור שיקולים גיאו-פוליטיים. מי שמעצבים היום את הנוף העירוני הם קואליציה של יזמי נדל"ן, פוליטיקאים ואדריכלים. בעיני קואליציה זו הנוף המיוחד של ירושלים, על ערכיו הרוחניים והחזותיים, הוא  משאב כלכלי ומקור בלתי נדלה לרווחי נדל"ן.

התכנון העירוני, שהיה בידי אנשי המגזר הציבורי בעלי הגישה המקצועית, עבר תהליך הפרטה. החלטות ראשיות שיקבעו את דמותה החזותית של העיר לדורות מתקבלות היום על ידי פוליטיקאים, יזמים ואדריכלים, ללא כל דיון בהשלכות התכנוניות הכוללות וללא מעורבות הציבור. התוצאה היא שורה של פרויקטים מקוטעים חסרי תפיסה כוללת, שאינם מתייחסים זה לזה ואינם מתקשרים למכלול אורבני בעל משמעות. גם תכנון מרכז העיר, המתקיים היום, נעשה ללא ראייה כוללת של ההקשר הכלל עירוני והמטרופוליני.

ללא תוכנית כוללת, ודיון ציבורי ששותפים בו נציגי קבוצות התרבות השונות בעיר, לא ניתן לקיים דיון מושכל בהשלכות הפרויקטים המוצעים ולעמוד על השפעתם על דמות העיר וצביונה. הפוליטיקאים שואפים לפתח את העיר אגב גביית דמי השבחה מרביים. היזמים שואפים להשיג את הרווח המקסימלי, והמעצבים עוטפים את האינטרסים של שני הצדדים באידיאולוגיות מגוונות.  התוצאות הן החלטות מוטות יזמים המונחות על-ידי שיקולי רווח. שיקולים חברתיים וסביבתיים נדחקים לקרן זווית. החלטות וחוסר ההחלטות מאיימות על המרקמים של ירושלים: העיר העתיקה, העיר ההיסטורית הפנימית ואף על העיר החיצונית.

הבנייה לגובה מאיימת היום על העיר ובכלל זה האגן החזותי של העיר העתיקה. עם בחירת ראש העיר אהוד אולמרט הובטח לאגודת האדריכלים בירושלים שיתקיים מכרז לתכנון הבנייה לגובה. ההבטחה נגנזה, ותוכניות רבות לבנייה לגובה מצויות בתהליכים של אישור ללא כל הנחיות תכנון בנושא.

שבועות האמונים החגיגיות של פוליטיקאים לירושלים לא מצאו כל ביטוי בתכנון בשימור ובפיתוח של העיר העתיקה. המוקדים של העיר הקדם-מודרנית הוזנחו. הכניסות לרחבת הר הבית עוברות דרך סמטאות מוזנחות שמצבורי אשפה מעטרים את שוליהן. המבנים רבי הנפח של האוניברסיטה העברית בהר הצופים ושל בתי המדרש והישיבות ברובע היהודי מקנים להם גוון של מצודות מסוגרות. מצודות אלה מתנשאות מעל סביבתן ומאפילות על הארכיטקטורה הצנועה המאפיינת את העיר העתיקה. הבנייה במסות גדולות ובמבנים גבוהים באגן החזותי של העיר ההיסטורית מקטינה ומגמדת את תיאטרון המונומנטים של העיר העתיקה. התכנון העתידי של בתי מלון גבוהים ומגדל באזור רכס ארמון הנציב, ושל מבני מגורים גבוהים ברכס הגבעה הצרפתית, יחריף מגמות אלה ויוליך לגימוד נוסף של העיר העתיקה. ישראל טוענת לריבונות בירושלים, אבל השכונות העתיקות המצויות בתהליך דעיכה לא נכללו מעולם בפרויקט שיקום כלשהו, ולא ניתנה כל חשיבה לטיפוח המרכזים המסחריים. מעשי השלטון מעידים יותר מכל עדות כי העיר העתיקה היא סרח עודף, מעין נספח לעיר הפנימית ולעיר החיצונית.

בתהליך הגידול וההתפשטות של ירושלים הלכו ונעלמו הקצוות המגדירים את תחום השטח הבנוי והמפרידים אותו מהשטח הפנוי. על קצוות העיר העתיקה הועברה דרך מהירה שהפכה את חומת העיר לדופן של נהר תחבורתי בלתי פוסק. באופן פרדוקסלי, מהווה דרך זו חיץ בין שני חלקי העיר, והיא מעידה על ההפרדה הברורה בין שני החלקים.

המוקדים של התקופה המודרנית המוקדמת הולכים ומתדרדרים. המרכז האזרחי של ירושלים, הכולל את קריות הלאום, נותר מנותק משאר חלקי העיר. המרכז הוקם מלכתחילה במרחק רב מאזורי המגורים, ולכן נותר שומם לאחר שעות העבודה. עם השנים לא נעשה כל ניסיון לשלבו בתוך מרכזים תוססים של מגורים שיפיחו בו רוח חיים במשך רוב שעות היום.

המרכז העירוני, שלב-לבו הוא משולש הרחובות יפו-בן יהודה-המלך ג'ורג', דעך והידלדל, התבלה והוזנח עם השנים. החיים התוססים שאפיינו את מרכז העיר בשנות החמישים והשישים דעכו. רחוב יפו מדהים בעליבותו. לאחרונה הוא הפך גם למפגע אקולוגי בשל כמות הזיהום המצטברת בו. בשנים האחרונות נרשמו בו חריגות רבות מהתקן המקובל בתחום איכות האוויר, ועלייה מדאיגה בכמות תחמוצות החנקן הנפלטות מכלי רכב (זלוצקי וגולדברג, עתיד להתפרסם). אפילו רחוב הנביאים, שהיה אחד הרחובות הקסומים של העיר, הפך לרחוב עמוס תחבורה הסובל מגודש ומזיהום רוב היום.

לקברניטי העיר נוח המצב הקיים של היעדר תכנון. בדרך זו, כך הם סבורים, ניתן יהיה לקבל החלטות מקומיות על הקמת מבנים רבי קומות ללא כל צורך להתאימם לתוכנית מתאר כוללת. ביסוד התפיסה עומד הרצון לחקות את הסגנון הצפון אמריקאי, כלומר לבנות לגובה, למשוך לעיר יזמים, תאגידים והשקעות, ליצור מקומות תעסוקה ולהגדיל את המסים הנגבים. האדריכלים והמתכננים בירושלים הצטרפו ברובם לכוחות הכלכליים-פוליטיים, והמעטים שהתנגדו נחשפו לפעולות תגמול מצד השלטונות: מניעת עבודות ומערכה של השמצות והכפשות. העובדה כי בערים היסטוריות רבות בעולם, כמו פאריז, רומא, פראג, ורשה, אסרו השלטונות על בניית גורדי שחקים בעיר ההיסטורית והפנו אותם לשולי העיר נעלמה מעיני מקבלי ההחלטות בירושלים. שם מייחסים השלטונות והחברה האזרחית חשיבות רבה לזהות התרבותית ולזיכרון הציבורי שנחרתו במשך השנים בקו הרקיע של העיר (Kostof, 1991). לכן הם מסרבים לאפשר להון וליזם להשליט את התרבות התאגידית ואת האגו הפרטי של יזם זה או אחר על קו הרקיע העירוני.

גם השינוי שחל באופיו של מרכז העיר הצפון אמריקאית חמק מעיני מקבלי ההחלטות. מרכזי הערים היום אינם מנסים לחזור על ניסיון שנות החמישים והשישים ולהפוך למרכז של תאגידים ומשרדים. בעיר הרב-מוקדית יצאו חלק גדול מהתאגידים לפרברים. המרכז העירוני ההיסטורי השתקם, לאו דווקא בזכות משיכת משרדי תאגידים, אלא בעיקר בשל רנסנס תרבותי שפקד אותו, ובמרכזו משיכה של מפעלי תרבות, מוסדות לימוד, מוזיאונים, גלריות ומגוון של חנויות קטנות. בעקבותיהם באה אוכלוסייה ממעמד בינוני וגבוה השואפת ליהנות ממגוון ההזדמנויות שבמרכז (Kotkin, 1999).

משיכת תאגידים לעיר באמצעות מבני משרדים גבוהים תהפוך את ירושלים למה שכל עיר בצפון אמריקה רוצה להימנע ממנו: מרכז משרדים המתרוקן לעת ערב, ואת מקומו תופסת פעילות סוטה ועבריינית. עדויות ראשונות למגמות אלה מסתמנות במתחם המגדלים של הבורסה ברמת גן.

העיר המודרנית המוקדמת של ירושלים מציבה מגבלה נוספת לבנייה לגובה: רשת דרכים שאינה יכולה לשאת בעומס התנועה שיתחייב מאכלוס המבנים הגבוהים. מגבלה אחרת היא האוכלוסייה הענייה של העיר, שתתקשה לתחזק מבני מגורים רבי-קומות.  בהיעדר תוכנית כוללת לפיתוח ובהיעדר שטחים מתאימים יצאו מהמרכז חלק מהפעילויות השוכנות בו באופן מסורתי: משרדים, שימושים מסחריים ושירותים. הם התמקמו באזורים שמלכתחילה לא תוכננו כמוקדי מסחר ושירותים. באופן בלתי מתוכנן התפתחו מרכזי מסחר, משרדים ושירותים בגבעת שאול ובתלפיות.

הפגיעה בנוף העירוני אינה רק מנת חלקו של המרכז. גם שכונות המגורים הוותיקות והציוריות של העיר הפנימית מאוימות. הסינקופיות שאפיינה את העיר הפנימית - בנייה של שכונות מבודדות בראשי גבעות המופרדות על ידי עמקים - הולכת ונעלמת בשל בנייה בעמקים. במקום זאת נוצר נוף בנוי ברציפות. שכונות העיר הפנימית, ובמיוחד הוותיקות והיפות שביניהן, מאוימות על ידי פרויקטים של פיתוח חדשני. כך, למשל, מרחף איום כבד על דמותה של עין כרם הציורית. איום נשקף גם לרחוב הנביאים שמעליו מתוכנן מגדל רב-קומות העלול לגמד אותו. שכונת רחביה הפכה לחלק ממרכז העיר. בבתיה התמקמו משרדים, והרחובות גדושים בתחבורה.

היעדר תכנון מתבטא באופן ברור ביותר בדרך הפיתוח של אזור דרום-מערב העיר: באגן מלחה. אזור זה הפך למקום מקלט לשורה של פרויקטים, מבנים ושימושים שאינם מתייחסים ואינם קשורים זה בזה: קניון, פארק טכנולוגי, איצטדיון, שכונת מגורים חדשה, גן חיות, אתר אירועים, מסוף אוטובוסים ובית ספר למדעים ואמנויות. בשלבי תכנון מצויים מתחם של בתי מלון, ארינה, תחנת רכבת ושוק סיטונאי.

המרכזים החדשים הם אתרים ומבנים מודרניים המשדרים פונקציונליות, והגישה אל רובם טובה, אבל הם אינם מתייחסים לסביבתם ואינם מתקשרים זה לזה. הם חסרי זהות מקומית, ואין כל סממן המעניק להם צביון ירושלמי או למצער צביון של עיר ותיקה. זהו קולאז' חסר מובן, שכמותו ניתן למצוא בשוליים של כל עיר מודרנית המצויה בשלב הפוסט-תעשייתי.

המקומות היחידים שמשדרים עדיין זהות ותחושה של מקום האופייניים לירושלים נותרו בתוך העיר העתיקה, במשולש הוותיק, שעם הכל שרד ועדיין משמש כמקום מרכזי לצרכנים ולמבלים, באזור המסחרי שהתפתח מול שער שכם ולאורך רחוב צלאח א-דין, במרכז המסחרי של המושבה הגרמנית, לאורך רחוב עזה ובמרכז המסחרי החרדי לאורך רחוב שבטי ישראל. מגוון הסגנונות הארכיטקטוניים שאפיין את שכונות העיר המודרנית המוקדמת פינה את מקומו לאחידות מדכאת של שיכונים ציבוריים בשכונות החדשות של העיר המודרנית המאוחרת.

מה שמטריד לא פחות הוא הפגיעה בטופוגרפיה, בהקמת מבנה רב-קומות באגן מלחה, למשל,  כביטוי לעצמת הפארק הטכנולוגי. בנייה זו עומדת בניגוד לטופוגרפיה הטבעית וסותרת את התפיסה, כי מקומה של הבנייה לגובה הוא בראשי הגבעות וההרים ולא בעמקים.

ההפרדה הברורה בין העיר המודרנית המוקדמת לבין האזור הכפרי והירוק היטשטשה בשל זחילה עירונית בלתי מבוקרת. זחילה זו בולטת במבואות המערביים של העיר: אזור שכונת הר נוף, הבנייה ברכס חלילים והזחילה של שימושי קרקע שונים לתוך יער ירושלים, שאמור להיות ריאה ירוקה מרכזית בשולי העיר.

הקואליציה בין יזמי הנדל"ן, אדריכלים ופוליטיקאים עוררה תגובת נגד של תושבי העיר. החל משנות השבעים החל הציבור ליטול חלק פעיל בשימור אופייה המיוחד של העיר, ובמיוחד בשימור אופיו של האגן החזותי של העיר העתיקה. המאבקים למניעת מבנים גבוהים במתחם עומרייה הנשקף אל העיר העתיקה ועל הקמתו של גן העוטף את חומת העיר העתיקה היו ציוני דרך חשובים בשמירה על אופייה החזותי של העיר.

בשנות התשעים התארגנה קואליציה עירונית של ארגונים מקומיים וסביבתיים למאבק על צביון העיר. קואליציה זו, "ירושלים בת-קיימא", פועלת בשתי דרכים: בדרך ריאקטיבית של התנגדות לתוכניות המסכנות את הפיתוח בר-קיימא ובדרך פרו-אקטיבית של הכנת תוכנית עתידית כוללת לפיתוח בר-קיימא (הפורום למען עתיד ירושלים והחברה להגנת הטבע, 1999). אחת ההצלחות של הקואליציה היתה עיכוב הקמתו של מגדל תצפית ברכס ארמון הנציב, שלדעת המתנגדים היה עלול לגמד את דמות העיר העתיקה. תושבי דרום מערב העיר הצליחו לסכל את ההקמה של אתר האירועים בדרום מערב העיר; אתר שאילו הוקם היה גורם למפגעי תחבורה ורעש כבדים. תושבי דרום-מערב פעלו גם לשינוי דמותה של תוכנית מתחם הולילנד, שנתפסה בעיניהם כמאיימת מבחינת מסת הבנייה. תושבי רחוב הנביאים פעלו נגד הקמת מבנה רב-קומות במתחם מפא"י, תושבי עין כרם יצאו נגד התוכניות לעיבוי השכונה בבנייה רוויה, תושבי בית הכרם והר נוף מחו נגד הכרסום המתמשך ביער ירושלים.

בעקבות מאבקם של תושבי דרום-מערב העיר נגד הבנייה במתחם הולילנד, המליצה ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ובנייה לפני הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של ירושלים, להתוות מדיניות בנושא הבנייה לגובה (ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית, 23.12.97). יו"ר הוועדה המחוזית בירושלים אכן יזם דיונים בנושא, אבל עד היום לא גובשה כל מדיניות מחייבת בנושא מרכזי זה.  ההתעלמות, אי-קבלת החלטה ומתן אישורי בנייה ללא מדיניות וללא מעורבות מעמיקה של תושבים הם מאפיינים מובהקים של שיח הגמוני בתחום התכנון.

שיטת התכנון ותגובות-הנגד מעידות על ליקוי בסיסי בכל מערכת התכנון: היעדר דיון ציבורי ואי שיתוף הציבור בקבלת החלטות. התוצאה היא מרקם עירוני המתפתח בעקבות קונפליקטים ומאבקי כוח שבהם כל דאלים גבר. ההחלטות הקרדינליות בתחום הגיאו-פוליטי מתקבלות במישור הממשלתי. החלטות בתחום התרבותי מתקבלות  במישור המוניציפלי והממשלתי. והחלטות בתחום הכלכלי מתקבלות על -ידי יזמים, מעצבים ופוליטיקאים. הציבור הירושלמי נותר ברוב המקרים חסר השפעה על קביעת המדיניות, והתנהגותו היא לרוב מתגוננת ומגיבה.

על כל הקונפליקטים האלה נפרס מעטה אידיאולוגי כבד: שלמות ירושלים כעיר מאוחדת בריבונות ישראל, תיקון עוולות העבר כלפי החרדים ויצירת מקומות עבודה. הסוואת המתחים והפיכת הקונפליקטים לפעולה בעלת משמעות אסתטית הן קו אופי בולט בפוליטיקה העירונית. כבר בתקופת ראש העירייה הקודם, טדי קולק, הוקמה ועדה כדי לדון בשיתוף הציבור בתהליכי תכנון. סיכומי הוועדה נדחו על ידי ראש העיר. בזמן כתיבת החיבור בודקת העירייה דרכים חדשות לשיתוף התושבים בתכנון בשלב הקודם לשלב הגשת ההתנגדויות. ראש העירייה, אהוד אולמרט, הציע לתושבים הנאבקים בפרויקטים להיכנס לתהליכי גישור שהסתיימו לרוב בקבלת התכתיב של היזמים, תמורת טובות הנאה פעוטות לתושבי השכונה. פוליטיקאים ואנשי מקצוע בכירים משתפים כביכול את הציבור בתהליך התכנון, אך בלי שלציבור יהיה ידע בסיסי ובלי שהציבור יוכל להשפיע באמת. התוצאה היא השתתפות ללא השפעה.

במסגרת האקט האסתטי של שיתוף הציבור מתקיימים  ערבי עיון ושימועים ציבוריים נעדרי השפעה. היזמים מציגים את התוכניות, והתושבים מבקרים אותן. הביקורת אינה מעוגנת במסמך כלשהו. המעשה האסתטי אמור להשפיע, אך בעצם לא בהשפעה מדובר, אלא במסווה אסתטי של הדיברות כביכול. באורח זה מוסווים הקונפליקטים והמתחים, ומנוטרלת הפעילות החברתית. הציבור חש תחושת קתרזיס מעצם העובדה שהתאפשר לו להשמיע את דבריו באולם מועצת העיר, אבל אינו ער לכך שלדבריו אין כל השפעה, כי אין כל דרך לתת תוקף משפטי להסתייגויות הציבור ולהתנגדותו. זהו חלק מתהליך האסתטיזציה המאפיין את מערכת הכוח והשליטה.

 

                                             *

 

ירושלים היא עיר מורכבת שבין חלקיה מתקיימים יחסי מתח ותלות הדדיים. המורפולוגיה העירונית נושאת את הערכים של חברת הדת והמסורת, של חברת הלאומיות המודרנית ושל חברת הצריכה המודרנית המאוחרת. הביטוי העילאי של כל אחת מהחברות הוא נוף המוקדים העירוניים. המוקד הדתי בעיר הקדם-מודרנית, המתגלם בהר הבית/מתחם חרם אל-שריף, ובו המסגדים של אל-אקצה ומבנה כיפת הסלע, בכותל המערבי ובכנסיית הקבר; המוקד השלטוני השוכן בקריית הלאום שבמערב העיר, בשולי העיר המודרנית המוקדמת. אפשר שהמקבילה הפלשתינית למוקד זה היא מבנה האוריינט האוז. ייתכן שבעתיד יחליף אותו מבנה הפרלמנט הפלסטיני באבו-דיס. המוקד של צריכה וטכנולוגית עלית שוכן במלחה ובהר חוצבים שבעיר החיצונית.

אין אולי מתח גדול יותר מאשר המתח בין חברת הצריכה המודרנית בעלת האוריינטציה הגלובלית והכלכלית, לבין חברת המסורת והדת בעלת האוריינטציה הפרטיקולרית והתרבותית. מתח לא פחות חריף טמון ביחסים בין כלכלה וצריכה גלובלית, הגלומים בחלקים של העיר המודרנית המאוחרת, לבין לאומיות ומקומיות, הגלומים בעיר המודרנית המוקדמת. העיר הקדם-מודרנית והמודרנית המוקדמת הן ערים של זהויות ברורות, של קשר עז למקום. העיר המודרנית המאוחרת, שהיא העיר החיצונית, היא מרחב אמורפי, חסר סדר מבחינה תרבותית. שוכנים בו כפרים ערביים, שכונות בריח יהודיות שהוקמו משיקולים גיאו-פוליטיים, שכונות חרדיות ופרברי יוקרה. זהי תערובת תרבותית-חברתית רבת זהויות, ועם זאת נטולת זהות תרבותית מובהקת. אם ניתן לאתר בה תרבות וזהות משותפת זו אולי תרבות קוסמופוליטיות ואוריינטציה גלובלית.

איזה כוח יגבר בעיצוב דמותה של ירושלים? האם ההתנגשויות בין הזהויות היא בלתי נמנעת, או אולי ניתן יהיה לקיים מגוון תרבויות תוך הפגנת כבוד הדדי וסובלנות? האם הכוח של הקניונים וטכנולוגית העלית בעלי האוריינטציה הגלובלית, המצויים בעיר המודרנית המאוחרת (העיר החיצונית), יצור משקל-נגד לאוריינטציה של  זהות, תרבותיות ושבטיות של העיר הקדם-מודרנית והעיר המודרנית המוקדמת (העיר העתיקה והעיר הפנימית). מבחינה זו יוצרת העיר המודרנית המאוחרת של ירושלים הזדמנות מיוחדת במינה, שעיקרה התרחקות מקונפליקט דתי ולאומי ויצירת מכנה משותף על רקע של צריכה ויצור מודרניים ותרבות קוסמופוליטית.

נראה שמבחינות רבות העיר המודרנית המאוחרת היא זו הנותנת את הטון בעיצוב ירושלים היום. הכללים של העיר המודרנית המאוחרת - יעילות, תנועה מהירה, הישענות על רכב פרטי, פרבור וזחילה עירונית וניכוס הנוף לטובת יזמי הנדל"ן - הם המכתיבים את אופי פיתוח העיר, לרבות העיר המודרנית המוקדמת והעיר הקדם-מודרנית. התפתחות העיר המודרנית המאוחרת טומנת בחובה סיכויים רבים למיתון מתחים וליצירת עיר פחות שבטית וקנאית, הנתונה במאבק מתמיד. עם זאת, יש לגלות ערנות כלפי הסכנות הטמונות בהשלטת העיר המודרנית המאוחרת על העיר העתיקה והעיר הפנימית. אופייה ודמותה של ירושלים עוצבו במשך תקופה ארוכה, והמורפולוגיה העירונית מייצגת את הזהות ואת הזיכרון הציבורי של תושבי העיר. העיר המודרנית המאוחרת מייצגת את ערכי היזם הפרטי ואת הערכים של הצבר הון. לכן יש למצוא דרך לקיום יחדיו של התרבויות השונות של העיר, תוך התחשבות במורשות ההיסטוריות ובאתגרים של ההווה והעתיד.

לדעתי, ניתן להבטיח מגוון רב-תרבותי בנופה של העיר על ידי התאמת הצורות המורפולוגיות לחלקים השונים של העיר. לשם כך יש לשים לב לכללים של הערים השונות השוכנות בירושלים; ערים שבהצטרפותן יחד מעניקות לעיר את צביונה ואת אופייה המיוחדים. על מקבלי ההחלטות להבין, כי לכל חלק מהעיר יש תחביר משלו, המבוסס על כללים ומשמעויות שהתגבשו במהלך ההיסטוריה. פיתוח העיר מחייב הכרת כללים אלה והתייחסות אליהם מתוך כבוד.

 

ביבליוגרפיה

 

בן-אריה יהושע, 1977. עיר בראי תקופה: ירושלים במאה התשע-עשרה, העיר העתיקה. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי.

 

ברקוביץ שמואל. 2000. מלחמת המקומות הקדושים: המאבק על ירושלים והמקומות הקדושים בישראל, יהודה, שומרון וחבל עזה. אור יהודה: הד ארצי הוצאה לאור ומכון ירושלים לחקר ישראל.

 

הפורום למען עתיד ירושלים והחברה להגנת הטבע, 1999. מגילת ירושלים בת-קיימא.  ירושלים.

 

זילברמן יפרח. 1992. "ההגירה החברונית והתפתחות פרברים במרחב העירוני של ירושלים". אצל אהרון ליש (עורך) הערבים בירושלים. המזרח החדש, כרך לד (133-136), מכון ירושלים לחקר ישראל והוצאת ספרים מאגנס, עמ' 43-63.

 

זלוצקי מנחם ושוני גולדברג. עתיד לצאת. איכות הסביבה בירושלים אצל חסון שלמה וישראל קמחי (עורכים) ירושלים בת קיימא.

 

חושן, מאיה ושחר, נעמה. 1998, 1999. שנתון סטטיסטי לירושלים. מס' 16, מס' 17. מכון ירושלים לחקר ישראל ועיריית ירושלים. ירושלים.

 

 

חסון שלמה. 2001. המאבק על ההגמוניה בירושלים: חילונים וחרדים בפוליטיקה העירונית. . ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.

 

עמיקם אלעד, "מסורת קדומה של שווקי ירושלים", קתדרה 24, עמ' 31-40.

 

עמירן דוד, 1986. "קווי יסוד בהתפתחותה של ירושלים 1985-1860" אצל: אלי שילר (עורך) ירושלים הבנויה: קווי יסוד בהתפתחותה של ירושלים. אריאל: כתב עת לידיעת ארץ-ישראל. גיליון 43.

 

צוות תכנון העיר העתיקה וסביבתה, 1970. ירושלים העיר העתיקה, שווקים ורחובות מסחר. משרד הפנים ועיריית ירושלים. ירושלים.

 

 

קפלן מרדכי. עתיד לצאת. שטחים פתוחים בירושלים. אצל חסון שלמה וישראל קמחי (עורכים) ירושלים בת קיימא.

 

 

קרויאנקר דוד, 1988. ירושלים המאבק על מבנה העיר וחזותה. תל אביב: זמורה ביתן ומכון ירושלים לחקר ישראל.

 

קרויאנקר דוד, 1989. אדריכלות בירושלים:  הבנייה בתקופת המנדט הבריטי. ירושלים: בית הוצאה כתר ומכון ירושלים לחקר ישראל.

 

קרק רות ומיכל אורן-נורדהיים, 1995. ירושלים וסביבותיה: רבעים, שכונות וכפרים 1800-1948. ירושלים:  אקדמון.

 

קליין מנחם.  1999. יונים בשמי ירושלים: תהליך השלום והעיר 1999-1977.  ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

 

תכנית אב לירושלים 1968. ירושלים: עיריית ירושלים.

 

שלהב יוסף ומנחם פרידמן, 1985. התפשטות תוך הסתגרות -- הקהילה החרדית בירושלים. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

 

 

Amiran, D.H.K.  1973. "The development of Jerusalem" In: Amiran, D.H.K. Shachar, A. Kimhi, I. (Eds.). Urban Geography of Jerusalem: A Companion Volume to the Atlas of Jerusalem. Jerusalem: The Israel Academy of Sciences  and Humanities, The Israel Exploration Society. Pp. 20-52.

Avi-Yonah, M. 1973. "Building history from earliest times to the nineteenth century" In: Amiran, D.H.K. Shachar, A. Kimhi, I. (Eds.). Urban Geography of Jerusalem: A Companion Volume to the Atlas of Jerusalem. Jerusalem: The Israel Academy of Sciences  and Humanities, The Israel Exploration Society. Pp. 13-19

 

Hasson, Shlomo. 1996. "Local Politics and Split Citizenship in Jerusalem". International Journal of Urban and Regional Research. 20:1 pp. 116-133.

 

Kotkin Joel. 1999. The Future of the Center: The Core City in the New Economy. Policy Study No. 264. RPPI Reason  Public Policy Institute.

 

Kostof Spiro. 1991. The City Shaped: Urban Patterns and Meanings Through History. New York: Little Brown.

 

Kutcher Arthur. 1975. The New Jerusalem: Planning and Politics. Cambridge, Mass., The M.I.T. Press.

 

Levine, I.L . 1999. "Inroduction" In: Levine, I.L . (Ed.). Jerusalem: Its Sanctity and Centrality to Judaism, Christianity and Islam. New York: Continuum. Pp. XI-XXIV.

Shapiro, S. "Planning Jerusalem: The first generation" In: Amiran, D.H.K. Shachar, A. Kimhi, I. (Eds.). Urban Geography of Jerusalem: A Companion Volume to the Atlas of Jerusalem. Jerusalem: The Israel Academy of Sciences  and Humanities, The Israel Exploration Society. Pp. 139-153

Sharon A. 1973. Planning Jerusalem: The Master Plan for the Old City of Jerusalem and its Environs. New York: McGraw-Hill.

 

Touqan, S. 2000. "Revitalizing the Old City" Jerusalem Quarterly File, Institute of Jerusalem Studies, pp. 18-25.

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד